"פיקאסו אמר לי פעם בלא מעט מרירות: 'הם אומרים שאני יכול לצייר טוב יותר מרפאל וקרוב לוודאי שהם צודקים. אולי אני מצייר טוב יותר. אבל אם אני מצייר טוב כמו רפאל, אני סבור שיש לי לפחות הזכות לבחור את דרכי והם צריכים להכיר לי זכות זו. אבל לא, הם אינם רוצים, הם אומרים: לא.'
בתקופה ההיא הייתי היחידה שהבינה את פיקאסו, אולי גם מפני שביטאתי את אותו הדבר בספרות, ואולי גם מפני שאני אמריקנית, וכמו שכבר אמרתי, לספרדים ולאמריקנים יש דרך הבנה דומה. מאוחר יותר דרן ובְרַאק השתתפו גם הם במאבק. אך ברגע ההוא המאבק הזה נותר מאבק לפיקאסו בלבד." [גרטרוד שטיין, מתוך הספר]
גרטרוד שטיין, סופרת ואספנית אמנות, נולדה בפיטסבורג ב־1874. ב־1903 נסעה לפריז, השתקעה בה וניהלה סלון שבועי. בפריז היא פגשה את פַּבְּלוֹ פיקאסו הצעיר ואספה רבות מיצירותיו, מהן שניתנו לה במתנה — כמו הפורטרט הנודע — ומהן שרכשה בכספה.
הטקסט שלהלן פורסם ב־1938 ונכתב בסגנון המינימליסטי האופייני לשטיין, כתיבה מרמזת וחזרות, ובו תיאור התפתחותו של פיקאסו בין 1900, שנת ביקורו הראשון בפריז, ל־1937, השנה שבה צייר את גֶרְנִיקָה. בד בבד יש בו תהייה על הטבע יוצא הדופן של החזון והיצירה של צייר גדול זה במאה ה־20.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, עיון
37.00 ₪
מקט: 4-644-1187
הציור במאה ה־19 בצרפת נוצר כולו בידי הצרפתים. מחוץ לצרפת הציור לא היה קיים. במאה ה־20 הציור נוצר בצרפת, אך בידי הספרדים.
המאה ה־19 תובעת נוכחות של המוֹדֵל. במאה ה־20 לעולם אין להביט במודל.
אני זוכרת, כמו היה זה אתמול, את העבר מ־1904 ל־1908, שעה שאנשים ניסו אצלנו להבין את ציוריו של פיקאסו.
הדבר הראשון והמפתיע ביותר שיש לומר על ציורים אלה הוא שפיקאסו צייר אותם להפליא, כמו עם מודל ובלי שהיה לו אי פעם מודל. עכשיו הצעירים אינם משתמשים במודל. הכול משתנה, אך לא בלי סיבה.
פיקאסו הצעיר הגיע לפריז בגיל תשע עשרה, באוקטובר 1900, אל חוג ציירים שהשתמשו במבט והעמיקו את כל מה שאפשר לראות. מקוּרְבֶּה[1] עד סֵרָה[2] הם הביטו באמצעות עיניהם. מבטו של סרה אף התחיל לרעוד. מאטיס, גם הוא, הטיל ספק והיה מודאג; הוא כבר לא היה בטוח בראייתו.
אז הגיעה "השעה" לבואו של פיקאסו, שהביא עימו לא רק את הציור הספרדי אלא גם את הקוביזם הספרדי, הלא הוא חיי היומיום בספרד.
אביו של פיקאסו היה מורה לציור. הילד "כתב" ציור כמו שיתר התלמידים כתבו אותיות. הוא לא למד. הוא נולד יודע לצייר, לא ציורים ילדותיים, אלא ציורים של צייר. הוא לא צייר דברים שראה, אלא דברים שבּוּטְאוּ. זו הייתה שפתו והוא היה פטפטן.
פיקאסו נולד ב־25 באוקטובר 1881 במָלָגָה. פיזית היה דומה לאימו ואת שמה אימץ. היא הייתה אישה נמוכת קומה, חסונה, בעלת גוף מוצק, גון עור שחום, שיער חלק וכמעט שחור. אביו של פיקאסו היה, כך אמר תמיד בנו, דווקא טיפוס צפוני, גבוה, אדמוני, בעל יוקרה רבה, ובאמצעות אנגלית טובה מאוד זכה להכרה. פיקאסו התגאה באביו. זה האחרון נקרא רוּאִיז. בספרד נהוג להוסיף לשם האב את שם האם. פיקאסו קרא לעצמו לפיכך פבלו פיקאסו אִי רוּאיז. כמה מציוריו הראשונים חתומים פבלו רואיז, אך פבלו פיקאסו מצלצל טוב יותר לאוזן ונאה יותר לעין על בד הציור. כמעט מייד בתחילת חייו כצייר הוא ויתר על פבלו פיקאסו אי רואיז וחתם פבלו פיקאסו.
שם זה, פיקאסו, מוצאו איטלקי מגָ'נובָה. קרוב לוודאי שמשפחת פיקאסו הגיעה משם לפלמה דה מיורקה. הורי אימו של הצייר היו צורפים מאב לבֵן.
פיקאסו ואחותו הצעירה היו ילדיהם היחידים של בְּלַסְקוֹ רואיז ושל מריה פיקאסו. בהיותו בן חמש עשרה הוא צייר דיוקנאות של אימו בשמן, די משוכללים ומבוצעים ביד של אמן־צייר אמיתי.
פיקאסו הגיע עם משפחתו מלָה קוֹרוֹנִיָה לברצלונה (הוא היה בן ארבע עשרה) ולמד בבירה הקטלנית. אביו כיהן שם כמורה בבית הספר לאמנויות יפות עד סוף חייו. אימו ואחותו דרות שם עדיין.
פיקאסו הגיע לפריז באוקטובר 1900 ולמעט ביקורים נדירים וקצרים מאוד בספרד לא חדל לחיות בה.
את ידידיו הוא בחר מבין הסופרים יותר מאשר מבין הציירים. מה התועלת בציירים כחברים כאשר אתה צייר כמוהם. פיקאסו היה זקוק לחילופי דעות. כך היה בכל תקופות חייו. הציור, הוא ידע את כל הנוגע אליו מייד עם לידתו.
פיקאסו הכיר אינטימית את מַקְס זָ'קוֹבּ,[3] מייד אחרי גִיוֹם אפולינר ואנדרה סַלְמוֹן.[4] מאוחר יותר אותי עצמי, וקצת מאוחר יותר את ז'אן קוֹקְטוֹ. זמן רב אחרי הסוריאליסטים, הקרובים אליו מבין הציירים היו בְּרַאק ודְרֵן.[5] שניהם ניחנו ברוח ספרותית וזאת הסיבה לקרבתם לפיקאסו.
הרעיונות הספרותיים של צייר, אין להם ולא כלום במשותף עם רעיונותיו של סופר. האישיות או האנוכיות של האחד או של האחר שונות בתכלית. הצייר רואה עצמו כבבואה של החפצים או של הדמויות שהוא מניח על בד הציור. הוא חי באווירה של ציוריו, לפיכך נחוץ שפעולת הציור שלו תתממש. סופר רואה עצמו כמי שחי כשלעצמו, הוא כלל אינו חי מן ההשתקפות של ספריו. כדי לכתוב נחוץ שמחשבתו כבר תיצור.
לפיקאסו, שהיה אדם המביע עצמו אך ורק בציוריו, היה צורך בידידים סופרים. בשעה שפיקאסו הגיע לפריז, לציירים בני זמנו כמעט לא הייתה השפעה עליו, אך כל מה שיכול היה לראות ואשר התייחס לעָבָר הקרוב נגע עמוקות לליבו.
תמיד רב־אמן במקצועו, תקרית אחת מאפיינת אותו.
הייתה בימים ההם בפריז פסלת אמריקנית שביקשה להציג ציורים ופסלים בסלון. פסליה היו מחוץ לתחרות. היא ביקשה מן העלמה אליס טוֹקלָאס[6] להשתמש בשמה כדי לחתום על ציוריה ונענתה בחיוב. הציור הופיע בקטלוג תחת שמה של העלמה טוקלאס. בערב הפתיחה פיקאסו היה אצלי. הראיתי לו את הקטלוג ואמרתי לו:
"הנה אליס טוקלאס. היא מעולם לא עסקה בציור ויש לה ציור שהתקבל לסלון."
פיקאסו רתח: "זה לא ייתכן. היא ודאי מציירת כבר זמן רב בסתר."
"מעולם לא. אני נשבעת לך."
"זה לא ייתכן," חזר ואמר, "לא ייתכן ציור בסלון. הוא ציור גרוע. ובכל זאת, אם מישהו מסוגל לאלתֵר לצייר ציור שמתקבל לסלון, אז אני כבר לא מבין שום דבר."
"הירגע," אמרתי לו. "לא, אליס טוקלאס לא ציירה את הציור הזה, היא רק השאילה את שמה…"
עדיין נסער קמעה, פיקאסו חזר ואמר:
"צריך בכל זאת לדעת משהו בשביל לצייר. צריך. צריך…"
1901. פיקאסו חזר לפאריז אחרי שנסע לבלות את חג המולד בספרד. הציור התחיל להשפיע עליו, ידידיו הסופרים גם הם שימשו לו תמריץ גדול. האם אוכל לומר שהוא התחיל להיות פחות ספרדי?… כן, בהחלט, לזמן מה הוא יותר צרפתי.
ציוריו של טוּלוּז־לוֹטְרֵק בעיקר, וזה די מוזר, עניינו אותו עד מאוד. האם מפני שגם לטולוז־לוטרק היה פן ספרותי?
אך אני מבקשת להדגיש בעיקר את סגולתו המיוחדת של פיקאסו. סגולה זו היא כישרון של רשם ושל צייר. אופיו הוא של רשם ושל צייר. הוא אדם החש תדיר צורך מופלג בנישול עצמיות מושלם. גרייה נמרצת נחוצה לפעילותו כדי להגיע לנישולי עצמיות רציפים.
כל חייו היו הדבר הזה.
אחרי ההשפעה הצרפתית הגדולה הראשונה הוא שב להיות ספרדי, מזגו שב ונטל את זכויותיו. כשחזר לשם לזמן מועט (1902), הוא הביא משם את התקופה הכחולה.
העצבות, הצבעוניות המונוטונית משכו אותו בספרד, והרבה יותר לאחר שהותו בפריז. ספרד, בל נשכח, אינה כמו הארצות האחרות בדרום אירופה, היא איננה רבגונית. הלבן, השחור, הזהב, הכסף הם השולטים, אין אדום ואין ירוק. ספרד מנקודת מבט זו כלל אינה דרומית, היא יותר אוריינטלית. הנשים לובשות שחור יותר מצבעוני, האדמה יבשה וזהובה, הרקיע כחול, שחור או כסוף, שמי הלילה זרועי הכוכבים גם הם שחורים או כחולים כהים מאוד. האוויר רך.
אני אוהבת מאוד את ספרד.
אחרי היעדרותו השלישית (1903), פיקאסו נפעם עוד יותר מן הניגוד הזה, הוא מאבד את ההשפעה הצרפתית שהייתה קיימת בתקופת טולוז־לוטרק הראשונה ומוצא שוב את אופיו האמיתי, אופי של ספרדי.
1904. פיקאסו שוב חזר לפריז והתמקם במונמרטר, ברחוב רָווינְיאן מס' 13. היום הוא נקרא כיכר אֵמִיל־גוּדוֹ. הרחוב שימר מקצת מאופיו בעבר. כמו בפעם הראשונה שראיתיו, נגר עבד שם בנגרייה שלו בכיכר, והילדים והבניינים נראו כשהיו. הבניין, שאנשים כה רבים גרו בו עדיין קיים. כאן התרחשו אירועים חשובים רבים בהיסטוריה של האמנות במאה ה־20.
בפעם הזאת פיקאסו הפך להיות באמת ובתמים תושב פריז. הוא הביא עימו ציורים מן התקופה הכחולה וגם ציור נוף קטן של ברצלונה.
החומרה והמציאות של הספרדים אילצו אותו לצייר ציורים כחולים, והם הבסיס לכל מה שעשה לימים.
משעה שחידש קשר עם פריז התחיל פיקאסו לחוש בהשפעתה, הודות לחברותו עם גיום אפולינר, מקס ז'קוב ואנדרה סלמון. חברות יומיומית זו השרתה עליזות על החומרה הספרדית של פיקאסו. הוא השתחרר מן התקופה הכחולה ואחריה באה התקופה הוורודה או תקופת אַרְלקין, 1905. פיקאסו שכח את כל העצבות הספרדית, התמסר לעליזות שבדברים הנראים והתמכר לסנטימנטליות הצרפתית.
1905. מאז ומתמיד הציירים אהבו את הקרקס ואף עכשיו, כשאת מקום הקרקסים תופסים מועדוני הלילה ובתי הקולנוע, הם נזכרים בחפץ לב בארלקינים. כולם התכנסו לפחות פעם בשבוע בקרקס מֶדְרָנוֹ, ושם התפארו מאוד בקרבתם לליצנים, ליפנים, לרוכבות ולסוסים. ביקורים תכופים אלה הפכו את פיקאסו לפריזאי. במסגרת זו החלה התקופה הוורודה. הייתה זו תקופה של יצירה מוגברת.
העליזוּת של פריז העניקה לפיקאסו פוריות שלא נשמעה כמוה. מספר הציורים שצייר מ־1904 עד 1906 הוא בל ישוער. עד כדי כך שיום אחד, בעודנו משוחחים, פיקאסו ואני, על תאריכי ציוריו, אמרתי לו שאיני מאמינה שהוא צייר את כל זה בשנה אחת והוא ענה לי:
"את שוכחת שהיינו צעירים ושעשינו דברים רבים בשנה אחת!"
ושוב פיקאסו נטש את השירה הענוגה של צרפת, את האהבה לקרקס, כמו שהשיל מעליו את התקופה הכחולה, וזה הרגע שבו הכרתי אותו.
הציור הראשון שקיבלנו ממנו היה, אם תרצו, מן התקופה הוורודה או תקופת ארלקין, היה "הילדה הקטנה עם הפרחים". אולי אחד הטובים מתקופה זו, מלא וגדוש חן, חדות ועדנה. אט אט, בהמשך, אופן ציורו הקשיח, הקווים נעשו יציבים, הצבעים נעשו מוצקים יותר. בקיצור, הוא כבר איננו ילד אלא גבר. בתקופה זו פיקאסו צייר את הפורטרט שלי.
מדוע רצה שישב לפניו מודל דווקא בשעה ההיא? איני יודעת, אך הכול הניע אותו לעשות כן. הוא השיל מעליו לחלוטין את השראת הארלקין. הרוח הספרדית שבה בו לתחייה ואני הייתי אמריקנית. בדרך מסוימת לאמריקה ולספרד יש לא מעט קשרים משותפים. אולי משום כך רצה שאשב לפניו כמודל? נפגשנו אצל סוחר הציורים קְלוֹבִיס סָאגוֹ[7] שממנו קנינו את "הילדה הקטנה עם הפרחים". כל אותו חורף של 1906 דגמנתי לפיקאסו. שמונים פגישות ולבסוף הוא מחק את הראש. הוא אמר לי שאינו יכול לראות אותי עוד ונסע לספרד. הייתה זאת הנסיעה הראשונה שלו אחרי התקופה הכחולה. בשובו צייר פיקאסו את הראש בלי לראותני ונתן לי את הציור. הייתי, ועדיין, אני מרוצה מאוד מן הפורטרט שלי. מבחינתי זו אני. זו הרפרודוקציה היחידה שלי שהיא תמיד אני.
בד בבד עם הפורטרט שלי פיקאסו התחיל לצייר בני אדם בצבעים מונוטוניים כמעט. עדיין רואים בהם מעט ורוד, אך הרבה צבע אפרורי, הגופים נוקשים ובעלי כוח רב בראייתו שלו. למעשה, הציורים מזכירים מעט את התקופה הכחולה, אך הם עצימים יותר, צבעוניים פחות וסנטימנטליים פחות. זו אמנות הרבה יותר טהורה. פיקאסו יוסיף ויפשט את עצמו.
סיפור מוזר. באחד הימים בא לביתי חובבן עשיר. הוא הביט בציוריי וביקש לדעת כמה שילמתי בעד הפורטרט שלי.
"כלום," אמרתי לו.
"כלום!" הצטעק הוא.
"כלום, זו הייתה כמובן מתנה."
כמה ימים לאחר מכן סיפרתי זאת לפיקאסו. הוא חייך:
"כן, הוא לא יכול להבין שבימים ההם ההבדל בין מכירה למתנה היה אפסי."
1909. נסיעה נוספת לספרד. הפעם פיקאסו הביא עימו ציורי נוף שהיו לבטח ראשית הקוביזם. שלושת הציורים הללו היו ריאליסטיים ביותר. פיקאסו צילם במקרה כמה תצלומים של העיירה שלפיה צייר את ציוריו. כאשר הכול התקוממו נגד הפנטזיה של נופים אלה, תמיד היה זה לי בבחינת שעשוע להראות את התצלומים. אפשר היה להבין אז שציורים אלה היו כמעט רפרודוקציות נאמנוֹת.
אוסקר ויילד אמר ש"הטבע רק מחקה את הציורים". אכן, יש בזה מן האמת, והכפרים בספרד היו קוביסטיים ממש כמו הציורים.
וכך פיקאסו הוטבל שנית כספרדי.
התחילה אז התקופה הארוכה שמקס ז'קוב קרא לה העת ההרואית של הקוביזם, וזו אכן עת הרואית. אך כל התקופות היו הרואיות, כלומר, בכל העיתים היו גיבורים, גיבורים שעשו מעשים מפני שלא יכלו שלא לעשותם, ולא הם ולא האחרים לא הבינו מדוע או איך דברים אלה נעשו.
פיקאסו אמר כי כל מי שיוצר דבר מה נאלץ לעשותו מכוער. במאמץ היצירה יש מאבקים ונוצר תמיד כיעור מסוים. מי שממשיכים, במבט לאחור יכולים להיטיב לעשות ולשאת חן יותר, מפני שאלה אינם צריכים להיאבק. הם יודעים מה הם עושים ולאן הם הולכים כי הדבר כבר נוצר.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פיקאסו”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות