החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השיש

מאת:
מספרדית: רינת שניידוור | הוצאה: | 2019 | 156 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"אם קיים בימינו סופר הקורא תיגר על כל תחום אפשרי, הרי שזה ססר איירה… כשמתחילים לקרוא את איירה אין שום אפשרות לעצור" רוברטו בולניו

"ססר איירה יהיה הארגנטינאי הראשון שיזכה בפרס נובל לספרות" קרלוס פואנטס

"אני לא נוהגת לקרוא סיפורים קצרים. לרוב הם מעציבים אותי כי הדמויות באות והולכות במהירות רבה כל כך ונראה שלא נפגוש אותן שוב. אבל הסיפורים של איירה נדמים לרסיסים מתוך יקום מחובר ההולך ומתרחב כל הזמן" פטי סמית

"איירה מעורר תחושה צוננת ומרירה-מתוקה – כמו גביע של גלידת תות מורעל." ניו יורק טיימס

"יש שתי אפשרויות: או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכול בעצם אי-הבנה אחת גדולה" לטראס ליברס

"איירה הוא סופר שאין אפשרות לעצור אותו" הגרדיאן

"כל אחת מהיצירות הספרותיות של איירה – כמו כל אחת מהפרעות הקריאה – מחוללת עולם אפשרי." הרפר'ס מגזין

"החשיבות הספרותית של איירה, כמו של סופרי מדע בדיוני רבים, היא בכך שהוא מביא אותנו לפקפוק בקו שבין מציאות ופנטזיה" לוס אנג'לס רוויו

סֵסַר אַיירָה נולד בשנת 1949 בעיירה בדרום הפַּמפַּס של ארגנטינה. הוא היה ילד ביישן וקצר רואי שהעדיף לחסות בספרייה בשעת משחקי הכדורגל. כבר ב־1967 עזב אחת ולתמיד את מקום הולדתו הכפרי, ומאז הוא מתגורר בבואנוס איירס. שנים רבות התפרנס מתרגום מצרפתית ומאנגלית. הוא לימד באוניברסיטת בואנוס איירס ועסק בעריכה ובביקורת ספרותית.

כסופר קנה לו איירה שם של חדשן. לדבריו, מעולם לא סבל מ“תסמונת הדף הלבן“ והוא משוכנע שהוא מהסופרים היחידים שאוהבים באמת לכתוב. לכן הוא כותב מדי יום ביומו, ועד תום השנה הוא מספיק לפרסם שלושה או ארבעה ספרים. עם הזמן הגביל את כתיבתו לפורמט של כמאה עמודים, המספר שנראה לו המתאים ביותר לסוג הסיפורים שהוא רוצה לספר. הביבליוגרפיה שלו כוללת אפוא כמעט תשעים ספרים, שיצאו בהוצאות עצמאיות וקטנות, שלדברי הסופר עדיפות מהגדולות, כי הפצת הספרים שלהן לא סדירה והדבר מאלץ את הקוראים לצאת למסע בעקבות ספריו.

איירה הצליח ליצור סביבו מיתוס של גאון ספרותי, מעין יצור מטורף המסרב לערוך את כתבי היד שלו, מפרסם בכפייתיות ומהמר על אבסורד גובר בכל ספר חדש. הוא אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות בעולם הספרות הארגנטינאי.

מקט: 4-1298-40
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הפשלתי את מכנסיי, הרכנתי את ראשי וסקרתי את רגליי, את המבושים, את הירכיים, את כל המערכת התלת־ממדית המוצקה, המוגבהת מעט בשל הלחץ שהפעיל עליה המשטח שישבתי עליו. היה במראֶה משהו מפתיע, מספק. לא ששכחתי את קיומו של גופי או שהתכחשתי אליו חלילה. אך במהלך כל היום ההוא לא התעכבתי עליו, וייתכן שחלפו כמה ימים מאז עלה בתודעתי, שהייתה עסוקה בבעיות, במחויבויות, בהסחות דעת ובכל המשימות, גדולות כקטנות, שמציבה בפנינו השגרה. עד שלפתע פתאום… הופיעו לפניי, בריאים ושלמים, אברי העונג והניידות שלי, והזכירו לי שאני מצויד גם בכפות רגליים, שאותן לא ראיתי באותם רגעים, ובחזה ובזרועות ובראש ובמכלול שלם של אברים פנימיים, ואפילו בעיניים רואות… האברים הללו הזכירו לי שהחַייתי שבי, הביולוגי, אותו ייצוג חד־פעמי של המין, עדיין חי ונושם; זו הייתה תזכורת של היכולת הגלומה בי, הבטחה של זמן ותנועה. החיזיון היה חטוף; לא התעכבתי להתבונן במראֶה שהכרתי היטב: מה שחשוב היה הרגע הראשון, וכן תחושת האושר הכמוס שהוא הותיר בי, בלי סיבה מפורשת, בלי הצדקה ברורה, ובכל זאת. באמת שלא צריך הרבה כדי להביא אותנו לתחושת התעלות מעל ההתמודדות הסתמית, התובענית, עם היומיום.

כאמור, החוויה ארכה כהרף עין. התעכבתי על התיאור ועל ההסבר של אותו רגע, ועכשיו, משסיימתי, מתברר שאני לא מצליח להיזכר באילו נסיבות הפשלתי את המכנסיים. אין לי ספק שמדובר בשכחה רגעית, כזו שמתנגדת בתוקף לזיכרון כשמנסים לאלצו לצוץ, אבל אחרי זמן מה נכנעת לו באותה צורה תמוהה ופתאומית שבה היא הבליחה. וכשהעט תלוי בידי בגובה של מספר סנטימטרים מהדף, אני מחכה שהזיכרון יגיע… אבל לא, הוא לא עולה. אני מניח שהסיבה לכך היא שאני מנסה להיזכר, והסוד הוא הרי לא לנסות, אלא לשכוח. לשכוח כדי להיזכר. עכשיו אצטרך לחכות קצת, לחשוב על משהו אחר, ואז, צלול ושלם, יעלה הזיכרון, יסלק את הרִיק הקטן הזה וישיב לאירועים את אחדותם המקורית.

אבל מתחוור לי שלפי שעה אני לא מסוגל לשכוח את זה ולחשוב על דברים אחרים. בכל אופן, אני דוחה את העניין למועד מאוחר. כרגע אני לא מסוגל לכך, כי תוקפת אותי (ואני רוצה להתמסר למתקפה הזו: אני רוצה ליהנות ממנה) תדהמה ללא גבול נוכח טיב האירוע. כיצד ייתכן שהורדתי את המכנסיים מחוץ לביתי, לאור יום…? בשתי הנסיבות האלה אני בטוח, כי הן מחוברות לחיזיון עצמו, לחיזיון שנחקק במוחי: האור היה אור יום שמקורו בשמים, ולא אור מלאכותי; ואין לי ספק שלא הייתי בביתי… ובכן? התעלומה גדלה. אדם יכול לשכוח היכן או מתי התעטש, היכן או מתי ראה כלב צ’או־צ’או, או כל אירוע סתמי אחר. אבל הפשלת המכנסיים אינה תקרית שנמהלת ברצף הפעולות וההשגות שלנו, זו אינה תקרית שחולפת מתחת לרדאר, לא הרדאר שלנו ולא הרדאר של הזולת. אני מנסה לדלות פרטים נוספים מתוך החיזיון היחיד, או מתוך הרגע היחיד שנותר בידי. (לפני זמן מה שוב נחת העט שלי על הנייר. ויתרתי על ההמתנה הסבילה). אני מנסה למצוא את החוט שיוביל אותי אל הזיכרון. די בפרט קטן אחד… אך הפרט היחיד שאני מצליח לדלות מתהום הנשייה מסקרן להדהים: בשעה שהפשלתי את המכנסיים, ישבתי על שיש.

על שיש? התימהון שלי מרקיע לשחקים. אין לי ספק שאכן ישבתי על שיש, כי השיש, או המילה שיש לפחות, דבקה איכשהו בתחושה המקורית. אין לשיש שום קשר לאושר שחשתי, ובכל זאת, הוא נוכח שם: שיש.

גם בשלב זה, תחושת האושר שפתחתי בה מסרבת להתפוגג. השכחה העיקשת, שמסרבת להשיב לי את נסיבות האירוע, אינה מצליחה לכבות אותה; וגם תעלומת השיש אינה גורמת לה לדהות. למעשה, נהפוך הוא, השיש מעניק לה מידה של ניכור, של פאר אקזוטי, של מונומנטליות עתיקה. וזו מתווספת אל אותו תימהון, שכרוך כשלעצמו במידה לא מבוטלת של סיפוק. אני, שלא חדל להתאונן על חיי המשמימים והאפרוריים, ניצב פתאום בפני אירוע נועז וחשוב, שכמוהו כהרפתקה כמעט. אינני מתכחש לכך שאפשר שמדובר בתקרית סתמית, ואף נתעבת ומדכאת. האפשרות הזאת אמנם קיימת, אבל אני מלכתחילה מסתייג ממנה, שכן היטב אני מודע לביישנותי ולשתקנותי. אולם הודות לחלל המבורך בזיכרוני, ניתן לי לנצור את אי־הוודאות, משכנם של הספרותי והאגדי. כאן טמונים ערכו הנשגב ושבריריותו של הרגע שאחרי: לפתע פתאום, מן הסתם בעוד כמה רגעים, יעלה הזיכרון, כל החלקים ימצאו את מקומם, יימצא הסבר לשיש, מעוגן בהקשר, והחיזיון המאושר של רגליי העירומות יהיה מקור שמחה קטן, נטול הצדקה, מן הסוג שמציעים החיים, ואפילו חיי נטולי העניין.

כך שלמעשה, אין לי שום עניין להיזכר. מה שלפני רגע היה ראוי למאמץ בעיניי, כעת ראוי בעיניי למאמץ בכיוון ההפוך. אני רוצה לחשוב על משהו אחר, במטרה לשמר את השכחה; ומצד שני, אני זוכר שהדרך היעילה ביותר להיזכר במשהו היא לא לנסות להיזכר בו, אלא לחשוב על משהו אחר. מכל מקום, זה בלתי נמנע מבחינתי, כי פתאום עולה עוד משהו במוחי. אני תוהה מדוע זה ביקשתי לתעד בכתב את הרגע המקורי. אני מנסה לשחזר את ההחלטה. אם כי למעשה, לא חשוב אם לא אצליח לשחזר אותה (חבל על הטרחה), מפני שיש באפשרותי לקבל את ההחלטה מחדש, ורוב הסיכויים שהיא תהיה בעלת מאפיינים דומים, שכן לא חל בי שום שינוי ממשי מהרגע שהתיישבתי לכתוב.

ביקשתי לשמר, בשחור על גבי לבן, אושר, שגם אם היה מזערי ונטול הצדקה, היה נותר ללא כל משענת בלעדי זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השיש”