קולות מבית המדרש הוא ספר פרי עמלם של חברי הסגל של החוג למקרא והחטיבה למחשבת ישראל במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. רבים […]
דבר העורכים
אסנת זינגר, אור יצחק מרגלית
אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת־הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ […]
אֶל־בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן […]
אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,
כִּי רַגְלְךָ עַל־מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,
וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ […][1]
קובץ מאמרים זה הוא פרי עמלם של חברי הסגל של החוג למקרא והחטיבה למחשבת ישראל במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מוסד ותיק ומרכזי בהכשרת מורים בישראל. רבים מהמאמרים הוצגו באופן חלקי או מלא בבית המדרש של החוג, והם מייצגים מגוון רחב של נושאים וגישות בתחומי המקרא והמחשבה היהודית בשילוב התייחסות מתמדת להשלכות החינוכיות שלהם. לאורך השנים בית המדרש משמש במה להרצאות פתוחות לבאי המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ולקהל הרחב, והוא מעודד חילופי רעיונות ושיתופי פעולה בין חברי הסגל לאורחי בית המדרש. הוא משמש גם מרחב שבו נבחנים הרעיונות והתובנות המופקים מן המחקר לנוכח האתגרים והשאלות העולים משדה החינוך. הקובץ משקף את מחויבותם הכפולה של חברי הסגל – מחויבות למחקר אקדמי מעמיק לצד מסירות להוראה ולטיפוח אנשי חינוך.
המאמרים הכלולים באסופה מסווגים לשערים הבאים: שער המקרא: חוקה, ספרות הנבואה והספרות המזמורית; שער אמונות, דעות ומסורות ביהדות לדורותיה; שער הוראת המקרא.
שער המקרא: חוקה, ספרות הנבואה והספרות המזמורית
שמר אריאלי במאמרו “דמותה הנקבית של ארץ ישראל: עיון בתצורת ערי המקלט כעץ מקודש” מבקש להסביר את התצורה של שש ערי המקלט בישראל, זו כנגד זו משני צדי נהר הירדן, ואת משמעותה המיתית כבבואה של העץ המקודש בישראל המקראית. עץ מקודש המיוחס לאשרה (הפן הנקבי באלוהות), שבחיבור עם כוחו הוויטלי של האל, יושב הר צפון (חרמון), מקור מימי הירדן, הכוח האלוהי לברכה ולחיים. כלומר החסות לחיים לרוצחים בשגגה. קביעה זו בכוחה גם להסביר את האסימטריה בבחירת שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי, תחום של שני שבטים וחצי בלבד, לעומת כמות דמוגרפית רבה יותר של תשעה שבטים וחצי בעבר הירדן המערבי. העץ המקודש של אשרה, שבצורתו שלושה עיגולים זה כנגד זה היוצאים מהגזע האמצעי, למעשה מקורו בעצה המקודש של האלה איננה/אשתר במסופוטמיה, והוא וריאציה צורנית נוספת לטופס (עץ) המנורה בישראל, שגם הוא מיוחס במקור לאיננה/אשתר. כך שבזה גם הסבר לקביעה לשחרור הרוצחים בשגגה מערי המקלט עם מות הכוהן הגדול, שכן בתפקידו כלולה הדלקת המנורה בפולחן המשכן / המקדש (או כהן אחר שתחת סמכותו), כלומר הענקת חיים סמלית לרוצחים בשגגה יושבי ערי המקלט, ועם מותו מתבטלת החסות לחיים לבני דורו החוסים שם תחת משמרתו.
גליה סמו במאמרה “הרקע הכנעני בישעיה כד-כז” מבקשת לאשש בנימוקים ספרותיים, לשוניים ורעיוניים את הטענה על קרבה רעיונית ומבנית בין ישעיה כד-כז לספרות הכנענית. קרבה זו מתבטאת במבנה הספרותי של רעיון האל הלוחם. במאמר זה נוסף ביסוס לטענת הדמיון המבני באמצעות דמיון ספרותי, רעיוני ולשוני: חזרת מוטיבים דומים בישעיה כד-כז ובעלילות בעל (במיוחד 1.2-1.6 KTU) מעלה שקווי הדמיון בין שתי היצירות נוצרו במכוון ובמחשבה תחילה על ידי מחברי ישעיה כד-כז כדי לבסס, להרחיב ולהעמיק את דמותו של האל הלוחם בפרקים אלו על ידי הקבלה לדמות האל הלוחם בכנען.
ממזמור קז בתהלים משתקפת תמונה פנורמית מעניינת של חקר המקרא על שלל ענייניו. נושאים כגון הפואטיקה של השירה, המסורה ודרכי המסירה של הטקסט המקראי, ההיסטוריה של ימי שיבת ציון, ספרות המזרח הקדום והשפעתה על המקרא ועוד ועוד עולים ממנו, והם חיוניים לביאורו. מאמרה של אסנת זינגר “עיונים במזמור קז בתהלים” מוקדש לעיון מעמיק בפרק זה, המהדהד את שיבת ציון. המחברת נדרשת לסוגיית הקשר בין שני חלקי המזמור ולתופעה הנדירה של הנונין ההפוכות המסומנות בו, ובוחנת אותה על רקע ההמנון המסופוטמי לאל שמש.
ארז פלג מראה במאמרו “ממדים נסתרים בספר תהלים על פי פירושו של ר’ יוסף יעבץ” שבפירושו למזמורי תהלים הציג ר’ יוסף יעבץ טיעון הרמנויטי ייחודי. מהיגדיו העיקריים: 1. המזמורים אוצרים בקרבם שלושה רובדי משמעות אובייקטיביים, אימננטיים, מקבילים וחופפים: פשט, רמז, סוד; 2. רובד הרמז מכיל מסרים גאולתיים־משיחיים סמויים הניתנים לפענוח דרך חוכמת הקבלה. העברתם באמצעות המזמורים היא תכליתם העיקרית. האמצעי העיקרי לכך: פירוט אירועי חייו של דוד עצמו ובירור משמעותם הדתית כרמז טיפולוגי ברור לקורותיהם של משיח בן דוד ושל עם ישראל בסוף הגלות ובמעבר אל הגאולה.
שער אמונות, דעות ומסורות ביהדות לדורותיה
מקור רעיון בריאת האדם בצלם האל מצוי בכתבים אשוריים קדומים, ואולם בהם מיוחס צלם האל למלכים בלבד. גתית הולצמן במאמרה “שוויון מול היררכיה במסורת היהודית: פילוסופים, נביאים והציבור הרחב” מראה שהמקרא חולל מהפכה בהציגו תפיסה שוויונית שלפיה כלל בני האדם נבראו בצלם האל. מהות ‘צלם האל’ התנ”כי התפרשה בכתבי חז”ל כמתייחסת לגוף האדם והעצימה את קדושתו. עם זאת, חכמים אחדים חידדו את ההבחנה בין יהודים לגויים והעמיקו את ההבדלים המדומיינים ביניהם. פילוסופים יהודים בימי הביניים פיתחו את התפיסה הבלתי שוויונית עד כדי קביעה שישנם מיני בני אדם שונים. פילוסופים מודרנים בעת החדשה התפלמסו עם רעיונות אלו, ומקצתם הדגישו את התפיסה השוויונית המקראית כמייצגת בדרך הנכונה ביותר את המורשת היהודית.
אור יצחק מרגלית במאמרו “הוראת הסיגד בהקשר של פדגוגיה מנכיחת זהויות” מדגים כיצד הוראה דיסציפלינרית עשויה לקדם את העיסוק בזהות באופן חיובי ורגיש. כפי שהמאמר מראה, האפיון של יום הסיגד כחידוש האמנה של שבי ציון בימי עזרא ונחמיה הופכת אותו לייחודי, שכן בניגוד לברית במעמד הר סיני, האמנה הייתה ברית שנכרתה ביוזמה אנושית. ייחוד זה עשוי להיות מקור השראה לחברה הזקוקה להסכמה אנושית על ערכיה וזהותה הבסיסיים. העמקה עיונית בתוכני המועד של עדת ביתא ישראל תורמת להנכחת הזהות והמורשת של יהודים יוצאי אתיופיה בלי להניח הנחות מוקדמות בדבר זהותם או הזדהותם של הנוכחים בכיתה.
מאמרה של עמירה ערן “הרמב”ם על דברנים ודוברי אמת” עוסק בהקבלה בין החששות שהביע הרמב”ם בימי הביניים מהסתמכות עיוורת על מקורות אוטוריטטיביים שלא אומתו בכלים מדעיים, לבין הפצת ידע כוזב המסתמך על מסירה בלתי מאומתת בימינו. המאמר מצביע על הסכנה הטמונה בציור תמונת מציאות בדויה לקהל בלתי שכלי. הוא מצביע על הצד השווה בין תלמידי בית ספר שטרם הטמיעו אמיתות שאינן שנויות במחלוקת (כגון חוקי הטבע והלוגיקה ואקסיומות שונות) ועדיין לא סיגלו לעצמם תהליכי שיפוט, לבין לקוח תמים של תכנים ועובדות העוברים בתקשורת הפורמלית והבלתי־פורמלית.
שער הוראת המקרא
עקיבא המאירי במאמרו “חקר המיתוס והוראת המקרא” מבקש להשתמש ביחס המחקרי המשתנה אל סוגיית הבנת התנ”ך כספרות מיתולוגית, וזאת כדי להציע דרך אחרת של הוראת התנ”ך בגילאי התיכון בחינוך הממלכתי. ברצונו לשכנע שדווקא הבלטת האלמנטים המיתולוגיים שמצויים בתנ”ך, כשהיא נעשית בדרך מושכלת, יכולה וצריכה לחזור ולעצב את שיעורי התנ”ך בבית הספר, ושדווקא בדרך זו נוכל להחזיר לתנ”ך את כוחו כספרות מסקרנת ומעוררת עניין, חשיבה ודמיון.
מרים שיפרוביץ’ מציגה במאמרה חקר מקרה: “אידיאולוגיות דתיות וחינוכיות בהוראת התנ”ך בחינוך הממלכתי דתי”. חקר מקרה זה בוחן את השפעת האידיאולוגיות הדתיות והחינוכיות של המורה לתנ”ך על הוראת התנ”ך בחינוך הממלכתי דתי. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהשקפות העולם האידיאולוגיות בנוגע ללימוד תנ”ך בציבור הדתי לאומי נוכחות גם כאידיאולוגיות של המורים בבתי הספר ומעצבות את ההוראה בהתאמה אליהן.
שלמי תודה
חובה נעימה היא לנו להודות להנהלת המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ולרשות המחקר בעבר ובהווה על מימון הפקת הספר קולות מבית המדרש. תודות שלוחות לצוות הוצאת הספרים רסלינג: לעורכי ההוצאה ד”ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, לעורכת הלשון רונית רוזנטל ולמופקדים על ההפקה – על מסירותם.
[1] חיים נחמן ביאליק, “אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת”, תרנ”ח. נדלה מן המרשתת – פרויקט בן־יהודה; פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר, תשל”ג. [חזרה]
אין עדיין תגובות