החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על איל כהן

איל כהן נולד בשנת 1970 במרכז הארץ בבית חילוני וגדל כאתאיסט. לאחר שירות צבאי יצא לטיול במזרח הרחוק, בהודו נפגש לראשונה במדיטציה והתחיל לעסוק בה באינטנסיביות רבה במשך כשנה וחצי. באחד הלילות, בעודו שקוע במדיטציה, חווה חוויה חוץ גופית, שבעקבותיה ... עוד >>

האוצרות האבודים – חורבן הממלכה

מאת:
הוצאה: | ספטמבר 2025 | 493 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

קשה להאמין שכבר יותר משנה וחצי אנחנו נמצאים במציאות ההזויה הזאת. הלב נחמץ בכאב למחשבה על אחינו ואחיותינו שעדיין נמצאים בשבי האויב האכזרי, וגוועים ברעב יום אחרי יום.

משפחות שכל רצונן הוא לראות את אהוביהן ולחבקם באהבה, מצפות לאיזשהו בדל מידע שיבהיר את מצבם של היקרים להם מכל.

עם שלם שליבו נמצא במנהרות ובמרתפי החמאס. עם שלם שמייחל לראות את החטופים יושבים בחיק משפחותיהם. בודדים שהפכו לסמל למצב העם. כל חטוף שמשוחרר ממלא את הלב בשמחה והתרגשות. כל חטופה ששבה לחיק העם ממלאת את הנשמה בתחושת ניצחון וגאווה על היותנו בני אותו העם.

סיפורי גבורה של מבחר הלוחמים שמוסרים את נפשם למען אחיהם שבשבי. אנשים שנכנסים אל תוך התופת מתוך הכרה שכשישובו מהקרב, כבר לא יהיו אותם האנשים שיצאו. חלקם פצועים ופגועים גופנית, כולם פצועים ופגועים נפשית, וחלקם לא ישובו לעולם.

הורים לילדים הולכים לתוך הסכנה מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך ידיעה שהם הולכים להגן על דבר גדול ונשגב יותר מהאינדיבידואל. מוכנים לעשות הכול למען העם והמדינה. לוחמים שבידם האחת נושאים רובה ובידם השנייה מחזיקים בספר התורה, ממלאים את הלב בגאווה על כך שאנו משתייכים לעם הזה.

"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" – יש הרואים בזה סיסמה, ויש הסבורים שזהו סלוגן יפה, אך המשפט הזה מבטא את מהות העם הזה. עם הנצח איננו קיבוץ מקרי של יחידים שהגיעו למקום מסוים, ולכן נחשבים לעם. איננו אומה שהאזור הגאוגרפי יוצר את זהותה, כדי שתוכל להגן על פיסת הקרקע שעליה היא יושבת.

עם הנצח איננו נשען רק על עברו, אלא במיוחד על עתידו. זהו עם שתפקידו להאיר לכלל האנושות את הדרך בה עליה ללכת, ועל כן נרדף ונטבח במשך כל הדורות. עם שלמרות הרדיפות, הגזרות, ההשמדה והניסיונות לפורר את מהותו – עומד זקוף מול הרוחות המנשבות שמבקשות לעקרו. זו מלחמת החושך באור, הרע בטוב, האכזר ברחמן. מלחמה שבסופה רק אחד מהצדדים יוכל לשרוד.

בכאב רב אני שומע את הרוחות הנושבות מכל קצוות העולם, המבקשות להכתים את מלחמתנו בחמאס ולהטיל עליה את אות הקלון של רצח עם. אנשים חסרי דעת ובינה מציבים זה מול זה את פעולות הטרור ואת המלחמה הלגיטימית של לוחמינו. עמים מציגים את הלוחמים כפושעי מלחמה ומאיימים עליהם בפקודות מאסר ובעונשים חמורים. אותם עמים ששחטו, שרפו וטבחו בעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה, מנסים לטבוח בו שוב – הפעם על ידי כפיית ידיו בכבלי חוק בינלאומי, שפרשנותו העקומה אוסרת עליו להגן על עצמו מהשמדה.

הכאב גובר כאשר קולות נלוזים כאלו נשמעים מבני עמנו – הוגי דעות, אנשי רוח, אמנים, אנשי אקדמיה "נאורים", פוליטיקאים וגנרלים בעלי שאיפות פוליטיות מובהקות – היוצאים חוצץ נגד זכותנו וחובתנו המוסרית להגן על עצמנו מפני אויב אכזר. אותו אויב שטבח, רצח, שרף, אנס ועשה מעשי זוועה שהאוזן והעין לא יכולות לשאת.

צרחותיהם של הבודדים הללו, המעוטרים לכאורה בכתר האליטה החברתית של המדינה ומקבלים גיבוי ממערכת המשפט ופקידי ממשל, נשמעות בקול רם יותר מקולם של מאות אלפי הלוחמים המגנים בגופם ובנפשם על עמם. שופרות התקשורת מגבירים את קולם פי מאות, ומחרישים את זעקת הקרב של לוחמי ישראל.

הדרך עוד ארוכה. מהמורות ואבני נגף רבות עוד צפויות לנו בטרם נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אך בתוך כל הבלגן הזה, חרף הקשיים, יודע כל יהודי בליבו שהוא שייך לעם הנצח. וכי יהיה מה שיהיה – עם הנצח ינצח.

יהי רצון שהקריאה בספר הזה תחזק בלב כולנו את ההכרה שאנחנו שייכים לעם הנצח, ושהאור והטוב ינצחו בסופו של דבר.

כולנו תפילה לשלום לוחמינו, לעילוי נשמת ההרוגים והנרצחים, ולהחזרת כל החטופים לבתיהם במהרה – "ושבו בנים לגבולם…"

 

עשרת השבטים כבר יצאו לגלות. בארץ ישראל נותרה ממלכת יהודה בלבד – ממלכה המאוימת תדיר על ידי שכנותיה מן הצפון.

עול אשור מונח דרך קבע על צווארה, ולאחריו עול בבל הידועה לשמצה. ממלכה המנסה להיאחז בעצמאות כלשהי ולשמור על ייחודה.

אלו שנים של קיצוניות ותהפוכות. מלכים מושכים אחריהם את העם לדרכם האישית, מבלי להתחשב באזהרות הנביאים. הרצון הטבעי לחופש ולחרות משעבוד העמים הופך במהרה לניסיון לפריקת עול מלכות שמיים. סיאוב וטומאה עד קצה גבול האפשרות חותמים את הגולל על העם, ומובילים אותו לגלות ולחורבן ירושלים ובית המקדש.

אחרי שנים של קריאות נביאים ומאמצי מלכים נאמנים להשיב את העם למוטב – גם ממלכת יהודה יוצאת לגלות, בעקבות אחותה ממלכת ישראל.

קוראים רבים משתפים אותי כי הם מתאכזבים מהתמונה הקשה שמתוארת בספרים. אני נענה להם בחיוך: אינני התסריטאי וגם לא הבמאי של ההיסטוריה – רק אדם שמשקף את העבר, כדי שנוכל ללמוד ממנו לעתיד.

הספר הזה, התשיעי במספר, הוא כנראה המטלטל ביותר מבין כל הספרים עד כה. המציאות הכואבת והנוקבת חודרת את כל שכבות ההגנה. אני מבקש מכם ללבוש שריון קשקשים עבה לפני הכניסה למסע העקוב מדם.

ירמיהו, יחזקאל, דניאל ונביאים נוספים ילוו אותנו בדרכנו.

מסע קשה וכואב – אך עם תקווה לעתיד טוב יותר.

"ויש תקווה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם…"

 

 

איל כהן נולד בשנת 1970 במרכז הארץ בבית חילוני וגדל כאתאיסט. לאחר שירות צבאי יצא לטיול במזרח הרחוק, בהודו נפגש לראשונה במדיטציה והתחיל לעסוק בה באינטנסיביות רבה במשך כשנה וחצי. באחד הלילות, בעודו שקוע במדיטציה, חווה חוויה חוץ גופית, שבעקבותיה החל תהליך של חיפוש שהוביל בסופו לחזרה בתשובה. לאחר הנישואין, עברו איל ואשתו להתגורר בצפת, שם המשיך את לימודיו התורניים. כשנולדו ילדיו הראשונים (תאומים אחרי עשר שנות צפייה) החל לעסוק בכתיבת ספרי תורה, בעודו ממשיך ללמוד רוב היום וללמד בשעות הערב . ערב קיצי אחד, מערבי צפת הנעימים, ישב איל וכמה חברים בחצר ביתו והשיחה קלחה מעניין לעניין. אחד החברים צחק לפתע ואמר: "וואלק דוד המלך היה בלגניסט לא קטן", איל התבונן בו בניסיון להבין על מה הוא מדבר. כחוזר בתשובה, חסיד ברסלב מזה עשרים שנה, הופתע איל מיחסו המזלזל של החבר, אף שאיננו שומר תורה ומצוות. עדיין, הדרך שהוא דיבר על קודשי ישראל בזלזול כזה הייתה תמוהה בעיניו. חבר אחר שישב עמם, הנמנה עם שומרי התורה והמצוות הצטרף לדעתו של החבר המשותף, בהציגו את דמותו של משיח ה' כאדם נאלח שכל פעולותיו היו בגלל אינטרסים ומידות מושחתות. השיחה זעזעה את איל עד עמקי נשמתו – כאדם שחוקר, לומד ואוהב את דמותו הנערצת של דוד המלך הכאב פילח עמוק. כששאל מהיכן הם שאבו את ה"מידע" ההיסטורי המסולף, אמרו כי הם קראו את העובדות הללו בספר, שנכתב על ידי אישה שפעם הייתה חרדית. הניסיונות להסביר,  לנמק, להבהיר, נדחו – התגובה הייתה: "הרי כך היא כתבה". "ניסיתם לקרוא בתנ"ך? בחז"ל? במפרשים?", הקשה איל. התגובה הייתה: "למי יש זמן וכוח לזה! הספר שלה סוחף, קל ונעים לקריאה". מבלי הכנה מוקדמת החל איל לכתוב את סיפור חייו של דוד המלך. כשנתיים ארכה הכתיבה, בירור במקורות היהדות עד היכן שידו מגעת. תנ"ך, תלמוד, מדרשים, זוהר, מפרשי התנ"ך הראשונים והאחרונים .עשרות ומאות ספרים שליבנו, ביררו והבהירו את דמותו וחייו של דוד מלך ישראל . הספר על דוד המלך יצא לראשונה תחת הכותר "אהבת המלך דוד", וגרף תגובות נפלאות של מאות ואלפי קוראים. איל הוצף בשאלות: "מה עם שאר גיבורי התנ"ך? מה עם עוד ספרים?". הוא החל בכתיבה על דמותו של משה רבנו ודורו, כתיבה שארכה עוד כשנתיים, שקיבלה את הכותר "דור המדבר" אך בטרם יציאתו לאור עלתה השאלה: "למה לא להתחיל מההתחלה?!". איל קפץ למים הגועשים וכתב את "ימי בראשית", גם כן כשנתיים, התורה נכתבה. השאלה: "אבל מה עם יהושע ושופטים? צריכים לחבר את התורה עם דוד המלך!", לא הייתה צריכה להישאל. מסע נפלא שארך עוד כשנתיים והספר "ימי שופטים" הוכן. מאז יצאו עוד חמישה ספרים: "מלכות שלמה", "שתי הממלכות" "מלחמות המלכים" "חזיונות ומלכים" ו- "חורבן הממלכה". כיום איל עומל על חיבור סיפרו העשירי…

מקט: 978-965-571-771-6
קשה להאמין שכבר יותר משנה וחצי אנחנו נמצאים במציאות ההזויה הזאת. הלב נחמץ בכאב למחשבה על אחינו ואחיותינו שעדיין נמצאים […]

פרק א'
מנשה

הנער הצעיר ישב על מצבת אבן הרחק מההמון. נחיל האנשים הבוכים במר נפשם העלה חיוך קל על פניו. שעות רבות התבונן באנשים העולים על דוכן ההספדים, המפארים את האיש שזה עתה נפטר. הוא נשען לאחוריו, עוצם עיניו, מתענג על קרני השמש האחרונות של היום שמתקרב לסיומו. העליצות מפעפעת בליבו הצעיר, המחשבות על העתיד משעשעות את נפשו. קול קריאת אישה הקוראת בשמו מרחוק, גורם לו לפקוח את עיניו. הוא מתיישב, מביט לעבר האישה הקוראת לו. באנחה קלה, מסיר את החיוך מעל פניו, מעלה על עצמו ארשת דכדוך.

'איפה אתה?! כולם מחכים להספד שלך על אביך!', אומרת האישה בגערה קלה.

הנער נאנח, כביכול משא כבד רובץ על ליבו, 'אינני יכול להספיד אותו, את יודעת שאינני אוהב לדבר מול קהל', אומר חלושות.

'אבל יקירי, זוהי חובתך! אתה עומד לרשת את מקומו של אביך, והאנשים מצפים ממך שתאמר דברי הספד…', אמרה בתחינה.

הנער גיחך, 'איני חושב שהם באמת רוצים לשמוע מה יש לי לומר. הם רוצים שאתנהג על פי המוסכמות החברתיות שהם רגילים אליהן – הבן מספיד את אביו, מבטיח שישמר את מורשתו האדירה וכל שאר ההבלים האלה. אינני רוצה לעמוד מולם ולשקר במצח נחושה', אמר כשהוא מרים לאיטו את ראשו ומישיר עיניו לאימו.

'אבל מדוע, יקירי? אני מבינה שזה קשה לך אבל עליך להתגבר. אתה המלך שלהם עכשיו ויש לך חובה מוסרית כלפיהם', המשיכה האם להפציר.

'אמרתי לא!!!', סינן הנער בכעס. 'לא אשתתף בקרקס שלהם! אני חוזר לארמון!' הוא קם ממקומו, הפנה עורפו לאימו והחל צועד לעבר הארמון הנראה ממרחק.

עיניה של חפצי-בה התמלאו דמעות, רעד קל עלה בגופה למראה סרבנותו של בנה הצעיר. היא עשתה את דרכה חזרה אל ההמון הסופד, חוככת בראשה איך להסביר את סירובו של מנשה להספיד את אביו.

ישעיהו הביט בבתו, המתקרבת אליו כשהיא מוחה את דמעותיה. 'אל תדאגי בתי', אמר ברוך, 'זה טבעי שיהיה קשה לנער צעיר כזה לעמוד מול קהל ולשאת דברי הספד על אביו. את יודעת שהוא נער מופנם. אני אתנצל בשמו של מנשה על שאיננו מספיד את אביו, אנשים יבינו… יהיה בסדר. הנה, תני לה יד', אמר לבתו ומסר בידיה את ידה הקטנה של נכדתו, 'שלא תלך לאיבוד בתוך הקהל העצום הזה'. הוא חייך לחפצי-בה חיוך מעודד ועלה על הבימה.

'לצערי, לא יישא מלכנו החדש דברי הספד על אביו חזקיהו המלך, עליו השלום', אמר הנביא הזקן בקול שנשמע למרחוק. 'אני מתנצל בשמו ומבקש שתבינו כי קשה לנער צעיר להספיד את אביו, שהיה מגדל אור ענק בשמי ישראל. רבותיי, הערב עומד לרדת. עם כל הכאב, חייבים אנחנו לסיים את ההספדים ולשוב אל העיר. עוד מעט יבואו הנה אנשים לבנות בית מדרש סמוך לקבר מלכנו האהוב, על מנת שכל מי שיחפוץ יוכל לבוא וללמוד בו. ראוי הוא חזקיהו המלך, מלכנו האהוב שהרבה תורה בישראל, יותר מכל מלך אחר לפניו שתוקם ישיבה על קברו ובה ילמדו אנשים את התורה, שהייתה עמוד אש לנגד עיניו. בשם המשפחה וכל העם אני מודה לכל מי שהגיע לכבד את מלכנו האדיר בדרכו לעולם האמת…'. ישעיהו ירד מהבמה והחל את דרכו לעיר. חלק מהקהל נפנה מהמקום בבכי, תלמידים רבים נשארו במקום לסייע לקבוצת האנשים שהגיעו לבנות את בית המדרש על קברו של המלך.

מנשה פסע אל תוך אולם המלכות, המקום שבקושי ביקר בו בילדותו. בגלל רצונה של אימו לחיי משפחה של אנשים רגילים, נאלץ לחיות עם הוריו בפינה נידחת בארמון. הוא התבונן בכס המלכות האדיר, נזכר בהוראות שנתן לו אביו על מנת לעלות על הכיסא מבלי להיפגע. בזריזות, עלה במעלות המובילות אל הכיסא והתיישב בצחקוק. הוא מביט ביונת הזהב ההדורה המובילה אל ידיו בדרך נפלאה את ספר התורה, כפי שהסביר לו אביו. הוא הרים את ידו אל עבר היונה, ובשאט נפש העיף את הספר האחוז במקורה.

אחד השומרים העומדים מאחורי הכיסא רץ ממקומו מפינת ההיכל והרים את הספר בחרדת קודש. הוא נישק את הספר ומיהר להביאו אל מול מרגלות הכיסא, להשיבו אל המלך הצעיר שמידו נשמט הספר.

מנשה הביט בשומר המבוגר המנשק את ספר התורה, חוכך בדעתו איך לפעול. 'הנח אותו למטה בינתיים, אני צריך להתרגל לכל הכיסא הזה. אנחנו הרי לא רוצים שהספר ייפול שוב…', אמר מנשה בכובד ראש.

השומר הניד בראשו לשלילה, 'חס ושלום, אדוני המלך. חשבתי שהלב שלי מתרסק כשראיתי אותו נופל…', אמר כשהוא מחבק את הספר באהבה.

מנשה חייך חיוך קל וירד מרום הכיסא. הוא טפח בידו כמעודד על כתף השומר. 'קרא לאחד המשרתים שמכירים היטב את הארמון, אני רוצה שיערכו לי סיור בבית החדש שלי. איני מכיר את המקום בכלל…', אמר בחיוך.

השומר מיהר לעשות את רצון המלך. משרת זקן הגיע בחופזה אל המלך והשתחווה אפיים ארצה. 'אדוני המלך ציווה שאבוא להכיר לו את ארמונו', אמר כשפניו הרצוצות וחרושות הקמטים מביעות כאב ועצב.

'אני רוצה סיור מקיף בכל הארמון, אבל ראשית, הראה לי את החדר שבו חי סבי, אחז המלך', ציווה המלך כשהוא מתעלם ממבע פני האיש.

'בוודאי, אדוני המלך. זכיתי לשרת את אביך כל ימי חייו כשהוא היה בארמון. גם את אחז המלך שירתי. אני כאן כבר יותר מארבעים שנה, ולמעלה מעשרים שנה אני ממונה על כל משרתי הארמון', אמר בחשיבות עצמית. הוא החווה למלך הצעיר את הכיוון אשר עליו ללכת, ופסע מאחוריו, מוביל את המלך הצעיר במסדרונות הארמון הארוכים.

'אם תרשה לי, אדוני', אמר המשרת, ומבלי להמתין לתשובה פתח לרווחה את שתי דלתות העץ המעוטרות.

מנשה פסע אל תוך החדר, משתדל להשוות למבטו ארשת סתמית. הוא התבונן על המיטה האדירה הניצבת בלב החדר, העומדת בגאון על בימה נישאה.

'מלאכת מחשבת של מיטב האומנים', אמר המשרת, 'אחז המלך תכנן אותה בעצמו. היא עשויה כולה מעצי דובדבן משובחים'. המשרת נאנח קלות, 'אביך המלך מעולם לא השתכן בחדר זה כי, כידוע לך… לצערנו… אדוננו אחז לא…'.

מנשה הסתובב אל המשרת כנשוך נחש, 'לא ביקשתי ממך להחוות את דעתך הנלוזה על אבותיי!!!', הרעים בקול, כשהוא נועץ מבט נוזף בזקן.

המשרת הזקן החוויר כסיד, 'מחילה, אדוני המלך… חשבתי…', אמר ברעדה.

'אף אחד לא משלם לך בשביל לחשוב!!! יש לך מזל שאני היום במצב רוח טוב, אחרת היית מוצא את עצמך בבור הכלא או בבית הקברות!', סינן המלך הצעיר בזעם. 'עוף מכאן, זקן! איני רוצה לראות את הפנים המדכאות שלך שוב בסביבה! לפני שאתה עף מהארמון, שלח הנה את אחת המשרתות הצעירות, אחת שיודעת לחייך ולבלום את פיה אם לא מצווים עליה לדבר!'.

המשרת הזקן הרכין את ראשו באימה ומיהר לצאת מהחדר. יודע הוא כי איבד את מטה לחמו, ומנסה להבין בליבו אם שמח הוא או עצוב על שיפסיק לעבוד בארמון ולהיות ראש המשרתים של המלך החדש, שכנראה שונה מאביו בתכלית.

מנשה הביט בגיחוך במשרת הזקן הבורח מהחדר. הוא קפץ על המיטה הענקית, מתהפך מצד לצד בהנאה. 'הגודל של המיטה הזאת הוא אדיר! לפחות ארבעה מטרים על ארבעה מטרים!', חשב לעצמו. 'זקני אחז ידע איך לחיות חיים טובים! איני מצליח להבין את ההורים שלי, חזקיהו וחפצי-בה! כל הבית שחיינו בו היה קטן יותר מהחדר הזה! מיטות קטנות שבקושי אפשר להסתובב עליהן לצד השני מבלי ליפול. עתיד חדש נראה באופק! אפשר להתחיל סוף סוף לחיות!'. צחוק פרץ מפיו בעקבות מחשבתו: 'איך אמרו המספידים? במותו ציווה לנו את החיים!'. צחוקו עלה והתגלגל, 'במותו נתן לי את החיים!!!', אמר בקולו הצוחק.

שיעול קל שעלה מפתח החדר משך את תשומת ליבו. הוא הזדקף על מרפקיו והביט במשרתת המפוחדת העומדת בפתח החדר. המלך הצעיר חייך למשרתת, 'אל תדאגי, איני נושך', אמר בחיוך ערמומי. 'אני מבין שהמשרת החצוף שליווה אותי לכאן הצליח להפחיד אותך מאוד', אמר בצחוק. 'הזקנים האלה חושבים שבגלל שהם זקנים מותר להם לומר לצעירים כל מה שהם חושבים'. הוא הביט במבט כואב בצעירה הדוממת בשתיקה, 'אמרי לי, לא מכעיס ומרגיז אותך שהזקנים מנסים להשתלט לך על החיים?! שהם תמיד מסתכלים עלייך מלמעלה כאילו בגלל שהם זקנים הם יודעים הכול טוב יותר ממך?!'.

המשרתת הנהנה בראשה חלושות לאות הזדהות.

'הקשיבי, איני רוצה שתקבלי עליי דעה קדומה שאינה טובה מהזקן העתיק שגירשתי מכאן', סח באנחה. 'את יודעת, רק היום נפטר אבי, והזקן הזה מתחיל לדבר אליי כאילו הפכתי להיות תלמיד שלו. האמת היא, שהוא ממש הרגיז אותי. מדבריו נשמע שהוא תיכף יתחיל להטיף לי מוסר'. הוא נעץ עיניו במשרתת, בוחן את יופייה העדין, 'כמה זמן את בארמון?', שאל.

'שנתיים, אדוני המלך', ענתה בלחישה.

המלך נראה מהורהר, 'אני בטוח שהזקן הנרגן לא עשה לך חיים קלים…', אמר כשהוא מתבונן בפניה.

הבחורה הניעה את ראשה בהסכמה.

המלך קם ממקומו והתקרב למשרתת, שנראה שדמעות נקוות בעיניה. 'ספרי לי, בבקשה', אמר בלחש. 'אל תדאגי, לא אומר לאף אחד את מה שתספרי לי…'. הוא הגיף את הדלתות הגדולות, 'אף אחד גם לא ישמע אותך'. הוא אחז ביד הצעירה הרועדת והוביל אותה לפנים החדר. המלך סימן לה להתיישב על המיטה בעודו מביא בקבוק יין ושתי כוסות.

המשרתת הביטה בפחד במלך הצעיר, 'אדוני המלך, אני אמורה לשרת אותך, לא אתה אותי!', אמרה כשראתה את המלך מוזג לה כוס יין.

'שטויות! עכשיו איננו בתפקיד של מלך ומשרתת, אנחנו חברים לסוד!', אמר בחיוך, 'אני רוצה שתספרי לי את כל מה שאת יודעת על מה שמתרחש בארמון. איני יכול לשמוע אמת מהזקנים היבשים, הם ישקרו לי וינסו לגרום לי להיות זקן כמותם!'. המלך הגיש לה את כוס היין, מסמן לה לשתות כשהוא מוריק את הכוס לקרבו. המשרתת לגמה מעט מהיין, מחייכת בהנאה מהטעם המשובח. מנשה סימן לה לסיים את הכוס בטרם מזג לשניהם כוס נוספת, והתיישב לצד המשרתת.

'קדימה, בבקשה, ספרי לי…', אמר בחיוך רחב כשקולו כביכול מתחנן.

המשרתת חייכה והחלה לספר בלחש למנשה את כל המתרחש בארמון. מנשה מביט בה בהתפעלות, מבין שישנם דברים רבים שרק משרתי הבית יודעים. הוא מוזג לשניהם כוסות נוספות, תוך שהוא מנתב את השיחה לדלות מידע על הלך הרוחות בבית המלכות. 'יש כאן מלא זקנים!', אמרה המשרתת בצחקוק מבושם. 'המלך חזקיהו דאג שרוב המשרתים והמשרתות יהיו זקנים, ורובם מכוערים'. היא קרצה למלך ואמרה: 'במיוחד המשרתות…'.

'אז איך בחורה צעירה ויפה כמוך הצליחה להשתחל למאורת הזקנים?', שאל מנשה בצחקוק.

המשרתת פרצה בצחוק פראי, 'אבי הכניס אותי לעבודה הזאת…', אמרה כשהיא צונחת לאחוריה בשכרות.

'אם כן, אביך צריך להיות מקושר מאוד למלכות… מי זה אביך? איך הוא הצליח לעשות את זה?', שאל מנשה בסקרנות.

המשרתת המשיכה לצחוק בהנאה דקה ארוכה. היא הניחה את אצבעה על פי המלך בחיוך שובה ואמרה: 'טיפשון, לא הבנת? הזקן הנרגן והמרגיז, ראש המשרתים, הוא אבי', היא פרצה שוב בצחוק מתגלגל, 'איזה כיף שהוא לא יהיה בסביבה יותר!!!'.

מנשה התפרץ בצחוק ואמר: 'נעים להכיר אותך… איך אמרת שקוראים לך?', שאל בחיוך.

'לא אמרתי, אבל קוראים לי צילה', אמרה בצחקוק.

'נעים להכיר צילה, בת ראש צוות משרתי הארמון לשעבר. שמי מנשה', סח כביכול ברשמיות.

צילה הרצינה את פניה, 'אני יודעת, הוד מלכותו המלך מנשה', אמרה.

'צילה, קראי לי מנשה, אנחנו חברים…', המלך קרץ לצילה בחיוך.

צילה צחקה באושר ואמרה: 'אם כך המלך רוצה, אז כרצונך אעשה, מנשה המתוק'.

'בת כמה את, צילוש יקירתי?', שאל בחיוך שובה לב.

'לפני חודש מלאו לי שבע עשרה שנים', אמרה כשהיא מבדרת את שערה הארוך.

'אז אנחנו כמעט באותו גיל…', אמר המלך כמופתע.

צילה צחקה. היא הניחה את ידה על לחיו החלקה ואמרה כמתריסה לפניו, 'נושנוש, אני יודעת שאתה רק בן שתים עשרה, כולם יודעים את זה'.

מנשה החל לדגדג את המשרתת הצוחקת באושר. 'האמת היא, שלא מפריע לי שאת זקנה', אמר כשהוא פורץ בצחוק. 'צילוש, עכשיו שאבי ואביך לא בסביבה, נראה לי שאני ואת יכולים להתחיל את מסיבת השחרור של הצעירים מהזקנים', אמר בחיוך רומז.

'אבל זה אסור!…', אמרה בחיוך רב משמעות.

'מתוקה, מי שמחליט מה מותר ומה אסור זה רק נושנוש המלך שלך… ואם עדיין לא שמת לב, אז המלך שלך זה אני…', אמר בלחישה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האוצרות האבודים – חורבן הממלכה”