שיכור ומת

ארבעה מסיפוריו הראשונים של גוסטב פלובר: "שיכור ומת", "זעם ואין אונים", "ביבליומָניה", "אשת העולם". כשקוראים אותם, קשה להאמין שהם נכתבו בידי נער בן חמש עשרה – שש עשרה. הסיפורים מעידים על נפש בוגרת ועל כישרון גדול שאכן הבשיל והגיע אחר כך לשיאים ספרותיים המוכרים לנו. הסיפורים רואים כאן אור לראשונה בעברית בתרגומה של אביבה ברק-הומי שכבר תרגמה שני סיפורים מוקדמים של פלובר שראו אור בספר "להריח בושם", נהר ספרים 2016. חשיבותם של סיפורים מוקדמים אלה, מלבד ההנאה שבקריאתם, טמונה לדעתנו גם בהיותם חומר חשוב לחוקרים עבריים של מכלול יצירתו של פלובר.

מקט: 4-644-1180

ארבעה מסיפוריו הראשונים של גוסטב פלובר: "שיכור ומת", "זעם ואין אונים", "ביבליומָניה", "אשת העולם". כשקוראים אותם, קשה להאמין שהם נכתבו […]

---

ביבליומניה

מעשייה

ברחוב צר ונטול שמש בברצלונה חי לפני זמן לא רב אחד מאותם גברים שמצחם חיוור, שקערורי, ועיניהם דלוחות. אחד מאותם יצורים שטניים ומוזרים כמו שהוֹפְמָן[1] העלה בחלומותיו.

היה זה ג'אקומו מוכר הספרים.

הוא היה בן שלושים וכבר נחשב לזקן ובָלֶה; גזרתו הייתה גבוהה, אך שפופה כמו גֵווֹ של איש זקן; שערותיו ארוכות אך לבנות; ידיו חזקות ומגוידות, אך צמוקות ומכוסות קמטים; חליפתו עלובה וממורטטת. הוא נראה גמלוני ושרוי במבוכה, פניו היו חיוורים, עצובים, כעורים ואפילו נבובים. לעיתים רחוקות ראו אותו ברחובות, מלבד בימים שמכרו במכירה פומבית ספרים נדירים ומשונים. אז, שוב לא היה זה אותו גבר רפה־רוח ומגוחך. עיניו נמלאו חיים, הוא רץ, הוא הלך, הוא ריצד, בקושי מיתן את שמחתו, את דאגותיו, את חרדותיו ואת כאביו; הוא היה שב לביתו נושם ונושף, קצר נשימה, ללא אוויר, הוא היה נוטל את הספר האהוב, לא גרע ממנו עין, הביט בו ואהב אותו כמו כילי את אוצרו, כמו אב את בתו, כמו מלך את כתרו.

אדם זה לא דיבר מעולם עם איש, מלבד עם מוכרי ספרים ישנים וסוחרי עתיקות; הוא היה שתקן וחולמני, קודר ונוגה; הייתה לו רק מחשבה אחת, רק אהבה אחת, רק תשוקה אחת — הספרים; ואהבה זו, תשוקה זו שרפה אותו מבפנים, התישה את ימיו, כרסמה את חייו.

מדי פעם, בלילה, ראו השכנים מבעד לחלונותיו של מוכר הספרים אור מהבהב, נע קדימה, מתרחק, עולה, ולפעמים כבה; אזי היו שומעים דופקים על דלתם, היה זה ג'אקומו שבא להדליק מחדש את נרו שמשב רוח עז כיבהוּ.

לילות קדחתניים ולוהטים אלה הוא בילה בין ספריו. הוא התרוצץ בין החנויות, הסתובב בחדרי חנותו בהתפעמות ובהשתאות; אזי היה נעצר, שערו פרוע, עיניו קבועות ונוצצות, ידיו רועדות בנוגען בעץ של המדפים; הם היו חמים ולחלוחיים.

הוא היה נוטל ספר, הופך את דפיו במששו את הנייר, בוחן את עיטורי הזהב, את הכריכה, את האותיות, את הדיו, את הקיפולים, את סדר הציורים למילה סוף; אז היה משנה את מקומו, מניח אותו על מדף גבוה יותר, ונותר שעות תמימות מביט בכותרתו ובצורתו.

אחר כך היה ניגש אל כתבי היד שלו כי הם היו ילדיו היקרים; היה נוטל אחד, העתיק מכולם, המשומש מכולם, המזוהם מכולם, מביט בגווילי הקלף באהבה ובאושר, נושם את האבק המקודש והנערץ, אזי תפחו נחיריו משמחה ומגאווה וחיוך היה עולה על שפתיו.

אוהו! הוא היה מאושר, הגבר הזה, מאושר בלב כל המדע הזה שהוא הבין אך בקושי את השפעתו המוסרית ואת ערכו הספרותי; הוא היה מאושר, יושב בינות לכל הספרים הללו, מסיע את עיניו על האותיות המוזהבות, על הדפים המשומשים, על גווילי הקלף הדהויים; הוא אהב את המדע כמו שעיוור אוהב את אור היום.

לא! לא את המדע הוא אהב, את צורתו ואת ביטויו אהב; הוא אהב ספר מפני שזה היה ספר, הוא אהב את ריחו, את צורתו, את כותרתו. מה שהוא אהב בכתב יד היה תאריכו הישן שאי אפשר לפענחו, את האותיות הגותיות הזרות והמוזרות, את עיטורי הזהב הכבדים שגדשו את ציוריו; את הדפים הללו המכוסים באבק, אבק שהוא נשם בעונג את ניחוחו הערב והענוג; הייתה זו המילה היפהfinis,[2] מוקפת בשתי דמויות אָמוֹר,[3] נישאות על גבי סרט, נשענות על מזרקה, חקוקות על מצבה או נחות בסלסילה בין ורדים, תפוחים מוזהבים וזרי פרחים כחולים.

תשוקה זו ספגה את כל כולו. הוא כמעט לא אכל, לא ישן עוד, אך חלם לילות וימים תמימים על הרעיון המקובע שלו: הספרים.

הוא חלם על כל שיכול היה להיות מן האלוהי, הנשגב והיפה בספרייתו של מלך, הוא חלם להקים לעצמו ספרייה גדולה כספרייתו של מלך. הוא נשם בנחת, הוא היה כה גא ורב־עוצמה כאשר השקיע את מבטו בחדרים העצומים, שעיניו אבדו בהם, בספרים! הוא נשא את ראשו. ספרים! הוא השפילו — ספרים! מימין, משמאל, עוד ועוד!

הוא נחשב בברצלונה לאדם מוזר ושטני, למלומד או למכשף.

הוא בקושי ידע לקרוא.

איש לא העז לדבר עימו, כדי כך היה מצחו חמור סבר וחיוור; הייתה לו ארשת של רָשע ושל בוגד, ועם זאת, הוא מעולם לא נגע בילד כדי להזיק לו; נכון גם שמעולם לא הואיל לדבר עם איש.

הוא שמר את כל כספו, את כל רכושו, את כל רגשותיו למען הספרים; בעבר הוא היה נזיר, ובשבילם הוא נטש את אלוהים; מאוחר יותר הוא הקריב להם את מה שיקר ביותר לבני האדם אחרי אלוהים: את כספו; ולאחר מכן הוא נתן להם את מה שיקר ביותר אחרי הכסף: את נשמתו.

זה זמן מה בעיקר שעות הערב שלו היו ארוכות יותר; ראו מאוחר מאוד את מנורת הלילה שלו דולקת מעל הספרים כי היה לו אוצר חדש: כתב יד.

בוקר אחד נכנס לחנותו סטודנט צעיר מסלמנקה. הוא נראה עשיר כי שני משרתים מלווים החזיקו את פרדתו ליד דלתו של ג'אקומו; הוא חבש מצנפת מקטיפה אדומה וטבעות התנוצצו על אצבעותיו.

עם זאת לא היה לו סבר פנים של יהירות ושל בטלנות הרווח בקרב אנשים שיש להם משרתים עם כּוֹתָפוֹת, בגדים נאים וראש ריק; לא, איש זה היה מלומד, אך מלומד עשיר, משמע אדם אשר בפריז, כותב על שולחן מעץ מהגוני, יש לו ספרים מוזהבי פֵּאוֹת, נעלי בית רקומות, חפצי חן סיניים, חלוק בית, אורלוגין מזהב, חתול ישן על שטיח ושתיים שלוש נשים המבקשות שיקרא את שיריו, את הפרוזה שלו ואת סיפוריו, אומרות לו: "יש לך שאר רוח", וחושבות שאינו אלא אוויל.

גינוניו של אדון זה היו נימוסיים; בהיכנסו בירך לשלום את מוכר הספרים, קד קידה עמוקה ואמר לו בנימה אדיבה:

"האם אין לך כאן, מורי ורבי, כתבי יד?"

מוכר הספרים בא במבוכה והשיב בגמגום:

"כבודך, מי אמר לך זאת?"

"אף אחד, אבל אני משער שיש לך."

והוא הניח על מכתבתו של מוכר הספרים ארנק מלא בזהב, וצלצל בו בחיוך כדרך כל אדם הנוגע בכסף שהוא בעליו.

"כבודך," אמר ג'אקומו, "נכון שיש לי כתבי יד, אבל איני מוכר אותם, אני מחזיק בהם."

"ומדוע? מה אתה עושה בהם?"

"מדוע, כבודך?" והוא נעשה אדום מכעס, "מה אני עושה בהם? אוהו! לא, אתה אינך יודע מה הוא כתב יד!"

"במחילה, מר ג'אקומו, אני בהחלט יודע וכדי להוכיח לך, אומר לך שיש לך כאן את הכרוניקה של טורקיה!"

"אני? אוהו! הטעו אותך, כבודך."

"לא, ג'אקומו," השיב הגבר, "הירגע, אני לא רוצה כלל לגנוב אותו, אני רוצה לקנותו ממך."

"לעולם לא!"

"אוהו! אתה תמכור לי אותו," השיב הסטודנט, "כי יש לך אותו כאן, הוא נמכר אצל רִיצִיאָני ביום מותו."

"ובכן, כן, כבודו, יש לי אותו, הוא אוצרי, הוא חיי. אוהו! אתה לא תרחיק אותו ממני. תקשיב! אגלה לך סוד: בַּפְּטִיסְטוֹ, אתה מכיר, בפטיסטו מוכר הספרים שגר בכיכר רואייל, היריב שלי והאויב שלי, ובכן, אין לו אותו, ולי יש!"

"בכמה אתה מעריך אותו?"

ג'אקומו שתק זמן רב והשיב בארשת של גאווה:

"מאתיים פִּיסְטוֹלים,[4] כבודו."

הוא הביט באיש הצעיר בארשת של ניצחון כמו ביקש לומר לו: אתה תלך מכאן, זה יקר מדי, ואני לא אמכור אותו בפחות."

הוא טעה, כיוון שהאיש הצביע על ארנקו:

"וכאן יש לך שלוש מאות," אמר.

ג'אקומו החוויר, הוא עמד להתעלף.

"שלוש מאות פיסטולים?" חזר ואמר, "אבל אני מטורף, כבודך, אני לא אמכור אותו בעד ארבע מאות."

הסטודנט פרץ בצחוק, נבר בכיסו והוציא ממנו עוד שני ארנקים.

"ובכן, ג'אקומו, הנה לך חמש מאות. אוהו! אינך רוצה למכור אותו, ג'אקומו? אבל אני אקבל אותו, אקבל אותו היום, בזה הרגע, אני זקוק לו, גם אם אצטרך למכור טבעת זו שניתנה בנשיקת אהבה, גם אם אצטרך למכור את חרבי המעוטרת ביהלומים, את בתיי ואת ארמונותיי, גם אם אצטרך למכור את נשמתי; אני צריך ספר זה, כן, הוא נחוץ לי בכל הכוח, בכל מחיר; בעוד שמונה ימים אני מגן על תזה בסלמנקה, ספר זה נחוץ לי כדי להיעשות דוקטור, אני צריך להיות דוקטור כדי להיות ארכיבישוף, אני צריך את הארגמן על כתפיי כדי שתהיה לי המצנפת הקדושה על מצחי."

ג'אקומו קרב אליו והביט בו בהתפעלות ובכבוד, כאדם היחיד שהוא הבינו.

"הקשב, ג'אקומו," פָּסַק הסטודנט, "אני אספר לך סוד שיהפוך אותך לעשיר ומאושר: לפניך עומד גבר, גבר זה מתגורר במחסום הערבים, יש לו ספר, המסתורין של סן מִישֵׁל."

"המסתורין של סן מישל?" אמר ג'אקומו ופלט קריאת שמחה, אוהו! תודה, הצלת את חיי."

"מהר! תן לי את הכרוניקה של טורקיה."

ג'אקומו רץ לעבר אחד המדפים; שם הוא נעצר באחת, אילץ עצמו להחוויר ואמר בנימה של הפתעה:

"אבל, כבודו, אין לי אותו."

"אוהו! ג'אקומו, תחבולותיך מגושמות מאוד, ומבטיך מפריכים את דבריך."

"אוהו! כבודך, אני נשבע, הוא איננו."

"אתה משוגע זקן, ג'אקומו; הנה, קח שש מאות פיסטולים."

ג'אקומו נטל את כתב היד ונתן אותו לגבר הצעיר:

"שמור עליו," אמר כאשר הגבר רחק אגב צחוק ואמר למשרתיו בעלותו על הפִּרדה:

"אתם יודעים שאדונכם משוגע, אבל הוא אך זה רימה אדם אוויל. נזיר אידיוט מלא ריק!" אמר אגב צחוק, "הוא מאמין שאני אהיה אפיפיור!"

וג'אקומו המסכן נותר עצוב ומיואש, השעין את מצחו הלוהט על מרצפות חנותו, בוכה מזעם ומביט במועקה ובכאב בכתב היד שלו, מושא דאגותיו ואהבתו, נישא בידי משרתיו השפלים של הגבר רם המעלה.

"אוהו! ארור תהיה! איש הגיהינום! ארור תהיה, ארור מאות פעמים, אתה שגנבת לי את כל שאהבתי עלי אדמות. או! לא אוכל לחיות עכשיו! אני יודע שהוא רימה אותי, המנוול, הוא רימה אותי. אם כך היה, אוהו! אני אתנקם! ארוץ מהר אל מחסום הערבים. מה אם האיש ההוא יבקש ממני סכום כסף שאין לי? מה אעשה אז? אוהו! אפשר למות מזה!"

הוא נטל את הכסף שהסטודנט השאיר על מכתבתו ויצא בריצה.