יום אחד מודעה משונה מופיעה בעיתון ומזמינה ילדים להשתתף במשימה חשאית. הרבה מועמדים צעירים מגיעים למבחנים, אבל רק ארבעה מתקבלים […]
בעיר ששמה סְטוֹנטאוּן, ליד נמל ששמו מעגן סטונטאון, התכונן ילד בשם רֵיינִי מַלְדוּן למבחן חשוב. זה היה המבחן השני באותו יום — הראשון התקיים במשרד בצד השני של העיר. אחריו נאמר לו להגיע לכאן, לבניין מונק ברחוב שלוש, להביא עימו רק עיפרון אחד ומחק אחד, ולהגיע לא יאוחר מאחת בצהריים. אם יאחר, או יביא שני עפרונות, או ישכח את המחק שלו, או יסטה בכל אופן אחר מההוראות, הוא לא יורשה להשתתף במבחן, וזה יהיה סוף הסיפור. רייני, שמאוד רצה להיבחן, נזהר למלא אחר ההוראות. באופן מוזר, אלה היו ההנחיות היחידות. לא נאמר לו איך להגיע לבניין מונק, לדוגמה, והוא נאלץ לבקש הכוונה אל תחנת האוטובוס הקרובה, להשיג לוח זמנים מנהג אוטובוס רמאי שניסה לגרום לו לשלם תמורתו, והלך לאורך כמה בניינים כדי לתפוס את האוטובוס לרחוב שלוש. לא שמשהו מכל זה היה קשה לרייני מלדון. למרות שהיה בן אחת־עשרה בסך הכול, הוא כבר היה רגיל למדי להבין דברים בכוחות עצמו.
ממקום כלשהו בצד השני של העיר, השמיע פעמון כנסייה את צליל חצי השעה. שתים־עשרה וחצי. הוא עוד צריך להמשיך לחכות. כשבדק את הדלתות של בניין מונק בשתים־עשרה, הן היו נעולות. אז רייני קנה כריך בדוכן והתיישב לאכול אותו על הספסל הזה בפארק. בטח יש הרבה משרדים בבניין גבוה ברובע הכי סואן של סטונטאון, חשב. נראה קצת מוזר שהדלתות נעולות בצהריים. מצד שני, מה לא מוזר בכל הסיפור הזה?
בתור התחלה, הייתה המודעה. כמה ימים קודם לכן, בארוחת הבוקר בבית היתומים של סטונטאון, רייני קרא עיתון עם המורה הפרטית שלו, מיס פֶּרוּמָל (מאחר שרייני כבר גמר את כל ספרי הלימוד בכוחות עצמו, אפילו את אלה של תלמידי התיכון, מנהל בית היתומים הצמיד לו מורה פרטית מיוחדת, בזמן ששאר הילדים היו בכיתות. גם מיס פרומל לא ממש ידעה מה לעשות עם רייני, אבל היא הייתה אינטליגנטית ואדיבה, ובזמן שהיה להם יחד הם אהבו לחלוק את העיתון, על ארוחת בוקר ותה).
באותו בוקר היה העיתון מלא בכותרות הרגילות, שחלק ניכר מהן עסק במה שנקרא בפי כול ‘מצב החירום’: העניינים יצאו לגמרי משליטה, דיווחו הכותרות; מערכת החינוך, התקציבים, זיהום האוויר, הפשע, מזג האוויר… בקיצור, הכול היה במצב קטסטרופלי, ואזרחים בכל מקום פצחו במחאה ודרשו שיפור מהותי — לא, דרמטי! — בממשל. ‘המצב חייב להשתנות עכשיו!‘ הייתה הסיסמה שהודבקה על לוחות מודעות בכל רחבי העיר (זאת סיסמה מאוד ישנה), ולמרות שרייני צפה בטלוויזיה רק לעיתים נדירות, הוא ידע שמצב החירום הוא הנושא הראשי במהדורות החדשות מדי יום, כפי שקורה כבר שנים. כך שמובן שבפעם הראשונה שרייני ומיס פרומל נפגשו, הם דנו ארוכות במצב החירום. אלא שעד מהרה, לאחר שגילו ששוררת ביניהם הסכמה כללית בכל מה שקשור בפוליטיקה, הם מצאו שהשיחות האלה משעממות, והחליטו לרדת מהנושא. באופן כללי, מאז ההחלטה, הם דיברו על שאר הנושאים החדשותיים, אלה שהשתנו מיום ליום, ולאחר מכן שעשעו את עצמם בקריאת המודעות. כך קרה באותו יום מסוים שבו חלה תפנית משמעותית בחייו של רייני.
‘תרצה עוד דבש בתה?’ שאלה מיס פרומל — שדיברה טמילית, שפה שאותה לימדה אותו — אבל לפני שרייני הספיק לענות שכמובן שהוא רוצה עוד דבש, המודעה לכדה את עיניה של גברת פרומל, והיא קראה, ‘רייני! תראה את זה! אולי זה יעניין אותך?’
מיס פרומל ישבה מולו, אבל רייני, שלא הייתה לו שום בעיה לקרוא הפוך, סרק במהירות את המילים המודגשות של המודעה: ‘האם את או אתה ילדים מחוננים שמחפשים הזדמנויות מיוחדות?’ כמה משונה, הוא חשב. השאלה הופנתה ישירות לילדים, לא להוריהם. רייני לא הכיר את הוריו, שמתו כשהיה תינוק, והוא שמח לקרוא מודעה שנראה שהביאה את האפשרות הזאת בחשבון. ובכל זאת, כמה מוזר. אחרי הכול, כמה ילדים כבר קוראים עיתונים? רייני קורא עיתונים, אבל הוא תמיד היה חריג מהבחינה הזאת, ותמיד נחשב למשונה. אלמלא גברת פרומל, אולי כבר היה מוותר על ההרגל, כדי לחסוך לעצמו חלק מההקנטות.
‘אני מניח שזה עשוי לעניין אותי,’ אמר לגברת פרומל, ‘אם את חושבת שאתאים לדרישות.’
מיס פרומל נעצה בו מבט עוקצני. ‘איתי אל תשחק משחקים, רייני מלדון. אם אתה לא הילד הכי כישרוני שהכרתי מעודי, אז מעודי לא הכרתי ילד.’
המבחן אמור היה להתקיים בכמה מועדים לאורך סוף השבוע; הם התכוונו שרייני ישתתף במועד הראשון. לרוע המזל, ביום שבת חלתה אמה של גברת פרומל, והיא לא יכלה לקחת אותו. זאת הייתה אכזבה של ממש לרייני, ולא רק בגלל העיכוב. הוא תמיד שמח להימצא בחברתה של מיס פרומל — הצחוק שלה, ההבעות האירוניות שלה, הסיפורים שסיפרה (לעיתים קרובות בטמילית) על ילדותה בהודו, אפילו האנחות האקראיות שפלטה כשחשבה שהוא לא שם לב. הן היו עדינות וקצביות, האנחות האלה, ולמרות העצבות שלהן רייני אהב לשמוע אותן. הוא ידע שמיס פרומל נאנחת כשהיא מרחמת עליו — עצובה לראות את הילדים האחרים מקניטים אותו, עצובה על כך שהילד האומלל איבד את הוריו — ורייני היה מעדיף שזה לא ידאיג אותה, אבל הוא אהב לדעת שאכפת לה. היא הייתה היחידה שהיה לה אכפת (חוץ מסימוֹר, החתול של בית היתומים, שאיתו רייני העביר את היום בחדר הקריאה — והוא רק רצה שילטפו אותו). בלי כל קשר ללהיטות שלו להגיע למבחן המיוחד, רייני פשוט התגעגע לגברת פרומל.
הוא התמלא תקווה, אם כך, כאשר מר רַטגֶר, מנהל בית היתומים, הודיע לו מאוחר באותו ערב שמצבה של אמה של מיס פרומל השתפר במידה ניכרת. רייני שוב נמצא בחדר הקריאה, המקום היחיד בבית היתומים שבו היה בטוח שיהיה לבדו (אף אחד מלבדו לא נכנס לשם מעולם) וחופשי מהטרדות. בארוחת הערב, ילד מבוגר יותר בשם ויק מוֹרגֶ’רוֹף עשה לרייני את המוות בגלל שהשתמש במילה ‘מענג’, כדי לתאר ספר שקרא. ויק חשב שזאת מילה מנופחת מכדי להיות ראויה לשימוש, ועד מהרה גרם לכל היושבים סביב השולחן לצחוק ולהגיד ‘מענג’ בטונים לעגניים, עד שבסוף רייני קם, ויתר על הקינוח ונמלט לכאן.
‘כן, היא מרגישה יותר טוב, הרבה יותר טוב,’ אמר מר רטגר בפה מלא עוגת גבינה. הוא היה איש רזה עם פרצוף רזה, והלחיים שלו ממש בלטו כשלעס. ‘מיס פרומל בדיוק טלפנה להודיע. היא ביקשה לדבר איתך, אבל מאחר שלא נמצאת בחדר האוכל, ואני הייתי באמצע הארוחה, קיבלתי את ההודעה בשמך.’
‘תודה לך,’ אמר רייני בתערובת של הקלה ואכזבה. עוגת גבינה היה הקינוח האהוב עליו. ‘אני שמח לשמוע.’
‘אכן, העיקר הבריאות. זה פשוט הדבר הכי חשוב. הדבר הכי טוב שהאדם יכול לקוות לו,’ אמר מר רטגר, אבל אז התמהמה בלעיסה, כשעל פניו הבעה מודאגת לא נעימה, כאילו חשב שאולי יש לו ג’וק באוכל. לבסוף הוא בלע, הבריש את הפירורים מהמקטורן, ואמר, ‘אבל תשמע, רייני, מיס פרומל הזכירה איזשהו מבחן. ‘הזדמנויות מיוחדות’, היא אמרה. מה הסיפור? אלה לא מבחני כניסה לבית ספר מתקדם, נכון?’
הם כבר שוחחו על כך בעבר. רייני כל הזמן ביקש רשות להירשם למקומות אחרים, אבל מר רטגר התעקש שלרייני יהיה יותר טוב להישאר כאן, עם מורה פרטית, ולא בבית ספר מתקדם. ‘פה נוח לך,’ אמר לו מר רטגר יותר מפעם. ויותר מפעם רייני חשב, פה אני לבד. אבל בסופו של דבר הייתה ידו של מר רטגר על העליונה, ומיס פרומל נשכרה לתפקיד. הסתבר שזאת הייתה ברכה — רייני לעולם לא יתלונן על גברת פרומל. ובכל זאת, לעיתים קרובות תהה איך ייראו החיים בבית ספר שבו התלמידים האחרים לא יחשבו שהוא כל כך משונה.
‘אני לא יודע, אדוני,’ אמר רייני, שהתקוות שלו הלכו והתחלפו בעצבות. הוא היה מעדיף שמיס פרומל לא תזכיר את המבחן בפני מר רטגר, אם כי ברור שהיא הרגישה מחויבת לעשות זאת. ‘רק רצינו לראות במה מדובר.’
מר רטגר הירהר ברעיון. ‘טוב, אני מניח שזה לא מזיק לראות במה מדובר. בעצמי הייתי רוצה לדעת. למען האמת, למה שלא תגיש לי דיווח אחרי שתחזור? נניח, עשרה עמודים? אין מה למהר, אתה יכול להגיש אותו מחר בערב.’
‘מחר בערב?’ אמר רייני. ‘זה אומר שאני ניגש למבחן?’
‘חשבתי שאמרתי לך,’ אמר מר רטגר בזעף. ‘מיס פרומל תבוא לאסוף אותך דבר ראשון על הבוקר.’ הוא שלף ממחטה רקומה ומחט את האף בעוצמה כבירה. ‘ועכשיו, רייני, נדמה לי שאשאיר אותך לספר שלך. החדר המאובק הזה עושה לסינוסים שלי את המוות. תהיה בחור טוב ותעביר מטאטא נוצות על המדפים לפני שאתה יוצא, בסדר?’
אחרי ששמע את הבשורה, רייני בקושי היה מסוגל לחזור לקרוא. הוא חבט פה ושם עם מטאטא הנוצות, והלך ישר למיטה, כאילו הדבר יזרז את הגעת הבוקר. במקום זה הדבר האריך את הלילה שלו, מפני שהוא היה להוט ונלהב מכדי לישון. הזדמנויות מיוחדות, חשב שוב ושוב. הוא היה מתרגש גם אם הייתה ניתנת לו סתם הזדמנות רגילה, שלא לדבר על מיוחדת.
קצת לפני עלות השחר הוא התעורר בשקט, והתארגן באורות כבויים כדי לא להפריע לחבריו לחדר (לעיתים קרובות הם לגלגו עליו שהוא קורא במיטה בלילה, אפילו כשהשתמש בפנס עט זעיר מתחת לסדינים), ומיהר למטה למטבח. מיס פרומל כבר חיכתה לו — גם היא התרגשה מכדי לישון, והגיעה מוקדם. הקומקום בדיוק התחיל לשרוק על הכיריים, וגברת פרומל, בגבה אליו, ערכה ספלים וצלוחיות על השולחן.
‘בוקר טוב, גברת פרומל,’ אמר בצרידות. הוא כיחכח בגרון. ‘שמחתי לשמוע שאמא שלך מרגישה טוב יותר.’
‘תודה, רייני. האם תרצה…’ מיס פרומל הסתובבה, העיפה בו מבט אחד ואמרה, ‘אני חוששת שאתה לא תעשה רושם טוב בבגדים האלה. לא לובשים מכנסיים מפוספסים עם חולצת משבצות, רייני. למעשה, נדמה לי שאלה שייכים למישהו אחר — הם גדולים עליך לפחות בשתי מידות. בנוסף, נראה שגרב אחד שלך סגול, והשני כחול.’
רייני הביט בלבוש שלו בהפתעה. לרוב הוא הכי פחות בלט מבין הבנים: היה לו גודל ממוצע, עור בהיר ממוצע, שיער חום באורך ממוצע, והוא לבש בגדים ממוצעים. אבל הבוקר הוא יבלוט בכל קהל — אלא אם כן זה יהיה קהל של ליצנים. הוא חייך אל מיס פרומל ואמר, ‘התלבשתי ככה כסגולה למזל.’
‘למרבה המזל, אתה לא תזדקק למזל,’ אמרה מיס פרומל והורידה את הקומקום מהכיריים. ‘עכשיו לך בבקשה להחליף בגדים, והפעם תדליק את האור — ולא משנה כמה חבריך לחדר ירטנו — כדי שיהיה לך מזל טוב יותר בבחירת הבגדים.’
כשרייני חזר, מיס פרומל אמרה שיש לה כמה סידורים שייקחו זמן רב. רופא רשם לאמא שלה תרופות חדשות ודיאטה מיוחדת, ומיס פרומל חייבת ללכת לעשות בשבילה קניות. כך שסוכם שהיא תיקח אותו למבחן, ותבוא לאסוף אותו אחרי שייגמר. כשסיימו ארוחת בוקר קלה (שניהם לא רצו יותר מטוסט), ועדיין הרבה לפני שמישהו אחר בבית היתומים התעורר, הסיעה אותו מיס פרומל ברחבי העיר הישנונית, אל בית משרדים ליד מפרץ סטונטאון. תור של ילדים כבר השתרך מול הדלת, כולם בליווי ההורים, וכולם התנועעו בעצבנות.
כשמיס פרומל עמדה לצאת מהמכונית, רייני אמר, ‘חשבתי שאת רק מורידה אותי.’
‘אתה לא חושב שאני פשוט אשאיר אותך פה בלי לחקור קצת, נכון?’ ענתה גברת פרומל. ‘במודעה לא צוין אפילו מספר טלפון לבירור פרטים. לא נראה לך שזה קצת חריג?’
אז רייני נעמד בסוף התור, בזמן שמיס פרומל נכנסה לבניין במטרה לדבר עם מישהו. זה היה תור ארוך, ורייני תהה כמה הזדמנויות מיוחדות יש בנמצא. אולי רק מעטות — אולי כולן יחולקו עוד לפני שהוא יגיע לדלת. הרעיון הזה גרם לו לחרדה, עד שגבר ידידותי שעמד לפניו הסתובב ואמר, ‘אל תדאג, בחור, לא תחכה הרבה זמן. כל הילדים אמורים להיכנס ביחד עוד כמה דקות. הם הודיעו על זה קצת לפני שהגעת.’
רייני הודה לו מקרב לב, ותוך כדי כך הבחין שמספר הורים הפנו מבטים רגוזים אל הגבר, אולי בגלל שלא אהבו את הרעיון להיות חברותיים אל המתחרים. האיש הפנה לרייני גב במבוכה, ולא הוסיף דבר.
‘בסדר גמור,’ אמרה מיס פרומל כשחזרה. ‘הכול מסודר. אתה יכול להתקשר אליי מהטלפון שלהם אחרי שתגמור את המבחן. זה המספר. אם אני לא חוזרת עד אז, פשוט תזמין מונית ומר רטגר ישלם לנהג. תוכל לספר לי הכול אחר הצהריים.’
‘המון תודות על הכול, גברת פרומל,’ אמר רייני ולקח את ידה בהבעה רצינית.
‘הו, רייני, ילד טיפשון שכמותך, אל תיראה כזה אסיר תודה,’ אמרה גברת פרומל. להפתעתו של רייני, על לחייה הופיעו דמעות. ‘זה שום דבר. עכשיו תן למורה המסכנה שלך חיבוק. אני מתארת לעצמי שאחרי זה כבר לא תזדקק לשירותיי.’
‘עוד לא עברתי את המבחן, גברת פרומל!’
‘די, תפסיק עם השטויות,’ אמרה, ואחרי שחיבקה אותו בחוזקה ייבשה מיס פרומל את עיניה בממחטה, הלכה בנחישות למכונית, ונסעה לדרכה בדיוק בזמן שהילדים הוכנסו לבניין.
זה היה מבחן משונה. החלק הראשון היה פחות או יותר כמו שרייני ציפה שיהיה — שאלה או שתיים בנושא מתומנים ומשושים, עוד שאלה שהוקדשה לגלונים של נוזל כזה וקילוגרמים של מוצק אחר, ועוד שאלה שהצריכה לחשב כמה זמן יעבור עד ששתי רכבות מאיצות יתנגשו. (את השאלה הזאת פתר רייני בקימוט מצח מהורהר, וציין בשוליים שמאחר ששתי הרכבות מתקרבות אחת לשנייה על פני מסילה פתוחה וישרה, סביר להניח שנהגי הקטר ישימו לב לאסון המתקרב ויפעילו את הבלמים, וכך ימנעו את ההתנגשות ממילא). רייני ענה על השאלות האלה ועל רבות דומות במהירות, ואז הגיע לחלק השני, שהשאלה הראשונה בו הייתה: ‘האם אתם אוהבים לצפות בטלוויזיה?’
זה בהחלט לא היה סוג השאלה שרייני ציפה להישאל. זאת הייתה רק שאלה של העדפה. בכל מקרה, ברור שהוא אוהב לצפות בטלוויזיה — כולם אוהבים לצפות בטלוויזיה. אבל כשהתחיל לכתוב את התשובה, רייני היסס. הוא באמת אוהב לצפות בטלוויזיה? ככל שהרבה לחשוב על זה, התבהר לו שלמעשה הוא לא באמת אוהב את הפעילות הזאת, בכלל לא. אני באמת טיפוס חריג, חשב בתחושת אכזבה. יחד עם זאת, הוא ענה על השאלה בכנות: לא.
השאלה הבאה הייתה: ‘האם אתם אוהבים להאזין לרדיו?’ ושוב, רייני הבין שהוא לא אוהב רדיו, למרות שהיה בטוח שכל האחרים כן אוהבים. בתחושה הולכת וגוברת של בידוד, הוא ענה על השאלה: לא.
למרבה המזל, השאלה הבאה הייתה פחות רגשית: ‘מה הבעיה בהצהרה הזאת?’ כמה מצחיק, חשב רייני, וכשכתב את התשובה שלו הרגיש שהוא מתעודד. ‘זאת כלל לא הצהרה,’ הוא כתב. ‘זאת שאלה.’
בעמוד הבא הופיע צילום של לוח שחמט, שכל חייליו נמצאו בנקודות ההתחלה, מלבד רַגְלִי שחור שהתקדם שתי משבצות. השאלה הייתה: ‘על פי חוקי השחמט, האם המיקום הזה אפשרי?’ רייני בחן לרגע את הלוח, גירד בראש וכתב את התשובה שלו: כן.
אחרי עוד כמה עמודים של שאלות, שעל כולן הרגיש רייני בטוח שענה נכון, הוא הגיע לשאלה האחרונה במבחן: ‘האם אתה אמיץ?’ רק קריאת המילים החישה את פעימות ליבו של רייני. האם הוא אמיץ? מעולם לא נדרש ממנו להיות אמיץ, אז איך יוכל לדעת? מיס פרומל הייתה טוענת שהוא אמיץ: היא הייתה מציינת שהוא תמיד מנסה להיות שמח למרות שהוא מרגיש בודד, שהוא תמיד סובלני כלפי ההקנטות של הילדים האחרים, ותמיד מוכן לאתגרים. אבל כל זה רק מראה שהוא בעל מזג טוב, מנומס, ולעיתים מאוד קרובות גם משועמם. האם זה באמת מוכיח שהוא אמיץ? לא נראה לו. בסוף הוא ויתר על הניסיון להחליט ופשוט כתב: ‘אני מקווה שכן.’
הוא הניח את העיפרון והביט סביבו. רוב הילדים האחרים עמדו גם הם לגמור את המבחן. בקדמת החדר עמדה המפקחת, שלעסה תפוח ברעש ניכר, והשגיחה עליהם כדי לוודא שאף אחד לא מרמה. היא הייתה אישה רזה בחליפה בצבע צהוב חרדל, עם גון עור צהבהב, שיער קצוץ בצבע אדום חלודה, ויציבה נוקשה. היא הזכירה לרייני עיפרון ענק מהלך.
‘עפרונות!’ קראה האישה בפתאומיות, כאילו קראה את מחשבותיו.
הילדים ניתרו בכיסאותיהם.
‘להניח את העפרונות, בבקשה,’ אמרה אשת העיפרון. ‘המבחן הסתיים.’
‘אבל לא גמרתי,’ קרא אחד הילדים. ‘זה לא פייר!’
‘אני רוצה עוד זמן!’ קרא אחר.
עיניה של האישה הוצרו. ‘מצטערת שלא גמרתם, ילדים, אבל המבחן הסתיים. נא להעביר את המבחנים שלכם קדימה, ולהישאר ישובים בזמן שהמבחנים נבדקים. אל תדאגו, זה לא ייקח הרבה זמן.’
בזמן שהניירות הועברו קדימה, רייני שמע את הילד מאחוריו מצחקק ואומר לשכנו, ‘אם הם לא הצליחו לגמור את המבחן הזה, הם לא היו צריכים לטרוח לבוא. כמו שאלת השחמט הזאת — מי יפספס כזה דבר?’
שכנו, שנשמע מרוצה מעצמו בדיוק כמוהו, ענה, ‘הם ניסו לסדר אותנו. רגלי יכולים לזוז רק משבצת אחת בכל פעם, אז ברור שהמיקום שלו לא אפשרי. אני מתערב איתך שחלק מהילדים הטיפשים פה לא יודעים את זה.’
‘חה! סתם יש לך מזל שלא פיספסת את זה בעצמך! רגלי יכולים לזוז שתי משבצות — בפעם הראשונה שהם זזים. אבל זה בכלל לא משנה אם הוא זז משבצת אחת או שתיים. אתה לא יודע שהלבנים תמיד מתחילים? הרגלי השחור בכלל לא יכול היה לזוז! זה כל כך פשוט. זה היה מבחן לתינוקות.’
‘אתה קורא לי תינוק?’ נהם האחר.
‘אתם שם!’ התרגזה אשת העיפרון. ‘תפסיקו עם הדיבורים!’
רייני נתקף חרדה פתאומית. ייתכן שהוא טעה בתשובה על השאלה ההיא? ומה עם שאר השאלות? חוץ מהמשונות על הטלוויזיה והאומץ, הן נראו קלות, אבל אולי הוא כזה פריק שהוא הבין את הכול לא נכון. הוא נד בראשו וניסה לא להתעסק בזה. אחרי הכול, אם ירצה להוכיח שהוא אמיץ, כדאי שיפסיק לדאוג. אם הוא חייב לחזור לשגרה הרגילה שלו בבית היתומים, לפחות יש לו את גברת פרומל. מה זה משנה אם הוא שונה מילדים אחרים? כולם חוטפים ירידות מפעם לפעם — במובן הזה הוא לא שונה.
רייני אמר את זה לעצמו, אבל החרדות שלו לא התפוגגו.
אחרי שהגישו את כל המבחנים, יצאה אשת העיפרון מהחדר והשאירה את הילדים לכסוס ציפורניים ולהביט בשעון. אבל רק דקות מעטות חלפו עד שהיא נכנסה והכריזה, ‘עכשיו אקריא את שמות הילדים שעולים לשלב השני של המבחן.’
הילדים התחילו למלמל. שלב שני? במודעה לא אמרו כלום על שלב שני.
האישה המשיכה, ‘אם קוראים בשמכם, אתם צריכים להתייצב בבניין מונק ברחוב שלוש לא יאוחר מאחת בצהריים, שם יצטרפו אליכם ילדים שעברו את המבחן במועדים אחרים.’ היא המשיכה לפרט את החוקים על עפרונות, מחקים ופסילות. אז זרקה חופן בוטנים לפה ולעסה בפראות, כאילו היא גוועת ברעב.
רייני הרים יד.
‘ממ־כן?’ אמרה האישה תוך בליעה.
‘סליחה, אבל אמרת להביא רק עיפרון אחד, ומה אם השפיץ שלו יישבר? יהיה במקום מחדד?’
שוב ציחקק הילד מאחורי רייני, והפעם אמר: ‘מה עושה אותו כל כך בטוח שהוא יגיע לשלב השני? היא אפילו עוד לא הקריאה את השמות.’
זה היה נכון — הוא צריך היה לחכות עד להקראת השמות. הוא בטח נראה שחצן גדול. רייני, שלחייו בערו, השפיל את הראש.
אשת העיפרון ענתה, ‘כן, אם יתעורר הצורך במחדד, תקבלו מחדד. אבל לילדים אסור להביא מחדד משלהם, מובן?’ החדר נמלא ראשים מהנהנים, ולאחר מכן ניערה האישה מכפות ידיה את שאריות הבוטנים, הוציאה דף נייר, והמשיכה, ‘יפה מאוד. אם אין שאלות נוספות, אני מקריאה את הרשימה.’
החדר נעשה מאוד שקט.
‘ריינארד מלדון!’ קראה האישה. ליבו של רייני ניתר.
במושב מאחוריו נשמעו ריטונים לא מרוצים, אבל ברגע שאלה נגמרו החדר שוב נעשה שקט, והילדים ציפו בקוצר רוח שינקבו בשמות האחרים. האישה הרימה מבט מהנייר.
‘זה הכול,’ אמרה בענייניות, קיפלה את הנייר ותחבה אותו לכיס. ‘כל השאר משוחררים.’
קריאות כעס ואכזבה מילאו את החדר. ‘משוחררים?’ אמר הילד מאחורי רייני. ‘משוחררים?‘
בזמן שהילדים יצאו מהדלת — חלקם מייבבים מרה, אחרים המומים או מייללים תלונות — רייני ניגש אל האישה. מסיבה כלשהי היא נחפזה ברחבי החדר ובדקה את מנעולי החלונות. ‘סליחה, גברתי, אני יכול להשתמש בטלפון שלך בבקשה? המורה הפרטית שלי אמרה…’
‘מצטערת, ריינארד,’ קטעה אותו האישה, תוך שהיא מושכת ללא הצלחה את החלון הסגור. ‘אני חוששת שאין טלפון.’
‘אבל גברת פרומל…’
‘ריינארד,’ אמרה האישה בחיוך, ‘אני בטוחה שאתה יכול להסתדר בלי טלפון, נכון? עכשיו, אם תסלח לי, אני חייבת להתגנב מהדלת האחורית. נראה שהצבע הדביק את החלונות האלה למקומם.’
‘להתחמק החוצה? אבל למה?’
‘למדתי מהניסיון. בכל רגע יתפרצו לפה חלק מההורים של הילדים וידרשו הסברים. לרוע המזל, אני לא מסוגלת לספק להם הסברים. ומשום כך, אני מסתלקת. נתראה אחר הצהריים. אל תאחר!’
ואז הלכה לדרכה.
זה בהחלט היה עסק מוזר, וברייני ניקר החשד שזה ייעשה מוזר עוד יותר. כשפעמון הכנסייה המרוחק השמיע את צליל רבע השעה, רייני גמר לאכול את הכריך שלו וקם מהספסל. אם דלתות בניין מונק עדיין לא פתוחות, הוא יצטרך לנסות למצוא דרך אחרת פנימה. בשלב הזה, ממש לא יפתיע אותו אם יגלה שהוא חייב להיכנס לבניין דרך חלון מרתף.
כשעלה במדרגות לרחבה הקדמית המרווחת של בניין מונק, ראה רייני שתי ילדות הרחק לפניו, הולכות יחדיו אל דלתות הכניסה. עוד נבחנות, הוא ניחש. אחת מהן, שנראָה כי שערה ירוק — אם כי ייתכן שזאת רק אשליה שנגרמה על ידי השמש המסנוורת — הקפיצה את העיפרון שלה באוויר מבלי משים, ואז תפסה אותו. לא הרעיון הכי טוב, חשב רייני. ואז, כמו כלום, תוך שהמחשבה חולפת בראשו, הילדה פיספסה את העיפרון והביטה בו נופל דרך סבכה מתחת לרגליה.
לרגע קצר הילדה האחרת היססה, כאילו היא עומדת לנסות לעזור. אז הביטה בשעון שלה. בעוד דקות ספורות השעה תהיה אחת. ‘מצטערת על העיפרון שלך — חבל,’ אמרה, אבל הבעת האכפתיות שלה כבר החלה להיעלם. ברור שעלה על דעתה שאם הילדה ירוקת השיער לא תוכל להיבחן, תהיה לה פחות תחרות. בחיוך מתרחב היא מיהרה על פני הרחבה ועברה בדלתות בניין מונק, שסוף כל סוף נפתחו.
סבכת הברזל כיסתה על תעלת ניקוז שעברה מתחת לרחבה, והילדה חסרת המזל הביטה דרכה, למטה אל האפלה, כשרייני ניגש אליה. ההופעה שלה הייתה מרשימה — למעשה, אפילו מבהילה. עורה היה שחור כפחם; השיער שלה היה כל כך ארוך שיכלה לקשור אותו סביב מותניה (וכן, הוא באמת היה ירוק); והיא לבשה שמלה נפוחה בצורה יוצאת מן הכלל שיצרה את הרושם שהיא עומדת בתוך ענן.
‘מזל ביש,’ אמר רייני. ‘להפיל את העיפרון שלך דווקא פה.’
הילדה הרימה אליו עיניים מלאות תקווה. ‘יש לך במקרה עיפרון מיותר?’
‘מצטער, אבל אמרו לי להביא…’
‘אני יודעת, אני יודעת,’ היא קטעה אותו. ‘רק עיפרון אחד. טוב, זה היה העיפרון האחד שלי, והרבה תועלת אני לא אוכל להפיק ממנו, עכשיו שהוא בביוב.’ היא הביטה לרגע בעגמומיות דרך הסבכה, ואז הרימה מבט אל רייני כאילו היא מופתעת שהוא עדיין שם. ‘למה אתה מחכה? המבחן מתחיל בכל רגע.’
‘אני לא הולך להשאיר אותך פה בלי עיפרון,’ אמר רייני. ‘הופתעתי לראות שזה מה שהחברה שלך עשתה.’
‘חברה? אה, הילדה האחרת. היא לא חברה שלי — פגשתי אותה ליד המדרגות. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה. ואם כבר מדברים, גם לך אני לא יודעת איך קוראים.’
‘ריינארד מלדון. את יכולה לקרוא לי רייני.’
‘בסדר, רייני, נעים להכיר. אני רוֹנדָה קַזֶמְבִּי. אז עכשיו כשאנחנו חברים וכל זה, איך אתה מתכוון להחזיר לי את העיפרון שלי? כדאי שנמהר, אתה יודע. נאחר בדקה אחת וזהו, יפסלו אותנו.’
רייני הוציא את העיפרון שלו, מס’ 2 צהוב חדש שהוא חידד היטב באותו בוקר. ‘למעשה,’ אמר, ‘אנחנו פשוט נחלוק בעיפרון הזה.’ הוא שבר את העיפרון לשניים ונתן לה את החלק המחודד. ‘אני אחדד את החלק שלי ואז נהיה שנינו מסודרים. מחק יש לך?’
רונדה קזמבי הביטה בחצי העיפרון שלה בתערובת של הכרת תודה והפתעה. ‘זה בחיים לא היה עולה על דעתי,’ אמרה, ‘לשבור אותו ככה. עכשיו, מה אמרת? אה, כן, יש לי מחק.’
‘אז בואי נזוז, יש לנו רק דקה,’ דחק בה רייני.
רונדה התמהמה. ‘רק רגע, רייני. לא הודיתי לך כמו שצריך.’
‘אין בעד מה,’ אמר חסר סבלנות. ‘עכשיו בואי נזוז!’
ועדיין היא התנגדה. ‘לא, אני באמת רוצה להודות לך. אלמלא אתה, לא הייתי יכולה להשתתף במבחן, ואתה רוצה לדעת משהו?’ היא הביטה מסביב לוודא שהם לבדם, ואז לחשה, ‘יש לי את התשובות. אני הולכת לקבל ציון מושלם!’
‘מה? איך?’
‘אין זמן להסברים. אבל אם תשב מאחוריי, תוכל להציץ מעבר לכתף שלי. אני ארים טיפה את הדף שלי, כדי שיהיה לך קל.’
רייני היה המום. איך לכל הרוחות הצליחה הילדה הזאת להשיג את התשובות? ועכשיו היא מציעה לעזור לו לרמות! הוא התפתה לרגע קצר — הוא היה נואש לגלות מהן ההזדמנויות המיוחדות. אבל אז הוא דמיין את עצמו חוזר אל מיס פרומל לספר לה על ההצלחה שלו, ומסתיר ממנה את העובדה שרימה, וידע שהוא לא מסוגל לעשות את זה.
‘תודה, אבל לא,’ אמר. ‘אני מעדיף לא לעשות את זה.’
רונדה קזמבי נראתה המומה, ורייני שוב הרגיש על כתפיו את משקל הבדידות. להרגיש כה שונה מהילדים בבית היתומים של סטונטאון זה לא נעים, אבל כשילדה ירוקת שיער שלובשת ענן פרטי מסתכלת עליך כמו על מטורלל, זה הרבה יותר גרוע.
‘בסדר, איך שבא לך,’ אמרה רונדה כששניהם הלכו בכיוון הכניסה. ‘אני מקווה שאתה יודע מה מצפה לך.’
רייני מיהר מכדי לענות. לא היה לו מושג מה מצפה לו, כמובן, אבל הוא בהחלט רצה לגלות.
בתוך בניין מונק הובילו אותם שלטים בולטים דרך מערכת מסדרונות, על פני חדר שבו חיכו כמה הורים מתוחים, ובסוף אל חדר שהיה גדוש בילדים שישבו אל שולחנות. מלבד הדממה הבלתי רגילה, החדר דמה לכל כיתה ממוצעת, עם לוח מקדימה ושולחן מורה שעליו נחו מחדד, סרגל, ושלט שהודיע: אסור לדבר. אם תיתפסו מדברים זה ייחשב כהעתקה. רק שני מושבים נותרו ריקים, אחד מאחורי השני. כדי לוודא שהוא לא יתפתה להעתיק, רייני בחר בכיסא הקדמי. שעון הקיר הורה אחת בדיוק כשרונדה קזמבי התיישבה אל השולחן מאחוריו.
‘בדקה התשעים,’ אמרה.
‘לא לדבר!’ רעמה אשת העיפרון שבדיוק אז נכנסה, וטרקה את הדלת מאחוריה. היא פסעה נמרצות לקדמת החדר, כשהיא נושאת ערימה גדולה של ניירות, וצנצנת חמוצים. ‘אם מישהו מהילדים ייתפס מעתיק, הוא או היא יוצאו להורג…’
הילדים השתנקו בבהלה.
‘סליחה, אמרתי להורג? התכוונתי מהבניין. אם מישהו ייתפס מעתיק הוא יוצא מהבניין בו במקום. אז, כולנו רגועים? חשוב להיות רגועים כשעושים מבחן קשה באופן קיצוני כמו זה, במיוחד כשלוקחים בחשבון כמה הוא ארוך וכמה מעט זמן יש לכם להשלים אותו.’
מישהו גנח במצוקה בחלק האחורי של החדר.
‘אתה שם!’ צעקה אשת העיפרון, והצביעה עליו. כל הראשים בחדר הסתובבו לראות מי גנח. זאת הייתה הילדה שנטשה את רונדה קזמבי ברחבת הכניסה. תחת מבטה האכזרי של אשת העיפרון, הפכו פניה של הילדה לחיוורים כסיד, כמו גחון של דג מת. ‘אמרתי בלי דיבורים,’ נבחה האישה. ‘רוצה לצאת כבר עכשיו?’
‘אבל רק גנחתי!’ מחתה הילדה.
אשת העיפרון קימטה את המצח. ‘את מתכוונת לטעון שלהגיד ‘אבל רק גנחתי!’ לא נחשב כדיבור?״
הילדה, מבוהלת ומבולבלת, בקושי הצליחה להניד בראש.
‘בסדר גמור, תראי את זה כאזהרה. כולכם תראו את זה כאזהרה. מרגע זה ואילך אין דיבורים, נקודה. אז, יש שאלות?’
רייני הרים את היד.
‘ריינארד מלדון, יש לך שאלה?’
רייני הרים את העיפרון השבור שלו, וביד השנייה עשה תנועה של חידוד.
‘בסדר גמור, אתה יכול להשתמש במחדד שעל השולחן שלי.’
רייני נדחק קדימה, חידד את העיפרון — הוא הרגיש את עיני כולם ננעצות בו בזמן שסובב, בדק את החוד וחזר לסובב — ומיהר בחזרה לשולחן שלו. כשעשה זאת, הוא הבחין ברונדה קזמבי שולפת פיסת נייר זעירה משרוול שמלת הענן שלה: רשימת התשובות למבחן. היא מסתכנת כהוגן, חשב רייני, אבל לא הייתה לו הזדמנות להמשיך להרהר בנושא, מפני שאשת העיפרון פצחה בשארית הנאום שלה.
‘יש לכם שעה אחת לגמור את המבחן,’ היא נבחה, ‘ואתם חייבים למלא בקפידה אחר ההוראות הבאות. ראשית, כתבו את שמכם בחלק העליון של המבחן. שנית, קראו היטב את כל השאלות והתשובות. שלישית, סמנו את התשובות הנכונות בעיגול סביב האות המתאימה. חמישית, אחרי שתגמרו את המבחנים תביאו אותם אליי. שישית, חזרו לכיסאות וחכו עד שכל המבחנים ייבדקו, ובשלב ההוא אקרא בשמותיהם של אלה שעברו.’
הילדים נעו באי־נוחות בכיסאותיהם. מה קרה לשלב הרביעי? אשת העיפרון קפצה מהשלישי ישר לחמישי. הילדים הביטו זה בזה, אך לא העזו לפצות פה. מה אם השלב הרביעי חשוב? רייני חיכה, בתקווה שמישהו אחר ירים יד לשם שינוי. כשראה שזה לא קורה, הרים את שלו בביישנות.
‘כן, ריינארד?’
הוא הצביע על פיו.
‘כן, אתה רשאי לדבר. מה השאלה שלך?’
‘סליחה, אבל מה עם השלב הרביעי?’
‘אין שלב רביעי,’ ענתה. ‘שאלות אחרות?’
עכשיו הילדים היו מבולבלים לחלוטין, וסכרו את פיהם.
‘על מנת לעבור את המבחן,’ המשיכה אשת העיפרון, ‘אתם צריכים לענות נכון על כל השאלות, ואני מתכוונת לכל שאלה ושאלה. אם תדלגו אפילו על שאלה אחת, או תענו לא נכון על שאלה אחת, אתם תיכשלו במבחן.’
‘אין בעיה,’ לחשה רונדה קזמבי מאחורי רייני.
עיניה של אשת העיפרון ניתרו לכיוונם. היא נעצה מבט עז ברייני, שפיו התייבש. למה רונדה לא מסוגלת לסגור את הפה, לכל הרוחות? האם היא מנסה לגרום לכך שיעיפו אותם?
‘אתם יכולים להתחיל במבחן ברגע שאתם מקבלים אותו,’ אמרה אשת העיפרון שסוף כל סוף הפנתה ממנו מבט, ורייני נאבק ברצון להיאנח בהקלה, כי אפילו אנחה עשויה לפסול אותו. חוץ מזה, ההקלה שחש לא נמשכה יותר מדי זמן: אשת העיפרון החלה לחלק את המבחנים.
הראשון שקיבל מבחן היה ילד קשוח למראה בכובע בייסבול, שאחז את הניירות בשקיקה, הביט בשאלה הראשונה ופרץ בבכי. הילדה מאחוריו הביטה במבחן שלה, שיפשפה את העיניים כאילו הן לא עובדות כמו שצריך, ואז הביטה שוב. הראש שלה נשמט ברפיון.
‘אם אתם מתחילים להרגיש חולשה,’ אמרה אשת העיפרון שהתקדמה לילד הבא, ‘שימו את הראש בין הברכיים ותנשמו עמוק. אם אתם מרגישים שאתם צריכים להקיא, גשו בבקשה לקדמת החדר, שם יסופק לכם דלי.’
היא המשיכה לחלק את המבחנים. הילד הבוכה התחיל לדפדף במבחן — היו שם כמה עמודים — ועם כל דף חדש היפחות שלו הפכו רועמות ומיואשות יותר. כשהגיע לסוף, הוא התחיל ליילל.
‘אני חוששת שאסור לבכות בקול רם,’ אמרה אשת העיפרון. ‘נא לצאת מהחדר.’
הילד, שחש הקלה עצומה, ניתר מהכיסא שלו ורץ לדלת, ומיד עשו כדוגמתו עוד שני ילדים, שטרם קיבלו את המבחן אבל עכשיו היו מבוהלים מכדי להביט בו. אשת העיפרון סגרה את הדלת.
‘אם עוד מישהו מתכוון לברוח מכאן בפאניקה או בפחד,’ אמרה בנוקשות, ‘תזכרו בבקשה לסגור את הדלת אחריכם. היבבות שלכם עשויות להפריע לשאר הנבחנים.’
היא המשיכה לחלק את המבחנים. ילד אחרי ילד קיבל אותו באצבעות רועדות, וילד אחרי ילד נעשה חיוור, או אדום, או ירקרק משהו, כשהביט בשאלות. כשאשת העיפרון שמטה את הניירות על השולחן שלו, החרדה גרמה ללב של רייני לפרפר כמו דג. ומסיבה טובה — השאלות היו בלתי אפשריות. הראשונה בהן הייתה:
בין אילו שתי מדינות קיימת מחלוקת בעניין השטחים של הרפובליקה האוטונומית של נַחיצ’באן ואזור נַגוֹרְנוֹ־קַרבּאך?
א. בְּהוּטָן, שהעבירה בעלות על אזורי גבול לבריטניה בעקבות הסכם סינצ’וּלוּ ב־1865; ובריטניה, שבתמורה לאותן קרקעות סיפקה לבהוטן סובסידיה שנתית, ושבהשפעתה הוקמה המלוכה של בהוטן ב־1907.
ב. אזרבייג’ן, שב־1828 חולק שטחה בין רוסיה ופרס עקב הסכם טורקמנצ’אי; וארמניה, אומה שנוסדה אחרי חורבן האימפריה הסלאוּקית לפני כאלפיים שנה, שגם היא סופחה לרוסיה בהסכם הנזכר לעיל.
ג. וַנוּאַטוּ, שעד עצמאותה הייתה תחת שלטון משותף של אנגליה וצרפת, ועדיין שומרת על האנגלית והצרפתית כעל שפות רשמיות (בנוסף לבּיסלַמָה, או ביצ’למה); ופורטוגל, שחוקר הארצות שלה פּדרו פרננדז דה קוֹירוֹס הפך בשנת 1606 לאירופאי הראשון שגילה את קבוצת האיים שמרכיבים את ונואטו.
למרות שהיו עוד שתי תשובות אפשריות, רייני לא טרח לקרוא אותן. אם כל השאלות הן כאלה, אין לו שום סיכוי לעבור. מבט מהיר בשאלות הבאות לא תרם למצב רוחו. אם כבר, הן נעשו גרועות יותר. וזה היה רק העמוד הראשון! מכל עבריו ילדים רעדו, נאנחו, חשקו שיניים. לרייני התחשק להצטרף אליהם. בזה נגמרו ההזדמנויות המיוחדות. הוא יחזור לבית היתומים, שם אף אחד לא יודע מה לעשות איתו, אפילו לא גברת פרומל. זה היה רעיון נחמד, אבל מסתבר שאין לו את מה שנדרש.
ולמרות זאת, הוא לא היה מוכן לעזוב. הוא צריך למלא אחר ההוראות, ומשום שהיה נחוש לא לפרוש לפני שלפחות ינסה, הוא המשיך לנהוג בהתאם. בצייתנות הוא כתב את שמו בראש הדף — זה היה השלב הראשון. טוב, לפחות בזה הצלחת, חשב לעצמו. השלב השני היה לקרוא בקפידה את כל השאלות והתשובות. רייני נשם עמוק. סך הכול היו שם ארבעים שאלות. רק לקרוא אותן ייקח לו כמעט שעה. זה שאשת העיפרון הביטה בילדים המתאמצים ותוך כדי זה אכלה חמוצים — שגם היו פריכים במיוחד — בכלל לא שיפר את המצב.
השאלה הבאה הייתה מה מקור הבִּקְיָה הנפוצה, ולאיזו משפחה היא שייכת. לרייני לא היה מושג מה היא בקיה נפוצה, והתשובות לא סיפקו רמזים מועילים — אולי זאת אנטילופה, ציפור, מכרסם או מטפס. רייני עבר לשאלה הבאה, שעסקה בחלקיקים תת־אטומיים שנקראים פֶרמיוֹנים, ובפיזיקאי הודי בשם סֶטְיֵנְדְרֶה נַאתְהְּ בוֹס. השאלה הרביעית הייתה איזו כנסייה נבנתה על ידי הקיסר יוּסטיניאנוּס כדי להוכיח את עליונותו על צאצאיו האוֹסטרוֹגוֹתיים של תיאוֹדוֹריק. השאלות המשיכו הלאה, עוד ועוד. לזכותו של רייני יש לציין שהוא זיהה כמה מקומות, כמה עקרונות מתמטיים ודמות או שתיים מההיסטוריה, אבל זה לא היה משמעותי. רק במזל יהיה מסוגל לענות נכון על שאלה אחת, שלא לדבר על כולן.
בדיוק כשהיה באמצע המבחן (בשאלה עשרים, שעסקה בהבדל בין פּאראטַקסיס להיפּוֹטַקסיס), שמע רייני את רונדה קזמבי קמה מהשולחן מאחוריו. מה, היא כבר גמרה? טוב, ברור! יש לה את התשובות. רייני עיווה את פניו ברוגז, והילדים האחרים השתנקו בתדהמה בזמן שרונדה צעדה קדימה למסור את המבחן שלה. אבל אשת העיפרון לא נראתה חשדנית כהוא זה. אם כבר, היא הייתה שקועה בהופעה המשונה של רונדה, ובקושי התייחסה למבחן כשלקחה אותו.
לרייני הייתה תובנה פתאומית: רונדה משכה לעצמה תשומת לב בכוונה. זה היה תכסיס. איש לא יחשוד בה שהיא מרמה, מפני שאיזה בנאדם נורמלי היה עושה מעצמו כזאת הצגה אם היה מתכוון לרמות? השיער הירוק (בטח פאה), השמלה הנפוחה, הלחישה — מטרתם של כל אלה הייתה להסיח את הדעת. רוב האנשים היו יוצאים מנקודת הנחה שאם ילד מתכנן לרמות, הוא בוודאי ימשוך אל עצמו כמה שפחות תשומת לב, יהיה שקט כמו דג ויבש כמו צנים. רייני חייב היה לתת לרונדה קרדיט: אולי היא לא מספיק חכמה לעבור את המבחן, אבל היא מספיק נבונה לרמות בו בלי להתגלות. הוא הרגיש מדקרת קנאה. עכשיו רונדה תתקדם ותחווה את ההזדמנויות המיוחדות ההן, ואילו רייני יחזור עגמומי לבית היתומים, מובס.
בזמן שרונדה חלפה על פניו בדרך לשולחן שלה, היא קרצה ושמטה מידה פיסת נייר זעירה. היא נחתה כמו נוצה, והשתקעה על השולחן של רייני. התשובות למבחן. רייני הציץ באשת העיפרון, אבל היא לא שמה לב — עכשיו היא הייתה עסוקה בבדיקת המבחן של רונדה, הינהנה בראשה וסימנה מה שסימנה. אז כנראה התשובות באמת נכונות. והן נמצאות מולו, על השולחן.
אם קודם הוא התפתה, כשלא היה לו מושג כמה קשה המבחן הזה, זה היה כלום לעומת הפיתוי הנוכחי. לא משנה כמה התנגד, לא משנה שבחר את הכיסא הזה בכוונה כדי להימנע מהסיטואציה הזאת, הוא מצא את עצמו נועץ מבט בפיסת הנייר שצפנה את המפתח לעתידו. הוא היה צריך רק להפוך אותה ולהביט בתשובות. הילדים האחרים היו עסוקים מדי במשיכות באף ובכסיסת ציפורניים מכדי להבחין, ואם ימהר, הוא אפילו עשוי להעתיק את כל התשובות עוד לפני שאשת העיפרון תרים שוב את המבט. היא גמרה לבדוק את המבחן של רונדה, והתרכזה בצנצנת החמוצים שכבר כמעט הייתה ריקה, בניסיון לדלות ממנה את המלפפון האחרון. רייני הביט ארוכות בנייר, מתפתה עד מאוד.
ואז הוא הושיט יד והעיף אותו מהשולחן לרצפה.
מה הטעם בהזדמנויות האלה אם הוא לא כשיר לקבל אותן? ומה הכיף בלרמות? אם הוא לא יכול לעבור בהגינות, הוא לא רוצה לעבור. הוא חשב את זה — והאמין בזה כמעט לגמרי — והרגיש שההחלטה נתנה לו זריקת עידוד. אבל גם ככה, עברו כמה שניות עד שהיה מסוגל לנתק את מבטו מהנייר על הרצפה. בסדר, אמר לעצמו וחזר למבחן. תמשיך לנוע, רייני, ואל תביט לאחור. אין זמן לבזבז.
ובהחלט לא היה זמן, כפי שהוכיח מבט חטוף בשעון הקיר. נשארה פחות מחצי שעה, ולרייני נשאר לקרוא קצת יותר מחצי מהמבחן. הוא המשיך לקרוא את השאלה על פאראטקסיס והיפוטקסיס (הם היו קשורים או לכתיבה, או לתחבורה עתידנית, אבל הוא לא הצליח להחליט מה מהשניים), והמשיך לשאלה עשרים ואחת: ‘אחרי נפילת האימפריה הרוסית, כשניסיון־נֶפֶל ליצור את הרפובליקה הטרנס־קווקזית עם גיאורגיה וארמניה הוביל ליצירת אזרבייג’ן (שנכון לעכשיו מצויה במחלוקת עם ארמניה על השטחים של הרפובליקה האוטונומית של נַחיצ’בַאן ואזור נַגוֹרְנוֹ־קַרבּאך), מאילו מעצמות עיקריות אזרבייג’ן…’
רייני עצר. משהו בשאלה הזאת נראה לו מוכר להפליא — מוכר עד כדי כך, שהוא הרגיש צורך לחשוב על כך. האם לא ראה את השמות הללו קודם?
רייני דיפדף אחורה במבחן, בחזרה אל השאלה הראשונה: ‘בין אילו שתי מדינות קיימת מחלוקת בעניין השטחים של הרפובליקה האוטונומית של נַחיצ’בַאן ואזור נַגוֹרְנוֹ־קַרבּאך?’ הוא מיצמץ, ובקושי היה מסוגל להאמין למראה עיניו. ארמניה ואזרבייג’ן. התשובה לשאלה אחת הייתה חבויה בשאלה עשרים ואחת. זה בכלל לא מבחן ידע — זאת חידה!
רייני הביט בשאלה מספר עשרים ושתיים, שהחלה במילים: ‘למרות שמקורו באירופה, המטפס ששמו בקיה מצויה (ממשפחת הפרפרייניים), נחשב…’ הנה זה! התשובה לשאלה מספר שתיים! בהתרגשות הולכת וגוברת קרא רייני את השאלה הבאה, והנה, למרות שהשאלה עצמה לא הזכירה שום חלקיקים תת־אטומיים או פיזיקאים הודיים, תשובה ד’ עסקה בהם ארוכות. לא רק שכל התשובות טמונות במבחן, הוא הבין, אלא שהן רשומות על פי הסדר. התשובה לשאלה מספר אחת נמצאת בשאלה עשרים ואחת (ולהפך), התשובה לשאלה מספר שתיים נמצאת בשאלה מספר עשרים ושתיים, וכן הלאה, כל הדרך עד שאלה ארבעים, שפתרה את התעלומה סביב פאראטקסיס והיפוטקסיס, שנוצרה בשאלה עשרים.
רייני כל כך שמח, שהוא כמעט ניתר מהכיסא והריע. ועדיין, הוא לא יכול היה לבזבז אפילו רגע במחמאות עצמיות — הזמן הלך ואזל. הוא יצא בשקיקה בחיפוש אחר התשובות הנכונות. זה לקח לא מעט זמן, מפני שהיה הכרחי לעבור קדימה ואחורה בין הדפים ולקרוא חלק ניכר מהטקסט, ובסופו של דבר לקח לרייני כמעט בדיוק שעה שלמה לגמור את המבחן. ממש ברגע שהקיף את התשובה לשאלה האחרונה, הניח את המבחן שלו על שולחנה של אשת העיפרון והביט סביב בשאר הילדים (שחלקם הקיפו מספרים באקראי ובקדחתנות, בתקווה שיתמזל מזלם; וחלק מהם בכלל לא נראו בסביבה, שכן התגנבו בזחילה מהחדר בייאוש מר), אשת העיפרון צעקה: ‘עפרונות! ילדים, נגמר הזמן. נא להניח את העפרונות.’
אחרי כך וכך געיות ומחיית דמעות, הילדים ערמו את המבחנים שלהם על זה של רייני וחזרו לכיסאות שלהם. בדממה מותשת הם חיכו בזמן שאשת העיפרון דיפדפה במבחנים. זה לקח רק דקה — אחרי הכול, היא הייתה צריכה רק להביט בשאלה הראשונה. כשהגיעה למבחן של רייני בתחתית הערימה, עברה על העמודים, סימנה מה שסימנה והינהנה.
‘עבודה יפה,’ לחשה רונדה מאחוריו. ‘הצלחת בכוחות עצמך.’ היא נראתה מרוצה באמת ובתמים שהוא לא רימה, למרות שקודם עודדה אותו לעשות כך. היא בהחלט טיפוס מוזר.
‘עכשיו אקריא את שמותיהם של אלה שעברו את המבחן בהצלחה,’ הכריזה אשת העיפרון. ‘אם שמכם יוזכר, תעברו לשלב השלישי של המבחנים, כך שעליכם להישאר במקומות ולחכות להוראות נוספות. אלה ששמם לא יוזכר, חופשיים ללכת.’
אוזניו של רייני הזדקרו. יש שלב שלישי?
אשת העיפרון כיחכחה בגרון, אבל הפעם לא טרחה להביט בנייר שלפניה. ‘ריינארד מלדון!’ קראה.
בדרכה החוצה מהחדר הוסיפה, ‘זה הכול.’
אין עדיין תגובות