החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אחרי החופה

מאת:
מאנגלית: עדה פלדור | הוצאה: | 2022 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

רגע לאחר יום חתונתם, שבו היו מוקפים בחברים תומכים ובבני משפחה אוהבים, יעקב ולאה מוצאים את עצמם צוללים לתוך המציאות המורכבת של חייהם החדשים יחד. בעוד יעקב עוזב את ישיבתו האהובה כדי לעבוד בעיר, לאה מתמודדת עם ההגבלות המייסרות השולטות אפילו ברגעים האינטימיים ביותר בחייהם הזוגיים. על הקשיים הללו מתווספת עוינות מצד גורמים בקהילה שרואים בלאה גורם זר ומסוכן, צופים בכל פעולותיה בלי הרף, ואף מפיצים עליה שמועות מקוממות. ובעוד יעקב ולאה נאבקים ליישב בין תשוקותיהם האנושיות להתחייבויותיהם הרוחניות, נחשף קשר אסור בין שיינדלה, בתו המתבגרת של יעקב, לנער מקומי, הטורף את כל הקלפים ומטיל את חייהם למערבולת של שינויים, שישליכו גם על חייהם של כל הסובבים אותם.

אחרי החופה, ספר ההמשך לרב־המכר צמאה לך נפשי, המלווה את גיבוריו, יעקב ולאה, כשהם עושים את צעדיהם הראשונים בעולם כזוג נשוי, הוא ספרה השנים־עשר של מחברת רבי־המכר הבין־לאומיים נעמי רגן. זהו רומן שופע הומור ורווי חום ואהבה, המציף באומץ נושאים עכשוויים מאוד.

מקט: 15101399
רגע לאחר יום חתונתם, שבו היו מוקפים בחברים תומכים ובבני משפחה אוהבים, יעקב ולאה מוצאים את עצמם צוללים לתוך המציאות […]

1.
בת החתן

כמה מוזר לראות אישה מתחתנת עם אבא שלך, אמרה שיינדלה בלבה, המומה מעט, עיניה מלאות דמעות. דמעות שאם בני משפחה מסוימים יבחינו בהן, הן יגררו מבטים אפלים, אולי אפילו תוכחות וגערות. ואיך אפשר להאשים אותם? אמרה לעצמה ומיהרה למחות אותן. ההסתייגויות הראשונות והנזעמות שלה מִלאה הַווארד, הכלה. גילויי הנבזות הבוטים שלה שהסלימו כמדומה לשנאה מפורשת כלפי האישה החדשה בחייו של אביה היו כה מרושעים בזמנם, שמה עוד אפשר לחשוב עליה עכשיו, כשרואים אותה בוכה בחתונה? אבל זו תהיה טעות גמורה לחשוב כך.

לא זו בלבד ששיינדלה שינתה את דעתה, אלא שבני המשפחה אפילו סלחו לה — מחילה שהיא לא התאמצה לקבל, ולדעתה אף לא הייתה ראויה לה. והאישה היושבת עכשיו בשקט בכורסת הכלה, שלווה ויפה, מצפה שחתנה יבוא לכסות את פניה בהינומה, אף גילתה כלפיה אהדה וחמלה. בכל לבה, לב של נערה, רצתה שיינדלה לשמח את הכלה, לא רק מנימוקי נימוסים או חובה דתית, אלא מפני שהכלה הייתה ראויה לזה. ואבא שלה? אחרי כל מה שסבל, יהיה זה בלתי אנושי, כמעט מפלצתי, לנטור לו טינה על האושר שבהק עכשיו מעיניו הכחולות הטובות. עיניים שההלם והייאוש נשקפו מהן זמן כה רב, עד שהשתרשו במבטו בעיקשות אכזרית כל כך.

אבל כל כמה שניסתה, כל כמה שרצתה, כוונותיה הטובות של שיינדלה נסחפו כמו עלים מתים בזרם הפחד שהתגעש בתוכה.

נישואיו הבלתי צפויים של אביה עם זרה, אישה שגדלה בעולם החילוני הטמא, אישה שאכלה חזיר ופירות ים, שהתנסתה ביחסי מין חַטָאים ומי יודע עם כמה גברים, אישה שקעקעה פעם את בשרה — איסור חמור שגזר הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו!… הנישואים האלה היו בבחינת הדבקה של שלט אזהרה מפני מגפה לרוחב הדלת בדירתם בבורו פארק. מי מבין השדכנים ולקוחותיהם יהיה מספיק נועז לעבור בדלת הזאת ולהיכנס פנימה? ולא חשוב שהכול כבר הסכימו שהכלה היא חוזרת בתשובה צדקת וראויה, שהניחה את עברה הרחק מאחוריה וכעת היא מקיימת קלה כבחמורה. בקרב החרדים שהרכיבו את עולמה של שיינדלה, קודם באה מחילה רעיונית ורק אחר כך מעשית.

ברמת הרעיון התורה דורשת שכל יהודי יחקה במעשיו את החמלה והיושר של הבורא, שיסלח אדם לחברו לפני בוא יום הדין, כדי שיוכל לקוות לזכות במחילה. אולם ברמת המעשה, ככל שהיו חרדים יותר, ככל שצייתו יותר לאיסורים על גבי איסורים, כך פחתה הסבירות שימחלו. באופן פרדוקסלי, דווקא החרדים — אלה שחרדים לדבר ה’ ופוחדים מן העבירה — מעולם לא שכחו ולא סלחו על סטייה קלה שבקלות מהכללים החברתיים ששורטטו על גבי המסד היצוק של הגבולות הקהילתיים. אבל עכשיו שאביה מתחתן עם בעלס תשובע, אפשר לומר שניתץ את הגבולות האלה בפטיש אוויר.

שיינדלה אמנם קיוותה שהזמן יפוגג בסופו של דבר את הערפילים הכבדים של האי־הסכמה החברתית שהיו תלויים מעל ראשיהם. קיוותה שמחשבות ההבל של האנשים ינדדו לאיזו שערורייה אחרת. אבל לא היו לה שום אשליות שמהלך כזה עשוי להועיל לה, לאחיה הגדולים או לַקטנים — חסיה בת השש ומרדכי שלום בן השנתיים. אם זכותה של שושלת היוחסין הרבנית הארוכה מצד סבתה, ‘בּובּי’ בפי נכדיה, לא תגן עליהם, אז השדכנים שיבואו להציע זיווג לה ולאחיה יגרדו את תחתית החבית, שבה מתגודדים הרווקים הכעורים, הטיפשים, העניים והנכים, ששמם הרע הולך לפניהם לצד הגרושות, האלמנות והרווקות הזקנות.

לאחֶיה יהיה קל יותר מן הסתם, אמרה לעצמה, מפני שהם בחורי ישיבה נחשבים, ולפני הכול — גברים. ידם של הגברים תמיד על העליונה, במיוחד אם הם יכולים לתרום ידע תורני לשיחה. לא מעט מחכמי התלמוד הנחשבים ביותר היו גנבים, בריונים ועמי ארצות בעברם, ורק גאונותם בבית המדרש כיפרה על כל חטאיהם הקודמים.

אשר לעצמה, בחורה ולא תלמידת חכמים, הסיפור יהיה שונה לגמרי. היא לא יכלה להתגבר על הפחד שבה. היא בת קרוב לשבע־עשרה, ושאלת השידוך שלה הולמת בפראות בשולי תודעתה, כמו מִשברי ענק המתנפצים אל חופיו של אי נידח. הם הורסים את שלוותה ומעצבים מחדש את קו החוף של מחשבותיה.

אבל עכשיו לא הזמן לחשוב על כך, היא נוזפת בעצמה ושואפת אוויר לעומק ריאותיה, בשעה שהחלילן מנגן את צלילי התוגה הראשונים, משתיק את הקול המהדהד בראשה וממיר אותו בשיר החתונה היהודי המלא תקווה, ששובר כמעט את הלב: עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.

היא יורדת אל הנשים שעומדות בשורות צפופות משני צדיו של כיסא עשוי קש, מעוטר בד ופרחים, שבו יושבת הכלה, נועצת את מבטה בספר תהילים קטן המונח על ברכיה. שפתיה כמעט לא נעות כשהיא קוראת את המזמורים. רק התלמים הקלים שנחרצים סביב עיניה מגלים את הגעש והכנוּת המפעמים בלבה. כשהיא מרימה סוף־סוף את ראשה, עיניה מביטות היישר אל תוך עיניה של שיינדלה, וזו ממצמצת רגע. היא רועדת מפחד שמא מחשבותיה זולגות מתוך עיניה. אבל למרבה ההקלה, הכלה מחייכת אליה בחום, מושיטה לה את ידה ולוחצת אותה בעידוד. הנערה הצעירה מתאמצת לכלוא את דמעותיה האסורות, אך הן קולחות. היא מחייכת מבעד לדמעות ומקווה שדי יהיה בחיוך כדי להזים כל פרשנות מוטעית.

אך כעבור רגע ניתק מבטה של הכלה מעיניה של שיינדלה, ועכשיו הוא מתמקד, בריכוז מלא שמחה, בגבר המתקדם לאיטו לאורך המעבר, כשמשני צדיו מובילים אותו אחיו אברהם והחברותא שלו מאיר. ברק קל של זיעה מכסה את פניו היפות מתחת לכובע הכבד, המכובד, השחור. זקנו הבלונדיני סורק למשעי, פאותיו הזהובות מוסתרות מאחורי אוזניו.

פניו לא מסגירות כלום, חושבת בדאגה בתו, שלא מצליחה להבחין בפיו המשוך כלפי מעלה, בהידוק הקל של לסתותיו בשעה שהוא מנסה לדכא את פרץ העליצות שלו, בעיניו הדומות לים מפזז בשמש הבוקר. היות שהיא מסוחררת מהרגשת האבדון המציפה אותה, ממבטה המשתפל לתוך תהום בתשוקה מטורפת לקפוץ פנימה ולגמור עם כל זה, מהכמעט־עונג שהיא חשה לקראת השחרור האובדני שילווה את נפילתה הארוכה, את ההתרסקות ואת הנשייה — היא אינה מבחינה בממדי האקסטזה הגמורה שלו.

מה היה קורה אילו אדם — נכבד ולא מטורף — היה קם עכשיו ודורש בתוקף שכל הדבר הזה יבוטל, שהאולם יפונה והאורחים יתפזרו? הו לא! איזו זוועה זו תהיה! הו לא! איזו הקלה זו תהיה! היא חושבת בבעתה — ובשמחה משונה. היא חיכתה, שכחה לנשום, מקווה, מפוחדת. אבל זה לא יקרה, הבינה ברגע שהתזמורת הגבירה את הקצב וכולם מסביבה חייכו, נסחפים בשמחת החתונה. כולם נראו כל כך… כל כך מרוצים, כל כך נורמלים. היא נשפה אוויר מריאותיה בהכנעה ובהשלמה.

משקלה של כף יד רכה אך כבדה נחת עליה כמין נזיפה, ועטף את כתפה. המומה ומלאת אשמה, הרימה את עיניה. בּוּבִּי. גופה העגלגל הזקן היה לבוש במיטב המחלצות ההדורות אך צנועות של בורו פארק. אחוזה בידיים הבוטחות האלה, הרגישה שיינדלה כמו תינוק מייבב שהוצמד לשד. ‘איך פארשטֵיי, אני מבינה,’ לחשה סבתה לתוך אוזנה, לחישה כה חרישית ששיינדלה תהתה אם זה לא הדמיון שלה. הנערה התנשפה, גופה התרפה, ולבה האט את קצב פעימותיו, בהקלה ובהשלמה משונה. בהכרת טובה לחצה את ידה של סבתהּ.

הגברים — חברים, קרובים ומכרים — עלצו ורקדו ברחבי אולם השמחות, פולשים עוד ועוד, כמקובל, לתוך המרחב המיועד לנשים ומאלצים אותן לזוז הצידה. הנשים, שנאלצו להצטופף, סירבו בכל זאת להיכנע לגמרי. הן היו דרוכות לתפוס כל פרט קטן, ופניהן היו מלאות ציפייה ועליצות, אך גם תמיהה קלה. הסבתא והנכדה תהו אם הכלה שמה לב, וקיוו שלא.

הן לא היו צריכות לדאוג. מבטה של לאה הווארד היה נתון רק לגבר אחד, שהתקדם לעברה בצעד איטי אך איתן. היא הסתכלה כמהופנטת על פניו שנעשו בוהקות יותר ויותר עם כל צעד, על השנים שהלכו ונשרו ממנו, ועל זוהר ההתחדשות והנעורים ששטף את פניו.

כשיעקב הגיע סוף־סוף כמטחווי זרוע ממנה, הוא נעצר, רעד כשהשפיל את מבטו אל פניה. הצעירה הזאת, הזרה הזאת, אמר בלבו והשתאה שוב על נכונותה להתמסר לו, להפוך לחלק מחייו המסכנים, בידיעה ברורה של כל מגבלותיו ושל כל הטעויות הטרגיות שעשה. האישה היפה הזאת, שמכירה אותו לגמרי ומסוגלת בכל זאת לאהוב אותו מכל הלב. איך זה ייתכן? הוא תהה. מתנה משמים. הוא גמע כביכול את פניה הנוצצות, את עיניה המתוקות, המלאות תקווה ואושר. אלי היקר, מודה אני לפניך! אנא, אנא ממך, עשה שלא יקרה בחיינו המשותפים שום דבר שימחק את האושר הזה מפניה.

ואז, בעל כורחו, נדחקו המחשבות האלה בשקט מתודעתו, ואחרות פלשו פנימה, לא קרואות ולא רצויות עד ייאוש. הוא נלחם בהן. לא! גער בעצמו, וחיוכו התעוות במאמץ. אסור לו לחשוב על הפעם ההיא, הפעם הראשונה שבה משך הינומה לבנה בוהקת על פניה של צעירה יפה וחייכנית אחרת, פנים שלימים השתנו לבלי הכר בגלל ייאוש. הוא לא הצליח לגרום לה אושר. הוא לא הצליח להציל אותה, את אשת נעוריו. זיסעלע. זיסעלע המסכנה. לא! רק לא עכשיו! אנא! אין־ספור פעמים התחנן לכפרה, לסליחה, ובסוף לשחרור. אנא… בבקשה… התחנן אל איזה כוח עיקש שקיים אי־שם בעולם ושולט בכל מה שנועד להעניק לבני האדם שמחה ומשמעות. בבקשה, תן לי…

הכלה, מסונוורת מאהבה ומאושר, לא הבחינה בשום דבר מכל זה. ההינומה השקופה למחצה הושפלה, תודה לאל, מעל עיניה, וחסכה ממנה את המבטים הנדהמים והפיות הקפוצים של רבים מאלה שליוו אותה לאורך המעבר המוביל אל החופה.

ואיך אפשר להאשים אותם? מצדה האחד תמכה בכלה אישה בשמלה אדומה מחרידה ובנעלי לק אדום שעקביהן כה גבוהים וצרים, שאף צעד שלה לא היה מובן מאליו. מצדה השני תמכה בכלה אלמנתו הכבודה והנערצת של תלמיד חכם גדול, חמותו־לשעבר של החתן דנן, אֵם אשתו המתה, אות ומופת לכבוד ולצניעות. חוסר הסימטריה הזה הוא שהפר את האיזון ומנע מן הצופים להחליט אם הם עדים לברכה — או לפרודיה נלעגת. כן, אם הכלה היא בפירוש פרוצה, אבל מה אפשר לומר למראה הרבנית פרומה זוננבאום האוחזת בעדנה בזרועה של הכלה, לא רק כמי שנותנת את ברכתה לשידוך, אלא כמי שמובילה את הכלה פיזית אל האיש הצדיק, אבי נכדיה?

שיינדלה צפתה בכל זה מן הצד עם אחותה ואחיה הקטנים. הילדים קיפצו בהתלהבות ובשמחה. שיינדלה קיוותה שכמה טיפות מגביעיהם הגדושים אושר יטפטפו גם עליה. ממש באותו הרגע, כאילו קראה הכלה את מחשבותיה, היא נפנתה לעברה, חייכה ישירות אליה ורמזה לה לעלות ולהצטרף אליהם מתחת לחופה, עם אחיה הבוגרים שהחזיקו את מוטות החופה. שיינדלה הנהנה, תפסה את כפות ידיהם הקטנות של חסיה ומרדכי שלום והובילה אותם במהירות לאורך המעבר ובמעלה המדרגות אל הזוג העומד לבוא בברית הנישואים.

הקטנים, שנרתעו ממוזרות ההינומה והשמלה הלבנה, קרבו אל הכלה בביישנות. אבל לאה התכופפה אליהם, לחשה להם מילות חיבה, והם חיבקו אותה בזרועותיהם הקטנות ונאחזו בה בתקווה, עד ששיינדלה מיהרה להרחיק אותם משם לאחור. אולי משהו מהשמחה שלהם באמת דבק בה, כי עכשיו, בעודה עומדת בין הצללים, שמה לב שהיא מחייכת מבעד לדמעות בעודה מסתכלת במעגל המשפחתי המורחב שלה. אבל כל זה רק עד שראתה את אמה של לאה — את שְׂער הקוצים הבלונדיני היבש שלה, שהיה מכוסה בקלילות במטפחת ראש עם פסי זהב, מתאימה יותר לרקדנית בטן או לצוענייה, מתנודדת מעל ראשה כדי שכולם יראו את הסמרטוט האדום שמרגיז את השוורים — שוורים של בושה ושל חרם חברתי — וממריץ אותם להתכוונן ישר אל בין עיניה של שיינדלה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.