החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צבי שץ, מראשוני העלייה השנייה, היה מהוגי הרעיון של "הקבוצה האינטימית", כפי שמתבטא ממאמרו "על הקבוצה", ומהסופרים העבריים הראשונים שכתבו על חייו של היחיד בתוך הקומונה והקיבוץ.‬ נרצח עם פרוץ מאורעות תרפ"א יחד עם יוסף חיים ברנר. הספר כולל את סיפוריו "בלא ניב" ו"בתיה"

על המחבר (מתוך לקסיקון הספרות העברית):

צבי (גרישה) שץ נולד ברומני, דרום רוסיה בי"ג בטבת תרנ"א, 24 בדצמבר 1890 להוריו אנה ולייב וולפוב. סביבתו היתה מתבוללת, וכך גם משפחתו – אם כי אביו, שמת עליו כשהיה בן 13, דאג להקנות לו מושגים ביהדות. הוא למד בבית-הספר היסודי ובגימנסיה הריאלית הרוסית בעיר הולדתו, אך כבר בגיל צעיר הגיע מתוך מחשבה והתבוננות עצמית לרעיון הציוני, והגה תוכניות לייסוד מושבות שיתופיות, קומונות, בארץ-ישראל. רעיון הקומונה היה כה זר ומוזר בסביבתו, שצבי חש נלעג ובודד. כשבגר, הגיע אליו שמו של יוסף טרומפלדור, וביניהם נקשר קשר מכתבים ממושך, שבו החליפו דעות על הרעיון הציוני והקומונלי. בשנת 1910 עלה צבי עם קבוצת חברים קטנה לארץ-ישראל. כאן עבד במושבות יהודה, ואחרי-כן עבר ליפו והתקבל כחבר בקבוצת הבנאים, שבנו את תל-אביב. כעבור שנה חזר לרוסיה לשם הבאת חברים, שיגשימו את שאיפתו הגדולה – ייסוד מושבה שיתופית. יחד עם יוסף טרומפלדור קרא לוועידה של חסידי הרעיון בעיירה רומני. כאן נפגשו השניים פנים-אל-פנים, וידידותם התחזקה. צבי חזר ארצה עם קבוצת חלוצים, ויחד עמם ועם ידידו טרומפלדור ייסדו את הקומונה במגדל. ב-1918 התנדב צבי לגדוד העברי הארצישראלי, שהוקם כשכבש צבא אלנבי את דרום ארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה. בגדוד נאבק על שמירת השפה העברית כשפת הפקודות ועל שמירת צלם האדם של החיילים. כבר בגיל צעיר החל צבי בכתיבת שירים – ברוסית, כמובן. במשך שנים מאז עלייתו לארץ היה המעבר מכתיבה ברוסית לכתיבה בעברית קשה לו ביותר ורב-סבל מה גם שלא זכה ללמוד עברית בצורה מסודרת. את השיר הראשון שלו בעברית, "נא שכבי ונומי…", הקדיש לבתו. רק בהיותו חייל בגדוד העברי החלה הכתיבה בעברית לשפוע, והוא כתב את הנובלה בלא ניב ושירים מספר. כתביו התפרסמו בכתבי-העת "קונטרס" ו"אדמה". בתום המלחמה, לאחר שחרורו מהגדוד, חי עם משפחתו בקבוצה שיתופית קטנה בפתח-תקווה. אז גם נקשר בקשרי ידידות עם הסופר י"ח ברנר, עורך "אדמה", שאליו שלח את ביכורי כתיבתו. באותה עת עבר ברנר להתגורר בבית משפחת יצקר, בית בודד ליד יפו. ביום הראשון של מאורעות תרפ"א, כ"ג בניסן תרפ"א (1.5.1921), נמצאו צבי ומשפחתו בביקור בבית המשפחה, אך יצאו לתל-אביב להשתתף בתהלוכת 1 במאי. כשנודע לצבי על סכנת התנפלות על הבית, מיהר אליו כדי להציל את קרוביו וידידיו, אך מצא את מותו מידי פורעים ערבים יחד עם בני יצקר ודייריהם, וי"ח ברנר עמם. צבי הובא לקבורה בקבר-אחים בבית-העלמין הישן ברח' טרומפלדור בתל-אביב. הניח אישה ובת. קובץ כתביו, על גבול הדממה, יצא אחרי מותו, בתרפ"ט (1929). בשנת 1967 יצא הספר במהדורה שנייה ביוזמתו של דוד צפריר. בספר אביב מוקדם של מוקי צור כונסו מכתביו, ובשנת 1990 יצאה מהדורה מורחבת של על גבול הדממה.

מקט: 2-005-22

להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


העבודה: עוד אמש בשכבם על המחצלת, אחרי ארוחת-הערב, הוחלט פה אחד, כי היום תדחה הדס את כל עבודות-הבית ותלך לעבוד בשדה. עונת-השתילה היא ואין להחמיצה עוד אף רגע. ולמרות שעל ידי כך יתבלבל כל סדר-השבוע: הכביסה, האפיה, תפירת השקים בחוה, ולמרות הקושי, אשר, בלי ספק, יגרום הדחוי הזה בעבודת הבית, שמחה מאד הדס להזדמנות זו, לצאת מעט לחפשי מאחרי הסירים והתבשילים, אשר, האמת להגיד, לא היה לבה עמהם ביותר.

ומה תנעם עליה העבודה בשדה עם הבחורים החביבים שלה! הנה היא נפתחת כפרח-בוקר, ומצחוקה הרענן והלבבי, ומהד-קולה הצלול, ומריח-הנוער, הנודף מקווצותיה הגזוזות, תאציל גם עליהם בשפע.

טוב לעבוד לפנות בוקר, בטרם יָאיר, לדרוך בזרם-המים, כשמעדר ביד, ומדי פעם בפעם לסגור ולפתוח את התלם בעד הקלוח הזריז, הצונן והבהיר. עד לברכים גלויות הרגלים היחפות. יש אשר יעלו על גדותם המים, יפרצו מעבר לגבולם, וכח אין לה עוד לעכבם. אז תקרא בקול נואש לעזרה, וישראל לא יאחר לבוא ולהצילה מצרה; אחת ושתים, אנה ואנה, יפנה הוא במעדרו הגדול, סתום ופתוח, כשכל תנועותיו קלות, חפשיות, בלי התאמצות כל שהיא… אכן פועל מנוסה הוא ישראל, אוהבת היא לראותו עובד. הנה נפגשים מבטיהם הצוחקים בחבה גלויה חמימה. "אם יתפרצו אצלך עוד פעם המים"…– "אז?"… – מפסיקה היא. – "תראי, תראי…" – "מפחדת אני ממך!" – צוחקת היא – "אולי תפטרני מעבודה?" – "בודאי שאפטר, לנו פועלות כאלה לא נחוצות" – משיב הוא בטון שלה. – "וזה ראית? – היא מאריכה לו חוטם באצבעותיה, – אורי לא ירשה לך! אורי, אתה שומע?"

ואורי עם מקל-השתילה בידו, ברִחוק-מקום קצת, יעבוד שם כפוף על יד התלם, אשר אך זה עתה זרמו בו המים. הוא שותל, על ידו טנא ובו, תחת אדמה שחורה רטובה, שתילי החצילים והעגבניות, רכים, ירקרקים. השמש אך זה קמה, ערים, שקטים הרי נפתלי, חרמון-סבא יביט ממרום-מושבו ובכֹּל תשָּׁלח בת-צחוקו הכספית… כל-כך צח האויר… העבודה בלי משים תבלע את חצי-היום, עד הצהרים, ואז ילכו שנים הביתה, נחוץ הלא בין-כה להביא עוד שתילים, ואחד ישאר להשגיח על המים. "אני אשאר" – פוטר אורי, כרצונו. את מנתו יביאו לו הנה. הם לוקחים את הסלים הריקים והולכים להם – ואורי נשאר. פטפוט המים הזורמים מיַשן ומשרה עליו חלומות. מבטו חולף מהם והלאה מבלי לראותם, עשתונותיו למרחקים ישוטטו ותמונות-העבר השונות, בלי דמות וקשר, כעבים הללו, במוחו תחלופנה.

פני-אחיו יקרובו, דמות דיוקנה של אמו אשר לא ראה זה כמה בשנים, – מה אתה?… כל תמונות-רוסיה מטושטשות חצין. והנה תמונות בהירות וקרובות ביותר, תמונות הדס וישראל מהחורף שעבר.. שם, בנגב-הארץ, נפגשו אז לראשונה. האם לא יפה היתה פגישתם? מן הרגע הראשון ומהמלה הראשונה הרגישו אותה פשטות אינטימית ונפשית, אשר לא עזבתם עד היום, שם נתקשרו נפשותיהם, שם חלמו את חלומם, ומשם שחליטו לשים גלילה פעמיהם, למען עבוד וחיות יחדיו – והנה כבר על שפת-הירדן כברת-אדמה להם, חרושה, מדודה, תלומה ומסומנה בעצם ידם, ובחוה – משתלה יפה גדלה על יד ביתם…

… טובה היא הדס!… יש כי תתרגז, אמנם, עליו, על אורי, על תמימותו היתרה במילי-דעלמא. אך מהרה תשוב מכעסה, ואז הרי כה טוב, כל כך טוב!…

המים זורמים כאות-נפשם, עולים, פורצים ונכנסים למקומות לא להם, ואורי… מה היה לו היום? ורק כשמגיעים המים "עד נפש", הוא מתעורר ונחפז לתקן את הפרצים הרבים ולהשיב את הזרם אל מכונו.

בערב שלשתם יושבים עיפים ושבעי-רצון על יד ביתם הקטן. היום הספיקו לא-רע. הלואי שגם להבא ילך ככה. כבר אכלו את ה"סַלַט" והזיתים, גם שתו את ה"לֶבֶּן" אשר קנה ישראל בדרך (תבשיל אין הפעם, כי הן בעלת-הבית בעצמה עבדה בשדה) ושכבו על השמיכה, אשר הציעה הדס על המחצלת, ולמראשותם – כרה הלבן.

ושוב, כתמול-שלשום, ראשה – בחיק ישראל, וימינה תאחז ביד אורי. מעט שרו – ונרדמו.

בחצי-הלילה הקיצה הדס ותאמר: "נו, לישון, לישון, חבריא!"

וילכו איש למקומו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בלא-ניב”