פרק 1

יש בקרים שהם מופת של טעם רע, אבל הבוקר הזה התעלה על כולם. 'אנפורצ'נטלי הבוס השטני שלי הודיע שהוא צריך להקדים את הפגישה בשעה,' בישרתי באנגלית עניינית לאוליבר, תייר גרמני שטוף שמש שעמד במטבח שלי והכין את הדבר היחיד שהיה בו — קפה. זו היתה האמת. הפגישה שלי אכן הוקדמה באורח שערורייתי, אבל אמרתי את זה כמו שמספרים שקר. הוא המשיך לבחוש באיטיות, חייך אליי בהבנה והעיניים הכחולות שלו זרחו. 'אז לא נוכל לשתות יחד,' ציננתי. 'אבל אתה כל כך צ'ארמינג שהכנת קפה. תודה,' חטפתי ממנו את הספל כדי לרמוז לו שכרגע כל זמן משותף נוסף מהנה כמו טחור, ואם לא היה בינינו קוד ג'נטלמני, שלפיו אני שגרירה של כל עם ישראל והוא תייר עם המון רצון טוב, הוא מזמן היה מקבל מסרים נוקבים יותר.

השעה היתה שמונה דקות לשמונה, ההודעה המלבבת על הקדמת הפגישה הגיעה כבר בשש בבוקר, והמשמעות שלה היתה שהיום יתחיל להיהרס מוקדם. חישוב זריז העלה שהבחור לא יסיים לשתות את הקפה ולהתלבש לפני שתתחיל עוד ישיבת וידיאו אין־סופית, וייאלץ לשמוע בעברית עלבונות, השפלות ופיצוח קונספט לשלושה מלונות חדשים במרכז עבור 'ניקה', רשת מלונות בוטיק אורבניים בצמיחה.

אוליבר שאל אם זה בסדר שישתה את הקפה בחדר השינה ויתעורר לאיטו. זה היה הפתרון המיטבי לסיטואציה. הוא היה בחופשה, אני הייתי באמצע החיים על סף המאחרת, ולכן לא היה מנוס מלשקר בנדיבות שברור, ברור.

את לא מבינה למה הוא לא הלך פשוט לפני שזרחה השמש, כנהוג בז'אנר. אם הוא לא היה תייר לא היית מזמינה אלייך בכלל, היית הולכת אליו וחוזרת הביתה בזמן שלך, כלומר בלילה. לישון יחד זה לישון גרוע, ואת לא יכולה להרשות לעצמך לא להיות חריפה בבקרים. את לא מעוניינת שיחממו לך את הגב כל הלילה וינשמו לך על העורף. לחיבוקים מזרים אין שום אפקט. הם לא יצילו אותך בבוקר מעוד ישיבה מסויטת, רק את תצילי את עצמך. אמנם אין לך מושג איך, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות. בכל מקרה, למה שאת עושה בלילה אסור להפריע למה שאת מתכננת לעשות ביום. ולא מצליח לך. אוי אלוהים, למה לא מצליח לך? אל תיפלי לשם. לא לפני הישיבה. בואי חדה.

כל בוקר ישיבת וידיאו. כל בוקר התקלה. הפתעה. דרמה. משהו חדש שמילק צריך לפצח בהול עם הצוות כי משהו. כי סיבות. כל בוקר מתברר שלבוקר הקודם לא היתה שום משמעות כי הבוס החלבי נתפס על רעיון חדש. ואז לשלוף מהמותן, ולא לשכוח לשלוח את התוכניות הקודמות, ולא להתלונן, אנשים הורגים בשביל הזדמנויות כאלה. כל בוקר בגלל שיקולים שאני לא מבינה, תכנונים מסוימים מושלכים לפח ותוכניות אחרות לא. רעיונות שנראים גיבוב של כלום מקבלים ליטוף, ורעיונות מאורגנים ומגובשים מקבלים בעיטה — עם מי שהגה אותם. מילק, הסמכות הקדושה, מחזיק את התמונה השלמה אצלו, ועכשיו צריך להתחקות אחרי מה נכון ומה לא.

אבל זה לא משנה. גם אם זה יהרוג אותך או יגרום לך לסיים כל יום עם הפרצוף דבוק לרצפה של חדר האמבט כדי להרגיע את דפיקות הלב, את תפצחי את זה. את תפצחי אותו. ואם לא — לפחות תלמדי ממה שהוא אומר. תשתפרי מיום ליום. תצברי קילומטרז'. את חייבת להצליח. את חייבת להצליח לשרוד.

התיישבתי מול שולחן העבודה שלי שפנה אל חלון שממנו נשקף החוף של יפו. בשקיעה הנוף היה צובע את הים והעיר בגוונים רכים של ורוד וסגול, תחזק תדמית של מישהי שמרוויחה מספיק כדי להרשות לעצמה את כל זה. אבל עכשיו, לא הרבה אחרי הזריחה, רואים רק את המדרכות המטונפות, משובצות רסיסי זכוכית מבקבוקי בירה מנופצים, את השדרה שנכבשה על ידי אופניים חשמליים מחוברים לטינאייג'רים, מפיקה ריחות של נרגילה ופיח אוטובוסים, מקושטת בסחורה מפלסטיק מחוץ לחנויות הכול בחמש שקל.

ישבתי בגבי אל חלל הדירה שלי כדי למנוע הסחות דעת בזמן העבודה. תמיד כשהדלקתי את המצלמה במחשב לאחת מהישיבות האין־סופיות, מהעבר השני כל הנוכחים ראו בדיוק מה יש לי, מה אין לי, ועד כמה בית האדריכלית הזוטרה שלי על הפנים: פינת עבודה מלבלבת בעציצים נבולים, כוננית ספרים מדובללת, איור וינטג' של אבסינת תלוי על הקיר, ועל אותו הדיבל גם חישוק הולה־הופ, כי מעולם לא מצאתי את תעצומות הנפש לתקוע עוד מסמר, או לעשות הולה־הופ. בהמשך החלל, מעבר לפינת העבודה, נשקף סלון שבו היו ספות יד שמונה־מאות מכוסות בדים גדולים ממידותיהן כדי להגן על הריפוד מהכיעור של עצמו. כדורי אבק התגלגלו על הרצפה כאילו זה המערב הפרוע, וכדי להשלים את הקו העיצובי, אם מישהו רצה לברוח, למשל אוליבר שרק היה ראוי שיעשה זאת, נוצה סגולה — מחוברת לסרט עטור פאייטים סגולים מפורים האחרון — חיכתה לו על ידית דלת הכניסה.

לא טרחתי על כל אלה. בכל פעם שמצלמת הווידיאו של המחשב פעלה, לתומי הייתי בטוחה שהפנינים שמוחי הקודח יפיק, יספיקו. זה מה שקרה עד לאלרגיה שפיתחתי למילק ולמוצריו, או נכון יותר — הוא אליי.

לא הבנו אחת את השני, בלשון המעטה, וכל יום במשרד שלו היה בשבילי סיוט חדש שדרש פיצוי על עוגמת הנפש. כדי להתגבר על התעוקה, הייתי מעשנת חצי סיגריה תוך כדי ישיבה ומשאירה את הבּדל במאפרה. כעבור עשר דקות עוד חצי בדל, כי בחורה צריכה לנשום. עם הזמן הבנתי שלמרות שאני לבד מאחורי המסך, זה לא מקובל, אבל להגנתי המפוקפקת ייאמר שפגישות התארכו משך כל יום העבודה, תלוי כמה קרבי הרגיש באותו היום מאיר מילק, האדריכל ששמו התנוסס על דלת המשרד. אם הוא התעורר קריזיונר מאוד גם נשלחתי עם משימות ליום המחרת, כך שכאשר השיחות הסתיימו, אי־שם אחר הצהריים, החלה העבודה בפועל.

אם בתחילת הקריירה שלך את נוחתת גבוה, את צריכה להוכיח שאת מסוגלת לעוף. אז מה אם בשום שלב בדרך לא ברור אם יש לך בכלל כנפיים.

הבטתי בדמות שהופיעה בווידיאו לראות כמה חמור המצב. השיער שלי היה סתור. העייפות מתחת לעיניים היתה עלולה להסגיר מה עשיתי אתמול בלילה, אבל הרגשתי שאם השיער שלי ייפול בזווית מדויקת, אוכל להסתיר את סימני הפורענות. עוד הספקתי להצית חצי סיגריה שמצאתי במאפרה מאתמול כששמונה הגיע מהר מן המצופה.

הישיבה החלה, ופסיפס חלונות עלה על מסך המחשב. כולם נראו כאילו הם באמצע היום, ערניים כבר שעות, וחשוב מכול — שמחים על הזכות להיות במקום שבו הם נמצאים. יתרה מכך, כולם נראו מאושרים ספציפית מהקדמת שעת הפגישה. מילק הבוס מאחורי משקפיים במסגרת צבעונית שזועקים גבר אמיד בגיל העמידה, או אישה. צוות אדריכלים במדים שחורים מרתקים כמו שכפול של מד־זווית. מעצבת גרפית בחולצה מכופתרת עד הצוואר מהארון של סבתא שזועקת היעדר איברי מין. נציג היזם, מחומצן שכסס ציפורניים באותה תדירות שאני הייתי מעשנת. ועמית בראל אחד, האדריכל המוביל את הצוות, ויד ימינו של מילק במשרד.

עמית בראל היה מטר תשעים של החזקת גוף אסתטית, ביגוד מינימליסטי ונטול מאמץ, שלא משנה איזו עונה בשנה זו היתה, תמיד שׂער החזה האפרפר שלו בצבץ מבעד לחולצה ששרווליה היו מופשלים עד למרפק. אבל אף אחד לא התעסק בנראות שלו, גם לא אני, בטח לא אני, פשוט כי כל מה שיצא לו מהפה זכה לתשואות.

מילק עשה תדרוך של חצי שעה לפני שסבב הרעיונות החל, חלונו היבהב בקוד מורס כל אימת שצעק. הוא לא צועק, לדבריו, זה פשוט הקול שלו. תחילת הישיבה היתה מבשרת רעות במובן הזה שהודיע שיש הרבה בעיות לפתור היום.

כאילו אתמול לא היו.

בתורם, כל אחד ואחת מהפסיפס הציעו רעיונות שיקסמו גם לחבר'ה עם הכיסים. פתחתי את המחברת שנחה קבוע ליד המחשב, והתחלתי לשרבט רעיונות בהתאם למצב הרוח של הבוס. 'קונספט, קונספט,' נבח האדריכל החלבי שלי על מהנדס הביצוע, 'זה לא חד,' קטל את אחד החלונות. 'עשינו את זה כבר בג'רוז, קשה לעשות גוגל?' גלגל עיניים לָאחורה של המוח של עצמו. זה שהוא לא חטף עד היום התקף לב מרוב עצבים זה מצער, אבל זה שגם היום לא — כבר היה על גבול השערורייה. הישיבה הלכה וחרקה, היה קשה יותר לקלוע למה שהוא היה צריך, וכשדברים ממש הפכו קשים עבור מילק, שהתקשה להסביר את הגאונות שלו לפשוטי המשרד, כמו הבוקר, הוא פנה לעמית בראל.

הטון שלו התרכך, התוקפנות התמתנה, הסבלנות שלו התארכה. הם החלו סיעור מוחות על ספּק שסגר את העסק, ובכך מוטט סגנון עיצובי לאחד המלונות. באמצע הפינג־פונג ביניהם, שייתר את כל החלונות האחרים במסך, הטלפון שלי צלצל. מספר חסוי הופיע על הצג, וזה היה תזמון ממש מחורבן לעמותה לנסות למכור לי משהו, לשליח לטעות בכתובת או לבנק לנזוף בי. תודה, כבר ננזפתי במשרד. סיננתי את השיחה בעצבים. הטלפון הסיט את תשומת הלב שלי ובקושי הצלחתי לעקוב אחרי מה שעמית הציע. הקשב שלי חזר בדיוק למחמאה של מילק. 'זה לא רע, ואז להביא ריהוט ופריטים באווירה קולוניאליסטית. כמה זה כבר יעלה לייצר בסין,' תהה אל הפסיפס, וכל החלונות עשו את עצמם מחשבים.

את רואה, דורי? עמית עושה את זה פשוט. הוא מציע רעיון אחד, הוא לא מציע עשרה. הוא בטוח במה שהוא אומר. לא ברור לך אם הוא באמת גאון או שאת פשוט מקנאה בו. היית מתה שהוא ירצה אותך. שיט. שיט. אל תדמייני איך המטבח שלו נראה. אל תדמייני איך חדר השינה שלו נראה. אל תדמייני איך הוא נראה בחדר השינה שלו. אל… הנה. דמיינת. בעיני רוחך טור שלם של נשים עולה אליו לרגל למיטה בקומת הגלריה, במדרגות מעוטרות פריטי אספנות שטרח להשיג מהפינות החשוכות של האינטרנט. הן בטח לא יודעות להעריך את זה בכלל. ותרי. אין לך כוח לכאלה. מספיק שאת כזאת, מינוס טור הגברים ומינוס לבוא אלייך הביתה. טוב, אבל זה כי את יודעת להתהולל בחוכמה, שזה אומר לשמור את המקדש המטונף שלך לעצמך. שהם יכבסו מצעים למחרת, לך יש דברים יותר קריטיים לעשות. כמו לא להתעסק בעמית בראל. תחשבי על משהו עצוב. תחשבי איך נראים השירותים שלו.

המספר החסוי הופיע שוב. נזכרתי שאולי זו חבילה שהזמנתי. הבוס החלבי שלי המשיך לנהל דיאלוג רגוע יחסית עם עמית, מה שאומר שהוא גם אהב את מה שיצא לו מהפה, אבל לא קלטתי כלום מזה כי הייתי עסוקה בחישובים של מי יכול להציק מחסוי, ואז לסנן בזעם את מי שזה לא יהיה. הדירקטור, שנרגע קצת בינתיים הודות לקולגה המוצלח שלי, שאל, 'את מי עוד לא שמענו?' בטון של מי שחלם בתור ילד להיות תליין.

הלחיים שלך מתחילות להעלות סומק, הלשון שלך מפרישה רוק בטעמי ניקוטין, הלב שלך חובט אגרופים בכל הגוף. העיניים שלו מסתכלות עלייך. זה עלייך, זה כל כך עלייך. הוא לא סובל אותך, למרות שאולי הוא מסתכל על כל אחד אחר. תנשמי עמוק. תדליקי סיגריה. אם תכף תורך, הגיע הזמן להתאפס על השיט שלך. אם יש רגע להפגיז ברעיון, זה הרגע. המזל שלך חייב להשתנות.

שוב המספר החסוי צלצל. לפני שחוזרים, אני חייבת להוריד את השליח הזה מהגב שלי כדי שלא יפריע לי כשתורי. קמתי מהמחשב, ניגשתי לחדר השינה שבו ישבנו של אוליבר בצבץ כלבנה במילואה, ועניתי לשיחה. 'לא יכולה לדבר כרגע, תתקשרו בעוד חצי שעה,' ניתקתי מלאת חשיבות עצמית.

חזרתי למחשב במהירות. המעצבת הגרפית גמגמה משהו על פרסום בשלטי חוצות, מילק התעצבן מהרעיון והשמיע עוד נזיפה שהלכה והתלהטה מכוח האינרציה של מטיף ישועי. 'חוצות! כמו קהל רחב! כמו צ'חלות מפתח תקווה וקציני מילואים מחבל הבשור! נפזר בלובי ביסקוויטים של פתי בר ותה ויסוצקי. מה בוטיק בזה?' השתררה דממה. בעדינות מחקתי את אחד הרעיונות שעלו לי בפגישה. 'שאלתי שאלה פשוטה!' הוא הרעיד את אמות הסיבים של הווידיאו, אף אחד לא העז להגיב. הרחש היחיד שנשמע היה הזעם המבעבע של מילק. כולם השפילו מבט או בהו, עמית הישיר מבט כאילו כל זה לא לו. אז מילק פנה אליי. 'טוב, דורי. שוט, רק תנסי להיות ברורה הפעם.'

אל תציעי עשרה. תבחרי אחד, אחד. לא את זה שאת מתלהבת ממנו, כי את תגמגמי. את זה שאת הכי פחות מאמינה בו. אולי יצליח לך. ותדברי כאילו את בטוחה במאה אחוז. חצי מהעבודה זה להיראות בטוחה בעצמך ובמה שאת אומרת. אף אחד לא אוהב הססנים. אבל דברי לאט, לא מהר כמו המחשבות שלך. גם אותך זה מעצבן. גם לך אין סבלנות. גם את היית שונאת אותך, גם את שונאת אותך. תתנהגי כאילו את יודעת מה את עושה. כאילו את שייכת לפה.

ואז שמעתי את הקול שלי אומר בשיא הביטחון המזויף ש'חשבתי ללכת אולי על ההיסטוריה המקומית, המלון ברמות השבים יושב על אדמה שהיו עליה פעם לולים. אז ללכת על קונספט של תרנגולים. נגיד צבעוניות של אדום לבן צהוב, כמו דיינר אמריקאי וינטג'. אפשר גם לפתוח שם מסעדת ארוחות בוקר על בסיס הרעיון של תרנגולים, כלומר ביצים, ושתהיה פתוחה לקהל הרחב. ככה נוכל לייצר אינטראקציה בין אוכלוסייה מקומית לאורחים של המלון ולטשטש את תחושת הזרות של תיירים.'

'מעניין,' שמעתי את מילק אומר. 'ואיך את מתרגמת את זה לחדרים?' באותו הרגע ראיתי בוקע מחדר השינה את אוליבר המסכן, שכנראה הרגיש את החופשה שלו בארץ הולכת ואוזלת ככל שיום העבודה שלי הלך והתארך. הוא היה צנום וגבוה, בלונדיני באופן שסינוור את שמי הלבנט, ועיניו הכחולות צבעו את הפרצופים האפורים בווידיאו באור של חופשה.

ראיתי אותו, כמו הקולגות שלי, כמו עמית בראל וכמו מילק, צועד בסלואו מושן לעברי ברקע כמו גיבור של סרט מלחמה. פסיפס החלונות במסך השתתק, ואז השתנק, ואז בהה במתח ובעונג במתרחש. אוליבר המשיך באיטיות לעברי. 'נגיד יש מסעדה מיתולוגית בליסבון שמגישה פשטל דה נאטה, מאפה מקומי מבוסס חלמונים…' גמגמתי. לא שזה שינה כי אף אחד לא הקשיב כבר.

שיפסיק ללכת. שיעשה אחורה פנה. שלא יבוא לפה. לא.

אוליבר עשה את כל הדרך מחדר השינה. הוא הגיע עד אליי. עד למחשב. עשיתי את הדבר היחיד שהיה הגיוני: התעלמתי ממנו כאילו כלל לא היה שם. לא הנדתי ראש ולא זיכיתי אותו במבט. הוא היה נבוך, על סף המושפל. אולי ציפה לפרידה מרגשת, או לפחות לפרידה כלשהי, אבל במקום זה הוא פשוט נופף בידו לשלום ואמר ביי. רציתי לקבור אותו ואת עצמי, אבל בנפרד, ממש רחוק אחת מהשני.

ואז, עם כולם, צפיתי בו סב על צירו וצועד אל דלת הכניסה מאחוריי במשך שניות שנמתחו מחזור חיים שלם של פרפר. לבסוף פתח אותה, יצא ונעלם מאחוריה. אף קול לא נשמע.

נציג היזם נבר בתאווה בשרידי ציפורן אחרונים, ריח הנפטלין של המעצבת הגרפית נפח בהקלה, עמית בראל הסליק חיוך לא רצוני תחת ידו. הסתכלתי רק עליו, ולשבריר שנייה הוא הסתכל עליי חזרה, הרים גבה משועשעת, כמעט לא מורגשת, שיועדה לעיניי בלבד.

ומילק. בפעם הראשונה שאני זוכרת, מילק נותר ללא מילים. 'הם יצרו שם טקסטורה של קרטון ביצים על הקירות בחדרים, כלומר גבעות ושקעים בגוון חלמון,' המשכתי כאילו אוליבר לא היה קיים, כאילו כל זה לא קרה, כאילו אפשר היה לחזור לעבוד.

איך לעזאזל זה קרה לך. איך לעזאזל זה קרה. למה היית חייבת לפגוש אותו בכלל. למה לא יכולת לסלק אותו. עד שהצליח לך. עד שמילק חשב שמשהו בראש שלך מעניין. שאת לא לגמרי גיוס חסר פשר למשרד שלו. אולי בכל זאת יש בך משהו. אולי את כן שווה משהו. ועכשיו הוא לא יזכור מזה כלום. הוא לא יוכל לחשוב על ביצים ועל קונספט של תרנגולים בלי לדמיין ביצים של תייר בלונדיני בתוך הפה שלך. הם כולם עכשיו מדמיינים את זה במקום לחשוב עלייך רק דברים מקצועיים. במקום לחשוב שאת רק מחויבת. את רצית שיחשבו שאת נשואה לעבודה, ועכשיו הם יודעים שאת מתהוללת עם אחרים. עכשיו הם בטוחים שזה קורה בכל לילה, ובגלל זה את כל כך לא מצליחה להביא הברקות.

למה לא יצאת מזה עם בדיחה למה. למה. עוד לא מאוחר. תגידי משהו מתוחכם. זה אוליבר, האינסטלטור שלי. לא! מה את, פורנו? זה אוליבר והוא נהנה מדי מהזמנת האורחים שלי. לא! מה את, אורחן? כאילו יש משהו רע בלשכב עם מישהו. תגידי משהו מתוחכם. תעשי מזה בדיחה. לא, אל תעשי מזה בדיחה. אין דרך לצחוק על זה בלי לצחוק עליו, והוא גם ככה יצא נורא. חמודה, הסיטואציה מסבירה את עצמה. תגידי, אי־פעם ראית את מילק צוחק? לפחות עמית בראל לא יחשוב שאת טיפשה כמו ערגלית. עכשיו. תגידי משהו עכשיו.

'טוב, אז אחרי שפגשתם את אח שלי, אנחנו תאומים לא זהים…' שתיקה השתררה. לא צחקו.

תמותי. אמן תמותי. חלאס, לאנשים מותר לשכב עם אנשים, בטח בגילך, את לא צריכה אישור מאף אחד, בטח אם זה לא פגע לך ביכולת. מילק אהב את מה שהצעת. הפעם. מה זה משנה מה עשית בלילה. הוא לא אבא שלך, אין חוק שאומר שצריך לבוא נזירים לפגישות עבודה. מה את, שחקנית כדורגל שצריכה לשמור את האון שלך? עזבי שאת גם אישה, אם כבר — אם כבר — זה מחדד אותך. זה בטוח שומר על השפיות שלך. כמה אפשר להעביר את החיים בסבל, לא נפרדת מעודד כדי להעלות קורי עכביש על הגוף שלך. אם בעבודה נושב קור מקפיא, מה הפלא שאת צריכה שמישהו יחמם משהו בך.

הטלפון שלי צלצל שוב. מרוב עצבים על המזל הרע ועל החיים, יצאתי מאיזון וצעקתי על המסך, 'שנייה, אני חייבת לענות לזה.' חמקתי החוצה מהווידיאו אל חדר השינה, סמוקה מזעם על גרמניה כולה שהרסה לי את החיים, כשמעברו השני של הקו מישהי שאלה בשעמום, 'דורי האס?' 'כן,' עניתי בתוקפנות, שתגיע לפואנטה כדי שאוכל לנתק לה בפנים כבר. 'מדברת מורן מ'מרכז רוית', יש לך מחר על הבוקר פגישה עם דוקטור מייזלר.'

'לא מכירה. לא קבעתי תור.' הדפתי אותה בגסות. 'דוקטור מייזלר, ראש המחלקה האונקו־כירורגית,' מורן לא נעלבה, רק הבהירה מכורח הרגל. 'מה? למה?' התגוננתי. 'הוא רוצה לתת לך את התוצאות של הבדיקות,' ענתה כמשיבון. נכון, הייתי שלוש פעמים בבדיקות שונות החודש, אבל לא הקדשתי לכך תשומת לב, זה בסך הכול היה הפרעה בשגרת העבודה, והייתי צריכה לחפות על השעות ההן ב'מרכז רוית' בזמינות בלתי פוסקת למשרד.

'אז מה התוצאות?' שאלתי מבולבלת, והיא ענתה עוד לפני שסיימתי, שאין לה מושג, כמו באוטומט. זה היה נכון, באמת לא היה לה, אבל אפשר היה להבין שאת השיחות האלה לא עושים כשהכול בסדר. לא הספקתי לחשוב על מי כן יכול לענות לי ולמי כן יש מושג כדי לשאול אותה, והיא כבר הספיקה לנתק את השיחה בעצמה. ברור. מי רוצה להישאר על הקו במצב כזה ועוד עם אישה זרה?

ד'ר מייזלר, איש שבחיים לא שמעתי את שמו או את התואר שלו, הוא כירורג אונקולוגי. מעולם לא פגשתי אותו, אבל יש לי תור אליו למחר, דבר ראשון על הבוקר, בלי ששאלו אותי אם זה מתאים לי או לא. וזה לא. זה בכלל לא התאים לי. היתה לזה משמעות אחת: חרא על הראש שלי.