״כשעץ מתבונן בך, אתה לא חושש מפניו. אין בך יראה. אתה מקבל את המבט שלו כמו היית אחד מעלעליו, ניצן […]
דעו לכם אנשים שאני, עוּזְתָּנָא, אוחזת עכשיו את רגלי השמש, רגליה דקיקות וארוכות.
ורק כשאני מרפה, רק אז, טופפת השמש בצעדים קטנטנים ומפנה את מקומה לירח.
כמין רקמת זהב עדינה היא מפלסת את דרכה בינות זיכרונותיה, עד הַגיעה אל שמלת הכלולות. שם היא מתעכבת, עדויה במחרוזות צבעוניות, מתבוננת בזיכרון הרחוק הזה.
והימים ימי הסתיו.
חייה כולם עומדים על אותו רגע קסום. על אותה נטיפת רגש עצומה שדלקה בה ומאז אותה שנייה זעירה, מאז אותו מבט חטוף. כמו נלקח ממנה משב עצום של אושר, כמו נכרת איבר מגופה ומני אז היא מכלה את חייה בהשבתו.
ועכשיו, מה נותר לה מכל זה? רק כחול עיניה הדומעות.
משק כנפי ציפור קוטע את שטף דיבורה, עיניה מנסות לדלוק, להבחין מהיכן בוקע הרפרוף. כן, היא רואה. כנפיה בצבע הכסף, עיניה טורקיז ורק ציוצה אינו ברור – כדיבורה של עוזתנא עצמה. ולו ידעה הציפור הכסופה להבהיר את מילותיה, היו שתיהן נושאות כנפיים וממריאות אל המקום אליו נשאה הרוח הרעה את האיש היקר ההוא.
היא קוראת לשמש לחזור.
ודעי לך, עוזתנא, כי משהנחת לרגליה של השמש לחמוק, היא לא תשוב אלייך עוד לעולם.
'והיו תלתליו שופעים ופניו חייכניות ובאה רוח רעה ולקחה אותו'.
אני לא מבינה מה היא אומרת. יש לה מטפחת ססגונית על הראש, והיא אוחזת ענף עץ שקד ומספרת ומספרת.
'אתם מבינים מה אני אומרת?'
לא. העולם אינו מבין. וכשאני דוחקת בה: ספרי, עוזתנא, ספרי מאין בא העצב, היא מביטה בי במבט עמוק. פרחי שמלתה כמו בוטחים בפריחתם, נועצים גם הם מבט. ואז, בקול סדוק היא מושיטה את ידה, קוטפת פרח נבול ואומרת: 'מִזה'.
גנהּ מתנשא לגובה רב. תלוליות־תלוליות של עשבים ירוקים ראויים למאכל. טורים ישרים של גבעולי שעועית מתפתלים בין ענפי עץ מגולפים, פרחיהם הלבנים בוהקים כפני הירח. הבוסתן מאיר את פניו.
גנהּ של עוזתנא בא לה מאביה. הוא ששלח את אהובהּ ואחר כך הצטער על כך צער גדול. הוא שהותיר את בתו היפה בודדה, נטולת כוח רצון ונטולת שמחת חיים. וכשנרפאה ממחלתה החיצונית, רכש לה את גן הפלאים, שתהא שוקדת על הפחת חייו ותתרפא ממחלתה הפנימית.
חלפו שנים.
אביה אינו בין החיים, ואימה גם היא איננה עוד. ורק דאגתם רוחשת מעליה כנחיל דבורים.
ראיתי אותה בצעירותה, יופייה הפעים את הלב.
עוזתנא גורפת את העלים היבשים סביב עץ האגוז.
מדי יום נערמים בחלקת הגזע עשרות עלעלים שנשרו ופינו את מקומם לילדיהם. אחר כך היא אוחזת בראשה, יוצרת מעין מעטפת סביב הקרקפת, עד שקשה להבחין בפניה. מתוך האחיזה הזאת היא ממלמלת כמה הברות בשפה לא ברורה, תוך שהיא מתיישבת על אבן המונחת למרגלותיה, וכהרף חוזרת למקום ההוא, בו שפע וטוּב ניתכו עליה כממטרים משמיים. והעלם המיטיב בִּיהָר, שחייך אליה ושם את ידה בכף ידו, והבטיח לה כי לעולם לא יפסח על הרגע העצום הזה. ועשה כדברו מהלך ימים רבים עד לאותו רגע ארור שבו הופיע אביה, שם למרגלות ההר, צפה בשניהם ומייד שלח איש לסלקו.
עוד באותו היום מתה עוזתנא.
זה הירח שמביא את קץ היום, והכוכבים את חיק הליל.
עוזתנא הניחה את כף ידה על שפתיה, טעמה רע ומר. 'חזור, ביהר', מבקשות מחשבותיה. 'חזור והשב את הרגעים ההם, בם כל נשימה במחיצתך דמתה לעגור צחור'.
ספרי, עוזתנא, אני מנסה לברור. ספרי מאין בא האור.
'האור', מחייכת עוזתנא, 'האור בא אליי מטוב ליבו של הבוסתן הגדול'.
מדי בוקר היא יוצאת אל הגן, מנסה להכיר את הטיפוסים השוכנים בו. צבעם תואם את צבעי היקום, הקשר הוא דרך הטעם. גם לעיניים יש מה לומר, ועוזתנא, שכבר טעמה כמה וכמה בוסתנים, אוהבת את הבוסתן הזה יותר מכול. תוך כדי הליכה היא שומעת דשדוש רגליים, עלים יבשים מתנפצים.
מישהו נכנס.
עוזתנא מתיישרת, דרוכה. דרך חריצי עיניה היא קולטת דמות אישה, שערה שחור והליכתה בוטחת. וזו המדשדשת, כמו אל ביתה היא באה, ובנחישות סקרנית. הנחישות האנושית היודעת ליהנות משדות זרים. אין היא מבחינה בנובטים על הקרקע, עיניה נשואות אל ענפי העצים הגבוהים, המניבים. בלי משים היא מובילה את רגליה לרמוס. הו, עכשיו היא דורכת על פרחי בת החן, ועכשיו היא רומסת את שתילי הלילך. עוזתנא שתוקה. היא לא זעה. לא, אין ברצונה להיחשף. הזרה אינה מבחינה בה. כשמלאו ידיה בפירות מפירות שונים, היא מסתלקת.
מאז האישה המדשדשת הוצב השער. אין נכנס.
למחרת היום מיהרה עוזתנא אל איש הברזל, וביקשה שיעצב למענה שער, ושיעמיד בראשו צוהר הצצה. וכך, חודש לאחר ביקורה של הזרה, נוצקו עמודי השער והתחברו כנפותיו. ונמתחה שרשרת דקיקה שהמשיכה ונכנסה אל תוך הבוסתן עצמו. ובקצה השרשרת תלתה עוזתנא פעמון.
עכשיו היה על מי שחפץ להיכנס לבוסתן למשוך באותה שרשרת שתוביל את הדי פעימותיו למרחקים.
אלא שזמן רב לא נגע בו איש. ורק אותה ציפורת כסופה עם עיני הברק, רק היא ריחפה ועיתים התחככה בענבלו, ובתוך השקט נשמע לפתע ניגונו העדין. באותו הרגע עצמו הייתה עוזתנא מזדקפת, מניחה לכל עיסוקיה, ומקשיבה לגלגול המתוק של מגע הענבל בדופנות הפעמון – כמו חשה כיצד בוקעת ממנו המנגינה, אצה רצה בין שורות עצי הפרי, פרפרי הבר והאדמה הכהה, עד אוזניה הפקוחות.
לפעמון קראה זייתו.
ואכן, בתחילת ימיו, המעיט זייתו לקרוא לה לבוא ולפתוח את השער. הוא נותר כשענבלו מכורבל בתוך עצמו, ממתין לעובר האורח הראשון שיבוא וימשוך במצילתו.
אני מתבוננת אל תוך עיניה. הן כה צלולות.
הזוכרת את, עוזתנא, את הטבעת שנשא אביך על אצבעו? ואת האבן הכחולה שהייתה נטועה בה, זוהרת ככחול השמיים?
כמובן שהיא זוכרת. כשהייתה ילדה נהגה להקיף את הטבעת סביב אצבעו העבה של אביה, כך שהזוהר הכחול נטה, פעם לפנים ופעם לאחור. אחר כך נהגה להסיר את הטבעת מאצבעו, ולשזור אותה סביב שלוש מאצבעותיה גם יחד. 'תראה, אבא', הייתה צוהלת, 'גם אני יכולה לענוד את השמיים'.
ואכן, ימים רבים שקט זייתו.
אני רואה את השמחה הגדולה שאוחזת בה עת ציפורת, בנגיעתה הרכה בענבל, משמיעה את נגינתו.
מהו אותו קסם המהלך בינינו? כי עם חלוף הימים, אותו פעמון ששמו זייתו, פתח את הבוסתן לליבם של גדולי המוזיקאים.
הבוקר הקדימה ויצאה לקטוף שקדים. זמן רב המתינה עד שייבשו, מנהג שאינו מופר זה שנים. בעודה מלקטת, ראתה את ציפורת חולפת מעליה ומייד אחר כך שמעה את זייתו משמיע את הניגון המתגלגל שלו, כמו מתנתק מעצמו וממשיך ורץ עד למרגלותיה.
ולא ידעה כי בפתח השער שוהה נגן קָמָנְצֶ'ה ידוע שעשה את דרכו עם שניים מחבריו הנגנים לביתו של עשיר הכפר, סַאטִיר. דרכם כה ארכה, עד כי נעצרו עם ליל לצד חומת הבוסתן, פרשו את שמיכותיהם ושכבו לישון.
היה זה זייתו שהשכימם.
הנגן אהב את הצליל שקלטו אוזניו, הוא מצא בו נגיעה מלאת תום ועוצמה גם יחד. הוא קיפל את שמיכתו, אסף את חבריו ושם את פעמיו אל תוך הגן. בהגיעו מצא שער נעול, אך עיניו הבחינו בשרשרת הזעירה. ובהציצו פנימה דרך הצוהר הקטן, נגלה לעיניו – כך נדמה היה לו – גן העדן.
אין עדיין תגובות