פרק ראשון

נובמבר 1994

באותו יום לאיל היה יום הולדת. קבענו להיפגש בבוקר בקפה ליד הבית שלו. הלכתי לשם ברגל, עטופה במעיל ובצעיף. שמחתי ששוב חורף ויורד גשם. הרחובות נשטפו ונראו נקיים. נשמתי לתוכי אוויר צח. כשהתקרבתי לבית הקפה רציתי להמשיך ללכת, להרגיש עוד קצת קור על הפנים, אבל ידעתי שאיל כבר שם, מחכה.

כשנפתחה הדלת, הווילונות נעו עם הרוח. איל ישב כפוף ליד החלון, מכורבל בתוך מעיל, חבוש כובע צמר. מולו היה פרוש עיתון, ולצידו הונחו כוס קפה ופרוסה של עוגת שמרים עם פרג. חיבקתי אותו מאחור ונישקתי אותו בקצה ראשו. 'מזל טוב, אילי. אני מאוד אוהבת אותך, מאוד שמחה שנולדת ומאוד שמחה שאתה חבר שלי.'

איל נשען עלי ועצם עיניים. 'את סתם אומרת.'

'לא.' חיבקתי אותו יותר חזק וזיהיתי ריח חריף של זיעה יבשה, הריח שלו בתקופות שהוא שקע. ובאותה תקופה הוא שקע. יצא מדי בוקר לאוניברסיטה וחזר אחר הצהריים. חוץ מזה הוא מיעט לצאת מהבית. נפגש עם חברים שלו אם הם באו אליו. את שאר הזמן הוא בילה במיטה. קרא ספרים או עיתונים או בהה בטלוויזיה או בתקרה. חיכה לשדים שיבואו. והם באו. ככה איל אמר. הם הכי אהבו אותו לבד בחושך עם רגליים קרות.

פשטתי את הצעיף והמעיל והתיישבתי מולו. 'לא חם לך?'

'לא,' הוא ענה ונראה חסר הבעה במתכוון.

'מה קורה?'

'לא יודע. בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה בבוקר. אם לא היינו קובעים, הייתי ממשיך לישון עד הארוחה בערב, וגם עליה הייתי מוותר אם הייתי יכול.'

'די, איל. יש לך היום יום הולדת.'

הוא הסתכל עלי. 'כן. רק הגעת. סליחה,' אמר וקרא למלצרית. הזמנתי קפה ועוגת פרג כמו שלו, והוא התחיל לספר בקול מונוטוני ומייגע. אבא שלו התקשר בשבע וחצי בבוקר לברך אותו והעיר אותו משנתו. הוא הזמין אותו ואת גליה, בת זוגו, לבוא אליהם בשבת לחגוג לו יום הולדת. איל אמר שהוא לא ייסע. הוא שנא להגיע אליהם לארוחות. אל אבא שלו והילדונת, כמו שאמא של איל קראה לאשתו השנייה. תמיד היו אצלם אנשים: שכנים מדניה, שותפים של אבא שלו בעסק ולקוחות מהארץ ומהעולם. איל לא הכיר אותם. למה לו לחגוג איתם יום הולדת?

לגמתי עוד לגימה מהקפה. כל שנה אותו סיפור. אבא שלו מזמין אותו והוא לא הולך. נאנחתי קלות, 'מה עוד?'

הוא חייך חיוך נבוך, 'נמאס לי מהאוניברסיטה.'

גיחכתי בקול, 'חומר חדש, אילי, בבקשה. אי אפשר לדבר על אותם דברים.'

'חשבתי על המחקר שלך הבוקר.'

'עכשיו בוקר, מתי הספקת?'

'כשהתעוררתי.'

נשענתי קדימה וקירבתי אליו את פני. 'ומה אתה אומר?'

'אין לך מספיק ממצאים.'

'את זה אני יודעת. תאמין לי.'

זה הדיר שינה מעיני כבר כמה שבועות.

איל הרים את פניו והביט בי.

'עשינו טעות בשיטת איסוף הנתונים.'

'אני לא מבינה מה אתה אומר לי. לזרוק את התזה לפח?'

'תירגעי כבר, מרוקו. את לא צריכה לזרוק כלום.' איל נגס בעוגה. 'אבל צריך לראות מה עושים.' הוא התנשף בחוסר סבלנות, מעמיד פני מאוכזב מהתגובה הילדותית שלי.

שתקתי. זה היה יום ההולדת שלו, ולא רציתי לריב.

איל אסף באצבע אחת פירורי פרג שנותרו בצלחת והשפיל את עיניו לעבר בטנו. 'לא ייאמן כמה אני שמן,' הוא טפח עליה בשתי כפות ידיו. 'גליה טוענת שאני מסתתר מאחורי השומן שלי.' הוא השתתק לרגע ואז המשיך: 'אם כבר מישהו מסתתר זאת היא. ידוע שמאחורי כל גבר שמן מסתתרת אישה שמאכילה.'

איבדתי סבלנות. 'חאלס, איל. זה לא באשמת גליה שאתה שמן. אתה לא יכול להאשים אותה גם בזה.' קמתי והודעתי שאני הולכת.

'כבר?' שאל איל.

'כן. יום שישי זה יום קצר. יש לי הרבה דברים לעשות.'

'מה למשל?'

לא עניתי. איל הזכיר לי שבערב יש ארוחה. 'אני זוכרת,' אמרתי ויצאתי לרחוב. חציתי את הכביש והתחלתי לרוץ. שאפתי את האוויר עמוק לתוכי. הרגשתי שיצאתי לעולם מתוך מרתף חנוק.

בערב איל והחברים שלו באו לאסוף אותי לארוחה. שמעתי את רעש חריקת הבלמים לפני שהמכונית של איל פנתה לרחוב שלי. גליה נהגה, אלון ישב לידה ואיל ישב מאחור. שלושתם גרו יחד בדירה של ההורים של גליה ברחוב גאולה בתל אביב. חלק מחבורה של שמונה, שלוש בנות וחמישה בנים, שגדלו ביחד בשכונת דניה בחיפה. מהגן עד הצבא. למדו בריאלי באותה כיתה. איל וגליה נהפכו לזוג אחרי שגליה התגייסה, ומאז היו ביחד. כמעט שלוש־עשרה שנה.

המכונית נעמדה מול הכניסה לבית שלי והמנוע כבה. אלון פתח את החלון וצעק, 'ש־ל־ו־ם,' ואני צעקתי את אותו ש־ל־ו־ם שמח וארוך ונכנסתי למכונית. 'לא ייאמן כמה קר בחוץ, כמעט קפאתי.'

גליה הסתכלה עלי מבעד למראה, 'סליחה שאיחרנו. זה באשמת איל.'

חייכתי אל איל, 'שלום.'

'שלום.'

הוא התגלח והסתרק. לבש את המכנסיים האפורים, הזוג הראוי היחיד שהיה לו, ומעיל צמר כחול חדש.

הוא מישש את הבד. 'קשמיר,' אמר והביט בגליה מבעד לראי, 'קיבלתי אותו מההורים שלה.'

אלון פיהק. 'מאוד מביך בעיני שזה מה שההורים של בת הזוג שלך קנו לך ליום ההולדת.'

'הם ריחמו עליו, המעיל הקודם שלו התפורר.' הפניתי את מבטי לאיל, 'מאוד הולם אותך.'

'תודה.'

'אתה מאוד מנומס היום.'

גליה שמעה למרות שדיברתי בשקט, ומיד הגיבה, 'הלוואי שזה יחזיק מעמד.'

היא ניסתה להתניע את המכונית ולא הצליחה. אלון התערב, 'תזרקו אותה כבר.' גליה הביטה באיל מבעד למראה וחזרה בטון מתוסכל על מה שאלון אמר, 'תזרקו אותה כבר. תגיד את זה לחבר שלך. אם זה היה תלוי בי היינו מחליפים אותה מזמן.' איל נשען על גב המושב, 'היא סוסה. אחרי טיפול במוסך היא תהיה כמו חדשה.' גליה סובבה את ראשה אחורה לעבר איל, 'לא אמרת שתדאג לזה?' איל מלמל, 'לא היה לי זמן. בשבוע הבא.' היא הצליחה להתניע את המכונית, ואיל ואלון מחאו כפיים והריעו בשמחה. נסענו לכפר שמריהו. קארין וגלעד, זוג נוסף מהחבורה, שמרו שם על בית והזמינו את החברים לארוחת ערב חגיגית לכבוד יום ההולדת של איל. וגם אותי, היחידה שלא הייתה מהחבר'ה. הייתי האסיסטנטית שהפכה לחברה.

הכרתי את איל כשלוש שנים לפני כן, כשהגיע לחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. זה היה בקיץ. הוא הסתובב בבניין במכנסיים קצרים וסנדלים, מלווה בראש החוג ובסגן שלו, שהיו לבושים בחולצות מכופתרות. במזכירות סיפקו פרטים לסקרנים על הזר שזכה לסיור מהבכירים. דוקטור איל ברנע, חוקר היסטוריה מהאוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלו הוא סיים בהצטיינות. למרות המראה המרושל שלו, שלא תאם את המראה ה'מגניב' של מרצים תל אביבים, לי הוא נראה בדיוק כמוהם. בן דודם הירושלמי. נאור, יהיר ואשכנזי.

אחר הצהריים נתקלתי בו בקפיטריה. ישבנו ליד אותו שולחן באזור העישון. הוא פנה אלי והציג את עצמו, 'איל.' הצגתי את עצמי, 'יסמין. מאסטרנטית בחוג.' הוא התחיל לדבר איתי. זה היום הראשון שלו פה. אנשים נחמדים. קיבלו אותו יפה. דיברו הרבה. המון. מתפוצץ לו הראש. הוא גם לא אכל כלום מהבוקר. הוצאתי מהתיק תפוז שהבאתי מהבית והגשתי לו. 'יש מקולף?' הוא שאל. צחקתי וקילפתי את התפוז. הגשתי לו חצי. הוא אכל מהתפוז והתחיל לשאול אותי שאלות על האוניברסיטה ועלי.

למחרת נפגשנו שוב בפינת העישון. הוא סיפר לי על עצמו ועל עבודת הפוסט דוקטורט שהוא עומד להתחיל, 'השפעת ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של מפלגת העבודה על כניסתן של דמויות לזיכרון ההיסטורי בישראל בשנות השישים'. והסביר: 'אילו דמויות נכנסו לקנון והפכו למיתולוגיות, ואילו דמויות נותרו בשוליים.'

'באמת?'

הוא חייך אלי, 'בחיי.'

'זה מעניין אותי בהקשר העדתי.'

בתחילת שנת הלימודים התחלתי לעבוד איתו כעוזרת מחקר, למורת רוחם של הסגל הזוטר. מדובר היה במשרה נחשקת, עבודה עם המרצה החדש בחוג. חוקר מבריק. היו מעט הזדמנויות חדשות, ומסטרנטים נבחרים התחרו לקבל את התפקיד. אומנם סיימתי את התואר הראשון בהצטיינות, אבל לא היה לי ניסיון קודם במחקר ולא הייתי מקושרת לאנשים הנכונים. לא הייתי אחת מאותם כוכבים מסומנים שלהם יועדו תפקידים שווים. הסגל הבכיר התערב והציע לאיל בשם האוניברסיטה שמות של מועמדים נוספים. איל לא התרגש, 'בכל מקום יש חונטות. מה את חושבת קורה באוניברסיטה העברית? שידברו כמה שהם רוצים.' אותי הם הלחיצו. חששתי שאולי הם צודקים. גם אני לא הבנתי למה הוא בחר דווקא בי ושאלתי אותו. איל ענה שנראיתי לו הכי מתאימה לתפקיד, ברמה המקצועית והאישית. סמכתי עליו והפקדתי בידיו את חיי המקצועיים.

מהיום הראשון איל הפך לפטרון שלי בחוג. התהלכתי לצידו במסדרונות, זקופה, עם מבט מתריס. חרף כל הצקצוקים מסביב, הצלחתי להשתחל לתוך הסגל האקדמי באוניברסיטת תל אביב.

בילינו ימים שלמים ביחד. בשיעורים. בספרייה. בחדר שלו. בקפיטריה. בלתי נפרדים. לכל מקום שהוא הלך, הלכתי גם אני. לסגל בחוג היה הרבה מה להגיד. לא בגלל שהם לא הכירו מערכות יחסים קרובות בין מרצה בכיר לאסיסטנט שלו. גם חברות אישית. זה חלק מהדיל. אנחנו היינו מחוברים. הוא הכניס אותי לתוך הראש שלו, ואני הכנסתי אותו לשלי. בלילות דיברנו בטלפון. לפעמים אחרי שגליה נרדמה ולפעמים לפני. סיכמנו את היום. חלקנו מחשבות והתלבטויות. מקצועיות ואישיות.

אבל לאיל זה לא הספיק. הוא רצה שאכיר את החברים שלו. שגליה ואני נהיה חברות. זה היה חשוב לו. הוא התחיל להזמין אותי לאירועים שלהם. מיעטתי לבוא. לא היה לי שום קשר לסוג כזה של חיים. הם זה הם ואני זאת אני. היו לי את החברות שלי. לימור מאשדוד ומיכל וענת מהלימודים. הן חשבו שהקשר בין איל לביני לא בריא. מוגזם לגמרי. יש לו חברה. הן במקומה בחיים לא היו מסכימות. והזהירו אותי שזה עלול להתפוצץ לי בפנים.

בינתיים גליה קיבלה את פני בחום ונראה היה שהיא שמחה לראות אותי. היא טענה שעזרתי לה. בלעדַי איל והיא לא היו שורדים. האמנתי לה. איל בן אדם מאוד אינטנסיבי. הוא רצה שעוד אנשים יחיו איתו את חייו. שיקשיבו לו נושא מונולוגים ארוכים. אני הייתי קהל טוב, אסיסטנטית שאפתנית. גמעתי בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו. על מחשבות שחשב ומחשבות על אודות מחשבותיו והשלכות של אלו על אלו.

לפעמים זה נעשה יותר מדי גם בשבילי. הרגשתי שאיל משתלט עלי ועל המוח שלי. הוא חדר לי לחלומות. נכנס לי לתוך הבית. גר איתי בחדר. אבל המשכתי להקשיב לו, לאות כבוד הערכה ותודה על ההזדמנות שנתן לי. להיות חלק מסגל אקדמי, שבו שיעור המזרחים היה פחות מחמישה אחוזים, ושיעור הנשים המזרחיות היה פחות משלושה אחוזים. הברושורים של האקדמיה לא סיפרו את הסיפור האמיתי. השמות של הצוות האקדמי הראו מי באמת הצליח להתברג לתוך הסגל הבכיר. הכרתי מקרוב את המספרים. הם הוצגו לראווה על הלוח בקורס על ישראל בעשור החמישי: אם קצב סגירת הפער ההשכלה בין מזרחים לאשכנזים יישמר כפי שהוא, הוא ייסגר תוך תשעים ושבע שנים. המרצה ציין שהוא אומר את הדברים בעצב, והקיף את הנתונים בעיגול. אותי זה השפיל. כמו בתאוריית התיוג בקרימינולוגיה, הם הצליחו להפוך אותנו לנחותים. דור שני לכישלון של העלייה ההמונית.

בדרך שמענו את רדיו בלה בלה. 'בוקר טוב עולם, החזאית אופטימית.' גליה הגבירה את הקול ואיל הצטרף לאורלי יניב, 'אין לי מה להגיד, באמת. לא, לא, אם היה לי משהו להגיד הייתי אומר, אבל ריק לי.'

הסתכלתי החוצה מבעד לחלון ופניתי לאיל. 'אף פעם לא הייתי בכפר שמריהו.'

אלון הסתובב אלי, 'לא הפסדת כלום.'

גשם התחיל לרדת. טפטוף שהלך והתגבר. גליה נסעה לאט והסתכלה עלי מבעד לראי, 'מה שלומך, כפרה?' 'בסדר.' עניתי. רק לי היא קראה כפרה. וחזרה על זה כמה פעמים. מבחינתה זאת הייתה מחווה של קִרבה. זה לא הפריע לי.

'את נראית נהדר.'

'תודה רבה. גם את.'

אלון נאנח, 'תפסיקו כבר להתחנף אחת לשנייה.'

גליה ביטלה את דבריו בהינף יד, 'אלון, תסתום. אם היית מרזה ומשקיע קצת במראה, אולי היינו מחמיאות גם לך, וגם לו.' היא התכוונה לאיל. 'שניכם כל כך מוזנחים, על מה אפשר להחמיא לכם?'

איל הזדקף ופער זוג עיניים, 'סליחה?'

גליה הנהנה, 'סליחה. אומנם היום אתה נקי, מגולח, לבוש יפה. אבל בדרך כלל אתה נראה כמו קלושר.'

הוא פנה אלי, 'אני נראה כמו קלושר?'

מלמלתי בשקט, 'תעזוב אותי.'

גליה חזרה אחרי, 'תעזוב אותה,' והמשיכה להסתכל עלינו מבעד לראי. 'האישה והמאהבת', ככה אלון נהג לכנות את גליה ואותי ועורר את גיחוכם של הנוכחים. גליה סיננה, 'אלון, תסתום,' והתנצלה בפני, 'הוא מנסה לסכסך. אל תתרגשי.'

כשהגענו לכפר שמריהו ירד מבול. טיפות כבדות ניתכו ברעש גדול על חלונות המכונית, ואנחנו נשארנו לשבת והסתכלנו החוצה, עד שלגליה נמאס והיא פנתה לאיל והזהירה אותו שיתנהג יפה ושלא יעז לדפוק את הארוחה. היא יצאה מהמכונית והתחילה לרוץ. איל ואלון השתרכו אחריה, ואני אחריהם, עד שהגענו לשער. משני צדדיו הייתה חומה. חצינו שביל רחב ומואר שהוביל לגרם מדרגות רחב, ונעצרנו מול דלת עץ גדולה וכבדה. גלעד עמד בפתח, לבוש במכנסי טרנינג ובחולצת טריקו, וקארין עמדה מאחוריו עם סינר וצעקה, 'תורידו מעילים ותחלצו נעליים, שלא ייכנס פנימה בוץ.'

גליה דחפה את אלון, 'אנחנו בלי בוץ,' אמרה ונכנסה. איל ואני נשארנו לעמוד בחוץ. הסתכלנו זה על זה והתחלנו לצחוק. איל הצית סיגריה, עישן קצת והעביר אלי. התחלתי להסתובב בחצר, 'זה בית? נראה כמו מתנ'ס.'

איל הנהן, 'ממש,' וסימן לי להעביר אליו את הסיגריה. 'בית בגודל של אלף מטר. דונם בנוי.'

חישבתי בראש, אלף לחלק לשמונים, והכרזתי: 'גודל של בניין מגורים. מי גר פה?'

'מומו לוין, תת־אלוף במיל׳ שהפך לסוחר נשק.'

'אאא… יאווו… סוחר נשק.'

'הוא גר פה עם אשתו ושלושת הילדים שלהם. קארין שומרת על הילדים אחרי הצהריים. מלווה אותם לחוגים ועוזרת להם עם שיעורי הבית.' היא גם שמרה על הבית כשהם נסעו לחו'ל. הפעם הם נסעו לחופשה באגם קומו שבצפון איטליה. הוא כיבה את הסיגריה על הדשא ולקח איתו את הבדל, 'יאללה. נכנסים.'

נשארתי לעמוד במקומי. היה לי קשה להיכנס. לפגוש שוב את חבורת בני האלים מדניה. לא רציתי להיות שוב אטרקציה, האורחת היחידה, ועוד מרוקאית משני הצדדים. הטירה של סוחר הנשק הבהילה אותי. לא יכולתי לסבול את כל סימני העושר. הגודל של השטחים והבתים והמכוניות. הצטערתי שבאתי. מה לי ולכל מה שסביבי.

איל הסתכל עלי. 'נו,' מלמלתי בשקט, 'כאשר אבדתי אבדתי,' ונכנסתי אחריו לתוך אולם עצום.

עצרתי בכניסה, מול שידה שעליה היו תמונות של בני המשפחה בבגדי סקי ובבגדי ים ובבגדי ערב. איל נכנס וחזר, 'בואי כבר.' הלכתי אחריו. מתקרת הסלון השתלשל שנדליר, מתחתיו ניצב פסנתר כנף שחור ועל הקירות היו תלויים ציורים וצילומים ענקיים. והיו גם ספרייה גדולה וחלון גדול לגינה האחורית. המבט שלי התרוצץ לכל הכיוונים. אמרתי לאיל שלא ידעתי שיש בארץ בתים כאלה.

'יש. אבל לא הרבה,' הוא אמר, השפיל את מבטו אל חגורת מכנסיו והתחיל להתעסק באבזם. היה לו חשוב שאראה שלו זה לא הזיז, כל הפאר וההדר מסביב.

התרסתי לעברו, 'מה לעשות. אני לא כמוכם. לא גדלתי בכאלה בתים.'

איל פלט גיחוך, 'בדניה אין כאלה בתים. השתגעת? היקים מפסגת הכרמל בחיים לא יגורו בבית ראוותני.'

ברור שלא. הם היו סנובים אמיתיים. זה היה הכוח שלהם. הם לעגו לנובורישים שהתרברבו בכסף שלהם. התנשאו גם עליהם. אמא שלי הכירה לי את ההיררכיה הפנימית. בצעירותה היא למדה הוראה בסמינר וגרה בביתו של השופט גרין, משפחה מיוחסת ועשירה מירושלים. בתמורה למגורים היא הגישה להם ארוחות בסופי שבוע ושטפה כלים. כל האצולה הירושלמית אכלה אצלם, שופטים ורופאים ושרים. אותו יישוב ותיק שרצה את העלייה, אבל לא את העולים. הם התנכרו להם, השפילו אותם ותייגו אותם כפרימיטיביים, נחשלים ועצלנים. ואמא שלי העריצה אותם. ההשכלה, התארים והנימוסים טשטשו לה את החושים. התנהגות נפוצה בקרב מדוכאים כלפי המדכאים. היא השליכה גם עלינו את ההאדרה הרומנטית שהייתה לה כלפיהם.

היא חלמה שילדיה ישתלבו בצד היפה בחברה הישראלית. המלומד. לצערה, לא התגלה בשלושתנו שום כישרון ייחודי. התקווה שנותרה בה הייתה הצלחתי בלימודים. בכל סוף שנה, כשחזרתי הביתה עם תעודת הצטיינות, עיניה נצצו בהתרגשות וחיוך של אושר עלה על שפתיה. היא הקריאה בקול את הציונים וראתה אותי בדמיונה זוכה בעתיד לתהילה, להצלחה ולכבוד. הבטתי בה והעמדתי פנים אדישות, כביכול. למעשה הקשבתי בעניין רב. גם אני שאפתי להיות חלק מהצד הראוי.

הייתה בי יראת כבוד לבני המושבים הוותיקים. הם הסתובבו באשדוד במרכז המסחרי והשתתפו בחוגים במרכז המוזיקה או בבית האומנים. אני גרתי בבניינים ממול וחיכיתי להם שיבואו. ישבתי על המעקה במרפסת, הרגליים מחוץ לסורגים, ועקבתי אחריהם יורדים מהמכוניות הגדולות של ההורים. הם הביאו איתם גיטרות והחזיקו ביד חוברות עם תווים. נראו אחרת מאיתנו. לבשו בגדים אחרים. נראו לי זחוחים ומלאי ביטחון עצמי. בשכונה סיפרו שהיו להם מאחורי הבית סוסים. וספריי לשיער שהתיר קשרים. והם ידעו מה קורה בפרקים הבאים בדאלאס. הם ראו אותם בארצות הברית. בחורף אכלו גלידה. לנו לא הרשו. פחדו שנתקרר. אנחנו אכלנו גלידה בקיץ, כשהם נסעו עם ההורים שלהם לכנסים בעולם על חדשנות חקלאית. לא ראינו אותם עד שהתחילו הלימודים. מובן שחלמתי להיות כמותם. הייתי ילדה והם הוציאו לי את העיניים בכפית.

התחברתי איתם לראשונה בתיכון. למדנו ביחד בכיתה העיונית. ביום הראשון לא הכרתי איש.

הם התחילו לדבר איתי. בהתחלה הבנות, ואחר כך גם הבנים. הזמינו אותי לבוא אליהם אחרי בית הספר להכין איתם שיעורי בית. לנחלות הגדולות, לבתים עם המפלסים והחדרים הנפרדים לכל אחד מהילדים. בסלון הייתה ספרייה גדולה ועליה ספרי אמנות באנגלית ותקליטים שלא היו בארץ, של החיפושיות, של אלטון ג'ון והרבה אחרים. לפעמים גם נשארתי לארוחת ערב ואחר כך הלכתי איתם לבריכה במושב לשחייה לילית.

הם הסתכלו על העולם מזווית אחרת, שלא הכרתי לפני כן. לא האמינו באלוהים. ואני לא ידעתי שיש אפשרות כזאת בכלל. שאלו את עצמם במה הם מאמינים ואיך הם רוצים לחיות את חייהם. יצאו נגד הממסד ונגד הממלכתיות שאני נשאתי את עיני אליהם. קראו את סלינג'ר ואת דיראס ואת גארי. ציטטו מספרי שירה של דוד אבידן ויונה וולך ופנחס שדה. צפו בסרטים של הגל החדש הצרפתי. הם היו מאוד נחמדים אלי. הם גם היו אדיבים לאחים ולהורים שלי כשהם באו לבקר אצלי בבית. אנשים נהדרים. הבעיה שלהם הייתה עם התרבות הרדודה של המזרחים, עם הקִרבה לדת והמנטליות הפרימיטיבית. זה כל מה שידעו להגיד. מבלי בכלל להכיר. הסתפקו בתיוג המכתים שלא כלל אותי. ואני איתם. בכיתה. בבתים. במסיבות ובנסיעות לתל אביב. חייתי את החיים שלהם, שלא דמו בשום דרך לחיים שלי. לרגעים שגיתי באשליות שאין גבולות, לא בעולם ולא בי. ואז חזרתי לבית שלי.

אמא שלי שמחה שהצלחתי להשתלב בכיתה העיונית והיו לי חברים חדשים. אבל לא הרשתה לי לתלות בחדר רישום של זוג עירום שקניתי בתל אביב. 'אצלנו בבית לא יהיו אנשים עירומים על הקירות,' היא הודיעה לי והזהירה אותי שלא להיגרר אחרי המתירנות שלהם שלא התאימה לנו, והתכוונה לסיגריות ולמסיבות עם אלכוהול ולבנות שכבר שכבו עם בנים.

רק כעבור שנים, בקורס 'מבוא לסוציולוגיה' שלמדתי במסגרת קורסי הבחירה בתואר הראשון, הכרתי את המושג 'תודעה מפוצלת,״ תודעה הנקרעת בין כוחות שעיצבו אותה. מחפשת זהות, ובה בעת מסרבת בתוקף להיכלא בתוכה. בשכונה קראנו לזה 'באונטי', על שם הממתק, קוקוס מצופה בשוקולד, שחור מבחוץ ולבן מבפנים.

המשכנו להתקדם לכיוון הקולות והגענו למטבח. גלעד חתך סלט, אלון אכל מעל הסירים וקארין עמדה מאחוריו וניסתה בכוח להזיז אותו הצידה. האוכל עוד לא היה מוכן. כשהיא ראתה את איל היא התקרבה אליו ונישקה אותו. 'מזל טוב, אהוב.' ואז היא ראתה גם אותי. 'יסמין. איזה יופי שבאת. הרבה זמן לא התראינו.'

'מהקיץ. כמעט חצי שנה. אפשר כוס מים?'

'בטח.'

היא הייתה גבוהה מאוד ורזה מאוד, עם פנים מוארכות ועור שקוף. עסוקה בחיפוש תמידי אחר תספורת מושלמת ומחליפה את צבע השיער שלה. באותו ערב היא הייתה עם קארה בצבע בלונדיני.

קארין התקרבה אלי. 'מה זה העור הזה, תגידי. כמו קטיפה בצבע מוקה. גם אני רוצה כזה.'

היא הושיטה את כף ידה לעברי, 'גם צבע השיער שלך. שחור עורב.' ידעתי שזה יגיע, וחייכתי אליה חיוך טיפשי. ההתייחסות לצבע שלי היה חלק מריטואל קבוע בכל פעם שהבנות פגשו אותי. והן תמיד חזרו על אותם דברים.

כשהתלוננתי בפני איל הוא ביטל בהינף יד את המחשבות שלי. חזר ואמר שהן קינאו בי. הן היו מתות לעור כזה. לא באמת והוא ידע את זה, הן נהנו להזכיר את ההבדלים ביניהן לביני. אמא שלי ניסתה לטשטש אותם. בקשה שאקפיד על התספורת ואלבש בגדים קצת יותר אלגנטיים, לא רק ג'ינס. אבא שלי אמר לה לעזוב אותי. הוא חשב שהייתי הכי יפה בכל מצב ובכל מקום. גם באוניברסיטת תל אביב, למרות שהוא מימיו לא היה שם. הוא עזב את בית הספר בסוף כיתה י'. הצטערתי בשבילו שהפסיק ללמוד. הוא חכם וסקרן עם זיכרון יוצא דופן וקרא אין סוף ספרים. הוא יכול היה להיות כל כך הרבה דברים במקום מוביל של רהיטים. חורף, קיץ, לא משנה, הוא היה יוצא מהבית בשעה שבע בבוקר ועובד ללא הפסקה עד הלילה. גם אמא שלי. בבקרים היא לימדה תנ'ך בבית ספר יסודי ואחרי הצהריים לימדה בבית שלנו, שיעורים פרטיים. היא כן ביקרה באוניברסיטה, בכל מיני כנסים. אחר כך הייתה דוחפת לי כסף לכיס. מאתיים או שלוש מאות שקלים במזומן, 'תקני לעצמך בגד יפה.' היא חששה שאני מסתתרת בכוונה, במקום להתגאות במי שאני ובהישגים שלי. מי אני ואילו הישגים? באקדמיה זאת לא גאווה להיות מזרחי שהגיע מהפריפריה. להפך. הם ניסו להרחיק מהם את התבנית המחשבתית של הצפון אפריקאים. העצלה, הבורה, החשוכה, המשיחית. שמא חלילה תזהם את עולמם המלומד והנאור. אני הייתי תמונת תשליל של האקדמאי הישראלי.

איל נעלם לי. מצאתי אותו בסלון, יושב על אחת הספות. אלון וגלעד מולו דיברו בלהט על טבלת התוצאות של הליגה האנגלית. מנצ'סטר יונייטד הייתה הקבוצה שלהם מאז שהיו ילדים. הם אפילו נסעו לאנגליה לראות משחקים, ובשבתות צפו בהם בכבלים. בהתחלה זה נראה לי נורא מוזר ודיברתי על זה עם האחים שלי. גם הם מאוד אהבו כדורגל, והעריכו את רמת המשחק של הכדורגל האנגלי, אבל הם העדיפו ללכת בשבת לאצטדיון, ולשבת ביציע, בשיא החום ושיא הגשם, ולעודד את הקבוצה שלהם על המגרש. ולחבורה היה את הפועל חיפה. בשנה שעברה היא זכתה באליפות אחרי עונה שלמה ללא הפסד. אחת העונות הגדולות בכדורגל הישראלי. ״כחיפאים אוהבי כדורגל, הם לא רצו לקחת חלק בחגיגה?'

'לא,' עניתי. כל מה שהיה מקובל על ידי הכלל, נחשב לרדוד ולמטופש בעיני החבורה והפך למוקצה, לא רק בכדורגל, את זה לא אמרתי לאחים שלי. להפך, הרגשתי צורך להגן על החבורה בפניהם, להציג גם את הצדדים האחרים. 'הם אנשים טובים וסופר אינטליגנטיים ומאוד מוכשרים. והחיים שלהם לא קלים. דניה זה מקום קשה לגדול בו. חברה עשירה מאוד וסגורה של אנשים מצליחים. הדבר הכי חשוב להם היה הנראות. הם חיו בבתים יפים מבחוץ ומפורקים מבפנים. על כישלונות ומשברים הם לא מדברים.'

את האחים שלי זה לא הרשים. 'הם מאוד מפונקים החברים שלך מדניה. בטוחים שהכול מגיע להם.'

'זה בטוח,' הסכמתי איתו ומיד הבהרתי, 'אבל הם חברים של איל, לא שלי.'

אלון וגליה נכנסו לסלון. הוא התיישב על כורסה והניח כוס קולה על שולחן קטן שעמד לידו. גלעד צעק מהמטבח, 'תדליקו טלוויזיה, נראה חדשות.'

'שום חדשות,' אמרה גליה. 'הפסקה. אם יהיה פיגוע, מישהו יתקשר.'

אלון נמתח אחורה. 'טוב,' אמר ופיהק פיהוק גדול וקולני. 'אני מת מעייפות. התעוררתי באמצע הלילה מחלום שכל השיניים נפלו לי, ולא הצלחתי אחר כך להירדם.'

גליה מלמלה, 'פחד מאימפוטנציה. שיניים בחלום מייצגות כוח. אובדן של שיניים מייצג אין־אונות.'

אלון הרים אליה זוג עיניים, ולפני שהספיק להגיב, איל הקדים אותו, 'אצל פרויד, לא אצל כולם. בבודהיזם זה מסמל פחד ממעבר שלב ומהתבגרות.' הוא דיבר בשקט. 'זה מתחבר למקום שאלון נמצא בו.'

קארין הגיעה מהמטבח עם מגבת קטנה ביד, נעמדה באמצע הסלון והביטה באלון במבט ספקני, 'איפה אתה נמצא?'

גליה פשטה ידיים לפנים וענתה במקומו, 'אלון הוזמן לריאיון ראשון לתפקיד אצל החשב הראשי.' קארין הידקה את אחיזתה במגבת. 'מה?' ופנתה לגלעד מופתעת, 'איך לא סיפרת לי?'

'מה היה לי לספר?' ענה לה גלעד, 'אני לא מבין בשביל מה הוא בכלל ניגש.'

קארין עברה להביט באלון, 'באמת? זה מה שאתה רוצה? לעבוד במשרד ממשלתי?'

אלון נשען אחורה. 'כן. למה זה כל כך מפתיע אותך?'

'חשבתי שחיפשת עבודה במשרד פרטי.'

אלון מתח רגליים קדימה. 'חשבת לא נכון.'

קארין הביטה בו במבט מסויג, 'מה לך ולמגזר הציבורי?'

'הגשתי מועמדות למשרת רואה חשבון. מה הבעיה עם זה?'

'אתה בז לשלטון. איך אתה יכול להיות חלק ממנו?'

'דברים השתנו אחרי שהשמאל חזר לשלוט, ויש סיכוי אמיתי לשלום.'

גלעד נעמד התחיל להסתובב במעגלים. 'סיכוי. בואו נראה את זה קורה,' ואלון התעקש, 'זה כבר קורה.'

איל הסכים איתו. 'זה כבר קורה, והיו מקרים בהיסטוריה שזה הצליח. צרפת עזבה את אלג'יריה כשהיא זכתה בעצמאות. זה יכול לקרות גם פה.'

'פה זה לא אלג'יר וצרפת,' אמר גלעד. 'אם הליכוד הקיצוני יחזור לשלטון, הסכמי אוסלו יבוטלו. הם מסוגלים להתחיל מלחמה חדשה. ואז מה?' הוא פנה לאלון, 'תחשוב טוב לפני שאתה נכנס לזה.'

מאסתי בשיחות שלהם על מה יהיה איתם ועם חייהם. וקינאתי באפשרויות הרבות שהיו פתוחות בפניהם במגזר הציבורי והפרטי. הכול יהיה בסדר איתם. עבודה תהיה להם, ובמקומות הכי טובים. היחידה שהייתה צריכה לדאוג הייתה אני. הייתי בבעיה קשה עם המחקר. לא ידעתי איך להמשיך. נושא המחקר היה ברור: ׳השפעת כור ההיתוך על השסעים בחברה הישראלית׳. ההטמעה התרבותית התבססה באופן רשמי על צורכי השעה, 'או שנהיה עם אחד או שלא נהיה כלל', אבל למעשה הייתה נגועה בפטרונות ובדעות קדומות. גם שאלת המחקר הייתה ממוקדת: כיצד דמותו הנערצת של הצבר, שלא היה בה דבר מהזהויות של המזרחים והדתיים והערבים, השפיעה על הפילוג העמוק בימינו. עדיין חשבתי שזאת שאלה מעניינת, אבל לא הצלחתי לאמת את זה עם ממצאים.

אלון נשען אחורה, שילב ידיים מאחורי ראשו ותקע גרפס. הבנים צחקו והבנות צרחו, 'איכסה, אלון, יא דוחה.' אלון נעמד. 'אני דוחה?' וקארין ענתה, 'כן, אתה הכי דוחה. וגם לא ייצוגי. אם תתקבל למשרד ממשלתי זה יהיה מחדל בסדר גודל לאומי.' הם המשיכו לרדת זה על זה, ואיל הציע שנצא לעשן.

'להביא קפה?' הוא שאל אותי.

גליה שמעה ורטנה בקול, 'בשביל מה קפה עכשיו? אנחנו תכף אוכלים.'

איל לא ענה, עבר למטבח וחזר עם כוס קפה ביד. לבשנו מעילים ויצאנו למרפסת האחורית. בינתיים השמיים התבהרו ונעשה עוד יותר קר. לגמתי מהקפה ואיל שאל, 'למה לא ביקשת?' לגמתי עוד לגימה ואמרתי, 'פחדתי מגליה.'

איל שלף קופסת סיגריות מכיס המעיל והוציא אחת, הגשתי לו מצית וראיתי אותה צופה בנו מחלון המטבח. שאפתי שאיפות מהירות מהסיגריה וביקשתי מאיל, 'בוא ניכנס.'

הוא לא הבין, 'מה הלחץ?'

לא היה לי נעים מגליה. היינו בטריטוריה שלה, לא שלי. במפגשים עם החבר'ה ניסיתי להצניע כמה שיותר את הקרבה בין איל לביני.

קארין הפנתה אותנו לפינת האוכל. 'איפה יעל ויפתח? למה הם עוד לא פה?' שאלה.

גליה אמרה שהם לא יבואו. 'היה ליפתח יום רע. הוא בילה את כולו במיטה, ולא היה שום סיכוי להוציא אותו.'

פניה של קארין נפלו. 'לא נכון.' גליה הנהנה. קארין שמטה את המגבת לשולחן. 'למה לא אמרת לי?'

גליה הביטה בה במבט שואל. 'חשבתי שהודעתי לך.'

קארין נאנחה. 'אני כבר לא זוכרת כלום. כל השבוע לא הייתי אצלם. קיוויתי כל כך שהם יבואו היום.'

השתררה שתיקה. שמענו את הגשם מטפטף בחוץ.

אלון התקדם לכיוון השולחן. 'אני גווע ברעב. בואו נשב כבר לאכול.'

את יפתח הכרתי כבר בלימודי התואר הראשון. דוקטור יפתח גלבוע. הוא לימד אותי שני קורסים במשפט בינלאומי. אחרי שאיל הגיע לאוניברסיטה, יפתח הפך להיות הגיס. ככה איל הציג אותו בפני כשנפגשנו לראשונה. ערב אחד, אחרי שסיימנו לעבוד, הלכתי עם איל לבקר את יפתח בבית שלו. גליה נשארה לישון בירושלים, אלון עבד ואיל לא רצה לחזור לבית ריק. הוא גם רצה שאכיר את יעל, הגיסה. בדרך לשם התפללתי שהם לא יהיו. עד אז מעולם, לא הייתי בבית של מרצה, לא מהחוג להיסטוריה ולא מחוגים אחרים. חששתי שאגזים בהתפעלות שלי מהם ומהבית שלהם. זה קרה לי עם 'אנשים חשובים' והביך אותי, גם תוך כדי ואחר כך עוד יותר, אבל לא הייתה לי שליטה על זה. זה יצא ממני לפני שהספקתי לעצור. הם היו בבית. ישבו בסלון גדול עם מעט רהיטים שנבחרו בקפידה, תואמים בסגנון לבגדים שלבשו — קו נקי ובהיר. יפתח קיבל את פנינו והכיר לי את אשתו, יעל, שישבה על ספה וגזרה בדים לריבועים. ביד אחת שלה הציפורניים היו כסוסות. זה לא הסתדר לי עם המראה הכללי שלה. היו לה צוואר ארוך ועיניים גדולות והבעה מרוחקת. מרגע שהגענו היא לא הישירה לעברי מבט. עישַנו חשיש, בהינו בטלוויזיה בלי קול, הקשבנו לרוק אינסטרומנטלי ב'קול הקמפוס' וצחקקנו מכל שטות. יפתח הדליק סיגריה אחרי סיגריה ואיל דיבר, קופץ מנושא לנושא. מוועידת השלום במדריד ועד לריב שלו עם ראש ועד הבית. יעל התעסקה בבדים ונראתה מנותקת לגמרי. בשלב כלשהו היא נשכבה על הספה ונרדמה.

'מחוץ לעסק.' זה מה שחשבתי עליה. מאלה שדעתם של האחרים לא עניינה אותה. כל מה שאני חלמתי להיות כשלמעשה, ישבתי ביניהם תמיד ערנית וקשובה. חייתי בדריכות ובחשש שמא המזרחיות שלי, אותם סימנים שאי אפשר להכחיש, תצוץ באופן משפיל, מבזה ומבייש. העדפתי להרגיש זרה במחיצתם מאשר להרגיש שייכת בקרב אגודות וארגונים של מזרחים. שותפי לגורל, לעלבון, לתסכול. מעולם לא לקחתי חלק במאבקם חסר האונים בממסד. גם ביניהם לא מצאתי את מקומי.

בדרך חזרה איל סיפר לי שיפתח חולה ב־ALS.

קפאתי במקום ולא הבנתי על מי הוא דיבר. 'הגיס?'

'כן.'

הפניתי את מבטי אחורה. 'מה? זה לא יכול להיות.'

'למה לא?'

זה לא נשמע לי הגיוני. 'לא רואים עליו כלום.'

'רואים. לא שמת לב שרעדו לו הידיים כשהוא ניסה לאפר סיגריה במאפרה?'

'שמתי לב. חשבתי שזה בגלל שעישנו חשיש.'

המשכנו ללכת שותקים. כל ההרבה שחשבתי שהיה להם, הפך בן רגע למעט מאוד.

הידקתי את האחיזה שלי בזרוע שלו. 'זה נורא, אילי. כמה זמן אתם יודעים?'

'חצי שנה. בגלל זה עזבנו את ירושלים ועברנו לתל אביב.'

התביישתי בעצמי ובמחשבות שלי. הייתי משוכנעת שהם חיו את החיים הטובים. הולכתי שולל על ידי המטבח מהעץ עם הידיות הצבעוניות, והבגדים היקרים שלבשה אשתו האריסטוקרטית והמסתורית.

מה הפלא שיעל לא דיברה? מה היה לה להגיד? בעלה חולה בניוון שרירים. אני, עם רגשי הנחיתות שלי, פירשתי את השתיקה שלה כחזות אדונית, את המבט שלה כזחוח, ומיד הסקתי שהיא סנובית שלא מתייחסת לאנשים זרים. וגם מזמן לא עישנתי חשיש.

מאותו יום איל שיתף אותי במה שקורה עם יפתח ולא הפסיק. בהתחלה יפתח גרר רגל, לא הצליח להרים יד, לאחוז בדברים. קודם בצד שמאל ואז גם בצד ימין. הוא הלך ונחלש, והחברים שלו ביחד איתו. איל הפסיק לאחרונה ליטול תרופות נגד דיכאון. נמאס לו. הן כבר לא עזרו. בלעדיהן הוקל לו. הוסר מעליו שריון. הוא חזר לבכות אחרי הרבה זמן שלא הצליח. אבל אז הגיעו החרדות. איל עמד חשוף מול הדמיונות על העתיד של יפתח ועל הגיהינום שהוא עומד לעבור. ויעל. הם גדלו ביחד, כמו אחים, ובגיל שש־עשרה הפכו לזוג. איל חזר ושאל, 'מה יהיה, יסמין?' שתקתי. מה יכולתי להגיד. סיפרתי עליו להורים שלי וגם אותם זה החריד, זאת מחלה איומה ויפתח כל כך צעיר.

אבא שלי נהג לעשות ליפתח 'מי שבירך' כל שבת בבית הכנסת, לבריאות טובה ואריכות ימים. ואיל הודה לו. 'אבא שלך בן אדם טוב, וגם ברוריה, המזכירה של החוג למשפטים, שנסעה עד נתיבות כדי לבקר אצל רב שיברך את יפתח. אני באופן אישי לא יכול לסבול את כל תעשיית הממבו ג'מבו סביב מחלות, וכל הכסף שנערם על חשבון מצוקות של אנשים. מצטער.'

'וקמע מטיול באפריקה שאחד המסאים מכר לך, בצירוף ברכה מיוחדת שאתה לא מוריד מעליך כבר שלוש שנים, הוא לא חלק מאותה תעשייה?'

איל הסתכל עלי במבט עייף.

'נמאס לי,' רטנתי.

'ממה?'

'מהצביעות. זה בדיוק אותו דבר, וגם עולה דומה.'

'רבנים מגעילים אותי. תהרגי אותי.'

'כל הרבנים מגעילים אותך? ורבניות גם?'

'תעזבי אותי, יסמין.'

'למה אתה בז לכל מי שלא חושבים כמוך? זה לא יפה וגם לא ליברלי.'

'למה את עושה הכללות לא נכונות? אני לא בז לאמונה של הרבנים וגם לא למסורת. אני מתעב את הממסד הדתי. את חוסר הרלוונטיות, הנוקשות. והפוליטיזציה הכל כך זולה שלו.'

'מה הקשר בין כל זה לברכה בשבת בבית כנסת?'

'שהוא שילם עליה כסף.'

'גם אתה שילמת.'

'מה שאת אומרת. תודי לאבא שלך שוב בשמי.'

איל התקרב לשולחן נבוך, וגליה נעמדה לידו וחיבקה אותו. 'תראה מה זה, אילי, כל זה לכבודך.'

אלון הגיע. 'יאו, יאו, יאו. איזה שולחן.'

הייתה עליו מפה לבנה עם צלחות לבנות מעוטרות בפס זהב וסכו'ם מכסף וכוסות ליין. באמצע היו קערות צבעוניות עם אוכל. אורז ותפוחי אדמה וסלטים ופשטידות. גליה הסתובבה סביב השולחן. 'קארין,' היא קראה, 'איזה יופי. הכול כל כך יפה.' קארין הצביעה על גלעד. 'הוא ערך את השולחן,' אמרה, וגליה התפעלה, 'מקסים, גלעד,' וחיבקה אותו.

אלון התחנן שכולם יֵשבו, 'אני גווע ברעב,' וגלעד אמר, 'קדימה,' והתיישב בראש השולחן. מצד אחד ישבו איל וגליה ומצד שני אלון ואני. קארין הניחה לאיל זר פרחים על הראש. היא נישקה אותו. 'מזל טוב, אילי. אנחנו מאוד אוהבים אותך.' השאר צעקו, 'מזל טוב!'

מאז שהיו ילדים עיניהם היו נשואות אליו. המנהיג החכם של החבורה. סקרן בלתי נלאה. כשהוא דיבר כולם הקשיבו. כשהוא הצחיק כולם צחקו. כשהוא היה במצב רוח רע הוא השתלח בהם ואחר כך התנצל, וכולם סלחו לו. גם אני.

גלעד פתח בקבוק יין ומזג לכוסות. נשמתי לרווחה שלא פתח את שלי. הבאתי איתי יין חרף ההתנגדות של גליה, בנימוק שאני אורחת ולא הייתי צריכה להביא כלום. היא בחנה את התווית והודתה בחיוך שהיא לא מכירה את היין הזה, אבל הוא בטוח טעים. זה הלחיץ אותי. לא בטוח בכלל. קניתי אותו בסופר והצטערתי שהתקמצנתי. הייתי צריכה להתאים את עצמי אליהם ולקנות במקומות שהם קונים, באחת מחנויות היין שצצו לאחרונה בתל אביב. הרמנו כוסות לגובה ובירכנו לחיים. גליה ערבבה את היין בכוס, לגמה וציינה שהוא טוב. אלון שאל בטון מזלזל, 'מה טוב בו?' הוא לא האמין לה שהיא ידעה להבדיל בין יינות טובים לגרועים. גליה נאנחה בחוסר סבלנות, 'אלון, תסתום כבר. אז אתה לא מאמין. את מי זה מעניין?' והתחילה לשיר, וכולנו הצטרפנו אליה בקול גדול.

שרנו 'היום יום הולדת' ו'יום הולדת חגיגה נחמדת' ומחאנו כפיים. כשסיימנו לשיר את 'מי שטוב לו ושמח כף ימחא', דפק אלון במזלג על הצלחת. 'מספיק. עכשיו אוכלים.' קערות עם אוכל עברו מיד ליד. איל אכל לאט, בהתרגשות, ואמר לקארין, 'הכול כל כך טעים.' גליה אמרה, 'גם לדעתי. את מבשלת ברמה של מסעדות.'

אלון הסכים. 'הבעיה היחידה היא שזה לא משביע.' קארין בישלה אוכל טעים מאוד, אבל צמחוני. לאלון ולאיל זה לא הספיק.

אלון הפסיק לרגע לאכול, נשען על הכתף שלי ושאל בלחש אם היה לי מישהו לאחרונה.

'לא,' צחקקתי במבוכה.

הוא הניח עלי את הראש. 'אז את לא שוכבת עכשיו עם אף אחד?'

הרחקתי אותו ממני. 'לא.'

'כמה זמן?'

'אלון מציק לי,' אמרתי לאיל.

גליה צעקה, 'אלון, תעזוב אותה.'

ומישהו צעק אחריה מבחוץ, 'אלון, תעזוב אותה,' ונכנס לסלון מהחצר האחורית.

איל קרא, 'איתן ריבר,' וכולם חזרו אחריו, 'איתן ריבר.' קארין ביקשה שיסגור את החלון כדי שלא ייכנס גשם, ושיוריד נעליים כדי שלא ייכנס בוץ.

איתן חלץ נעליים ונכנס לפינת האוכל. 'תדליקו טלוויזיה,' אמר, 'נראה לי שקרה משהו.'

איל שאל, 'איך הגעת?' ואיתן ענה, 'אבא שלי הוריד אותי בדרך לדניה. עקפו אותנו אמבולנסים וניידות.'

גלעד נבהל, 'היה פיגוע,' ורץ לסלון.

'אם היה פיגוע, מישהו כבר היה מתקשר,' אמרה גליה והלכה אחריו, ואיתן אחריה. גלעד הדליק את הטלוויזיה. שודר סרט. גליה פקדה, 'תכבה.'

איתן ריבר. סוף כל סוף. החבר המהולל שלהם מפריז. לא ידעתי שהוא כל כך יפה. איל אף פעם לא ציין את זה, וגם לא האחרים. הוא התקרב לשולחן, 'מדינה מטורפת,' והביט בנו בדאגה אמיתית. 'אני לא מבין איך אתם חיים. היה פיגוע, לא היה פיגוע. כמה נהרגו, כמה נפצעו, מתי יהיה עוד אחד ואיפה זה יהיה ואיפה אני אהיה. כמה עוד אפשר? בואו כבר לפריז.'

גליה הניפה יד לאוויר, 'איתן, אל תתחיל עם זה עוד פעם.'

הוא הנהן בכבדות, 'טוב, גליה. אני לא אתחיל,' ונעמד מאחורי איל. היו לו פנים אינטליגנטיות וחיוך כן והוא נשא את עצמו באלגנטיות רבה, שלא כמו החברים שלו. החברות כן.

הוא הביט מסביב, 'איפה יעל ויפתח?'

קארין הסתכלה על גליה. 'בבית. יפתח לא הרגיש טוב.'

איתן נאנח, 'גם אתמול כשהייתי אצלם הוא לא יצא מהחדר. ישבתי בסלון עם יעל.'

איתן הגיע שבועיים לפני כן לביקור מולדת אחרי שבע שנים שבהן לא היה כאן, ועורר התרגשות גדולה סביבו. היעדרותו המתמשכת הורגשה ודוברה. איך יכול להיות שהוא לא הגיע לפני זה? שלוש שנים עברו מאז שיפתח אובחן כחולה בניוון שרירים.

איתן הניח את כפות ידיו על גב הכיסא ונישק את איל על קצה ראשו. 'מזל טוב, מתוק. אתה יודע כמה אני אוהב אותך.'

איל הרים אליו את מבטו. 'גם אני אוהב אותך.'

גליה הביטה בהם בבוז. 'תפסיקו לגעת אחד בשני כל הזמן. מה אתם, הומואים?'

הוא הבחין בי לראשונה וחייך אלי. 'שלום.'

'שלום. נעים מאוד. אני יסמין.'

'נעים מאוד גם לי.'

נשענתי קדימה והבטתי בו בלי כל ביישנות. 'שמעתי עליך הרבה מאיל.'

איתן הזדקף. 'גם אני שמעתי עלייך.'

איל הסתכל עלינו. העמיד פני מופתע. 'אתם לא מכירים?'

'איך הם אמורים להכיר?' שאלה גליה. 'איתן לא היה פה שבע שנים ויסמין עובדת איתך שלוש.'

איל הצביע לכיוון הכיסאות הפנויים. 'שב, ריבר. למה אתה עדיין עומד?'

איתן משך לאחור כיסא והתיישב לצידי.

'מה קרה, איתן?' שאל איל. 'כל כך מהר נגמרה הארוחה המשפחתית?'

איתן משך בכתפיו, 'אכלנו במסעדה ביפו. אבא שלי מיהר לחזור לחברה שלו בחיפה.'

גליה נראתה מזועזעת. 'הוא נפגש איתה גם בשישי?'

איתן הציץ לכיווני כשענה, 'לפעמים.' הוא ביקש שמישהו ימזוג לו מים. הייתה לו בחילה.

'אמא שלך מסכימה לזה?' גליה לא הרפתה.

'כמו שאת מסכימה לזה,' אמר אלון והצביע על איל ועלי. 'אין לה ברירה.'

אלון הגיש לאיתן כוס מים והודה שהוא מקנא באיל, 'לו יש שתי נשים, ולי אין אפילו אחת.'

גליה סיננה, 'אלון, תסתום כבר.' איתן לגם מהמים, נראה מנותק מהשיח מסביב.

הוא הוריד את הסוודר ופגע בטעות עם המרפק בכתף שלי.

'הכאבתי לך?'

'לא.'

זה לא כאב לי. אולי אפילו הפוך. הרגשתי את הדופק פועם בצוואר ואת הדם זורם לי בגוף.

איתן הניח בעדינות את כף ידו על כתפי.

'סליחה.'

'לא קרה כלום.'

אז עדיין לא ידעתי. לא מה קרה ולא מה קורה ולא מה עומד לקרות. גופי ידע לפני. הוא היה חכם ממני. ליבי רטט לאורכו. מהרקות עד הקרסול.

אלון נאנח, 'איזה גבר אתה, ריבר. החלום שלי זה להיראות כמוך.'

איתן צחק והפנה את מבטו לעבר האחרים. גלעד הודה, 'זה גם החלום שלי.'

איל הצטרף, 'גם שלי,' ונשען אחורה, מחזיק לעצמו את הכרס ומודיע שוב שהוא חייב להיפטר ממנה.

בבת אחת הבנות התעוררו. קארין פרצה בצחוק וגליה פסקה, 'הבטחה עם שחר. חלום שלעולם לא יתגשם. למה שתיראו כמו איתן? מאיפה זה יגיע?'

קארין הצביעה עליו. 'לו יש סטייל. תראו איזה בגדים הוא לובש ואיזה בגדים אתם לובשים. וגם הגוף. איתן היה 'גולש'. יש לו יסודות של ספורטאי. לכם אין בכלל יסודות. למה שיהיו לכם, מרביצה ואכילה?'

'הוא גם יותר יפה מכם,' הוסיפה גליה. 'מאיל אולי לא, אבל מאלון ומגלעד הרבה יותר.'

איתן גיחך, ואני פרצתי בצחוק. כשלא התעסקתי בענייני מעמדות, הם הצחיקו אותי נורא. היה להם האומץ להגיד זה לזה את מה שחשבו בלי להעליב ובלי להיעלב. וגם לכל מי שהקיף אותם.

הם זלזלו באקדמיה, למרות שהיו חלק ממנה. טענו שפרסום מאמרים הפך למטרה היחידה ובזו למרדף הסיזיפי, גם שלהם, אחר ציטוטים וכבוד, ובקלות המחרידה של חנטרוש, רמאות וזיוף. חוקרים כותבים מחקרים בתחומים אופנתיים, כשתרומתם המדעית דלה.

הם לגלגו על המורים לאמנות של גליה, שהתעסקו באסכולות וטיפחו יצירה חסרת אופי, בלי התפתחות ובלי תכיפות. במקום לפתח מחשבה אמיתית המגיעה מאמנים עצמאיים, הם האדירו אמנות רדודה ושטחית. אמרו שמדובר באמנות מופת ושהיוצר הוא גאון.

הם מאסו במגישי חדשות שניסו לגנוב את ההצגה ובפרשנים שדחפו אג'נדות פוליטיות במין זחיחות וחשיבות עצמית שאין אפילו לפוליטיקאים. אותם הם כינו 'חבורה של חרקים חסרי חוליות', שכדי לדעת מה הם חושבים הם היו צריכים לדעת מה חושבים האחרים, ואז החליטו אם לחשוב כמותם או לחשוב הפוך. הם צחקו ואני גם. נהניתי להקשיב לביקורת הקטלנית שלהם על עליבותם של בני אנוש ופועליהם. אבל לא לקחתי חלק בשיחה. ידעתי שאחרת האש תופנה גם אלי. חששתי לשמוע מה הם חשבו על הקשר האחר של איל ושלי. ההליכה שלי אחריו מתוך כבוד והערצה. לא מודעת. לא רואה. ועל איל שניצל את זה. או מה הייתה דעתם על ההגעה שלי לאירועים. למרות שאיל הזמין, יכולתי לסרב ולא לחדור לתוך חייו האישיים. להתחשב בגליה שקבלה את הקרבה המיוחדת בין איל וביני, קרבה שלא הייתה לו עם אף אחד מהם. גם לא איתה. חוץ מאלון, השאר לא העזו לדבר על זה איתי. מעמד האורחת מאוד התאים לי.

גלעד פתח בקבוק יין ומזג לכוסות. הוא הרים את שלו והביט באיתן. 'תבוא יותר. בסוף זה לא היה כל כך נורא.'

איתן שלח לעברו נשיקה באוויר. 'לחיים.' הוא העביר את מבטו על פני כולם ועצר בי. חיכיתי למבט שלו והפניתי אליו את ראשי. איתן הביט בי במבט חם וברור, 'לחיים.' השקנו כוסות. הרגשתי את הדם זורם ברקות ואת הסומק מכסה את פני עד שורשי שערות ראשי. הפניתי הצידה את ראשי. איל הסתכל עלינו. הוא כחכח בגרונו כששאל את איתן מתי הוא חוזר לפריז.

'ביום שני.'

'תספר קצת על פריז,' ביקשה קארין. 'מה קורה שם עכשיו?'

'מה קורה בפריז?' לקח לו זמן עד שהשיב. 'האמת, קורה הרבה. מהרבה בחינות זה לחיות בעתיד. אירופה נפתחה. חומות נפלו, גבולות נפרצו. אני שמח להיות חלק מזה.'

אלון שאל בטון ציני, 'חלק ממה?'

'חלק מעולם חופשי ומשוחרר.' איתן דיבר לאט ובשקט. 'חלק משינוי תרבותי. המהפכות הגדולות יוצאות היום מפריז. כל הגודש של צבעים וטקסטורות וצורות שהשתלט על העולם התחיל שם.' הוא פנה לגליה. 'לא מדברים איתכם בבית ספר על ׳הטעם הרע׳? זה הדבר עכשיו באירופה, זה צו השעה. סמל לאסתטיקה.'

גליה הנהנה. לא הייתה לה ברירה. איתן הביט בשאר. 'זה התחיל בפריז. כמה רחובות מאיפה שאני גר. אמנים צעירים שהגיעו משום מקום עם אמירה חתרנית וחומרים מהרחוב שינו את החוקים. זאת חתיכת השראה.'

אלון מזג לעצמו קולה. 'גם אוטובוסים מתפוצצים זאת השראה.'

גליה נשענה על איל והביטה באיתן. 'השראה למה?' שאלה.

'לציור.'

'אתה מצייר הרבה?' גלעד שאל.

'כן.'

'אבל לא מציג,' גלעד המשיך.

'עדיין לא.'

'קורה עם זה משהו?'

'כן. קורים דברים. אני עובד על סדרה חדשה.' הוא הביט באיל, 'סיפרתי לך, לא?' אותי זה מאוד הרשים שאיתן התנהל מחוץ לשדה החברתי. לא הצלחתי להסיר מעליו את מבטי.

אלון התחיל לאכול עם הידיים את השאריות שנותרו בקערות. 'מתי שהוא תצטרך להציג. אם לא בתערוכת יחיד, לפחות בקבוצתית.' גלעד הגיש לו מזלג ופנה לאיתן, 'זה לא פשוט להצליח להיכנס לעולם האמנות בצרפת. גם אין לך תעודות, זאת בעיה.'

איתן הנהן, ניעות קטנות ועצבניות. 'כן.' הוא נשען קדימה ומילא לעצמו את הכוס ביין.

הם קינאו בו. ראו במבטים, וגם איל הודה בזה בעבר. לא בגלל שהוא חי באירופה והם תקועים בלבנט. איתן היה היחיד ביניהם שחמק מהשיטה ומהמרוץ אחרי הצלחה. הוא חי מחוץ ללוחות הזמנים, ולמאבקי הכוח, ולנורמות, ולחוקים הבלתי כתובים. כמו שהם רצו לחיות, אבל רק דיברו על זה. זלזלו בממסד ובוולגריות הנדרשת במאמץ להצליח, תוך כדי שהם מתאמצים ונאבקים ומתקדמים כל אחד במסלול שלו.

הטלפון צלצל בו זמנית במטבח ובסלון ובקומה מעל. גלעד זינק והשתיק אותנו. 'אלה בעלי הבית. מה השעה?' לאף אחד לא היה מושג. קארין רצה למטבח. זאת הייתה יעל בטלפון. היא שאלה איך יצא האוכל וביקשה לדבר עם גליה.

איתן נאנח. 'יפתח חייב לעשות דיקור.'

'יפתח עושה דיקור,' ענה איל בקול שקט.

איתן התעקש, 'הוא צריך לעשות יותר.'

גליה חזרה לשולחן הסתכלה במבט משתומם קודם על איל ואחר כך על איתן. 'יותר מה?'

'דיקור,' אמר איתן. 'קראתי על זה הרבה. זה מגרה את מערכת העצבים להמשיך לפעול, ומצליח לחסן את השרירים ואת הרקמות.'

גליה התיישבה ואחזה בזרועו של איל. 'ואתה חושב שהמדקר של יפתח לא יודע את זה?'

איתן לא ענה.

'ושיעל לא יודעת? אתה חושב שהיא לא קוראת? אתה לא סומך עליה?'

איתן נראה מובס. הוא לטש מבט בגליה. 'מה את רוצה? איל פַאט מַאת.'

'שתפסיק לתת עצות. אתה לא יכול להופיע אחרי שבע שנים עם תובנות חדשות שכבר לא רלוונטיות למצב של יפתח.'

איל הפסיק אותה. 'תירגעי, גליה.'

'לא רוצה.' היא נעצה מבט באיתן. 'החלטת לא לבוא ואני לא שופטת, יש לך הרבה סיבות. אבל אל תתערב ליפתח בפרוטוקול.'

איל התעצבן, 'מה הוא כבר אמר. תרדי ממנו.'

איתן הרכין את מבטו ושתק. בחדר שררה תחושה של סוד. הוא בבת אחת נעמד והתחיל להסתובב בסלון. 'מי גר פה? תגידו לי.'

'מומו לוין,' ענה גלעד, ואלון לחש, 'סוחר נשק.' גלעד נזף באלון, 'לא מדברים על זה,' ואלון אמר, 'בטח שכן, זה גם היה כתוב בעיתון כמה פעמים. עוד אופורטוניסט שתמך בשלום ובמקביל חתם על עסקאות נשק עם מדינות באפריקה. הבן אדם עשה מיליונים בזכות אוסלו.'

איתן צחקק, 'כמו רבים וטובים אחרים,' והצביע על איל. 'אבא שלך עם מפעל הפלדה שלו,' ועבר לגליה, 'וההורים שלך עם עסקי הנדל'ן. וגם אבא שלי.' הוא לא אמר עם מה. 'הם כולם חלק מאותם אנשי עסקים שוחרי טוב שקידמו את תהליך השלום מתוך אינטרס אישי מובהק.'

אלון הסכים. 'הסרת החרם הערבי פתחה אותם לכלכלה העולמית והם עשו הרבה כסף.'

'זה לא רק זה,' תיקן אותם איל. 'גם מדיניות ההפרטה שהתחילה לפני עשר שנים והפכה את כלכלת ישראל לניאו ליברלית.'

גלעד ניסה להגן עליהם. 'זה לא אותו דבר. הם לא סוחרי נשק.'

'זה בדיוק אותו הדבר,' אמר איתן. 'הם צדקנים שסחרו בשלום, אבל חמדנים באותה מידה.'

הם מאוד אהבו לגנות את ההורים שלהם. בעיקר את האבות. איל קרא לאבא שלו 'נחש' ולאבא של גליה 'חזיר'. הם זלזלו במשרות הבכירות שלהם. ולגלגו על הכסף הרב שהרוויחו. ובמאמץ שהשקיעו להשיג אותו. ובאורח החיים המדושן שחיו. על האימהות הם ריחמו. חשבו שהן קורבנות של האבות, כפי שהם, הבנים, היו. הם האשימו אותם בכול, בדיכאונות שלהם ובמשברים שלהם ובתקיעוּת שלהם. זה אפשר להם לחיות על חשבון ההורים בלי נקיפות מצפון.

איתן זז בכיסאו, 'ישראל הפכה למקום אחר כשלא הייתי כאן. כל מי שאני פוגש רוצה לעשות כסף. הרבה כסף. לא משנה במה הוא עובד. ורואים את זה. אנשים התחילו לטפח את עצמם. גברים לובשים חליפות, נוסעים במכוניות יקרות, גרים בבתים גדולים עם בריכות שחייה. כל זה לא היה כשעזבתי. נהיה פה אמריקה. זאת מדינה קטנה. זה לא מתאים. מה הם יעשו עם כל הכסף?'

איל צחק, 'זה מה שמדאיג אותך?'

השאר הצטרפו וצחקו בקול. רק אני זזתי בכיסא בחוסר נוחות. 'לא בכל מקום זה ככה,' אמרתי.

הם הביטו בי מופתעים. גיחכתי במבוכה. הפתעתי גם את עצמי. משהו בי השתחרר מהרגע שאיתן התיישב לידי. לא ידעתי מה, לפתע היה לי אומץ לדבר על עצמי. 'המעבר ממדינת רווחה למדינה קפיטליסטית גם פגע בהרבה מאוד אנשים.'

הם בהו בי ולא ידעו מה להגיד. לא היה להם מושג מה קורה מחוץ לדניה או לתל אביב. איל חייך והפנה מבטו לעברי. 'היא מהפנתרים השחורים.'

'אני לא מהפנתרים השחורים, אבל כל ההפרטה הזאת והניאו ליברליזם העמיקו את הפערים הכלכליים והחברתיים.'

איתן פקח זוג עיניים. 'את מאשדוד, נכון?' הוא הפנה את מבטו אל איל, 'סיפרת לי,' וחזר להביט בי. 'הייתה לי שם חברה כשהייתי בצבא. סילביה אבוטבול.'

הכרתי אותה. 'סילביה היפה. למדנו באותו בית ספר.'

איתן חזר לכיסא. 'את צוחקת עלי.'

'לא.'

הוא נאנח בקול עורג. 'סילביה. אוי סילביה. חציתי את כל הארץ כדי לראות אותה. אילולי המלחמה יכול להיות שהיינו ממשיכים.' כולם הסתכלו עליו. השתרר שקט ארוך. הוא תופף על השולחן באצבעות. 'אני מתגעגע גם לאמא שלה.'

אלון התעורר לחיים. 'הופה.'

איתן התעלם. 'בכל פעם שהגעתי היא פתחה לכבודי שולחן. ואיזה שולחן. אפילו את הלחם היא אפתה בבית. גם אני קראתי לה אמא. כל כך רציתי שהיא תהיה גם אמא שלי.' איתן פנה אלי. 'את מבשלת אוכל מזרחי?'

'לא,' ומיד הוספתי, 'וגם לא אמא שלי.'

'אז מה אתם אוכלים?'

'אוכל ישראלי.'

'טעים?'

'מאוד טעים.'

כחכחתי בגרוני. אכזב אותי לשמוע ממנו וידוי אשכנזי קלישאתי, עד כמה ריגש אותו בישול מזרחי.

ידעתי מאיל שכבר בבית הספר היסודי, איתן יצא מהמעגל החברתי המוגבל והמצומצם שבתוכו חגו החבר׳ה. היו לו חברים מהדר ומהקריות שחשפו אותו לעולם חדש של טעמים וריחות שבדניה לא הכיר. אולי הוא ניסה להחמיא לי. זה היה גם מבחינתו הדבר הראוי היחיד שהוספנו לפולקלור הישראלי. הרגשתי את התסכול גואה בי ואת תחושת הריקנות. האחים שלי צודקים. הם ראו נכוחה את המציאות ואני ייפיתי אותה עם משאלות ליבי. בסוף אתה יכול לצאת מאשדוד, אבל אתה לא יכול להוציא את אשדוד ממך. זה תקף גם לגבי דניה, וגם לגבי איתן שהגיע עד אירופה ונחשף לאנשים ממוצאים מגוונים.

אבל אז הבנתי שאיתן בכלל לא דיבר עלי. הוא דיבר על עצמו. 'אמא שלי לא בישלה,' אמר. 'אפילו בזמן המלחמה, כשהייתי מגיע לחופשות מלבנון, יצאנו לאכול בחוץ.' שוב השתררה שתיקה ארוכה. הרכנתי את מבטי לרצפה והתביישתי במחשבות שלי. היו עוד דברים שהעסיקו אנשים מלבד זהויות ותפקידים. ואני הייתי כל כך חשדנית כלפיהם. שמעתי כל הערה ופירשתי כל הבעה וניחשתי כל התלחשות. פענחתי חיוכים וידעתי לקרוא בעיניים ולהבין מה הם חושבים. ועם הספק הראשון, הוצפתי בכל הארסנל שצברתי בתוכי. הדעות הקדומות זרמו לי בדם. הדימויים השליליים. משני הצדדים. גם עליהם וגם על עצמי.

גליה התחילה לאסוף צלחות ואיל אחז בידה. 'מה בוער?'

אלון מלמל, 'פחד מאינטימיות,' וגליה סיננה, 'אלון, תסתום,' ועברה למטבח.

איתן נעמד. 'אני חייב אוויר.'

'גם אני,' אמרתי ויצאתי אחרי איתן לחצר הצדדית עטופה במעיל ובצעיף.

ישבנו על ספסל ועישנו בשקט. איתן רכן קדימה, מכוּוץ, ואיפר סיגריה בעצבנות. היה נדמה לי שהוא לא הבחין בנוכחות שלי, גם כשהרים את פניו והשקיף אל תוך הבית מבעד לחלון הגדול.

גליה דרסה אותו קודם. לכאורה לא היה בזה משהו חריג. אם היה להם מה להגיד זה לזה הם אמרו. כולם חטפו. ואיתן היה אחד מהם. אבל היא ראתה אותו נרמס והמשיכה בכל זאת.

רציתי לחבק אותו, ללטף את הפנים היפות שלו. את עצמות הלחיים, את העפעפיים ואת המצח. למתוח לו את הקמטים. ולהזכיר לו שזאת גליה. כזאת היא, ולא צריך להתרגש. הוא היה אמור לדעת את זה יותר טוב ממני. הוא הרי גדל איתה. אבל לא העזתי לעשות דבר מכל אלה. הסתכלתי על השמיים הפתוחים מעלינו, חיפשתי כוכבים נופלים.

'לא קר לך?'

'לא.'

הוא הצטמרר. 'לי כל הזמן קר פה. זה לא ייאמן.'

'בפריז קר יותר.'

'שם ערוכים לזה.'

קירבתי את הידיים לצוואר. 'רוצה צעיף?'

הוא חייך. 'לא. איזה מותק את.'

נתתי לו בכל זאת. 'קח, נו, לא קר לי.'

הוא התעטף בצעיף ונעמד מולי. 'הולם אותי?'

'מאוד.'

איתן מצץ סיגריה, עיוות שפתיים והפריח טבעות עשן באוויר. הבטתי בהן. 'יפה.' הוא צחק, צחוק קליל ועליז שעד אז לא יצא מפיו, אבל התאים לו. הפעם הוא העביר דרך הטבעות סילון עשן. 'כל הכבוד, התפעלתי.' והמשכתי להביט בו מפריח טבעות באוויר. הוא הזכיר לי את האחים שלי. באיך שעישן וגם כשחייך. זה מעולם לא קרה לי עם אף אחד מהם. לא חשבתי שזה בכלל אפשרי.

'איפה למדת את זה? בפריז?'

'מה פתאום. בדניה. יפתח לימד אותי כשהתחלנו לעשן.'

'יפתח? באמת. באיזה גיל זה היה?'

'חמש־עשרה. משהו כזה. סוף כיתה ט'.' ואז הוא שוב כבה ונראה עוד יותר עצוב ממה שנראה בפנים.

איתן מלמל, 'לא תיארתי לעצמי שהוא במצב כזה.'

'הם לא סיפרו לך?'

'בטלפון יפתח נשמע בסדר. לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך רזה.' הוא הצית עוד סיגריה. 'לא נשאר ממנו כלום.'

שמענו את דלת ההזזה נפתחת ונסגרת וראינו את איל מתקרב עם בקבוק יין ביד אחת וערמה של כוסות ביד השנייה. הוא לא הבין למה ישבנו קרוב ומה הצעיף שלי עשה סביב הצוואר של איתן. זיק של קנאה ניצת בעיניו. איל עבר במבטו בין איתן לביני.

'הכול בסדר?'

איתן התעשת. 'הכול הכול,' וסימן לו בכף היד להתקרב. 'בוא אלי, מתוק שלי, שב קצת לידי.'

זזתי הצידה ואיל התיישב בינינו ומזג לנו יין. איתן כרך את ידו סביב צווארו של איל. 'שכחתי לספר לך, ההורים שלי מתכננים לקנות לי דירה בפריז.'

'יווו!'

איתן הנהנן, 'זה הפתיע גם אותי, אני חייב להודות. לא תיארתי לעצמי שאבא שלי יציע דבר כזה ושאמא שלי תסכים.'

'למה לא?' שאל איל. 'אתה גר שם, וההורים שלך דואגים לך לבית. מה הבעיה עם זה?'

'הם לא שאלו אותי אפילו אם זה מה שאני רוצה. לא בדקו אם אני רוצה להישאר שם או אולי לחזור לישראל.'

איל פקח זוג עיניים והפנה אליו את מבטו. 'מבחינתך קיימת אפשרות כזאת?'

'זה לא משנה. הם החליטו בשבילי איפה יהיה הבית שלי.'

גליה הופיעה והתיישבה על איל. היא עטפה את עצמה בידיים שלו ונישקה לו את האצבעות, 'מה קרה?'

'אבא שלי עשה לי טרנספר,' אמר ולא הזכיר את אמא שלו. 'הוא רוצה לקנות לי דירה בפריז.'

'יפה מאוד.'

'מה יפה בזה? ההורים שלי לא רצו אותי פה. הנוכחות שלי הכבידה עליהם. הספיק להם לדבר איתי בטלפון פעם בשבוע, בשבת באחת־עשרה בבוקר.' אבא שלו ענה, שאל מה שלומו והעביר את הטלפון לאמא שלו. גם איתה הוא דיבר אולי חמש דקות.

'אתה חייב להפסיק לקחת מהם כסף,' אמר איל. איתן גיחך ואיל המשיך, 'זאת לא בדיחה.'

אגלי זיעה בצבצו על מצחו של איתן. 'זה גם לא כזה פשוט.'

איל הניף את ידו באוויר. 'כלום לא פשוט. אתה תסתדר. כל עוד אבא שלך נותן לך כסף, הוא ימשיך לשלוט לך בחיים.'

אלון הופיע. 'איתן, אתה בלופ ואתה חייב לצאת מזה.'

גליה פרצה בצחוק. 'איתן בלופ, ואתה מה?'

'גם,' ענה אלון וכולם צחקו.

הבטתי באיל ואמרתי בקול רם, 'זה לא קשור רק לכסף. גם ההורים שלי שלטו לי בחיים.'

שוב התערבתי להם בשיחה וכל העיניים כוונו אלי. 'אני הייתי שליחה של אמא שלי.' כמו שאיל אהב להגיד. לפני שהתחילו הלימודים הרגשתי כמו כלה. הלכתי עם אמא שלי לקנות בגדים ותיק ונעליים. ביום הראשון נכנסתי בהתרגשות רבה לאוניברסיטה. פסעתי לאורך השביל, סביבי המוני סטודנטים, לבושים כמו מתוך מגזינים, מדברים בקולי קולות, צוחקים. לי היה התקף חרדה. התמלאתי זיעה קרה ונגמר לי האוויר. לא יכולתי להישאר שם. יצאתי מהשער בצד השני. שנה שלמה לקח לי לחזור. ושמחתי שחזרתי. נהניתי מלימודי התואר הראשון. ללמוד את המתרחש בעולם דרך העבר שלו. להבין לעומק את המין האנושי. הכרתי אנשים. היו לי חברות חדשות. יצאנו לבלות בתל אביב. אבל הלכתי במסלול שהיא סימנה לי בגיל מאוד צעיר.

איל הרים גבה, הופתע מהווידוי הפומבי, וגליה הניפה שתי ידיים לפנים. 'בבקשה. זה אותו דבר גם אצל יסמין.'

'כמעט אותו דבר,' תיקנתי אותה. 'אצלכם התלוותה לזה תשורה.'

גליה צחקה צחוק מר. 'תשורה מורעלת בשקרים וסודות. על כל שקל שקיבלתי מההורים שלי שילמתי בריבית דריבית בחזרה.'

איל התרווח ונשען אחורה. 'בגלל זה אני לא לוקח מההורים שלי כסף.'

'כי אני לקחתי,' אמרה גליה. 'זה אותו דבר.'

'זה לא אותו דבר,' אמר איל. 'אם זה היה תלוי בי יכולת להפסיק מזמן. אבל זה תלוי בך, ואת בוחרת להמשיך.'

'על מה לעזאזל אתה מדבר? אנחנו גרים בדירה של מאה מטר בלב תל אביב בלי לשלם שכר דירה ובלי לשלם חשבונות, ובלי לשלם לעוזרת שמנקה לנו את הבית פעם בשבוע.'

'אנחנו יכולים להסתדר,' הוא התעקש.

גליה לא הבינה. 'תגיד איך.'

הוא לא ענה.

איל נהנה לשחק משחק שאין לו מושג כמה עולים דברים כי זה לא משנה, הוא יודע לחיות עם מה שיש. מצחיק מאוד. נראה אותו מוותר על טיסות לכנסים. ולהרצאות בפריז, לונדון, ברלין. או על המסעות שלו ושל גליה במרחבי טבע פראיים. בנפאל, ניו זילנד, אוסטרליה, ברזיל. הוא חשב עלי כשהם היו שם, וכשחזרו נהג להגיד, 'יסמין, את חייבת לנסוע לשם. את כל כך תיהני.' הוא חזר על זה אחרי כל טיול ואני הנהנתי בראשי. הוא ידע שלא יכולתי להרשות את זה לעצמי. בשביל מה סתם להגיד. לא היה לנו הרבה מהמשותף מבחינת רמת החיים. למעט חוסר מודעות לעולם שמחוץ לזה שבו חיינו. ומידה שווה של הכללה נמהרת, אמונות ודעות קדומות שליליות זה כלפי זה. וזה לא השתנה עם השנים, רק הלך והחריף.

הגשם חזר. לרגע קצר בהינו בו, ואז ברחנו פנימה. קארין וגלעד חיכו לנו בפנים. על השולחן בסלון הייתה מונחת עוגה עם נרות. פתאום איל שם לב אליה. 'יאאאא. עוגת יום הולדת.'

קארין הדליקה נרות וכולם התקבצו סביב לשולחן וצעקו, 'משאלה. משאלה.'

איל עצם עיניים ובבת אחת פקח אותן וכיבה את הנרות. הוא הודה לקארין ולגלעד על הארוחה המשובחת. ועל כל ההשקעה. הוא נישק את שניהם, איתן שרק וכולנו הרענו בקול גדול.

איל חיבק את גליה. 'אשתי האהובה, בלעדייך אני כלום.' ואיתן שוב שרק, וגליה עקמה את הפרצוף. איל התחיל לאחרונה להציג אותה כשאשתו וזה עצבן אותה. לא עניינו אותה הצגות. אחרי שלוש עשרה שנה שהם זוג, היא רצתה את הדבר האמיתי, להתחתן עם איל ולהקים משפחה. הוא רצה לדחות את זה עוד קצת, ודיבר על זה איתי. אמר שזה גדול עליו בשלב הזה של החיים אבל פחד להגיד את זה לגליה. בצדק. היא ידעה שהשלב הזה יכול להימשך שנים ונמאס לה לחכות לו. איל הודה גם לי, לאלון ולאיתן. 'אני שמח מאוד שאתם חברים שלי.' מחאנו כפיים ונעמדנו בתור לנשיקות.

איתן עמד מאחורי. כשהסתובבתי, נישקתי גם אותו, נשיקה קטנה על הלחי, וחיכיתי רגע לפני שהתרחקתי. גם איתן נשאר לעמוד והסתכל על השפתיים שלי ואני על שלו. כל כך רציתי לקרב אליהן את שלי ולנשק אותו. פתאום אלון קרא, 'זה גן עדן.' ושנינו הפנינו את מבטנו לעברו.

הוא אכל מהעוגה והתענג בקול. 'אבל חייבים עם זה תה.' קארין הודיעה, 'אני לא זזה,' וגלעד נעמד, 'אני אכין.'

בשלוש לפנות בוקר גליה פיהקה ואיל נעמד. 'בוא איתן, הולכים.' קארין הציעה לאיתן להישאר לישון פה. 'יהיה לך יותר נוח מלישון על הספה בחדר עבודה שלהם?'

'היא בסדר,' איתן ענה וחייך, 'וזה לא באמת משנה. בביקור הזה אני ישן כמו מת.'

'כי אתה לוקח כדור.' איל גיחך.

'נכון. וזה עובד.'

אלון נמתח לצדדים. 'אני חייב קפה.'

'אני אכין לך,' גלעד אמר. גליה נאנחה, 'השעה שלוש לפנות בוקר. מה פתאום קפה.'

איל חבש את הכובע שלו. 'שישתה בבית. יאללה. בוא נלך.'

איל נהג, גליה ישבה לידו, ואלון, איתן ואני ישבנו מאחור. אני באמצע. איל הביט בכביש ואמר 'גלעד הוא חבר אמיתי.'

אלון פיהק, 'ואנחנו לא. זה מה שרצית להגיד.' הוא התחיל להציק לי. הפיל עלי ראש ונחר לי באוזן. הרחקתי אותו והתקרבתי לאיתן. הוא קרא בקול, 'Allez,' ומשך אותי לצד שלו. זרועו עטפה אותי וכף ידו אחזה בכתפי. ראשינו נגעו זה בזה. בלי לדבר. הרחובות נראו לי יפים פתאום והעיר נקייה.

כשפנינו לרחוב שלי הצטערתי שהגענו כל כך מהר. איתן ליווה אותי לכניסה, נעמד מולי והזיז הצידה קווצות שיער שכיסו לי את הפנים. 'אולי תבואי לפריז?'

החזקתי לו את הפנים. 'אולי,' אמרתי ונישקתי אותו על הלחי.

השלישייה עקבה אחרינו מהמכונית. איל פתח את החלון עד הסוף והשעין את ראשו על המסגרת. 'ביי, יסמין.'

'ביי, איל. ביי, גליה. ביי, אלון.'

בלילה לא ישנתי. שחזרתי הלוך ושוב את המפגש בין איתן לביני. משהו השתנה כשהוא הופיע בסלון מהדלת האחורית. כשהרמתי את עיני, מבטו ציפה לי.

הוא הביט בי והמשיך להביט בי ולא הפסיק. אף פעם לא הסתכלו עלי ככה. אף אחד אחר. במבט עז. גלוי. בלי קול שני. ואני לא נרתעתי, השרתי אליו את מבטי. פתאום הטירה של סוחר הנשק כבר לא איימה עלי. הדריכות שלפתה אותי במפגשים איתם התפוגגה. התהפכתי במיטה לצד השני ופחדתי שייקח הרבה זמן עד שאראה אותו שוב.