"'אני מאוהב באשתי,'" הוא אמר. הערה מיותרת, כיוון שלא פקפקתי בקשר שלו לאישה שהוא נשוי לה. הלכנו כעשר דקות ואז הוא חזר על דבריו. פניתי להביט בו. הוא החל לספר לי את הסיפור שאני מתכוון לכתוב. מה שהעסיק אותו קרה במהלך כשבוע, שנדמה כעמוס ביותר בחייו. הוא עמד להינשא ביום שישי אחר הצהריים. ביום שישי בשבוע הקודם הוא קיבל מברק המודיע על מינויו לתפקיד ממשלתי. קרה דבר נוסף שהסב לו גאווה ושמחה רבה. היה לו הרגל לכתוב בסתר חרוזים ובמהלך השנה הקודמת כמה מהם הודפסו בכתבי עת לשירה. אחת האגודות, המעניקות פרסים לשיר שהם סבורים שהוא הטוב ביותר שפורסם במהלך השנה, פרסמה את שמו בראש רשימתם. סיפור ההישג שלו הודפס בעיתונים בעיר מגוריו ואחד מהם גם פרסם את תמונתו." [פתיחת הסיפור "האישה האחרת"]
"ההזיה על אישה אחרת, כמעט אלמונית, נעשית בהירה ומובחנת, כמו בהגדרתו של רנה דקארט: 'מה שאני תופס באורח בהיר ומובחן הוא אמיתי.' כלומר, האישה אמיתית יותר מארוסתו ואי אפשר להתכחש לה כי היא האמת. והאמת הזאת היא הטבע והתשוקה המעורטלת מכל העכבות התרבותיות, כמות שהיא." [מתוך אחרית הדבר מאת סמדר גונן]
שרווד אנדרסון (1941-1876) היה סופר אמריקני שנודע בעיקר בשל סיפוריו הקצרים. הוא הפסיק ללמוד כשהיה בן ארבע עשרה. בתחילת דרכו היה איש עסקים ולאחר שעבר התמוטטות עצבים עזב את עסקיו והתמסר לכתיבה. רבים מסיפוריו ממוקדים בזיכרונות ילדותו מהעיירה קליבלנד שבה גדל, ועליהם מבוסס ספרו הידוע ביותר "וויינסברג, אוהיו".
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
42.00 ₪
מקט: 4-644-1163
הרומן האבוד
הוא אמר שזה היה כמו חלום. אדם שכזה, סופר. ובכן, הוא עובד במשך חודשים וייתכן גם שנים על ספר ושום מילה לא נכתבה. אני מתכוון שמוחו עבד. מה שעתיד להיות הספר נבנה מעצמו, ואז נהרס.
בדמיונו, דמויות נעות, רצוא ושוב.
אולם הזנחתי משהו שצריך להיאמר. אני מדבר על סופר אנגלי מסוים שזכה לתהילה, ואת שאירע לו פעם.
הוא סיפר לי על כך יום אחד בלונדון בעת שהתהלכנו יחד. היינו יחד שעות. אני זוכר שעל גדת התמזה הוא סיפר לי על הרומן האבוד שלו.
הוא בא לראותני במלון מוקדם לפנות ערב. הוא דיבר על כמה סיפורים שלי. "אתה כמעט נוגע במשהו, לפעמים," הוא אמר.
הסכמנו שאף אחד לא באמת הגיע לעצם העניין.
ואם מישהו אכן הגיע אליו, אם באמת הוא פגע למטרה. אתה מבין, אם הוא קלע בול.
מה ההיגיון שמישהו ישתדל לעשות משהו אחרי זה?
אני אומר לך מה, כמה מהברנשים הקשישים כמעט התקרבו לשם.
קיטס, אה? ושקספיר. ג'ורג' בּוֹרוֹ ודֵפוֹ.
בילינו חצי שעה בהחלפת שמות.
הלכנו יחד לסעוד ולאחר מכן לשוטט. הוא היה גבר קטן, שחור, עצבני, קווצות שיער מדובללות מבצבצות מתחת לכובעו.
התחלתי לדבר על ספרו הראשון.
אך לפני כן, הנה תקציר סיפור חייו. מוצאו ממשפחת איכרים ענייה מאיזה כפר אנגלי. בדומה לכל הסופרים, כבר מההתחלה הוא רצה לכתוב.
לא הייתה לו השכלה. בגיל עשרים הוא התחתן.
היא הייתה כנראה בחורה מכובדת מאוד ונחמדה. אם זיכרוני אינו מטעני, היא הייתה בתו של כומר בכנסייה האנגליקנית.
בדיוק מהסוג שעימה לא היה אמור להתחתן. אבל מי יודע במי מישהו יתאהב — או למי יינשא? מעמדה היה גבוה משלו. היא הייתה בוגרת קולג'; משכילה.
אין לי ספק שסברה שהוא אדם נבער.
"היא גם חשבה שאני גבר חמוד. לעזאזל עם זה," הוא אמר בהתייחסו לכך. "אני לא חמוד. אני שונא מתיקות."
הגענו למעין אינטימיות, בשוטטנו בלילה בלונדון, ומדי פעם נכנסנו לפאב כדי לשתות.
אני זוכר שכל אחד מאיתנו לקח בקבוק מפאת החשש שהפאבים ייסגרו לפני שנסיים לשוחח.
מה שסיפרתי לו על עצמי ועל הרפתקאותיי, איני זוכר.
העניין הוא שניסה לעשות מאשתו סוג של פגנית, אך האפשרות הזו לא הייתה קיימת בה.
היו להם שני ילדים.
לפתע הכתיבה התפרצה ממנו, כלומר, ממש כתיבה.
אתה מכיר אדם כזה. כשהוא כותב, הוא כותב. הייתה לו סוג של עבודה בעיירה האנגלית שלו. אני סבור שהוא היה פקיד.
כיוון שכתב, הוא בוודאי הזניח את עבודתו, את אשתו וילדיו.
הוא נהג לשוטט בשדות בלילות. אשתו הייתה גוערת בו. מובן שהיא נשברה לגמרי, ככה זה. אף אישה אינה יכולה לסבול שמי שהיה המאהב שלה יזנח אותה ויעדיף את עבודתו.
אני מתכוון לאמנים כמובן. הם יכולים להיות מאהבים מהמעלה הראשונה. ייתכן שהם המאהבים היחידים.
והם חסרי רחמים לגמרי בהשלכת אהבתם האישית הצידה.
אתה יכול לדמיין את תחזוקת הבית. האיש סיפר לי שבבית שבו חיו אז, כאשר עדיין גרו בעיירה האנגלית, היה חדר שינה קטן בקומה העליונה.
האיש נהג לחזור הביתה מעבודתו ולעלות למעלה. הוא עלה למעלה ונעל את דלתו. תכופות אפילו לא עצר כדי לאכול, ולפעמים אפילו לא דיבר עם אשתו.
הוא כתב וכתב וכתב והשליך.
ואז הוא איבד את עבודתו. "לעזאזל," הוא אמר כשדיבר על כך.
לא היה אכפת לו, כמובן. מה זו עבודה?
מהם אישה וילד? ודאי ישנם כמה אנשים חסרי רחמים בעולם הזה.
עד מהרה לא היה כלל מזון בבית.
הוא היה למעלה בחדר מאחורי הדלת, כותב. הבית היה קטן והילדים בכו. "פראי האדם האלה," אמר כשהתייחס אליהם. הוא לא התכוון, כמובן. אני מבין למה הוא התכוון. אשתו נהגה לבוא ולשבת על המדרגות מחוץ לדלת שמאחוריה הוא עבד, הייתה בוכה בקול והילד שבזרועותיה בכה גם הוא.
"נשמה סבלנית, אה?" הסופר האנגלי אמר לי כשסיפר לי את הסיפור. "וגם נשמה טובה," הוא אמר. "לעזאזל איתה," הוא הוסיף.
אתה מבין, הוא החל לכתוב עליה. היא הייתה גיבורת הרומן שלו, הראשון. לימים הוא עשוי להתגלות כטוב ביותר שלו.
עם גילוי רוך והבנה שכאלה לקשייה ולמגבלותיה, ומצד שני — התנהגות אדישה ואכזרית כלפיה באופן אישי.
ובכן, אם יש לנו נשמה, זה שווה משהו, אה?
המצב הגיע לידי כך שלא היה רגע שבו לא רבו כשהיו יחד.
ואז לילה אחד הוא הכה אותה. הוא שכח לנעול את דלת חדרו. היא התפרצה פנימה.
בדיוק ברגע שהוא הגיע למשהו על אודותיה, איזו הבנה של הממשות שלה. כל סופר יבין את הקושי במצבו. בזעם הוא מיהר אליה, הכה אותה והפיל אותה ארצה.
לכן, טוב, היא עזבה אותו. מדוע לא? עם זאת, הוא סיים את הספר. זה היה ספר אמיתי.
אולם בנוגע לספרו האבוד הוא סיפר שהגיע ללונדון אחרי שאשתו עזבה אותו והחל לחיות לבד. הוא חשב שיכתוב ספר אחר.
אתה מבין, הוא זכה להכרה, זכה לשבחים.
היה קשה לכתוב את הספר השני כפי שהיה קשה לכתוב את הראשון. ייתכן שהוא היה מותש למדי.
מובן שהתבייש. הוא התבייש באופן שהתנהג לאשתו. הוא ניסה לכתוב עוד רומן כדי שלא יצטרך לחשוב כל הזמן. הוא סיפר לי זאת, כיוון שבשנה–שנתיים הבאות המילים שנכתבו על הנייר היו חסרות פשר. לא הייתה בהן חיות.
חודשים על גבי חודשים באותו אופן. הוא התבודד מפני בני אדם. ומה עם ילדיו? הוא שלח כסף לאשתו ופעם גם הלך לפגוש אותה.
הוא סיפר שהיא חיה בבית אביה והוא נסע לביתו ולקח אותה. הם טיילו בשדות. "לא יכולנו לדבר," הוא אמר. "היא החלה לבכות וכינתה אותי איש משוגע. נעצתי בה מבט נוקב, כפי שנעצתי כשהכיתי אותה, היא פנתה וברחה בחזרה לבית אביה ואני הסתלקתי."
לאחר הרומן הנהדר שכתב הוא רצה כמובן לכתוב עוד. הוא אמר שהסתובבו בראשו כל מיני דמויות ומצבים. הוא נהג לשבת שעות על כיסאו ליד השולחן ולכתוב ואז היה יוצא לרחובות ומשוטט כפי ששנינו שוטטנו יחד באותו לילה.
שום דבר טוב לא יצא מזה.
הייתה לו מעין תאוריה על עצמו. הוא סיפר שהרומן השני היה חבוי בו כמו עובר. מצפונו ייסר אותו בנוגע לאשתו ולילדיו. הוא אמר שוודאי שאהב אותם, אבל לא רצה לראותם שוב.
לפעמים הוא חשב שהוא שונא אותם. ערב אחד, סיפר, לאחר שנאבק כך, וזמן רב לאחר שפסק לפגוש אנשים, הוא כתב את ספרו השני. כך זה קרה.
כל הבוקר ישב בחדרו. חדר קטן ששכר בחלק העני של לונדון. הוא יצא ממיטתו מוקדם ובטרם אכל ארוחת בוקר החל לכתוב. וכל מה שכתב באותו בוקר לא היה טוב דיו.
בערך בשלוש אחר הצהריים, כהרגלו, יצא לצעוד. הוא לקח עימו כמות גדולה של נייר כתיבה.
"הייתה לי מחשבה שאני עשוי להתחיל לכתוב בכל רגע," הוא אמר.
הוא צעד בהייד פארק. הוא אמר שהיה יום בהיר וצח ואנשים טיילו בצוותא. הוא התיישב על ספסל.
הוא לא אכל כלום מאז ליל אמש. בעודו יושב שם הוא ניסה תכסיס. לימים הוא שמע שקבוצת משוררים צעירים בפריז אימצו ברצינות רבה את התחבולה הזאת.
האנגלי ניסה את מה שנקרא 'כתיבה אוטומטית'.
הוא פשוט הניח את העיפרון על הנייר ונתן לו לכתוב את המילים.
מובן שהעיפרון כתב ערבוביה משונה של מילים אבסורדיות. הוא חדל מזה.
הוא ישב שם על הספסל והתבונן באנשים החולפים על פניו.
הוא היה מותש, בדומה לגבר שהיה מאוהב זמן רב באישה כלשהי ולא יכול היה להשיגה.
בוא נאמר שיש קשיים. הוא נשוי או שהיא נשואה. הם מביטים זה בזה ועיניהם מביעות הבטחה, אלא שכלום לא קורה.
ממתינים וממתינים. רוב חייהם של בני אדם מבוזבזים על המתנה.
ואז למרבה הפלא, הוא אמר, הוא החל לכתוב את ספרו. הנושא, מאליו מובן, היה אהבת גברים ונשים. איזה נושא אחר יכול להיות לאדם כזה? הוא סיפר לי שסביר שחשב בעיקר על אשתו ועל אכזריותו כלפיה. הוא כתב וכתב. הערב חלף ובא לילה. למזלו היה ירח. הוא התמיד בכתיבה. הוא אמר שזאת הייתה הכתיבה הכי עוצמתית שכתב אי פעם או ששאף לה. שעות על שעות חלפו. הוא ישב שם על הספסל וכתב כמו משוגע.
הוא כתב רומן בישיבה אחת. ואז חזר לחדרו.
הוא אמר שמעולם בחייו עד כה לא היה מאושר כל כך ומרוצה כל כך מעצמו.
"סברתי שהייתי הוגן כלפי אשתי וילדיי, כלפי כולם וכלפי הכול," הוא אמר. אם הם לא ידעו זאת, הם לעולם לא ידעו — מה זה היה משנה?
הוא אמר שכל האהבה בקרבו הופנתה לרומן.
הוא לקח אותו הביתה והניחו על השולחן.
הייתה לו תחושה נעימה של שביעות רצון שהדבר נעשה.
אז הוא יצא מחדרו כדי לאכול דבר מה ומצא מקום שפתוח כל הלילה.
לאחר שאכל הוא שוטט בעיר. כמה זמן הלך, הוא לא ידע.
לאחר מכן הלך הביתה וישן. אור הבוקר כבר עלה. הוא ישן עד למחרת.
הוא סיפר שכשהתעורר רצה להסתכל על ספרו. "למעשה ידעתי באמת כל הזמן שהוא לא שם," הוא אמר. "על השולחן, כמובן, לא היה דבר מלבד דפי נייר ריקים."
"בכל אופן," הוא אמר, "את זה אני יודע. לעולם לא אכתוב רומן כה יפה כפי שהיה הרומן הזה."
כשאמר זאת הוא צחק.
איני מאמין שיש אנשים רבים בעולם שידעו בדיוק מדוע זה הצחיק אותו.
אולם למה להיות זדוני כל כך? ייתכן שיימצאו כחצי תריסר.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האישה האחרת”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות