רומור יש רגעים בחיים שבהם את נאלצת לקבל החלטות קשות, להבין לאן נסיבות החיים הובילו אותך ולהחליט איזה סוג אדם […]
פרולוג
הדממה. היא לא הייתה מנחמת וגם לא העניקה לי שלווה. בכל פעם מחדש, היה לי ברור שמדובר בשקט שלפני הסערה. כל גופי נדרך והתכונן לרגע שבו הוא יתפוצץ מרוב זעם ואני אהיה הקורבן. המצב בינינו לא תמיד היה כזה. לו היה, כנראה לא הייתי מתחתנת איתו. כפי הנראה גם לא הייתי עונדת על אצבעי את טבעת היהלום שישה קראט, שהכבידה על ידי השמאלית.
כמה קל היה עבורו להקסים בחורה כמוני. בדיעבד, הייתי מטרה קלה. לא קשה היה להרשים אותי, מפני שהייתי נואשת לתשומת לב, לתחושת שייכות ולידיעה שאני רצויה.
גרתי בבית בשווי שלושה מיליון דולר בבָּאקְהֶד שבג'ורג'יה, אבל כל מה שרציתי היה להיות לבד בבית קטן בכפר בלי איש סביבי. אולי רק כלב שיארח לי חברה. הייתי בוחרת בכלב גדול מסוג גולדן, והיינו יושבים יחד בשעות הערב על הספה הבלויה והדהויה וצופים בטלוויזיה. ובלילות הוא היה ישן למרגלות מיטתי, כך שלא הייתי חווה רגעי פחד, והחרדה התמידית לא הייתה שולטת בכל צעד שלי. לא אצטרך לרָצות אף אחד חוץ ממנו. אקרא לו בֶּר, כי הפרווה שלו תהיה פלומתית כמו של דוב.
"איפה לעזאזל הז'קט פסים של 'ברונלו קוצ'ינלי'?" היל צעק מהמדרגות וכל גופי נדרך.
כבר בזמן שהגשתי לו ארוחת בוקר, הוא נעץ בי מבט נסער ולא יציב, והיה לי ברור שהתקף הזעם הבא קרוב. הכנתי את ארוחת הבוקר האהובה עליו, שאלתי על היום המצפה לו והעמדתי פנים כמיטב יכולתי שהתעניינתי בדבריו. שכללתי את המטלה הזו לכדי שלמות. העמדתי פנים שהכול מושלם. ניסיתי כמיטב יכולתי לשמור על מראית העין ולהעניק לו את התדמית שהוא קיווה שכל העולם יראה — האישה המושלמת, והחיים המושלמים שלנו כזוג.
"הוא תלוי משמאל לנעליים שלך, זה הז'קט השלישי בשורה העליונה." זכרתי בדיוק איפה תליתי אותו אחרי שאספתי אותו מהניקוי היבש אתמול.
הייתה לו ישיבה חשובה היום עם חֶברה שרצתה לקנות את אחד הבניינים מחֶברה אחרת שהוא ייצג.
התחלתי לרעוד ונלחמתי בדחף לברוח כששמעתי את צעדיו הכבדים הולמים במדרגות. סקרתי את הסלון וניסיתי להחליט איפה כדאי לעמוד כשהוא יתקרב — מקום בלי דפנות חדות שאוכל ליפול עליהן, ובלי חפצים שהוא יוכל להשתמש בהם כדי לגרום נזק נוסף מלבד הנזק מאגרופיו. מיהרתי לפינה המרוחקת, ובמוחי השתוללו מילים שאוכל להגיד כדי להרגיע אותו. היה לי ברור שהז'קט היה תלוי היכן שאמרתי, כפי שהיה לי ברור שהוא מצא אותו עוד לפני ששאל. הוא פשוט חיפש תירוץ לפגוע בי.
ברגע שהוא נכנס לחדר — שערו הבלונדיני מעוצב בקפידה, גופו הרזה והחטוב עטוי במכנסי פשתן לבנים, שגם אותם אספתי מהמכבסה אתמול, וחולצה בצבע תכלת שהייתה מגוהצת בקפידה — עיניו מצאו אותי וזעם נשקף מהן. אותן עיניים שפעם גרמו לפרפרים בבטני. היום היה יום גרוע מאוד. אומנם כמעט כבר לא היו ימים טובים יותר, אבל לימים הרעים היו דרגות שונות של קיצוניות.
"אתה רוצה שאבדוק איפה הז'קט? בטח שמתי אותו במקום הלא נכון." שיקרתי, כמובן, אם כי לפעמים ניצלתי בזכות העובדה שהאשמתי את עצמי. עם הזמן למדתי לפייס אותו. ככל שעשיתי את זה יותר, כך שילמתי פחות על מה שהוא היה משוכנע שעשיתי.
פניו המגולחות היו שזופות, ושיניו, שאותן הוא הלבין באופן מקצועי, נחשקו בשעה שהוא צעד לעברי. "קָרְמֶלָה, אמרתי לך שהיום הוא יום חשוב, נכון? את גרה כאן כמו איזו עלוקה בטלנית מחורבנת שיש לה בסך הכול תפקיד אחד, ואת סתומה כל־כך שאפילו אותו את לא מצליחה לעשות כמו שצריך!" הוא שאג רגע לפני שכף ידו פגעה בפניי. "יש נשים עשירות ממשפחות חזקות שהיו הורגות כדי להיות אשתי. נשים שראויות לשם המשפחה שלי! אבל אני בחרתי בך. חתיכת זבל מהביצות של לואיזיאנה. את צריכה להיות אסירת תודה שהענקתי לך את החיים האלה. פאקינג אסירת תודה!" הוא תפס את זרועי והעיף אותי על הרצפה.
לא אמרתי כלום. אם הייתי מדברת כשהוא התנהג ככה, רק הייתי מחמירה את המצב. כשהתחננתי וביקשתי סליחה, הערתי את המפלצת שבתוכו והיא נעשתה נוראה יותר.
"נתתי לפנים ולגוף שלך לפתות אותי, ואני משלם על זה בכל יום מחדש!" הוא התיז את המילים מלאות השנאה, ובעט בי בחוזקה עד שנשימתי נעתקה.
הכאב החד בגופי הקשה עליי לזוז. אם הייתי מנסה לזוז אפילו מעט או זועקת בגלל גופי הדואב, הוא היה מכאיב לי שוב.
"קומי! לכי תביאי את הז'קט המחורבן שלי!" הוא שאג.
עצמתי את עיניי, נשמתי עמוק ואילצתי את עצמי לעשות כפי שהוא דרש. זיעה קרה כיסתה את גופי בגלל הכאבים. מצאתי נקודה להתמקד בה ונשמתי דרך האף. נעצתי את מבטי בדלת שהובילה לחצר האחורית, לשם הייתי נמלטת אם הייתי יכולה. דמיינתי שאני רצה מהדלת אל החופש כדי שלעולם לא אראה את הבית הזה שוב. הבקתה המבודדת ביער עם הכלב בֶּר חיכתה לי שם.
"אם רק היית מנסה, קרמלה — אם רק היית עושה משהו שיצדיק את החיים שזכית בהם — לא הייתי כועס כל־כך. הבאת את זה על עצמך. את יודעת את זה, ואת עושה את זה בכל זאת." הוא דיבר בקול רך יותר עכשיו. האופן שבו הוא הסביר את עצמו היה חלק מהתרגיל הקבוע שלו.
הנהנתי. "אני מצטערת. אני אשתפר."
הוא נאנח בכבדות כאילו התעייף מהניסיונות ללמד אותי.
"תעלי למעלה ותביאי את הז'קט שלי ואחר כך תעופי לי מהעיניים. אני לא רוצה לראות אותך מתכווצת ומתנהגת בדרמטיות," הוא ציווה.
עשיתי כמיטב יכולתי לעמוד בלי לזעוק מכאב. לא יצרתי איתו קשר עין, אלא השפלתי את ראשי בזמן שמיהרתי למדרגות. רציתי להתרחק ממנו בדיוק כמו שהוא רצה לא לראות אותי. אביא את הז'קט ואחר כך אעלה למעלה ואתחבא עד שהוא ילך. אבלה את כל היום בלנקות ולוודא שכל מה שהוא נגע בו למעלה יחזור למקומו. אכין את ארוחת הערב, ואקווה שהוא יחזור הביתה מאוחר מכדי לאכול אותה.
אילו הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה שאצטרך לחיות בפחד מצ'רצ'יל מילרו, היה לי קל יותר לשאת את הכאב.
1
"מפלצות עלולות להגיע באריזות יפות."
רוּמוֹר
הייתי צריכה להתקשר למשטרה, זה היה הדבר השפוי לעשות.
עצרתי בתחנת דלק עמוסה בפלורידה רגע לפני שנגמר לי הדלק. העפתי מבט במרצדס של היל, סרקתי את האזור וחיפשתי שלט שירמוז לי לאן הגעתי. מן הסתם ייקח זמן עד שמישהו יבחין במרצדס הנטושה. המקום שרץ אנשים, לכן בחרתי בה כתחנת עצירה. הייתי צריכה להירגע רגע ולתכנן מה לעשות.
לאן אמשיך מכאן, ואיך? אסור היה לי להשתמש בשום דבר שידרוש אמצעי זיהוי או כרטיס אשראי. היו לי קצת פחות מאלף דולר בארנק, שלקחתי מהארון של היל.
זמן קצר אחרי שדלת המרפסת נפתחה בחבטה רצתי והתחבאתי. שמעתי את קולו המבוהל של היל ומספר קולות של גברים שדרשו את הכסף שלהם. הם אמרו משהו על זה שהוא גנב מהם או שהוא מכר משהו שלא היה שייך לו. עמדתי והקשבתי מספיק זמן כדי לדעת שהיל בסכנה. הוא התחנן בפניהם שיאפשרו לו לתקן את המצב. הבחנתי ברעד בקולו, וחלק ממני נהנה לשמוע אותו מבועת. הגיע הזמן שהוא יכיר את ההרגשה. חלק אחר במוחי הבין שהייתי שרויה בסכנה וכדאי שאתחבא לפני שהפורצים ימצאו אותי.
בקושי הספקתי להסתתר כשנשמעה יריית אקדח. ישבתי בשקט ובקושי נשמתי בזמן שהצטנפתי בתא האחסון בארון. צעדים התקרבו, וקולות עמומים, שלא הצלחתי לשמוע, הגיעו מבעד לקירות ונעלמו. נשארתי שם יותר משעה, וכשהדממה נמשכה, הגיתי תוכנית לעזוב. זאת הייתה ההזדמנות לברוח. מעולם לא חשבתי שתהיה לי הזדמנות להימלט מהיל משום שהוא וידא שלא יהיה לי כסף או מכונית. הוא גם התקין בטלפון שלי רכיב כלשהו שאִפשר לו לאתר אותי בכל מקום. לילות רבים שכבתי ערה והאמנתי שהחירות שלי תגיע רק כשאמות. ביום שהוא יכה אותי חזק מדי או יחנוק אותי ולא ישחרר עד שלא יוותר אוויר בריאותיי.
לא הייתה לי משפחה שתחפש אותי. איש לא ישאל איפה אני או יתקשר לבדוק מה שלומי.
היל היה המשפחה היחידה שלי, והדממה שהתארכה הבהירה לי שהוא כבר לא יוכל לעצור אותי.
לקחתי את הכסף, מספר פריטים בסיסיים ואת המכונית שלו. לא עצרתי אפילו להציץ בגופה שלו, שהייתה שרועה על רצפת הסלון. יכולתי לראות אותה מזווית עיני, אבל פחדתי שאם אגש לשם ואביט בו, הוא יפקח את עיניו. חששתי שהוא עדיין בחיים ושאיכשהו הוא ייקח אותי איתו אל המוות.
כל זה קרה חמש שעות קודם. מאז נרגעתי קצת, והמציאות החלה לחלחל. אם לא הייתי בורחת, הם היו רוצחים אותי. גנבתי את המכונית של בעלי. היל הכיר אנשים, הם יחפשו אותו. וכשהוא לא יענה, הם יבואו וימצאו אותו מת, וגם יגלו שנעלמתי.
הייתי חייבת לנטוש את המרצדס ולחשוב איך להמשיך. לקחתי את המזוודה וגלגלתי אותה לעבר הכניסה של חנות הנוחות. ניסיתי לא לצלוע ולא להראות עד כמה כל צעד הכאיב לי. אולי אוכל למצוא מישהו שייראה לא מאיים ואוכל לבקש ממנו טרמפ ל… לא משנה לאן. העיקר לא לג'ורג'יה. יכולתי גם פשוט לבקש ממנו לקחת אותי לתחנת אוטובוס. היא בטח לא רחוקה מדי. אפשר לקנות כרטיס אוטובוס במזומן, נכון?
אישה אחת הפסיקה לדבר באמצע משפט עם הגבר שלצידה והביטה בי. היא העניקה לי חיוך אמפתי ולחשה לו משהו. התחלתי להתרחק מהם כשגבר נוסף, שהלך לכיוון הדלת, צמצם את עיניו ובחן אותי. הוא נראה מוטרד. יכול להיות שזה המראה שלי? הבנה הכתה בי. הושטתי יד, נגעתי בפניי הפצועות והתכווצתי. שכחתי כמה רע נראיתי. כיסיתי את החבורה כמיטב יכולתי הבוקר בזמן שנשארתי למעלה, הרחק מהיל. הוא לא אהב לראות את הסימנים שהשאירו ידיו. לרוב, כשהוא ראה את החבורות, הוא כעס שוב.
אבל כל זה קרה שעות קודם, וכל העבודה הקשה שהשקעתי בהסתרה החלה לדהות. מן הסתם החבורה כבר בטח נעשתה שחורה וכחולה, והיה קשה יותר להסתיר אותה. לא הבטתי בעצמי בראי כבר די הרבה זמן, אבל הרגשתי ששפתי התחתונה נפוחה או לפחות חלק ממנה.
גופי כאב ודקירות חדות פילחו אותי כשהתנועעתי, אבל הייתי רגילה לכאב. ידעתי איך לחיות איתו. שנה אחת של נישואין לימדה אותי איך להדחיק את הפציעה ולהמשיך הלאה.
"היי, מותק," איש עם זקן ארוך ואדמוני ועיניים קטנות עצר אותי. הכרס שלו מתחה את חולצתו, והוא הסריח מבירה ושתן. "נראה שאת צריכה קצת עזרה. המשאית שלי חונה שם. אני יכול להסיע אותך אם את צריכה."
ממש לא. טלטלתי את ראשי.
"אני מחכה למישהו," שיקרתי.
הוא התקרב צעד נוסף לעברי, והטה את ראשו הצידה בחיוך שגרם לשערות שעל זרועותיי לסמור. "זה לא נראה ככה. לפי איך שאת נראית את בורחת ממשהו. לשום גבר אסור לפגוע בפרצוף כזה יפה. אני יכול לקחת אותך לאן שאת צריכה. את רעבה? יש לי פיצה גדולה בפנים. אפילו אאכיל אותך. בחינם."
הוא היה קרוב מדי, וחרדה החלה להזדחל במעלה עמוד השדרה שלי. הייתי צריכה להישאר במכונית. הייתי צריכה לחכות במכונית הנעולה עד שהייתה מופיעה אישה מבוגרת, ורק אחר כך לצאת ולבקש הסעה. זה היה הדבר החכם לעשות.
"לא, תודה," נענעתי את ראשי וניסיתי לא להיראות מבועתת.
הוא הושיט יד אל זרועי והתכווצתי עוד לפני שהוא נגע בי. הייתי צריכה להתרחק, אבל לא הייתי בטוחה שאצליח לרוץ. בוודאי לא עם המזוודה. אומנם חבשתי את הצלעות בבוקר, אבל החבישה עזרה רק במעט.
"אל תפחדי. אני ממש נחמד. במשאית שלי יש מיטה נוחה. תוכלי לנוח," הוא הנמיך את קולו ככל שהתקרב.
טלטלתי את ראשי בפראות. איש לא הבחין במתרחש? אנשים פשוט יתעלמו ממני ויתנו לגבר הזה לקחת אותי?
"אם תתרחק מהגברת, תחסוך לנו הרבה צרות." צליל עמוק של מבטא דרומי גברי נשמע לא רחוק ממני.
לא חיפשתי עזרה מגבר. גברים הם מסוכנים. אבל בשלב הזה הייתי שמחה לכל הסחת דעת שתאפשר לי לברוח.
הגבר הגס, שהבל פיו הסריח מביצים, סובב את ראשו לעבר האיש שבא להצלתי. "לא נראה לי שמישהו שאל אותך," הוא ענה, כועס על ההפרעה לניסיון החטיפה שלו.
צחוק נמוך נשמע מהגבר השני. לא היה זה צחוק עצבני, אלא דווקא משועשע, כאילו הוא חשב שכל הסיטואציה מצחיקה. אם כי שום דבר מצחיק לא התרחש שם. צעדתי לאחור, ונהג המשאית המגודל כבר לא חסם את שדה הראייה שלי.
במצבים כאלה היו הרבה דברים שאישה יכלה לעשות. דבר ראשון לרוץ, אולי גם לזעוק לעזרה, אבל הדבר החכם ביותר היה לנסות לברוח. כמובן, אם לא הייתי מעט המומה.
מולי עמד גבר גבוה עם כתפיים רחבות עטופות במעיל עור חום כהה. מכנסי הג'ינס הבליטו את הירכיים העבות והשריריות ואת המותניים הצרים. שערו היה בצבע שחור עז, ועיניו היו כחולות כל־כך שנדמה שצבען היה דומה לטורקיז. הזיפים שעל פניו לא הסתירו את לסתו המרובעת ואת עצמות לחייו הגבוהות. וכשחיוך איטי החל להתפשט על פניו, הבנתי שהוא הסתכל עליי בזמן שבהיתי בו.
"אני אבקש יפה רק פעם אחת. תחזור למשאית שלך ותיסע מפה," האיש כחול העיניים אמר, והפנה את מבטו לעבר נהג המשאית.
"אני לא פוחד מאיזה יפיוף," הוא הסתובב כדי לעמוד מול הגבר השני.
הייתי צריכה לבחור את הרגע ההוא כדי לברוח. פשוט לקחת את המזוודה ולהיכנס לחנות הנוחות. מישהו שם ודאי היה יכול לעזור לי. התחלתי לזוז כששמעתי את נהג המשאית משמיע צליל חנוק. לא הצלחתי לעצור את עצמי והסתכלתי לאחור. האיש כחול העיניים חייך כאילו הוא ניהל שיחת חולין, אבל הוא עמד קרוב מאוד לנהג המשאית, שהשמיע קולות השתנקות קטנים.
"יש לך חמש דקות להיכנס למשאית ולעוף מפה," הוא אמר באיטיות ועיניו חלפו על פני האיש והביטו בי. לאחר מכן הוא קרץ והחזיר את תשומת ליבו לנהג המשאית.
"אלוהים אדירים, אתה פאקינג משוגע," הוא גמגם והתחיל לצעוד בקצב מהיר יותר מזה שחשבתי שהוא מסוגל לו, בהתחשב בכובד משקלו.
מה, לעזאזל, הגבר השני עשה? לא יכולתי לראות כי גופו הגדול של נהג המשאית חסם את שדה הראייה שלי. אבל למה בכלל היה אכפת לי? כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להיכנס פנימה. פניתי בחזרה לדלת ושלחתי את ידי אל הידית כשיד גדולה ושזופה הקדימה אותי ופתחה את הדלת במקומי.
עוד לפני שהסתכלתי ידעתי מי פתח אותה. אולי הייתי צריכה להתעלם ממנו, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי ועיניי נדדו לכיוונו.
"אחרייך," הוא החווה בראשו. ההתנהגות המנומסת שלו הייתה טיפוסית לגברים דרומיים.
מיהרתי פנימה, חרֵדה ולחוצה מסיבות שונות ורבות כל־כך. מלמלתי "תודה" בלי להביט בו שוב.
אומנם הוא היה גבר מושך, אבל העדפתי שהוא יפסיק להתקרב אליי. הוא היה זר, והוא היה גבר. לא יכולתי לסמוך עליו.
מפלצות עלולות להגיע באריזות יפות. ידעתי זאת היטב.
אין עדיין תגובות