החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עדיף שהיה מת במלחמה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 195 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בעשורים האחרונים חל שינוי, גם אם איטי, בהכרה במצבם המיוחד של שאירי ההתאבדות; שינוי שבא לידי ביטוי הן במחקר אמפירי והן בהיצע של שירותים, במיוחד קבוצות תמיכה. עיקר שימת הלב התמקדה בבני זוגם של אנשים שהתאבדו ובהורים למתבגרים ששמו קץ לחייהם. הספר שלפניכם מעשיר את ספרות המחקר בנושא, בהביאו בפני הקורא תמונה איכותנית רב מימדית של אנשים שקרוביהם התאבדו, בלא לנסות למיינם על פי קטגוריות מלאכותיות. הספר מביא פרספקטיבה ייחודית ורחבה של השפעת ההתאבדות על הורים, בני זוג, ילדים ואחים, באופן המאפשר לקבוצות השונות להאיר זו על זו. הספר נותן מרחב לקולם של השאירים, והוא עושה זאת באמצעות החשיפה והיושר הרגשי של המחברת, שמזהה את עצמה בגלוי כחלק מקהילתם של המרואיינים בו. המשתתפים בספר שעשו זאת בהתנדבות ומרצונם, הופכים את המדגם למבוסס וייחודי, ומאפשרים לנו להכיר קבוצת שאירים בעלת מאפיינים תרבותיים מיוחדים: אלו המאפיינים המוגדרים כה יפה בביטוי "עדיף שהיה מת במלחמה".  לבסוף, הספר מאפשר לנו הצצה ייחודית לעולמם של השאירים, שאותו חווה בדרך כלל כל אחד מהם לעצמו: למצוקתם מחד, וליכולתם למצוא מרפא לקשייהם, מאידך. בכך הוא מסיט אותם מעולם הצללים של הסוד והסטיגמה

מקט: 1-600-1
מאמר על הספר בעיתונות

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר: כשאבא שלי התאבד הייתי כמעט בת תשע. אני זוכרת במעורפל את הסבתות שלי לוחשות זו לזו "הוא איננו!…" ואותי, הקטנה, לא מבינה, אם הוא איננו כאן – אז איפה הוא עכשיו. ובעיקר אני זוכרת, ואולי רק מבינה בדיעבד, שאבא נעלם מחיי. פתאום לא רק שאבא "איננו", כמו שסבתא אמרה, אלא שהיה ברור לי לחלוטין, למרות שאף אחד לא אמר זאת במפורש, שהוא נעלם אל מקום איום ונורא, ושאסור לדבר עליו או להזכיר אותו. במהרה התברר לי שפירושו של ה"איננו" של סבתא הוא שלא רק שאבא יצא מחיינו, אלא שיחד איתו נעלמו הסיפורים עליו, הזיכרונות, מי האדם שהוא היה, ומעכשיו אין בחיי דמות כזו. מהר מאוד הפנמתי את המסר והפסקתי לדבר עליו או להזכיר אותו, כי כך נהגו גם האחרים.
אפילו לא התגעגעתי אליו, כי לא ידעתי אל מי להתגעגע. במשך השנים דמותו הבליחה מדי פעם לתוך חיי בזיכרונות מעורפלים, בצמתים בהם חשבתי שחבל שהוא לא איתי – בבחינות הבגרות, בחתונה, כשנולדו הילדים – אבל בסך הכל יום אחד, כשהייתי כמעט בת תשע, הוא פשוט נעלם.
לא היה מישהו שישוחח איתי ויאמר לי שאבא מת, איך, ולמה. על דבר התאבדותו נודע לי במקרה. אבל בעצם, חלק ממני ידע כל הזמן. היה לי ברור, משום שלא דיברו עליו בבית, שמשהו במוות שלו היה מוזר, 'אחר'. חשתי שהיה שם משהו שצריך להסתיר, גם אם לא ידעתי מהו. איני זוכרת את רגע הגילוי כרגע של הקלה. לא היה לי עם מי לחלוק את הידיעה הזו, לא חשתי שמעכשיו מותר לדבר עליו או להזכיר אותו, ובוודאי לא את נסיבות מותו. מבחינתי עצם האובדן, והעובדה שההתאבדות הפכה לסוד כה מאיים, היו קשים באותה מידה. לכן, המסע שעשיתי לגילוי סיפוריהם של אנשים אחרים שחוו התאבדות במשפחתם, ובאמצעותו המסע אל תוך הסיפור שלי, כרכו בלי הפרד את ההתאבדות עצמה, ואת הפיכתה לסוד.
תמיד היה שם הסוד – 'מה יהיה אם יגלו'. פחדתי, אם ידעו שאבי התאבד, אנשים יחשבו דברים רעים עלי – לא עליו! רק הרבה יותר מאוחר, כשקראתי על הסטיגמה המוטלת על בני משפחותיהם של אנשים שהתאבדו, הבנתי שאני לא לבד, בתחושותיי, בפחדי, וגם בפתרונות שמצאתי כדי להתמודד עמם.
עשרים וחמש שנה חלפו מיום מותו של אבי ועד שיכולתי לדבר עליו. וכשהתחלתי לדבר, ולעמוד באומץ מול השאלה איך הוא מת, כשהצלחתי להוציא מפי את המילה "התאבד" בלי שיכאב לי הגרון, לא הבנתי  פתאום מה הסתרתי כל השנים הללו. למה התביישתי במעשה של מישהו אחר, שנעשה כשהייתי ילדה קטנה מבלי שהיתה לי כל מעורבות בו? היה לי ברור שלא כך צריך לנהוג. לא ייתכן שכאשר שואלים איך אבא מת, או סתם, איפה הוא, אתכווץ בתוכי. לא יכול להיות שרבע מאה לאחר מותו אני עדיין מרגישה את מותו כגולה בגרון, עשויה מהדמעות שעדיין לא בכיתי.
בעבר לא הכרתי את המושג "קבוצת תמיכה", אבל חשבתי שאולי אמצא תשובות בקרב אחרים שחוו אותה חוויה. החלטתי לחקור מה חשים אנשים אחרים שהוריהם התאבדו, כיצד, אם בכלל, השפיעה התאבדות ההורה על חייהם ומה ניתן ללמוד מסיפוריהם. המחקר עסק, מתוך החוויה שלי, באנשים שהוריהם התאבדו.
כשהתחלתי לערוך את הראיונות, נראה היה פתאום שלכל אחד יש מתאבד "משלו". פעמים רבות קרה שלאחר שסיפרתי למישהו על המחקר, והשבתי לשאלה "איך הגעת לנושא", או "למה הנושא הזה בכלל מעניין אותך", יכולתי כבר לזהות את הגלגלים המסתובבים בראשו של השואל, את הדלתות הנפתחות לעבר מה שנסגר, טושטש או הועלם. אחר כך הגיע הסיפור, על סבא שהתאבד ואף פעם לא דיברו עליו בבית, או על דוד עלום; לעתים לא היה מדובר דווקא בהתאבדות, אלא בסוד אחר במשפחה שאין מדברים עליו. השיחות הללו גיבשו בי את ההחלטה להעלות את הדברים לאור, לא רק על ידי פרסומם, אלא מעבר לכך – לחשוף את הסיפורים הללו ולהוציאם מהמחשכים.
הפגישות עם האנשים שקרוביהם התאבדו היו עבורי החלק המרתק, אך גם המפחיד והקשה ביותר. כל פגישה כזו גרמה לי להתייצב מול חלקים בסיפור שלי-עצמי שבחרתי להעלים עד אז. כל אחד ואחד מהסיפורים הוסיף עוד פן, נדבך אחר, להבנת החוויה הקשה שחווה קרוב משפחה של מישהו  שהתאבד.
אחרי שהמחקר התפרסם קיבלתי מבול של מכתבים וטלפונים מהורים, אחים, אלמנות ואלמנים של מתאבדים. גיליתי שבישראל חיים אנשים רבים שמתמודדים עם התאבדות של קרוב משפחה, עם הכאב, הסטיגמה, הסוד והבושה, ועם השלכותיה של ההתאבדות על המשפחה. נפגשתי עם הורים, על יגונם הנורא, עם אחים הנעים בין תחושות אשמה ונטילת אחריות לאסון, לבין הרצון להמשיך את חייהם ו'לקבל חזרה' את משפחתם כפי שהיתה לפני השבר; עם אנשים שבני זוגם התאבדו, ואחרים. הבאתי מקצת הראיונות כפי שנאמרו, המשקפים מגוון של סיפורים ונסיבות התאבדות ותגובות עליהם; כמו כן מובאים דברים שנכתבו, בארץ ובעולם, וממצאי מחקרים, שמאירים פן נוסף של ההתאבדות והשלכותיה על בני המשפחה, ומאפשרים הצצה ייחודית לעולמן של המשפחות הללו.

  1. :

    האם יש את הספר בחנות כלשהי לקנייה?

הוסיפו תגובה