המחיר כולל משלוח עד הבית! מלחמת האזרחים בארצות הברית. ג'ורג'י וולזי לא נועדה לְעולם של גישה אדנותית לנשים. כשהמלחמה מבעירה […]
צ’רלסטון, קרוליינה הדרומית
1859
איש לא חשד במטענו של הנער הבלונדיני בזמן שנהג בעגלת הסוסים הפשוטה שלו ברחובות צ’רלסטון.
אמי, אחותי הקטנה ג’ורג’י ואני באנו לביקור של יומיים בקרוליינה הדרומית בהזמנתו של הכומר קוֹקס מהכנסייה האפריקנית החופשית. בבוקר הקודם יצאנו ועשינו את דרכנו על פני הבתים המפוארים ועצי הדקל באווירה נעימה להפליא כדי לערוך את ביקורי היום ולהשאיר את הכרטיסים הצהבהבים של אמא על מגשי הכסף.
גברת צ’רלס ווּלזי, בּרֶבוּרט פּלֵייס 8, ניו יורק.
אמנם דבר לא הסתער עלינו בחוסר נעימות, אך כל פרצוף שחור ברחוב או כזה שבירך אותנו בחביבות רבה כל כך בדלת כניסה, הזכיר לנו את מערכת העבדוּת האיתנה הנהוגה שם וחיזק את נחישותנו להמשיך במאבק.
בדרכנו הביתה מתפילות יום ראשון כשריח עץ הלגרסטרמיה נישא באוויר, נעצר לידנו נער נוהג בעגלת סוסים לבוש חולצה לבנה נקייה ומכנסי כותנה פשוטים. הגלגל האחורי שלו היה במצב רעוע, הוא נחבט עם כל סיבוב וכפה עליו להתקדם בקצב שלא עלה בהרבה על שלנו.
‘מתברר שקצת הלכנו לאיבוד,’ קראה אמא אל הנער. ‘תוכל לכוון אותנו למלון ‘צ’רלסטון’?’
‘אני נוסע לכיוון, גברתי. אני אכוון אתכן לשם.’
המבטא הדרומי שלו מצא חן בעיניי, נער טוב מזג, עור בגון החלב, כבן שתים־עשרה, שיער צהוב זוהר בשמש. הוא הזכיר לי את שתי בנותיי הבהירות שנשארו במלון עם חברתנו גברת ווֹלקוֹט, שבלי ספק עמדו סמוך לדלת והמתינו לשובי. אף על פי שנעדרנו שעתיים בלבד, גם אני התגעגעתי אליהן מאוד.
‘איפה אתה גר?’ שאלה אמא את הנער.
‘פה ושם.’ הוא הפנה את פניו אל השמש. ‘אַת? נשמעת כאילו אַת מווירג’יניה.’
אמא חייכה, שמחה שמישהו זיהה את המבטא מביתה לשעבר. ‘נכון מאוד. עזבתי כשהייתי ילדה, אבל עדיין אפשר לשמוע קצת שרידים כשאני מדברת. אני גרה בניו יורק עכשיו. אנחנו כאן אורחים של הכומר קוקס בכנסייה האפריקנית. אתה מכיר אותו?’
‘לא, גברתי.’
צעדנו לצדו כשהקול היחיד שנשמע הוא חבטת הגלגל השבור.
‘היה טקס לחם קודש מקסים,’ אמרה אמא. ‘יותר משלוש מאות משתתפים.’
הוא הסתובב וחייך. ‘אני מתערב שהייתם הלבנים היחידים שם.’
‘כן. אבל קיבלו את פנינו בהתלהבות רבה.’
‘פעם אמא שלי היתה לוקחת אותי לכנסייה כל יום ראשון. היא מתה עכשיו.’
הנער שלף פיסת לחם מקופסת פח לרגליו, נגס בה פעם אחת, הסתובב והגניב את השארית אל מתחת לברזנט.
‘אתה הולך לבית הספר?’ שאלה אמא.
‘לא, גברתי. אף בית ספר לא ייקח ילדים כמוני.’
‘אני בספק רב מאוד,’ אמרה ג’ורג’י.
תשומת לבי נמשכה אל ארגז המטען של העגלה ותנועה קלה שבקלות מתחת לברזנט.
‘לאן אתה נוסע?’ שאלתי.
הוא הצביע על בניין לבן לפנים. ‘לשוק. הולך כל יום ראשון. עושה את הסבב בשבת ובא לפה למחרת כדי שהמלאי יהיה טרי.’
‘סבב איפה?’
‘כל מקום, גברתי. הלקוחות הקבועים של אבא. כמעט שלא יוצא בידיים ריקות.’
הנער נסע לעבר בניין לבן בעל שערי כניסה שחורים גבוהים, והלכנו בעקבותיו. זה היה מבנה מגושם שהמילה שוק הבהיקה באותיות מוזהבות מעל הכניסה אליו ודגל ארגמני התנופף ברוח הקלה.
הנער הצביע על גג רחוק. ‘המלון שלכן קצת בהמשך, ותיצמדו ימינה.’
‘עזרת לנו מאוד,’ אמרה אמא.
הנער המשיך עם עגלתו לעבר שערי הברזל, וגבר מוצק ואדום־זקן עם מקל במבוק בידו פתח בפניו את השער.
‘הֵי, ילד,’ הוא אמר והקיש במקלו על העגלה. ‘אתה אמור לבוא איתם לדלת האחורית, לא אל הכניסה, למען השם.’
‘אבא צריך אותי בבית.’
הנער הסתובב על מושבו בחזית והסיר את הברזנט. בפנים שכבו שלושה תינוקות צבעונים בגילים שונים, לבושים רק בחיתול בד גס. המבוגרת שבהם, אולי בת תשעה חודשים, נאחזה בשפת העגלה ומשכה את עצמה לעמידה.
‘אלוהים,’ אמרתי.
הילדה הושיטה את זרועותיה לעברי בשפת התינוקות האוניברסלית של טוּב ואהבה, והרמתי אותה בזרועותיי מתוך העגלה. אימצתי אותה אליי ונשמתי את ריח התינוקת השמימי שלה, ריח חלב וסבון ותמימות. מישהו טיפל בה באהבה.
על רצפת העגלה שכבו שני תינוקות על גבי הלוחות הגסים, אחד מהם בן לא יותר מכמה ימים.
הילד הושיט לשוער נייר מקופל.
‘איפה האימהות שלהם?’ שאלתי, מזועזעת כולי. ‘אין עליהם אפילו שמיכה. מתי הפעם האחרונה שהם אכלו?’
השוער קרא את הנייר וניגש לעגלה. ‘כולן בנות? אמור להיות בן אחד.’
‘דבר על זה עם אבא,’ אמר הילד.
השוער רכן מעל העגלה ולקח את שתי התינוקות. ‘אחת מהן לא מפותחת.’
הילד משך בכתפיו. ‘רק אוסף מה שאומרים לי. הגדולה בכתה רוב הדרך הנה.’
אימצתי את הילדה אליי אפילו יותר, והיא הניחה את ראשה על כתפי בעדינות מופלאה.
השוער נתן לילד חפיסת שטרות מקופלים, והוא דחס אותה אל כיס המותן, ניער את המושכות ויצא לדרך.
השוער הסתער עליי. ‘אין לי זמן להתעסק עם נשים כמוך. תני אותה.’
צעדתי לאחור. ‘בשום פנים, אדוני.’
‘נשים מהצפון? אתן קוץ בתחת. יש לך מאה דולר לקנות אותה?’
שלחתי יד אל הארנק שלי. ‘אני יכולה לכתוב לך שטר חוב ברגע זה.’
בזמן שתחבתי את ידי לארנק, האיש ניצל את ההזדמנות לחטוף את הילדה מזרועותיי. היא בכתה בצורה קורעת לב, הִקשיתה את גופה לאחור ופשטה את זרועותיה בזמן שהשוער העביר אותה לשותף מטונף לדבר עבירה, שנשא אותה משם.
ניסינו ללכת בעקבותיו, אבל השוער טרק את השער, ומבעד לסורגים אמר, ‘לגברות אין כניסה למכירה. זה מסחר גס פה, לא לבעלי רגישויות,’ ונבלע בתוך הקהל.
כרכתי את ידי סביב סורג הברזל וצפיתי בילדות הנלקחות במהירות אל חדר מחוץ לטווח הראייה שלנו, כשיד אחת סוכרת את פי כדי לכבוש את הזוועה. איזה בן אנוש בעל לב יכול לשמוע את הזעקות האלה ולא לחוש חמלה עד עומק נשמתו? אי־שם יושבות שלוש אימהות באֵבל טרי על בנותיהן היקרות.
נפניתי אל אמא. ‘העברנו את כל אתמול בביקורים אצל מיטב אנשי צ’רלסטון. אנחנו מוכרחות לפנות למישהו.’
אמא לא הסירה את מבטה מהקהל הנאסף. ‘למי? העניין הוא כסף, מרי. בעלי המטעים פה לעולם לא יוותרו על העבדוּת מרצונם. אנחנו רק יכולות לבחור נשיא שישים לזה קץ.’
הכרנו היטב את מושג העבדות, נכחנו בהרצאותיו של ד’ר צ’יבֶר במכון קוּפֶּר, קראנו פעמים רבות את ‘אוהל הדוד תום’, והבוקר ראינו מודעות פרסומת למכירות עבדים ב’צ’רלסטון קוּרִיֶיר’. אבל דבר לא הכין אותנו לצפייה מקרוב במחזה המזעזע הזה.
כשהמכירה התחילה, סקרנו את אזור השוק ההומה באֵימה גוברת. חדר בעל תקרה נמוכה פתוח אל חצר אחורית ובה בניין לבֵנים, שפרצופים שחורים גודשים את חלונותיו המסורגים. בחדר הארוך, כרוז תפס את מקומו על דוכן עץ גס והצליף במגפו בשוט העור שבידו. בחלל שררה אווירה מתוחה של עשיית רווחים. הוא נראה כמו בריון במכנסיו המשובצים ובכובע פנמה מהוה, מושך בזקנקן הצהוב שלו.
‘רבותיי, אתם מוכנים?’ הידהד קולו מקירות האבן.
קבוצות משתתפים התגודדו סביב הדוכן, כולם ג’נטלמנים למראה, בדיוק כמו אלה שפגשנו מדי יום ביומו ליד השולחן בבית המלון, במגבעות פרוות ביבר ובזקנים מטופחים. רובם אחזו סיגר ביד אחת, וקטלוג מודפס של המלאי האנושי המוצע היום בשנייה.
מושאי המכירה, בכל גון עור אפשרי, עמדו בגבם אל הקיר ונבדקו בגסות. קבוצות של אימהות וילדים עמדו לידנו, הנשים בשמלות כותנה טובות, סינרים לבנים נקיים ומטפחות, הילדים חשופי ראש.
שירבבנו את צווארינו כדי להיטיב לראות אל תוך חדר צדדי, שבו גברים בחנו את הנשים, פתחו את פיותיהן, הרימו את חצאיותיהן וחשפו את איבריהן המוצנעים ביותר.
‘ראיתי מכירה כזאת בריצ’מונד כשהייתי ילדה. אדונים של עבדים רבים מוכרים את הילדים הצבעונים שלהם עצמם, ואת הילדים שלהם עצמם שנולדו לבנות האלה.’
‘וזאת המאה התשע־עשרה,’ אמרה ג’ורג’י.
‘שום ספינת קיטור או רכבת לא תצא הלילה מהעיר האכזרית הזאת ללא מטען עצוב של הנפשות האומללות האלה.’
ג’ורג’י שילבה זרוע בזרועה של אמא. ‘אסור לנו לגלות שאננות ולהשלים עם זה פשוט כי זו הנורמה. גברת וולקוט מכירה את ראש העיר. אנחנו מוכרחות לדבר איתו.’
אמא העבירה את מבטה אל הכרוז. ‘יש להניח שגם ראש העיר קונה ומוכר פה את העבדים שלו. כל העניין חוקי לגמרי. התחינה שלנו לחירות תיפול על אוזניים ערלות, והם פשוט יגרשו אותנו מפה.’
‘אנחנו מוכרחות לעשות משהו, עכשיו,’ אמרתי. ‘אחרת אנחנו כאילו מסכימות לזה בשתיקה.’
‘אני מסכימה, מרי,’ אמרה ג’ורג’י. ‘אבל אולי מוטב לפעול בחשאי כדי להיטיב את המצב פה.’
השוער דחק בשני ילדים קטנים ובנערה מבוגרת מהם במקצת לעלות אל הדוכן. הנערה עמדה יציבה ומנומסת והביטה בקהל בהבעה מהוססת, כל זרוע שלה עוטפת ילד, ושערה עטוף באותה פיסת בד לבנה שהנשים המבוגרות עטו. הילדים בהו אל תוך הקהל, צעירים מכדי להסתיר את הפחד הנוראי בעיניהם.
הכרוז הציג אותם בזרוע פרושה, כף יד פתוחה. ‘בנים — סיפּיוֹ, בן עשר, קלארֶנס, שתים־עשרה — ובת, סוּקי, ארבע־עשרה. הבת עוזרת בית טובה, גב נקי. הבנים יהיו פועלים מעולים בשדה.’
ממש לצד השער עמדה אישה עם פעוט בזרועותיה ואחֵר שנאחז בחצאיתה. היא שמטה את ראשה ובכתה אל תוך כף ידה.
‘את מכירה את הילדים האלה שם?’ שאלה אמא את האישה בקול נמוך.
האישה ניגבה את עיניה, זרקה מבט חשאי לעבר הדוכן ונפנתה אל אמי. ‘הילדים שלי, כולם,’ היא אמרה בלחישה. ‘שם, גברתי, אלה שלי על הדוכן עכשיו.’
אמא הידקה את הרדיד על כתפיה. ‘אלוהים אדירים.’
‘אלה שני הבנים שלי והבת שלי, סוקי. היא לא בשר מבשרי, אבל אני גידלתי אותה. ילדה טובה. הבנים אוהבים אותה אהבת נפש.’
האישה אימצה את הפעוט אל לבה והסתכלה סביבה.
‘את יכולה לדבר איתנו, גברתי, בלי פחד,’ אמרה אמא.
‘ברור שימכרו פה כמה, אבל אני רק רוצה להשאיר אצלי את שני הקטנים האלה פה. הם צעירים בשביל להיות בלי אמא.’
‘ובעלך?’ שאלתי.
‘מכרו אותו. לפני כמה חודשים.’
‘לאן?’ שאלה אמא.
‘לא יודעת, גברתי. זה קשה שהוא איננו. אבל מה אני יכולה לעשות? הלב שלי שבור וזה הכול.’
קונים גדשו את הדוכן סביב סוקי והבנים.
‘תוריד ממנה את השמלה,’ קרא אחד.
‘היית צריך לבדוק אותה קודם,’ אמר הכרוז. ‘אתה מכיר את הכללים.’
הכרוז הפשיל את שמלתה של הנערה במשיכה מטה על כתפיה ואחז בסנטרה. ‘תחייכי, ילדה.’
סוקי כפתה על פניה חיוך.
‘ותראו איזה גומות. היא יכולה להיות שפחת מיטה יום אחד.’
הכרוז הרים את שולי שמלתה כדי להציג את קרסוליה ורגליה, אבל סוקי חטפה מידיו את הבד.
‘מה הבעיה עם העיניים שלה?’ קרא אחד הרוכשים.
‘היא בוכה, זה הכול,’ אמר הכרוז. ‘היא לגמרי בסדר.’
‘תמכור את הבת בנפרד,’ אמר רוכש אחד. ‘שש מאות עליה.’
‘נמכר —’ קרא הכרוז.
האחים של סוקי נעלו את זרועותיהם סביב מותניה. הכרוז משך אותם ממנה, והם בכו ונאבקו בו באגרופים.
מבעד לסורגים, ג’ורג’י העבירה לאישה את כרטיס הביקור, שתחתיו החביאה מטבע זהב של ליברטי בשווי עשרים דולר. ‘מהר. קחי את זה.’
‘אה, לא, גברתי.’
ג’ורג’י הנמיכה את הכרטיס אל פתח נמוך יותר בשער הברזל, לעבר ידה של האישה. ‘קחי. אף אחד לא יראה. זה לא הרבה, אבל זה כל מה שיש לנו כרגע. זה יספיק לך כדי להגיע לניו יורק ולבוא לבקש עזרה בכתובת שרשומה פה בכרטיס.’
האישה העיפה מבט מטה והחליקה את הכרטיס והמטבע עמוק אל כיס הסינר שלה.
השוער ניגש ודחף את האישה עם התינוק בזרועותיה ובנה הקטן לעבר הבלוק.
היא הסתובבה. ‘קוראים לי אליס,’ היא אמרה בעודו דוחק בהם להזדרז לעלות במדרגות אל הדוכן.
‘אני לא יודעת אם היא תהיה אי־פעם חופשייה למצוא את ברבורט פלייס,’ אמרה אמא.
‘זה משהו לפחות,’ אמרתי.
אליס עלתה לאט במדרגות עם שני ילדיה ואספה אותם אליה. הכרוז פתח בדקלום הרגיל שלו, הציע מחיר נפרד לאליס ולילדים, והפטיש נפל עד מהרה.
‘נמכר,’ קרא הכרוז. ‘מאה דולר לג’יימס והתינוק, אנתוני. אליס, תשע מאות דולר.’
אליס נפלה על ברכיה מול הכרוז והתחננה להשאיר את ילדיה איתה.
אמא נפנתה לאחור בזעם וצעדה ברחוב צ’אלמֶרס לעבר המלון. התקדמנו בעקבותיה, שקועים בייסוריהם של אלה שנמכרו לעבדות, ויללותיה הנואשות של אליס מהדהדות סביבנו את יגונה הנורא מעבר לכל דמיון.
כבר ראיתי בעבר את המבט הזה על פני אמא. אחרי שאבא מת והשאיר אותה עם שמונה ילדים שעליה לגדל. כשבכינו בזמן שהעבירה את כולנו אל העיר המוזרה ניו יורק.
מבט שאמר, אנחנו נשנה את המצב הנוראי הזה. או נמות בניסיון לעשות זאת.
אין עדיין תגובות