"בין שתי אהבות, בין מר למתוק, הלכת לאיבוד הלכת קצת רחוק. היית שם בלב, אבל לא נהנית מהנוף, היית מאוהבת […]
ערן
ערן פקח את עיניו. האמת, הוא לא התעורר כי הוא לא ממש הצליח לישון בלילה האחרון. כל הלילה הוא חשב על ראיון העבודה שנקבע לו לבוקר.
לאחר שיצא מהמקלחת עמד לרגע מול המראה. הוא העביר יד על לחייו המגולחות וחשב, מה לובשים לראיון עבודה בקפיטריה של חברת הייטק?
ואז חשב, הוא יכין לעובדים קפה, יחייך אליהם, יתעניין בשלומם והם בעיקר יזרזו אותו והסבלנות שלהם תהיה בערך כלום עם כלום. הוא לא חיפש לעצמו עבודה זמנית, אבל בעקבות הכישלונות החוזרים בראיונות עבודה הוא כרגע חייב להתפשר כי המציאות דפקה על הדלת.
הוא חייב שכר דירה לבעל הבית, שהיה גם הבריון השכונתי, הוא רצה לחסוך כסף ללימודים, למרות שעדיין לא ממש ידע מה רוצה ללמוד ולאחרונה האוטו שלו השמיע קול קרקוש מוזר, שאולי רצוי שיבדוק לפני שהאוטו ישבוק חיים. חוץ מזה, הוא רצה לצאת עם בנות, לצאת לטיולים ולצאת לברים, ובשביל זה צריך כסף.
ערן פתח את דלת המקלחת וחצה את המסדרון הצר לעבר חדר השינה שלו. כשנכנס, עלתה באפו צחנת בגדים ישנים ומאובקים שהיו זרוקים על הרצפה והזכירה לו את האוהל בטירונות. חבורת ילדים בני 18 שחיים לבדם לראשונה מחוץ לבית. כביסה זה בגדר המלצה, מקלחות עושים בלית ברירה. מתגוררים באוהל מבולגן ומסריח באמצע חודש יולי. ריח בגדים מלוכלכים מתערבב עם ריח זיעה יחד עם ריח איום של גרביים ונעליים שננעלו כל היום. חודשי הקיץ היו השנואים עליו בשנה, הוא לא התחבר יותר מדי לים ובאופן כללי העדיף בילויים במקומות סגורים.
היתרון עכשיו שהוא גר לבד בדירה משלו, היה החורף והסבון שלו הפיץ ריח נעים בהרבה מזה שהשתמש בו בצבא. הוא הביט בבלגן בחדר ותהה מתי ילמד להיות מסודר בחייו. פאק, הוא בן 24 ועדיין מבולגן כמו תיכוניסט. חשב לעצמו.
המיטה עם המצעים הכחולים מול הדלת הייתה מבולגנת, והשידה שלידה הייתה מלאה בכוסות מלוכלכות. מצד שמאל שלו היה ארון בגדים לבן, בקצה המיטה ארון נעליים ומעליו הייתה הטלוויזיה.
ערן החל לנבור בערמת הבגדים שלו – זה מלוכלך, זה מכוער, זה ילדותי. לבסוף שלף חולצה כחולה וג'ינס ולבש אותם.
רגע לפני שיצא מהדירה הוא נזכר לקחת את המעיל שלו, גרר אחריו דלת ששפשפה בגסות את רצפת הבית הישנה, נעל אותה וירד במדרגות לכיוון הרחוב.
הוא מיהר לעבר פיאט הפונטו הלבנה השחוקה שלו, שתמיד תהה לגביה אם תתניע או תשבוק חיים לנצח כשינסה להתניע אותה. הוא יצא מהחניה ונסע לכיוון הכתובת שקיבל מבעל העסק.
במהלך הנסיעה ניסה לנער מעליו את המחשבות הרעות. תמיד היו לו מחשבות כאלה. כנראה זה קשור לראיון ההוא שהיה לו אז במקדונלד’ס, כל פעם שנזכר בזה הוא צחק בליבו. הוא אשכרה הבן אדם היחיד במדינה שלא צלח את ריאיון העבודה במקדונלד’ס. הוא ישב שם מול האחמ"ש, גמגם תשובות, בקושי דייק בגיל שלו ובגדול היה אסון מהלך באותו ריאיון.
לבסוף, לא רק שלא התקשרו אליו ואמרו לו שזה לא עובד, אלא אפילו לא טרחו לקחת ממנו מספר טלפון. כמובן שעבור ילד בן 17 זה היה נראה הגיוני. לימים הבין שבעצם האחמ"ש רמז לו בגסות את התשובה, רק שהוא הטיפש יצא בתחושה שעוד יום-יומיים הוא כבר יעמוד מאחורי הדלפק במקדונלד’ס כמו כל החברים שלו. לא. מאז הוא מאמין שהוא יכול להיכשל אפילו בניסיון להתקבל לעבודה שהוא עצמו יגייס אליה עובדים.
ערן ניסה לנער מעליו את כל המחשבות הרעות, הציניות והשליליות. כעבור נסיעה לא ארוכה הוא הגיע לבניין גבוה. מחסום ניצב מולו ושומר מבוגר יצא לכיוונו מבוטקה קטן. הוא היה נראה עייף, מקריח, עם משקפיים עגולים שחורים, שפם ועל חולצתו תג שם שעליו היה כתוב 'הארי'.
"בוקר טוב לך בחור," אמר השומר.
"בוקר טוב. אני כאן לראיון עבודה."
"תחנה פה מצד ימין. תיכנס בדלת שמה, תפנה שמאלה זה הכניסה מצד שמאל. יש לחבר'ה פה קפה טוב, אני מאוד אוהב אותו, אבל עדיין מעדיף תה," אמר השומר.
"אולי אני אכין לך אותו בפעם הבאה," אמר ערן וחייך חיוך דבילי.
"בהצלחה ילד," אמר השומר וחזר בהליכה איטית לכיסא שלו בתוך הבוטקה.
ערן נכנס עם הרכב לכיוון שביל צר, הוא נסע ישר כמה מטרים וחנה בחניה בניצב כאשר צמוד לרכבו מצד ימין חנתה BMW שחורה מצוחצחת. בקצה השביל הייתה פנייה שהובילה למגרש חניה גדול יותר, שם חנו עובדי החברה.
ערן ירד מהרכב, חצה את הכביש וניצב מול דלת מסתובבת, הוא לקח נשימה אחת עמוקה ודחף את הדלת, פנה שמאלה כמו שאמר הארי, ופסע במסדרון בצבע צהוב בננה שעשה לו בחילה. אחרי כמה מטרים ראה דלת זכוכית פתוחה משמאלו, הוא הציץ פנימה וראה את דלפק העבודה, ומצד ימין שלו, מול הדלפק, בחלל לא גדול, ראה שולחנות נירוסטה מסודרים באופן אקראי.
על דלפק העץ בצבע חום כהה, המעוצב בצורת עגלה עם שני "גלגלים" מחוברים אליו, נכתב בצבע צהוב חרדל "הקפה של ירון".
הוא נעצר לרגע, עצם את עיניו ונשם שוב, חוסר הביטחון שוב הציף אותו. הוא ניקה את המחשבות השליליות מראשו, ניער את ידיו כאילו מנסה לגרש מעליו את כל המזל הרע – הוא צריך את העבודה הזו. הוא פקח את עיניו ונכנס זקוף לקפיטריה.
החלל היה מרוצף בלבן. היו בו מקררים לשתייה קלה, מדפים עם חטיפים, מקרר עם סנדוויצ'ים וגולת הכותרת – מכונת קפה שניצבה בקצה הדלפק, ומקרר עם בייגלים לטוסטים וכלי נירוסטה מלאים בתוספות. גבינות, ירקות, ובקבוקי רטבים מסודרים סמוך אליהם. בקצה החדר ישב גבר כבן 40, הוא החזיק כוס קפה ונראה עסוק במכשיר הטלפון הנייד שלו.
"שלום, אתה ירון?" שאל ערן ומייד חשב שזו שאלה מטומטמת. מי הוא יהיה אם לא ירון?
"כן. מי אתה?" השיב הבחור כשהרים את ראשו מהטלפון שלו.
"אני ערן. אני אמור להגיע היום לראיון עבודה," אמר.
"אהה… שלום. כן," אמר ירון וקם ממקומו, הוא הושיט יד ולחץ את ידו של ערן, "בוא בבקשה שב. אתה רוצה קפה?" שאל ירון.
"לא תודה."
"שמע, אני אעשה את זה זריז, אני מעדיף להכיר אותך תוך כדי תנועה ולא לשקר לך בפנים עם דרישות לא הגיוניות. מה שחשוב לי שתהיה בן אדם. לא אכפת לי ניסיון, לא אכפת לי כמה קיבלת בפסיכומטרי ולא מעניין אותי מה הדעות הפוליטיות שלך. רק שתהיה שירותי ומנומס ללקוחות," אמר ירון וירה אל ערן את כל הנהלים.
שתיקה.
"אתה יכול לעמוד בזה?" שאל ירון.
"ברור. בקלות," אמר ערן וחשב שאולי נשמע מעט שחצן.
ירון הביט בו בחשדנות מסוימת, לרגע נדמה שלא היה מרוצה מתשובתו של ערן.
"יש לך ניסיון בהכנת קפה?" הוא החליט להפעיל עוד טקטיקת ראיונות שפיתח לעצמו במהלך השנים.
"כן, עבדתי בכמה בתי קפה ובעגלת קפה בבסיס, בסיום השירות הצבאי שלי."
"אוקי, להקציף חלב אתה יודע?" שאל ירון.
"בוודאי. בלי בעיה," ענה ערן בביטחון.
"אוקיי, מעולה," הפנה לרגע את מבטו והשתעל, "עוד דבר אחד, אני בן אדם שסומך על אנשים עד שהם נותנים לי סיבה לא לסמוך עליהם," אמר ירון.
ערן חש קצת אי־נוחות מהמשפט הזה. איפה עובר הגבול? כדאי לשאול? בסוף ויתר. אין צורך להעיר את השדים עוד לפני שעשה כאן צעד אחד. ושוב עלו השדים של הריאיון ההוא במקדונלד’ס. "רק אל תגיד משהו טיפשי," מלמל לעצמו בלב.
הם המשיכו לדבר עוד קצת. בעיקר על עניינים 'ברומו של עולם', כחלק מתהליך ההיכרות. ירון אהב להקשיב לאנשים שהעסיק, איך הם מדברים, באיזו שפה, מה גורם להם להתעצבן, מה משמח אותם, איך הם מגיבים בכל סיטואציה.
אנשים נכנסו לקפיטריה וירון נעמד. ערן נעמד אחריו, הם לחצו ידיים, נפרדו לשלום וסיכמו שערן יתחיל לעבוד למחרת. ירון חזר אל העגלה לטפל בלקוחות, וערן הלך לכיוון היציאה. בדרך חצה את הלובי לכיוון השירותים בחלקו הפנימי של הבניין.
בכניסה עברו שתי בחורות. הימנית החזיקה קלסר עמוס בניירת, והשנייה אחזה בתיק שלה ביד אחת, ובשנייה הקלידה משהו בטלפון. הן היו שקועות בשיחה, ומבטן לא היה לכיוון שאליו הלכו, אלא זו על זו.
ערן, שחזר מהשירותים, הלך מהכיוון ההפוך, לכיוון היציאה. הוא בעצמו היה שקוע בטלפון שלו. והוא לא הבחין בהן, כתפו נתקלה בבחורה שאחזה בקלסר. הקלסר שלה נשמט מעליה, הדפים מתוכו התעופפו לכל עבר ועט שחור התגלגל על הרצפה.
"סליחה," אמר ערן והתכופף לעזור לה. בעודם כפופים, ערן הרים את מבטו והביט בה – שערה שטני חלק, עורה בהיר, משקפיים שחורים עיטרו את עיניה היפות ולבושה אלגנטי.
"אני מצטער. לא ראיתי אותך," אמר והגיש לה כמה דפים שאסף. השניים נעמדו.
"אתה בטלפון, ברור שלא ראית אותי," ענתה ובדקה שכל הדפים נמצאים. "בשביל מה אלוהים נתן לך עיניים?" שאלה בכעס קל, תוך סידור הדפים מחדש.
"אהה… כדי לקרוא שהלייקרס ניצחו את הבולס לפנות בוקר. אחלה משחק," אמר ערן והראה לה את הכתבה שקרא באתר ספורט בטלפון.
הבחורה נדה בראשה, גלגלה עיניים וחלפה על פניו בהפגנתיות. ואז נעצרה.
"ואיך אתה נוהג בדיוק?"
"זה קל. לפי כוכב הצפון," ענה ערן תשובה אידיוטית.
"מפגר," סיננה, פנתה לחברתה, השתיים הלכו מהמקום.
"קרוב, ערן," אמר. הוא הביט בהן מתרחקות. "נעים מאוד," קרא לעברה לה אך היא כבר לא הקשיבה לו.
ערן חייך חיוך מזלזל ופנה לכיוון היציאה מהבניין. הוא מצא שציניות, למרות שמסבכת אותו לא מעט, גם מוציאה אותו מהרבה סיטואציות לא נעימות. ציניות, מבחינתו, הפכה למעין מָגֵן והוא השתמש בה בעיקר כשלא הצליח להסביר אמירות, מעשים או מחשבות. כמו עכשיו.
בדרכו החוצה פגש את השומר, הארי, שיצא קצת מהבוטקה והסתובב סמוך לדלת הכניסה כשידיו משולבות מאחורי גבו. הוא ראה את כל הסיטואציה עם הבחורה מבעד לדלתות הזכוכית הגדולות.
"היא בדרך כלל לא ככה. היא יותר נחמדה. תמיד אומרת בוקר טוב, היום אפילו לא הסתכלה עליי. מי יודע מה עובר עליה?" אמר השומר לערן.
"לא יודע, אבל היא ממש לא הייתה נחמדה היום."
"תאמין לי אתה עוד תגלה בחורה זהב," אמר השומר והמשיך בעיסוקיו.
ערן חשב ללכת אליה, להתנצל, להציג את עצמו בצורה נחמדה יותר. לא חשוב, אמר לעצמו, ועזב.
***
כשחזר לביתו עלה במדרגות לקומה השנייה, שלף את המפתח מהכיס וכבר הכניס אותו לחור המנעול, כאשר דלת הדירה ממול נפתחה. ערן נאנח. השטן בהתגלמותו. הוא הסתובב, העלה חיוך מאולץ על פניו ואמר בניסיון להרגיע:
"מני, מני, אני יודע. מצאתי עבודה, תן לי כמה שבועות ואני אשלם לך הכול," מני, גבר שמן, מבוגר ומקריח עמד מולו. ריח הטבק כרגיל היה דבוק אליו ונדף מהדירה שלו.
"אתה חייב לי כבר אלף חמש מאות שקל על חודש שעבר," אמר מני.
"אני יודע."
"בסוף החודש זה יהיה שלוש אלף."
"גם את זה אני יודע. אומנם שלוש יחידות מתמטיקה, אבל לעשות אחד ועוד אחד למדתי," ענה ערן בציניות בניסיון לפתור את הבעיה. מני יצא מדירתו, לבוש בבוקסר לבנים וגופיית סבא, אחז בערן בידו, ואמר בכעס:
"אל תזלזל בי. הכסף שלי לא גדל על העצים. אני עובד קשה בשביל להחזיק ת'דירות המחורבנות שאתם גרים בהם, וכל אחד מכם מאחר לי בתשלומים. וכשאתם צריכים תיקון? זה חייב להיות מעכשיו לעכשיו. אלף חמש מאות שקל, אני רוצה ת'כסף עד יום שישי."
"מני, אני מתחיל לעבוד רק מחר. תן לי כמה ימים, אני אחזיר לך הכול."
דממה השתררה. מני לא ענה. ערן השתחרר מאחיזתו והסתובב להיכנס לדירתו.
"ותאכל משהו, אתה נראה רזה מדי," אמר ערן לסיום, וחשב שבזה נגמרה השיחה, אבל אז מני אחז בידו שוב ומשך אותו אליו.
"לא מעניין אותי. תביא ת'כסף. או שאתה רוצה שארז יבוא לבקר אותך?"
ערן השתתק. מני הביט בו ברצינות. ערן הביט במני במבט מלא פחד וחרדה למשמע שמו של ארז.
"כן, כולכם אותו דבר. דיבורים וסיפורים עד ששומעים ת'שם ארז," אמר מני. "יום שישי."
מני חזר לדירתו וטרק את הדלת. ערן נכנס לדירה הקטנה שלו, סגר אחריו ונעל. ארז היה בריון, מסוג האנשים שאתה לא רוצה לפגוש, גם לא בסמטה מוארת.
הוא ישב בכלא כמה פעמים על איומים, שוד, תקיפה והטרדות. אבל הכי גרוע – הוא האחיין של מני. מאחר שהוריו של ארז נהרגו בתאונת דרכים, הוא גדל אצל מני, ולכן הוא מרגיש שהוא חייב לו את חייו.
מני שמר עליו, העסיק עורכי דין, שיחד שוטרים ושופטים, שילם דמי שתיקה לעדים והגיע להסדרים מתחת לרדאר עם אנשים שהתלוננו נגדו במהלך השנים.
מני עצמו החזיק כמה דירות בשכונה והשכיר אותן. לערן הוא השכיר את הדירה הכי ישנה שלו, ואפילו עשה לו מחיר בגלל ההיכרות מהשכונה. באופן כזה או אחר, כולם בשכונה היו חייבים לו משהו. וכשמני ביקש, מני גם קיבל, אחרת… ארז.
ערן נכנס לחדר השינה והתיישב על המיטה באנחה. הוא לא רצה לעשות שוב את השיחה הזו, אבל הוא גם לא רצה להסתבך עם ארז.
בפעם האחרונה שהם נפגשו, לפני כשלוש שנים, ארז היכה אותו, והשאיר אותו מרותק למיטה לתקופה. שטפי דם כיסו את פניו, רגל אחת נשברה, ובסוף ארז קפץ עליו עם כל מאה ומשהו הקילוגרמים שלו, ונחת לו על הברך, היא התעקמה בצורה קשה, אבל לא נשברה, אבל עד היום, בימי חורף קרים, ערן הרגיש את הברך.
המבוכה הזאת, של לבקש כסף, הייתה מבחינתו כואבת כמעט כמו אותן מכות, אבל הרצון שלו לא לפגוש שוב את ארז, גבר על כל דבר אחר בחייו.
הוא לקח את הטלפון והתקשר. אחרי כמה צלצולים גבר ענה בצד השני.
"אני צריך עזרה."
"כמה?"
"אלף חמש מאות, עד יום שישי," השיב ערן.
דממה. הגבר בצד נשם נשימות כבדות.
"יהיה לי קשה להגן על זה מול השותף שלי. אתה חייב להפסיק."
"בסדר, מצאתי עבודה. אני אסתדר," אמר ערן.
"אארגן לך אלפיים עד מחר."
"תודה."
ערן התיישב על המיטה. העביר את ידו על שיערו הקצוץ ונאנח. "הכול בסדר, הכול בסדר," מלמל לעצמו.
אין עדיין תגובות