למשה רבנו נשבר מאיתנו כבר במדבר, בטיול הגאוגרפי הראשון. נמאס לו מהקיטורים והוא הגדיר אותנו "עם קשה עורף". כך עלה […]
חיים יפים
התאומים נולדו בקיץ. השדיים שלי לא הצליחו להידחס לשום חולצה, גם אם קראו אותם לסדר. לחצו והצטופפו גם אם ניסיתי להעמיד אותם במסדר אחד אחד. לא הצלחתי למצוא נוסחה הנדסית ו/או פיזיקלית שתגרום למוטציות המפלצתיות האלה להיעלם מאחורי פרגוד. גם האיבר שפעם היה הבטן שלי עבר הסבה. למשך תשעה חודשים פלשו לתוכה שני חתלתולים מתוקים, שבשלב מוקדם לא עוררו כל חשד בדבר כוונותיהם לעתיד הלא רחוק. אלה הכי מסוכנים, שכן תוך זמן קצר, כמו בסרט הנוסע השמיני, התברר שמדובר בצמד היפופוטמים מדושני עונג שלרעבונם לא היה גבול. בעודם מפתחים פיגורות של מתאגרפים בסגנון רוקי בלבואה, וצומחים לגובה של גור ג'ירפה ממוצע, הם דאגו היטב לתזונתם ולעסו אותי מבפנים. הכרס, שבעבר הייתה קרובה אליי יחסית, תקשרה איתי בשלב הזה של ההיריון רק בעזרת שליחים. כפות ידיי הארוכות לא היו מסוגלות להגיע אל קצותיה – ונורא גירד לי שם. הבטן התנפחה וקיבלה ממדים של מצופי הצלה שהיו אמורים להושיע את הטיטניק. וכולנו יודעים איך זה נגמר.
סוף סוף הגיע היום שהאמפטי ודאמפטי יעברו דירה אל העולם האכזר. וטוב שכך, כי כמה אפשר כבר. הבעיה הייתה שהשכונה הקודמת שבה היה מצוי מעונם הרשמי נותרה עזובה כמו אחרי הפגזה. על כל הבניינים נתלו סמרטוטים לבנים כסימן לכניעה, כמו מפרשי הרפסודה המרוטים של רובינזון קרוזו אחרי חודשים רבים במים סוערים. שלא לדבר על האסדה עצמה, העשויה חביות בירה שנאספו בערמת הזבל באוקטוברפסט האחרון. הללו חוברו להן יחדיו ונקשרו בעליל בידיים שאינן מיומנות במלאכה.
הייתי מאוד רוצה לתאר את עצמי באותה עת כמו דמבו בסרט המצויר, אבל אין סיכוי שהייתי נוסקת בשום תנאי. מתגלגלת – כן. כי הייתי עגולה מכל הכיוונים. אפילו השיער, הריסים והאצבעות שלי היו עגולים.
הגרוויטציה, המנוולת הזאתי, תפסה את העטינים שלי, חיברה להם משקולות והפכה אותם לשמיכת פוך שהחביאה את כל קדמת גופי. לאמור, משכנן של הג'ירפות. קיץ אצלנו. הלחות התחילה בהכי חזק שלה, ואז התגברה. מעיינות איתן הפיקו פלגי זעה שקלחו משני צידי חזי. היובלים שחרצו שזרמו בשצף קצף על עורי דגדגו והטריפו אותי ולא הייתה לי דרך להתגבר על התחושה המציקה. מאווררים הקיפו אותי מכל עבר, אבל השומנים הרוטטים השיבו להם בבוז מלגלג. לא היה מה שיספוג את כמויות הנוזלים שנבעו בחמסינים והלחות הישראליים, שכן על יד שמאל לבשתי תינוק קל יותר מזה שנשאתי ביד ימין – היד החזקה יותר.
בפינת החדר הפנימי – שקיבל על עצמו לארח את הקטנטנים – ניצבה כורסת נדנדה מפנקת, בעלת משענות רכות לידיים. לאחר שגרפתי את התינוקות – כבר פיתחתי תרגולת – ניגשתי לכורסה, ורק קצה מקצהו של ישבני המפואר הספקתי להניח על המושב. זאת מכיוון שהשתמשתי בנדנדה כמעין תחנת ביניים כדי לארגן את התינוקות לארוחה. כשהשענתי את הטוסיקים המתוקים שלהם על כפות ידי – הילד הכבד על כף ידי החזקה – נוצר מעין דלתון שהשפיץ העליון שלו היה ראשי. כפות רגליי היו הקצה התחתון של הדלתון וברכיי היו הקצוות הצדדיים של הדלתון שאני מנסה לצייר בדמיונכם. נו, תתאמצו קצת. רכנתי קדימה עם התינוקות בירכיים מפושקות, כשכל אחד על הזרוע הפרטית שלו, כדי לכוון אותם אל הפטמות. די מוקדם הבנתי שאין מצב שאניק אותם אחד אחרי השני, כי אז יצא שכל היום אני ערומה והם חולבים אותי. לא בא בחשבון. זו הסיבה שאני מאכילה ביחד. תוך כדי ריכוז אטומי בזוויות ההרמה של הילדים, וכיוון הנפת השפתיים שלהם לפטמה הנכונה, הרעבתן מהשניים כבר הניע בראשו באטרף ימינה ושמאלה, אף שהיו עדיין נמוך ורחוק מהמקור שבו ניתן לשבור שבר. ברגע שלקחתי תנופה להרים אותם חש לועו הפעור של הקטנצ'יק בסנטרו של אחיו. לתדהמתי ננעלו השפתיים הזעירות על הסנטר התאום, נדבקו אליו כמו זרוע של תמנון וינקו אותו בתאווה. מה אומר. הצלילים שהשמיע לא היו מביישים גם את מגי סימפסון והמוצץ המיתולוגי. ניסיתי לקדם את התהליך, אבל לא ניתן היה להפריד ביניהם. בכל זאת נורא כאב לי הגב, והילדים היו ממש תלויים על בלימה, ורעבים כמובן. לא יודעת איך אבל בסופו של דבר נפרם הפלונטר איכשהו, וכל תינוק התחבר לצינור ההזנה שלו. בשנייה שאחד הילדים החל לינוק הפחד שלי נרגע. "זהו", הרהרתי, "אסון כבר לא יקרה, הם לא יפלו לרצפה". אבל בשנייה שהשני הפעיל את רפלקס המציצה על הפטמה שלי, התנפלה עליי אורגזמה שלא חוויתי מימיי. לא בעוצמתה. לא בהווייתה. לא בכלל. לא מאז. ולא לאחר מכן.
גופי רטט ורטט כמו לא יירגע לנצח. קצוות בהונותיי, ריסיי וציפורניי חוו עונג שלא יכולתי לדמיין אפילו בחלומותיי הרטובים ביותר. נותרתי משענת ליצורים המיוחדים הללו שאין בינם לבין סקס כלום ושום דבר. כמו שנדהמתי מביקור המלכה המתוקה שבאה עליי ללא הקדמות, כך התאכזבתי שבחרה להיפרד ממני. גופי ואני היינו מרוצים עד כלות והחלטנו להיפגש שוב עם האורחת הבלתי קרואה בהמשך.
כמו שכתוב בספר, צריך להאכיל כל שלוש שעות. אז האכלתי. כל שלוש וחצי. אימא מרעיבה. את הילדים ואת עצמה. הראש שלי עבד על טורים גבוהים. על לחץ הדם אני לא מדברת. לא רוצה לסמוך על המזל. ובטח שאין מצב שהותרתי פתח לקטסטרופה נוסח יניקת הסנטר. בשלב של צרחות חששתי שמא השכנים יזעיקו את המועצה לשלום הילד. ולמרות שהילדים צורחים באופן קבוע, אני מתארגנת לנופש. קשה באימונים, קל בקרב, אמרתי לעצמי. התוכנית מתקתקת כמו שעון שווייצרי. גרפתי אותם מהעריסות, ניגשתי לכורסה והתיישבתי, ובשימת לב מנעתי תקלות טכניות. תוכנית הזהירות בדרכים השתלמה מאוד. הנחתי ביעילות של גשש בדואי את התינוק הראשון אל הפטמה, וטאק הוא התחבר. קירבתי את השני, ולא היו לו עכבות. אדוות קטנות הלכו והתרחבו ויחד איתן גופי רוטט ושמח.
זו הייתה נקודת אל חזור.
תמיד הייתי אדם ששמח בחלקו. גם היה לי טוב. משפחה נהדרת, פרנסה טובה. לא היו לי פנטזיות שהשתוקקתי שיתגשמו. ומה שהיה לי, היה יותר ממספיק. אבל העונג החדש שנגלה לי בהפתעה משום מקום, באמצע השום כלום, הפך את עולמי.
קמתי ממושבי לאחר שסיימתי להיניק את תינוקיי. המרחב הפנימי שלי קיבל צורה מופשטת והשתרע לכל הכיוונים. מעין יצור פלאי כמו הג'יני של אלדין שקיבל דרור לאחר שהיה כלוא שנים רבות במנורת הקסמים.
התלבשתי, שכן על מנת להיניק שני תינוקות נאלצתי להתערטל בחלק גופי העליון. עטיתי על הילדים בגד קל והם חייכו אליי. שובבים, אתם חולקים איתי את הסוד, הרהרתי בליבי ויצאנו לגינת ביתנו.
הגינה נראתה שונה. איך ייתכן שכל הפרחים לבלבו בן־לילה? מה קורה פה? חשבתי ביני לביני. גם השמיים נראו תכולים ועגולים יותר, מהסוג שיש באלסקה ושהתיירים תמיד מתלהבים מהם.
ברגע זה הבליחה בליבי התובנה כי ללא ספק החיים האמיתיים הם במקום אחר. לא במקום אחר מבחינת המרחב הפיזי, אלא כאן ועכשיו, אבל במקום אחר. אחר במובן התפיסתי. במובן של איך אני נמצאת בתוך החיים.
פיסטוק החתול זינק בשמחה על הצעצוע החדש שנקרה לדרכו, ואני נחלצתי לטובת צאצאיי. החמקן השובב הצליח להעפיל מראשו של האחד ולדרוך על עיניו של האחר. תוך כדי מרדף נעמדתי ברגליים מפושקות, מגוננות כמו גשר על הקטנטנים, וראשי רכון לעברם, בעודי מתבוננת אחורנית בין רגליי, מנסה לאתר את השד משחת כדי לגרש אותו כמה שיותר מהר.
עולמי הכל כך מוכר התגלה לעיניי כשהוא הפוך. יפייפה, אבל הפוך. חדש ומיוחד כל כך. מרתק עד השמיים. או נכון יותר לומר מרתק מהשמיים שהיו עכשיו בבסיס התמונה עד לדשא שהיה בחלק העליון של המסגרת שיצרתי ללא כוונה תחילה.
הדם עלה לראשי והרגשתי לחץ בעיניים, אבל לא רציתי לקום. בכל אופן קמתי והתרסקתי על הילדים. התחילה תזמורת צרחות, שלרוב הוציאה אותי משלוותי, ואילו הפעם השרתה עליי שלוות אלוהים חיים. הרחקתי את הילדים זה מזה ונשכבתי ביניהם. התבוננתי ברקיע ודימיתי שאני הם. אני התינוקות האלה שאין להם מושג מה הם רואים. עלים זזים. ציפורים עפות ללא פשר או כיוון. כחול והמון כחול ועוד תכלת מכאן ועד שם. חלחלה בי ההכרה שכולנו חלק מתוכנית גדולה יותר, אלוהית. יכולתנו לנווט את גורלנו בתוכנית הזו מוגבלת. מאוד מוגבלת.
אין עדיין תגובות