סיפורים נבחרים: החיים במערב סין על דרך המשי

סיפורים נבחרים מאת הסופר הסיני שואה־מו הוא אוסף סיפורים קצרים המתרחשים לאורכה של דרך המשי. גיבוריהם של ארבעת הסיפורים תוהים על אהבה, אמונה, החיים והמוות. דרך עיניהם נחשפת נקודת המבט העכשווית של תושבי מערב סין הכפרית, כאבם וסבלם.
סבא שִׂיגְּ'יַאנְגּ העני והזקן חי חיים שלווים וענווים אך חסרי תשוקה; בעל טרי נאבק בין כמיהתו לאשתו וסירובה למגע פיזי; אישה צעירה מתחמקת ממוות בטוח על ידי בני משפחתה בתקופה של רעב קיצוני; ושתי נשים מנסות לחצות את המדבר הלוהט מלוות בחיות בר טורפות.
סיפוריו של שואה־מו לוכדים את תמצית התרבות הסינית המסורתית. כסופר רוחני נודע, שואה מו משלב ריאליזם קסום עם הקושי האמיתי של חיים באזורי הספר כדי לתאר את סגנון החיים האלטרנטיבי המאפיין את העם הסיני.

מקט: 978-965-575-274-8

סיפורים נבחרים מאת הסופר הסיני שואה־מו הוא אוסף סיפורים קצרים המתרחשים לאורכה של דרך המשי. גיבוריהם של ארבעת הסיפורים תוהים […]

---

שִׂיגְּ’יַאנְגּ הזקן

שיג’יאנג הזקן התחיל לארוז את סחורתו. היה מוקדם עדיין. השמש, גוש קרוש בגוון צהבהב־לבן עמום, רק החלה לנוע מזרחה. העלים המתים על אדמת האוכרה רשרשו ברוח הקלה שנשבה והביאה איתה את ריח הסתיו. שיג’יאנג הזקן ארז תחילה את הפירות ואז עבר לביצים. דוכנו היה לא יותר משתי סלסילות ושתי אריזות קרטון. באחת מהן נערמו הביצים ובכל השאר, אגסים רכים אחד אחד, דקי–קליפה, נוטפי עסיס מתוק וקר, יפה נגד שיעול. אגסים וביצים… זה כל מה שהיה לו, אפשר היה לפרוק ולארוז חזרה בקלות. את הפירות הוא קנה לפי קילו, הוא שילם בעד אגס אחד ארבעים סנט ומכר בארבעים וחמש ובעד כל אחת מהביצים שילם עשרים סנט ומכר ב־22 ליחידה. הוא הצליח לגרד די כסף רק למחייתו ולא מעבר לכך.

שיג’יאנג הזקן הרים את מוט ההרמה עם כל אחת מהסלסילות בקצהו על כתפו, ופנה ללכת בכיוון הקצה המזרחי של הכפר.

הוא היה איש גבוה ורזה והוא יצר צל ארוך שנראה היה כאילו הוא מזדחל לצידו כמו מרבה רגליים אימתני. הוא מיהר לדרכו בעיניים בוהקות. הכפריים עקבו אחריו. “לאן אתה הולך, איש זקן”? שאל אותו מישהו. “אליה”, ענה. הם לא שאלו מי זאת אותה ‘היא.’ “כדי לתת לה כסף”? אמרו פה אחד. “ובתמורה תדחוף לה, לא”? צחקו האחרים. שיג’יאנג הזקן היה נבוך וניסה להימלט משם אבל הוא הוקף מכל עבר. “אתה מסוגל להעמיד אותו עדיין”? שיג’יאנג הזקן הניח את הסלסילות שלו על הקרקע וטפח על גבו הכואב. “אל תדבר שטויות. אני איש זקן”. פרצי צחוק נשמעו. “עם קצת מאמץ, אתה אף פעם לא זקן מדי בשביל זה”, אמר אחד. ואחר הוסיף: “אם הכלי לא עובד, מה רע בעבודת יד? כמה שפשופים יסדרו את העניין”! זה כבר היה יותר מדי בשביל שיג’יאנג הזקן. הוא הרים חזרה את המוט על כתפו והסתלק משם במהירות האפשרית, מדדה מצד לצד כמו ארנבת.

‘אליה’ היה צריף רעוע עם פיסות טיח מתקלף בקיר האחורי בדומה לעור חולה. האישה הייתה עסוקה במילוי תעלה, בגדיה ופניה היו מכוסים אבק. היא הניחה את את החפירה מעץ וניקתה מעליה את האבק בחבטות. הם בירכו זה את זה בענייניות. האיש הזקן נכנס. החלון שכוסה בנייר אפשר רק למעט אור לחדור ובתוך הצריף היה אפלולי ביותר. הייתה שם מיטת לבני בוץ שחוממה באמצעות ארובה שיצאה מתנור הבישול. איש זקן אדום עיניים ישב שם, מקטרת בידו.

הוא הצית נייר ממנורת השמן, תקע אותו בראש המקטרת ונשף עד שעלתה להבה ועשן בקע מנחיריו. הוא פנה כשהבחין בשיג’יאנג הזקן וברכו לשלום בנהמה. שיג’יאנג הזקן משך שרפרף נמוך והתיישב עליו בדממה.

“גם השנה היבול רע”, אמר אדום העיניים.

“רע מאוד”, הסכים שיג’יאנג הזקן.

“מה יהיה בשנה הבאה”?

“מי יודע”?

“זה החיים, אה”?

האישה שנכנסה פנימה, ניקתה תוך כדי את האבק מבגדיה בחבטות.

“קר לך”? הביטה בו ושאלה.

“לא ממש”.

“אתה צריך ללבוש את מעיל החורף שלך”.

“נכון, אני צריך”.

“והמצעים שלך זקוקים לכביסה”.

“זה נכון”.

“מחר אני אאסוף את הירקות, ומוחרתיים אני אכבס לך”.

“אני אדאג לירקות”, אמר אדום העיניים הזקן. “את תכבסי לו את המצעים. אי אפשר לדעת מה יהיה עם מזג האוויר”.

“תישאר לאכול איתנו”, אמרה האישה. “אני מכינה נודלס”.

אבל שיג’יאנג הזקן אמר: “לא, אני לא אישאר. אני בדרך לעשות זריקה אצל הרופא. חטפתי שפעת”.

“אתה צריך ללבוש את מעיל החורף שלך”.

“אני צריך”, הסכים שיג’יאנג הזקן, הרים את מוט הנשיאה שלו – ויצא. הזוג הזקן לא טרח ללוות אותו לדלת.

האוויר הצונן בחוץ עקצץ באפו והוא התעטש. הייתה לו תחושה משונה שחרק ניסה לצאת בהתפתלות מתוך נחיריו. הוא צריך את הזריקה הזאת, חשב, כשקינח את אפו. אבל זאת הייתה רק הצטננות – לא הייתה לו שום סיבה להתלונן, הוא לא חלה השנה. הוא התעטש שוב בקולניות.

אצל הרופאים היו מעט אנשים. רק שני גברים וילד. הוא בחר את אחד האגסים, הושיט לילד, והתיישב. הוא חיכה שהגברים יגידו משהו, אבל הם ישבו בשקט וצפו בילד אוכל את האגס ובולע ריר ומיץ. הוא לא ייתן להם את האגסים שלו, חשב, זה לא הולך לקרות. אבל הגברים התכבדו בעצמם מתוך הסלסילה שלו בכל מקרה, קודם האחד ואחר כך האחר.

“תתכבדו”, אמר שיג’יאנג הזקן, “אגסים בשלים טובים להורדת חום”!

כשהגיע תורו, אמר לרופא: “אני מבקש זריקה. תוכל לתת לי פניצילין? זה הדבר היחיד שאני מכיר”.

הרופא גיחך. “אתה צריך לנוח כשיש לך שפעת, לא לרדוף אחרי נשים, וָלא תתיש את היאנג[1] שלך וזה יהיה הסוף שלך”!

שיג’יאנג הזקן האדים. “אילו שטויות! אתה איש משכיל, דוקטור, לא חזיר כפר בור…”

“נכון שלא יוצא לך כלום מזה”? שאל הרופא אחרי שהרגיע את עצמו.

“איך יכול לצאת? אם האישה נשואה למישהו אחר, זה לא בסדר”! שיג’יאנג הזקן הרגיש אגל זיעה נתלה מקצה אפו. “הדבר הכי חשוב בחיים האלה הוא נאמנות לחברים”.

הרופא התבונן בו בזמן שמישש את הדופק שלו: “אבל היא הייתה קודם אשתך. לא יקרה שום דבר רע אם תשכב איתה”.

“היא… היא”… שיג’יאנג הזקן גמגם והחוויר בהתרגשות.

“בן כמה היית כשלקחו אותך ל’גיוס כפוי לצי”?’

“עשרים”.

“זה באמת קרה בבוקר של ליל כלולותיך”?

“אהה”.

“ובאמת עשית את כל הדרך חזרה משינג’יאנג ברגל? לא

נתנו לך טרמפ”?

“אהה”.

שיג’יאנג הזקן לא הרגיש צורך להגיד יותר מזה. כבר שאלו אותו את אותן שאלות מאות פעמים, האיש הזה וההוא, זה כבר נמאס עליו. כן, הוא היה בן עשרים ואולי קצת יותר. זה קרה מזמן – זיכרונותיו היו מעורפלים, כמו חלום. הוא כן זוכר שמחוז שינג’יאנג היה רחוק מאוד ונכפה עליו ללכת. הם היו רבים, הם אפילו לא כבלו אותם יחד. יחידות ה’גיוס כפוי לצי’ באמת באו וגררו אותך החוצה מתוך הבית ולקחו אותך למחנה צבאי. המסע נמשך שנים… כשאנשים שאלו אז “איך שיג’יאנג”? הוא רק אמר: “אני לא יודע. חשבתי רק על אשתי”. אפילו לא היה לו זמן לראות את פניה כמו שצריך, למרות זאת היא הייתה אשתו. אז הוא ערק. בפעמים הראשונות הוא נתפס והוכה כמעט עד מוות. בניסיון החמישי הצליח לחזור הביתה. כמה רחוק מהבית הוא היה? לא היה לו שום מושג. הוא רק זכר שהוא המשיך ללכת יום ולילה, לפעמים חצי ישן. ככל הנראה הוא היה חודש בדרכים, אולי שנה, הוא לא בדיוק זכר. ומה זה משנה בכלל, בכל אופן? כשהגיע הביתה, אשתו כבר הייתה נשואה לגבר אחר. אחיו הבכור לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק בה והוא חשב שהוא מת. אז הוא מכר אותה, ועכשיו אשתו של שיג’יאנג הזקן הייתה שייכת לגבר אחר. לשיג’יאנג הזקן לא היה כסף לקנות אותה חזרה, אז זה היה סוף הסיפור. הגבר האחר היה באותם ימים איש אמיד, והיא הלכה איתו בתקווה לזכות בחיים טובים יותר. זה כל מה שקרה. אבל אנשים המשיכו לשאול ולשאול…

“בטח היה לך קשה”, אמר הרופא, “שהיית איתה רק פעם אחת”?

שיג’יאנג הזקן חייך וחשב לעצמו, אפילו זה לא היה לי. היא הייתה במחזור.

“אתה לא כועס על אחיך”?

“מה הטעם לכעוס? אתה לוקח את מה שהחיים זורקים עליך”.

“למה לא התחתנת שוב”?

“למה לטרוח? אתה לוקח את מה שהחיים זורקים עליך”.

שיג’יאנג הזקן מיקד את מבטו בשמיים מחוץ לחלון, בעצים שמתחת לשמיים ובעלים הצהובים שרוח הסתיו נשבה בהם. פניו נראו מגולפות בעץ. כאילו שכל הסיפור הזה לא נגע לו בכלל.

הרופא העיף מבט בזרועו. “תוריד את המכנסיים”, אמר. שיג’יאנג הזקן הוריד את מכנסיו וחשף עכוז צנום.

“תזריק לי לתוך הבשר”, אמר, “בפעם האחרונה פגעת בעצם ובמשך שבוע לא יכולתי לשבת”.

הרופא צחק. “אין לך בשר”, אמר. “אני מצליח לתפוס רק כמה סנטימטרים של עור, זה כל מה שיש. אתה צריך לאכול טוב יותר, במקום לתת לה כל סנט שאתה מקבל. היא נשואה למישהו אחר. למה אתה טורח בשבילה”? שיג’יאנג הזקן לא אמר דבר. “אתה לוקח יותר מדי על עצמך”, המשיך הרופא. “זה לא עוזר לך בכלום”.

“הינה, זה מתחיל שוב”, אמר שיג’יאנג הזקן. “ולך, איש משכיל”… הרופא צבט את העור והזריק. “הפעם זה הלך לבשר”, אמר שיג’יאנג הזקן. “רק קצת כאב”.

הרופא צחק וחבט בישבנו.

“איה”! התלונן שיג’יאנג הזקן, “זה כאב”.

“אוי”, אמר הרופא, “העצמות הזקנות שלך משקשקות כמו פעמון מנזר”.

שיג’יאנג הזקן הגיע הביתה והניח את סלסילותיו. הן היו קלות יותר במידה ניכרת עכשיו, והוא חש זיק של מורת רוח. אבל הוא ניער אותו מראשו. זה מה שקרה. אתה צריך להיות חכם בחיים האלה, חשב לעצמו.

ביתו היה קטן. הייתה בו מיטה, תנור לבני בוץ וחלון ארוך וצר. הקורות והקירות השחירו מעשן, הנייר שכיסה את החלון הצהיב עם הזמן והחדר היה חשוך. ככה הוא אהב. הוא גר לבדו. היה לו נעים וברגע שסגר את הדלת הוא היה מבודד מפני העולם. תחושת חמימות השתלטה עליו. זה היה בית טוב. הוא גונן עליו מפני הרוח והגשם, ולא היה שם איש שיציק לו עם שאלות. הוא פחד מהשאלות שלהם. אחרי כל השנים הללו הוא רצה להשאיר את כל העניין מאחוריו. השאלות שלהם החזירו את הזיכרונות ואת תחושת המצוקה.

שיג’יאנג הזקן ערבב את הגחלים, שטף בטטה וחתך אותה על קרש החיתוך. הבטטות טובות: אחרי כמה דקות במחבת הן התרככו והוא היה יכול לבלוע אותן ביתר קלות. כל שיניו נעלמו כבר לפני שנים. היה לו קשה ללעוס ירקות אחרים, הם גרמו לו לקלקול קיבה. הוא קצץ את הבטטה לחתיכות גדולות גם כדי שיתרככו מהר יותר וגם כדי שיהיה קל להרים אותן עם הצ’ופסטיק. אומנם ידיו לא רעדו, אך הן היו מגושמות.

קרש החיתוך היה קטן, ברוחב 15 ס”מ בלבד. הוא נמצא ברשותו כבר מחצית מחייו והוא היה רגיל אליו. קרשים מעצי פרי היו ממש טובים. אפשר היה לחתוך עליהם הכול מבלי שיישארו סימנים. צ’ן הנגר רצה להכין לו אחד חדש אבל הוא לא הבין למה צריך. הוא חי לבדו והקרש הזה היה די והותר. לאורך השנים אנשים אחרים החליפו את קרשי החיתוך שלהם, אבל הוא נתקע עם שלו. אכן, קרשים מעצי פרי באמת היו טובים. בחלוף השנים הוא רק נהיה מעט דק יותר. אבל גם זה היה טוב, הוא הפך קל יותר. הוא היה קטן, אם כי כבד.

הוא סיים לקצוץ את הבטטה והעיף מבט בתנור. תנורי הלבנים הללו היו קלים לשימוש וניצתו במהירות. הוא הניח על גבי התנור מחבת קטנה והוציא את פחית השמן. הוא עטף את מקלות הצ’ופסטיק בסמרטוט, טבל אותם ושימן את תחתית המחבת. ניחוח טוב עלה. הוא השתמש בשמן שומשום. הוא העדיף אותו על פני שמן לפתית. כשלא היה לו שמן שומשום הוא השתמש בשמן לפתית, והניחוח היה לא פחות טוב. ואם גם זה לא היה, הוא לא השתמש בשמן כלל. תמיד היו לו נודלס ובטטות, כך שהכול היה בסדר. חוץ מאשר בתקופת שלוש שנות הרעב הגדול בסין, כשלא היו בטטות או משהו אחר, והוא נאלץ להתקיים על מרור. לפחות הוא לא גווע ברעב. רבים אחרים כן. לו היה מזל. מזל גדול. הוא עבר את התקופה הזאת מבלי לחלות במחלות קשות או במחלה כלשהי. אם כי, שוב, אתה לוקח את מה שהחיים זורקים עליך, לטוב ולרע…

הבית היה שקט מאוד, מלמוליו היו הרעש היחיד שנשמע מדי פעם. רחש פיסות הבטטה, כשהן הונחו במחבת, היה נעים. נעים יותר מהשירים שבקעו מהרמקולים של הכפר. לא שהייתה לו בעיה עם קולותיהן של הנשים, אלא שהוא הכי אהב את אופרת שַאנשִי[2], עם השירה בטונים גבוהים והמקצב הסוער. הוא מעולם לא קנה לעצמו רדיו משלו, אז לא יצא לו להקשיב לה זה שנים. אך גם קולות הלחשוש של הבטטה החמה היו ערבים. למרבה הצער, הם לא נמשכו זמן רב כי לאחר מכן היה צריך להוסיף את המים. שיג’יאנג הזקן יצק סיר מים. זה כל מה שהוא השתמש בו בכל ארוחה. זה לא היה סיר גדול, יותר בגודל של קערה, עם זאת, כמות מים כזאת הספיקה לארוחה אחת. המים שצפו בצנצנת המים לאורך כל היום עדיין התנודדו בעדינות מצד לצד, ככל הנראה מתוך גחמה. זה היה עוד דבר שהיה ברשותו זה עידנים. לסיר הייתה חסרה פייה, אבל הוא היה בסדר. בתחילה הייתה לו, אבל באחד הימים כשהוא היה מונח על גבי התנור כדי לחמם קצת מים, החתול עם החוטם הלבן העיף אותו. למרות זאת הוא עדיין היה שימושי בתור מצקת. הקערה שלו לא התאימה לכך משום שלא היה אפשר להעביר אותה דרך הצוואר של צנצנת המים. אבל הסיר נטול הפייה התאים לכך. קשה להסביר דברים בחיים האלה: סיר נטול פייה היה טוב לדברים מסוימים וסיר עם פייה לדברים אחרים. ומי ידע לומר איזה מהשימושים חשוב יותר?

תוך זמן קצר רתחו המים. שיג’יאנג הזקן התחיל להכין את הנודלס. הוא הוציא קערה סינית גדולה – היא הייתה עבה, כבדה ומוצקה. כבר לא היה אפשר למצוא יותר קערות כאלה בשוק. לדברים מוצקים היו שימושים רבים והוא השתמש בקערה הזאת הן כדי לאכול ממנה הן כדי לערבב בתוכה מצרכים לבצק אטריות. זה חסך לו קנייה של קערת ערבוב מיוחדת. הוא שם בתוכה כף קמח ומעט מים, ועיסה את הקמח לתוכם. הוא העניק להם לישה מהירה וחיבר אותם לעיסה בגודל אגרוף. אז שיטח אותה על קרש החיתוך וחילק בסכינו לרצועות ארוכות. אחת־ אחת עיסה אותן בין שתי ידיו כדי לדקקן. העבודה נעשתה בזריזות. לעולם לא לוקח הרבה זמן להכין אוכל פשוט.

הוא אוכל ככה כבר שנים.

הוא היה זקן, זקן מאוד, ואוכל עשיר גרם לו קלקול קיבה. הוא אהב אוכל רגיל עם הרבה נוזלי מרק. לא צריך כסף בשביל הדברים הטובים בחיים. כמו ארוחה פשוטה, כמו לשים שרפרף ולשבת להסתכל בכוכבים ובירח. השמש זרחה ושקעה על האיש הזקן, העלים על העצים היו תחילה ירוקים והפכו צהובים. אלה היו הדברים הטובים בחיים ואיש לא היה יכול לקחת ממנו אותם.

זו הייתה שעת בין ערביים והאפלה החלה להתגנב אליו. ארוחת הערב של שיג’יאנג הזקן הייתה מוכנה והוא נשא את הקערה שלו והתיישב על מפתן הדלת. הוא בחר פירור בצ’ופסטיק שלו והציע אותו למלאכים השומרים. אז החל ללגום את הנודלס שלו בקולניות. אדים עלו מהקערה והמשיכו הלאה מעל לראשו. על הרצפה לפניו הייתה מונחת קערה נוספת עם אותה מנה בשביל חבר. רק אז הופיע הכלב השחור. הוא עשה את דרכו בנחת מביתה של האישה בצידו המזרחי של העיר, באור הירח החיוור. הוא ליקק חרישית את הארוחה, ולאחר מכן הרים את ראשו ובירכו לשלום. בזמן כזה הרגיש שיג’יאנג הזקן הכי מרוצה. הוא היה יכול לשכוח מעצמו, מהכלב ומכל הכפריים.