פרק 1

יום שישי, 15 בדצמבר, נר שמיני של חנוכה, 06:34

אלו דפיקות בדלת. אין לה ספק בכך. אבל איך ייתכן שיהיו אלו דפיקות בדלת. היא עומדת עכשיו במדשאה עצומה. ידה נתונה בידו. רק שניהם כאן. ואין שום דלת. אז איך דופקים בדלת.

החלום הולך ונמוג סביבה. עכשיו היא כועסת. מי בכלל דופק על דלת של אלמנת צה'ל? לא למדתם שאסור יותר לדפוק בדלת הזו לעולמי עולמים? אני את הדפיקה שלי בדלת כבר קיבלתי. ברגע צלילות כואב אחד היא מקיצה משרעפיה סופית ומבינה שאין מדשאה ואין לביא. יש דלת. ומישהו דופק עליה שוב ושוב. קמה מהמיטה באי־רצון וניגשת לדלת ברגליים כושלות, ראשה עדיין הלום שינה. פותחת ומביטה בנער שמולה, נבוך ומתנצל: 'סליחה פשוט לביא ביקש שאביא את הערבות מוקדם על הבוקר לפני שהוא הולך לתפילה אז באתי אליכם ראשון אני ממש מתנצל זה שבעה שקלים אפשר להעביר גם בביט.'

מהמילה השלישית שיוצאת מפיו היא כבר לא שומעת אותו. ליבה הולם בפראות, עוד רגע יצנח ממקום משכנו ויתחיל לרעוד על הרצפה, ואז מה יעשה הנער המסכן. עולמה מסתחרר סביבה. רגע לפני הנפילה אפיים ארצה היא אוחזת בידית הדלת.

ערבות. לביא ביקש. לפני שהוא הולך לתפילה. חזרתי להושענא רבה, יום לפני שמחת תורה.

אלוהים.

זה עבד.

פרק 2

יום חמישי, 14 בדצמבר, נר שביעי של חנוכה, 23:40

מחר בבוקר 'השלושים' והיא לא מצליחה להירדם. בשבוע של השבעה דווקא הצליחה. הימים היו עמוסים, המשפחה והחברים עטפו אותה, הגיעה ללילה סחוטה ומותשת. אבל ימי השבעה תמו והחלו ימי האלמנות הארוכים והריקים. את חנוכה לביא אהב במיוחד. לא ויתר על הכנת לביבות בכל ערב, וטרף אותן בתיאבון למרות שאמרה לו שוב ושוב שזה לא בריא. לא בריא לחיות, היה עונה לה בחיוך שובב ובפה מלא בעוד לביבה. בחנוכה שעבר גמרה אומר להפסיק את חגיגת השומן הזו וחישבה את צעדיה. מצאה מתכון ללביבות אפויות ושמרה אותו בפתק מיוחד בסלולרי שלה. היא כבר לא תשתמש בו, לביא כבר לא יסרב לה. חנוכה שעבר היה האחרון שלהם יחד.

כבר ביום חמישי השני למותו הבינה שזהו היום בשבוע שבו יהיה לה הכי קשה. ימי תחילת השבוע עוד עוברים איכשהו בעיסוקים ובפרוצדורות. באחד מהם התקשרה לחמישה מקומות שמהם הגיעו מכתבים ואימיילים ללביא. מזל טוב ליום הולדתך מחברת הביטוח, הודעה על דבר דואר שמחכה לו באיזו מכולת נידחת במרכז העיר, ועוד כהנה וכהנה מסרים שגרתיים של גופים גדולים קרים ומנוכרים שמשום־מה נדבקו כולם בקדחת החבר'המניות המזויפת. כן בטח, צחקה על זה עם לביא — לפני חצי שנה או נצח, מי בכלל זוכר היום — כשהבנק שיגר להם הודעת חוב מאיימת, אבל על העטיפה היה כתוב 'הבנק שהוא משפחה' והיה גם סימן קריאה מעוצב. אם הוא משפחה שיוותר על החוב, אמר לביא וצחוקו התגלגל במטבח.

להפתעתה, התברר לה שגם סוף השבוע עובר בטוב יחסית. חשבה שהוא יהיה הכי קשה, אך הבינה במהרה ששישי־שבת הם הימים שלה לשקוע בפוך בלי שאיש יפריע לה.

לביא נהרג ב־16 בנובמבר בשעות הערב. מבשרי בשורת האיוב הקישו על דלת ביתם למחרת לפנות בוקר, בשעה 04:25. היא לא תשכח את השעה הזו, שניצבת חיה מול עיניה בדיוק כפי שניצבים פרטי הפרטים של האירוע שבו נהרג לביא, בצפון הרצועה, למרות שלא היתה עדה להם. יודעת איך הסתער ראשון עם חייליו לעבר חשודים שנצפו בקומה השנייה של הבניין. חשה צורך לדעת כל דבר, לראות את כל התמונות מכל הזוויות. מדלת העץ הזו הוא נכנס, ואז המסדרון, ופנייה ימינה לתוך חדר המבואה, ואז הבזק של צרורות ירי שבקעו מאחורי מקרר גדול.

לביא נהרג מיד, וזה לא מנחם אותה בכלל. הוא לא סבל, אמרו לה אין־ספור פעמים. אתם לא יכולים לדעת, פשוט לא יכולים, ענתה שוב ושוב.

בסוף ההלוויה, כשעשו סיכומים מול חברה קדישא, התברר שהשלושים יהיה ביום שישי, נר אחרון של חנוכה. כל אחד מימי החג היה קשה מקודמו. הכאב, כמו הנרות, גם הוא מוסיף והולך. אחרי ויכוח קצר עם הוריו בשאלה אם יעלו לקבר למרות שעדיין חנוכה, פסקה שעולים. מי שלא רוצה, שלא יבוא, כתבה בקבוצה המשפחתית. אחרי ששלחה את ההודעה, התחרטה שלא חיכתה רגע. המילים שלה נראו לה עכשיו קצת תוקפניות מדי. חשבה להוסיף הסבר, אבל ויתרה. אני אלמנת צה'ל, אמרה לעצמה, מי שנעלב ממני, שיתמודד.

שמונה נרות שמן מהבהבים ועצובים הביטו בה לפני שנכנסה לחדר הבלגן שלהם והדליקה בו את האור. החליטה להוציא ממנו כמה מכיסאות הפלסטיק שערומים בפינה, לנקות אותם מהאבק שהצטבר ולהניח בסלון. מי יודע, אולי יהיו מי שיחליטו להגיע לרגל השלושים. אם יהיו יותר מחמישה בבת אחת, חשבה, הספה והכורסה לא יספיקו. וישנו בחדר גם ארגז הקרטון שלא נפתח כבר ארבע שנים. מזמן לא נכנסה לחדר הזה, והופתעה מכמה הוא מלא וגדוש. סרקה בעיניה את החדר: ארגז מלא דיסקים שאיש כבר לא יאזין להם, שקית בגדי חורף שלביא כבר לא ילבש, והליכון חשמלי שנקנה באחד ממבצעי 'בלאק פריידי' וגרם לאחת המריבות הראשונות ביניהם. לבסוף, עיניה נחו על ארגז הקרטון המאובק. בעצם, הבינה, הארגז הזה סגור עוד מהמעבר הראשון שלנו. ענן אבק קטן אך חדור מטרה חדר לאפה כשפתחה אותו. התעטשה כמה פעמים, אף אחד לא ענה לה לבריאות. לביא היה מתעקש להגיד לה אחרי כל עיטוש. פעם ממש רבה איתו. זה תמיד מגיע אצלי ברצפים של חמישה, לא צריך אחרי כל אחד. אבל הוא התעקש.

בתוך הארגז היא מוצאת עוד אחד, קטן יותר ונקי מאבק. בתוכו מתערסלת קופסת אתרוג גדולה, מוכספת, עטורת פיתוחים. ליבה הולם לרגע אחד. היא יודעת מה יש בה ופותחת אותה בזהירות, משחררת את הקשר בשקית הניילון הקטנה, הרכה משנים, שכמוסה בה. בתוכה ספרון אחד ובו פתק אחד. ניכר שהספרון ישן מאוד. עמודיו מצויים בשלבי התפוררות. על כריכתו עדיין אפשר לזהות בכתב יד את המילים 'זוהר תניינא'. היא מביטה בחשכה שמחוץ לחלון החדר, פותחת את העמוד האחרון, נושמת עמוק ומתחילה לקרוא בקול ובמהירות את שלוש השורות הדהויות והכתובות בכתב יד, בליל אותיות עבריות וראשי תיבות.

מסיימת.

כלום לא קורה.

החדר נותר במקומו, היא נותרה אלמנה, לביא נותר מת.

יופי, שוב עשית מעצמך צחוק, היא מציינת לעצמה. ואם זה היה עובד, מה היית עושה? אמונות טפלות משפחתיות הן באמת השפל הכי נמוך שחשבתי שאגיע אליו. תודה, משפחה יקרה שלי, היא מסתכלת השמימה ומצמידה ידיים בתיאטרליות. וכמו כדי להשלים את הסצנה המביכה, עיטוש קטן וצפצפני נפלט מאפה.

מובסת היא יוצאת באיטיות מהחדר, גוררת ארבעה כיסאות פלסטיק שלובים. היא מניחה אותם בסלון, הולכת לחדר השינה, מכבה את האור ונכנסת למיטה. אם באמת הייתי מצליחה לחזור בזמן ולהציל אותך, חושבת בעודה מביטה בתקרה הלבנה שמעל מיטתם, למתי הייתי חוזרת? ליום שבו נהרגת? מי בכלל היה נותן לי להיכנס לעזה ולשלוף אותך משם. ליום שבו התחתנו, משביעה אותך לא ללכת יותר למילואים? שנינו יודעים שהיית צוחק, מחבק אותי וממשיך ללכת בכל פעם שקוראים לך. השישה באוקטובר. יום לפני טבח שמחת תורה. לשם הייתי חוזרת. אם כבר להציל אותך, אולי הייתי מצליחה להציל את כל המדינה. כן, אילו רק יכולתי לחזור לשישה באוקטובר, היום האחרון שבו עוד חיינו כולנו בסרט שהתהפך עלינו בבוקר שלמחרת.

'לילה טוב,' היא אומרת, עייפה ממחשבות, ראשה מופנה לעבר הצד שלו במיטה הגדולה שקנו לא מזמן. הצד שלו ממשיך לא לענות לה. היא מסתובבת ומושכת את השמיכה כך שזו תכסה כל מילימטר אפשרי בגופה, הכנה לעוד לילה טרוף שינה, שבו תפגוש את לביא שוב ושוב, תאהב ותריב ותשנא ותחבק, רק כדי להתעורר שוב לידיעה שאיננו.

כשהיתה בת שתים־עשרה, רגע לפני שנכנסה לעול מצוות, לקח אותה אביה לשיחה וסיפר לה על הספרון העתיק שמתגלגל במשפחתה כבר דורות רבים, מבן בכור לבת בכורה וחוזר חלילה, עד שהנה, הגיע זמנה לקבלו. עדיין לא גילה לה על הלחש שבסופו, חשש שתעשה בו שימוש טרם זמנו. כל שידעה הוא שבתוך קופסת האתרוג הגדולה שבארון הזכוכית בסלון ישנו חפץ יקר ערך שצריך לשמור עליו מכל משמר.

שנים לאחר מכן, כשביקש אביה הגוסס שתיכנס לחדרו בבית החולים, במהלך אחד משיאי מגפת הקורונה, היתה בטוחה שהוא עומד לבקש ממנה שתהיה אחראית מעתה על שלושת אחיה הקטנים, כאילו לא עשתה זאת גם כך. אחרי שעטתה על עצמה את חליפת החלל הלבנה, מסכת N-95 ומעליה עוד ברדס חסין נגיפים, נכנסה לחדר. עשר דקות לאחר מכן, כשאביה נפרד מהעולם, יצאה ממנו ומיד קרסה על הכיסא שמחוצה לו. לביא, שחיכה במבואת המחלקה הפנימית, חיבק אותה. מתוקה שלי, את יכולה להוריד את החליפה. לא הגיבה, ורק בהתה בו בעיניים המומות. איזה מזל שהוא לא שאל אותי שאלות, חשבה שוב ושוב בימים הבאים. לא הייתי מצליחה לשקר לו. אבל לא היה בכך צורך. המעמד היה קשה ומסובך גם כך, והוא ייחס את השיתוק שאחז בה למותו של אביה האהוב.

היתה סקפטית — עוד מאירופה, היה לביא מוסיף בחיוך של יודעי ח'ן — ובעיקר התמלאה רחמים על אביה המסכן, שהנגיף טרף את דעתו נוסף על גופו וגרם לו הזיות שעירבבו מלמולי קבלה והרבה דמיון. בעוד כוחותיו הולכים ואוזלים, אמר לה בקול שקט שבעמוד האחרון של הספרון הישן יש קמע שיאפשר לה, בכורתו, לחזור בזמן. פעם אחת בלבד, ביום שישי אחד — שאותו כדאי שתבחר בקפידה — יש ביכולתה לעבור לזמן אחר בעבר, שבו תשהה מזריחת החמה בבוקר שישי ועד השקיעה. או אז, ברגע כניסת השבת, תחזור לזמן המקורי שבו היתה בטרם הפעילה את הקמע. במהירות של מי שיודע שדקותיו בעולם הזה ספורות, הספיק לומר לה גם שאת שלוש שורות הקמע צריך לומר ביום חמישי אחרי השקיעה, ואז ללכת לישון תוך מחשבה על הזמן המדויק בעבר שאליו היא מעוניינת להגיע. היא הביטה בגופו החלוש והתמלאה עליו רחמים, כשלפתע זיק ניצת בעיניו והוא סימן לה להתקרב אליו. למרות החשש מהנגיף היא התקרבה עד כמה שיכלה. הצינורות הקרים שעטפו את פניו נגעו בחליפה האטומה שלבשה ואיימו לקרוע אותה, אך לא היה לה אכפת. היה ברור שיש לו עוד משהו חשוב להגיד לה. 'אבוש, אני כאן,' אמרה ובעיניה דמעות. 'תקשיבי טוב, ילדתי,' אמר בקול חלוש שמעולם לא האמינה שיכול לצאת מפיו, 'אני חזרתי לעבר בשביל להבטיח את העתיד שלכם.'

ידיו התרפו והיא אחזה בהן, תוך שהיא ממלמלת 'שמע ישראל' ועיניה זולגות דמעות. למשמע הצליל החד־גוני והארוך של המוניטור, נכנסה לחדר אחות בסערה. 'אני מצטערת, הוא נפטר,' אמרה לה בשקט אחרי שווידאה את מותו של אביה.

בארבע השנים שחלפו מאז, נסחפה בחזרה לחייה היום־יומיים וכמעט שלא חשבה על הסוד. העדיפה לזכור את אביה בשפיותו, ולהתעלם מחזיונות השווא שתקפו אותו לקראת מותו. משהו בתוכה התעקש שלא לפתוח את קופסת האתרוג, שעברה מבית הוריה אליה במצוות אביה. הזיכרונות מימיו ומרגעיו האחרונים של אביה היו מרים וכואבים מדי, והיא רצתה להתרחק מהם עד כמה שניתן. ובכל זאת, ידעה בדיוק באיזה קרטון נמצאים הקופסה והספרון. ידעה בדיוק איזה עמוד היא צריכה לפתוח לאור המנורה הקלושה שהאירה את חדר הבלגן. וכשבדחף של רגע, שנבע מכאב של אבדון ושכול שהתעלה על זה שחשה כשאביה נפטר, קראה שלוש פעמים את התיקון השבעים ואחד — הרגישה כאחרונות הפותות. תחושתה לא השתנתה גם כשהבחינה שמהספרון נפל פתק ממו קטן, ובו מילים שיצרו משפט חסר פשר לחלוטין: option people beauty mask race evolve impact north public language scene swift.

והנה, הסוד עובד. והנה היא שוב בבוקר השישה באוקטובר, 2023. ולפי דבריו של אביה, שמתברר ככלות הכול שלא היו הזיה כלל וכלל, יש לה בדיוק עד השקיעה וכניסת השבת של שמחת תורה להחזיר אליה את לביא.

מתי בכלל שקיעה?

במהירות ובידיים רועדות ניגשה לגיליון ערב החג שחיכה לצד הדלת, מגולגל בתוך שקית ניילון. שלפה ממנו את עמודי המעטפת הגדולים, הפכה לעמוד האחרון שבו נמצאו דרך קבע הטור שלביא אהב וזמני כניסת ויציאת השבת בערים שונות. עברה על הדף באצבע רועדת עד שהגיעה לתל אביב. 17:57. ואז עוד שמונה־עשרה דקות. או שבעצם לא? מה זה חשוב עכשיו השמונה־עשרה דקות, ניערה את עצמה. חשה סחרחורת, נשמה עמוקות והרגישה את דופק ליבה הומה וגועש. השעה בנייד שלה היתה 06:57. אחת־עשרה שעות לשנות לעצמה את ההיסטוריה. ואולי גם למדינה כולה.

אבל היא לא הניחה לעצמה לחשוב במונחים כאלו באותו הרגע. את תודעתה הציפה רק מחשבה אחת. אני יכולה להציל אותו.