הריביירה הצרפתית – אביב 2023 מול חופי קאן נסחפת יאכטה בין איי לֵרֶן. על הסיפון שרועה אוריאנה די פייטרו, מו"לית […]
1.
הדבר שבורחים ממנו
הכול מתחיל בשיבוש.
— פול ולרי
הריביירה הצרפתית — מפרץ קאן
השמיים תפסו בבת אחת את תשומת הלב. ים תיכוניים, מהפנטים. מישור כחול עמוק ומסחרר. האוויר היה צלול, חף מלחות, ופה ושם חלפו שחפים מעל הסירות. יאכטה של 45 רגל התנדנדה קלות ברחש הגלים הכסופים, הבלתי פוסקים.
אוריאנה די פייטרו הגיעה שלוש שעות לפני כן, בטיסה ממילאנו. מיד אחרי שנחתה בניס, היא התקשרה למִנהלת נמל קנטו וביקשה שיכינו לה את הלּונה בּלוּ. מנמל התעופה היא נסעה ישר לקאן, בלי לעבור בבית. היא הייתה צריכה להיות לבד ובשקט כדי לשקול את השלכות הבחירה שעמדה לעשות.
היא הטילה עוגן בין שני האיים הגדולים בלרן, היכן שהים מקבל גוון טורקיז. היא הייתה בטוחה שהשיט ירגיע אותה ויעזור לה לחשוב ביתר צלילות. לאחר שהתמקמה בסיפון המוגבה, הטתה את הכיסא כדי להפוך אותו למיטת שיזוף. מעמדתה המוגבהת ראתה את כל הנוף: את האופק הכחול, את רכס האסטרל, את קווי המתאר הרומנטיים של המנזר המבוצר סנט־אונורַט.
אבל משהו היה לא כשורה.
אוריאנה ניסתה להירגע, אבל במקום השלווה המיוחלת, היא נתקפה דאגה. שכובה למחצה על הכריות, היא הסירה את המשקפיים. הים התכהה כאילו הזרימו כספית אל הכחול הגדול. גלים התרוממו. רמז לטרגדיה קרֵבה ריחף באוויר המחושמל.
היא קמה מהספסל והתעטפה בפריאו. היא הרגישה נוכחות. איום בלתי נראה, שעורר בה חרטה על כך שלא לקחה איתה סקיפר או שומר ראש.
היא ירדה מודאגת אל הגשר התחתי, בדקה את התא, סיירה ביאכטה, הסתכלה מהאשנבים שהשתרעו לכל אורך הקבינה. היא לא ראתה אף אחד, אבל החרדה לא שככה.
מי שם? אדריאן? הילדים? אָדֶל קֶלֶר הנבזית הקטנה?
צמרמורת קפואה חלפה בה. היא נעצרה בירכתיים וניסתה לדבר לעצמה בהיגיון. היא שבה ושאלה את עצמה: ממי היא פוחדת פתאום? היא אילצה את עצמה לנשום עמוק כדי להרפות את הצבת שנשכה את בטנה.
אבל לא היה לה מספיק חמצן. האוויר נעשה מאובק: משב כבד, מעיק, השתקע בתוכה, נדבק לעצמותיה.
היא פנתה שוב לאחור. כן, מישהו צפה בה. התקרב עד מרחק נגיעה.
היא רכנה אל הכבש היורד לחוף הרחצה והבחינה שם בסירת גומי קשורה ליאכטה, לא רחוק מהמשטח ההידראולי.
הפעם לא הצליחה להחניק צעקה.
היא לא יצאה מדעתה. באמת היה מישהו על היאכטה!
דפיקות לב הלמו ברקותיה. היא החליטה לעלות שוב לסיפון המוגבה, אבל מרוב חיפזון החטיאה שלב בסולם ונפלה על הגשר. כשהרימה את העיניים, הסתיר לה גוש כהה את השמש. דמות אנושית עמדה מעליה, לבושה בחליפת צלילה שחורה. הצללית הייתה חמושה במין מוט פריצה דק, ואף על פי שראשה היה מכוסה ברדס, חלק ניכר מפניה נראה לעין.
כשזיהתה את תווי התוקף, אוריאנה נתקפה בהלה. היא הבינה שאין טעם להיאבק. המכה הראשונה פגעה בראשה. השנייה נחתה על צווארה לפני שהספיקה לצעוק. דם החל להתפשט על הגשר, והיא איבדה הכרה.
בשמיים, שחפים בנוצות בדולח צווחו צווחות מחרישות אוזניים.
אין עדיין תגובות