החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבטחה שהופרה

מאת:
מאנגלית: מיכל כהן | הוצאה: | 2017-08 | 480 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , , .

אישה צעירה מתגלה על ידי בעלה כשהיא מוטלת על רצפת המטבח בביתם ללא רוח חיים. בנם התינוק נמצא אצל אישה, מרלה פיקנס, שמעולם לא פגשה את הורי הילד, וטוענת בתוקף ש"מלאך" הניח אותו על מרפסת ביתה. לסיפור התמוה הזה מצטרפים ממצאים ברורים מן הזירה שקושרים את מרלה לרצח האישה הצעירה. חוקרי המשטרה מקווים שסריטה, האומנת של התינוק, תוכל לשפוך אור על מה שקרה ביום הרצח, אבל סריטה נעלמת בלי להשאיר עקבות ומותירה את מרלה כחשודה הברורה והמיידית.

דיוויד הארווד הוא עיתונאי שאיבד לאחרונה את אשתו ואת עבודתו, והוא גם בן דודתה של מרלה. הוא מחליט להתגייס לעזרתה ולנהל חקירה משלו במטרה לרדת לחקר האמת, תהיה אשר תהיה. אבל ככל שחקירתו מתקדמת, הוא מבין שבאמת שהוא מחפש טמונים סודות שיש מי שמוכנים לעשות הכול כדי שלא יתגלו.

אלא שסיפור הרצח המחריד הוא רק קצה הקרחון של אירועים מוזרים שקורים בפרומיס־פולס שבמדינת ניו־יורק, ועדויות נוספות לחזרתו של פושע אכזרי הולכות ומצטברות: אי־שם ממתין רוצח קר רוח לרגע שבו יתחילו תושבי העיר השקטה לשלם על פשעי העבר.

הבטחה שהופרה הוא הראשון בטרילוגיה חדשה מבית היוצר של לינווד ברקלי, שהצלחתה בעולם מצטרפת להצלחת רבי־המכר הקודמים שלו, ביניהם: 'אין בית בטוח', 'בלי לומר שלום' ו'נקישה בחלון' שיצאו גם הם בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-533519
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


שתיים

דיוויד

כמה שעות לפני שהגיהינום כולו פרץ, הייתי במיטה, ער מאז חמש לפנות בוקר, והרהרתי בנסיבות שהחזירו אותי, בגיל ארבעים ואחת, לבית ילדותי.

זה לא שהחדר נשאר בדיוק כפי שהיה כשעזבתי את הבית, כמעט לפני עשרים שנה. הפוסטר של ׳פרארי׳ כבר לא היה תלוי על גבי הטפט המפוספס בכחול, והעֶרכָּה שבניתי של ספינת החלל ׳אנטרפרייז׳ – רסיסי דבק קשים וכמו־ענבריים על גבי גוף הספינה – כבר לא נחה על השידה. אבל זו הייתה אותה השידה. וזה היה אותו טפט. והמיטה הזאת הייתה אותה מיטת יחיד.

ברור, כבר ישנתי כאן כמה פעמים במשך השנים כאורח. אבל לחזור הנה כדייר? לגור כאן? עם ההורים שלי ועם בני איתן?

אלוהים, איזה מצב עניינים דפוק. איך הגענו לזה?

זה לא שלא ידעתי את התשובה לשאלה הזו. זו הייתה תשובה מסובכת, אבל ידעתי.

השקיעה החלה לפני חמש שנים, אחרי שאשתי ג׳אן מתה. חצי עשור לאחר מכן היו דברים שלא הייתה לי ברֵרה אלא להניח מאחורי. צמחתי לתוך תפקידי כהורה יחיד. גידלתי את איתן, כיום בן תשע, לבדי. אני לא אומר שזה הפך אותי לגיבור. אני רק מנסה להסביר איך הדברים התגלגלו.

בחיפוש אחרי התחלה חדשה לאיתן ולי, התפטרתי מעבודתי ככתב ב׳פרומיס־פולס סטנדרד׳ – לא החלטה קשה במיוחד, בהתחשב בהיעדר העניין שגילתה הנהלת העיתון בסיקור של משהו שעשוי להתקרב להיחשב ״חדשות״ – וקיבלתי משרת עריכה בדסק העירוני ב׳בוסטון גלוב׳. המשכורת הייתה טובה יותר, ולבוסטון היה הרבה מה להציע לאיתן: מוזיאון הילדים, המצפה התת־ימי, שוק פנוויל־הול, הרד סוקס, הברואינס. אם היה בנמצא מקום טוב יותר לילד ולאביו – לא יכולתי להעלות בדעתי מה הוא היה. אבל…

תמיד ישנו איזה אבל.

אבל רוב חובותי כעורך היו בשעות הערב, אחרי שהכתבים מגישים את הכתבות שלהם. יכולתי ללוות את איתן לבית־הספר, לפעמים אפילו לקפוץ לקחת אותו לארוחת צהריים, כי לא הייתי צריך להיות בעיתון עד שלוש או ארבע אחר הצהריים. אבל המשמעות היא שברוב הערבים לא אכלתי ארוחת ערב עם הבן שלי. לא הייתי שם כדי לוודא שאיתן מקדיש יותר זמן לשיעורי הבית שלו מאשר למשחקי וידאו. לא הייתי שם כדי לשמור עליו שלא יצפה באינספור פרקי סדרות על ציידי ברווזים שחיים בשממה או על נשותיהם הסתומות של ספורטאים מפורסמים סתומים באותה מידה, או במה שלא יהיה שעמד באותו רגע במרכז פסטיבל הבורות האמריקאי ו/או ההפרזה הארורה. אבל הדבר המטריד באמת היה שפשוט לא הייתי שם. חלק גדול מלהיות אבא זה פשוט להיות בסביבה, להיות זמין. לא להיות בעבודה.

עם מי איתן אמור היה לדבר אם התאהב באיזו נערה – אולי לא מאוד סביר בגיל תשע, אבל לכו תדעו – או אם נזקק לעצה איך להתמודד עם בריון, והשעה שמונה בערב? הוא אמור היה לשאול את גברת טנאקה? אישה נחמדה, אין ספק, ששמחה להרוויח כסף חמישה ערבים בשבוע בהשגחה על ילד צעיר, עכשיו אחרי שבעלה מת. אבל גברת טנאקה לא ממש יכלה לעזור בשאלות במתמטיקה. לא התחשק לה לקפוץ מעלה־מטה עם איתן כשהברואינס הבקיעו בהארכה. היה די קשה לשכנע אותה לקחת שלט ולהתחרות בכמה הקפות סביב מסלול הגרנד פרי הווירטואלי באחד ממשחקי הווידאו של איתן.

כשכבר נכנסתי מותש בדלת הדירה – בדרך כלל בין אחת־עשרה לחצות, ומעולם לא יצאתי לשתות אחרי שהעיתון ירד לדפוס כי ידעתי שגברת טנאקה רוצה מתישהו לחזור לדירה שלה – איתן כבר בדרך כלל ישן. היה עלי להיאבק בפיתוי להעיר אותו, לשאול איך עבר עליו היום, מה אכל לארוחת ערב, אם היו לו בעיות בשיעורי הבית, במה צפה בטלוויזיה.

באיזו תדירות צנחתי בעצמי על המיטה בלב כואב וכשאני אומר לעצמי שאני אבא גרוע? שעשיתי טעות מטופשת כשעזבתי את פרומיס־פולס? כן, ה׳גלוב׳ היה עיתון טוב יותר מה׳סטנדרד׳, אבל כל תוספת שהרווחתי למשכורת נמחקה ואף יותר מכך, בדרכה לחשבון הבנק של גברת טנאקה ולתשלום שכר הדירה הגבוה.

ההורים שלי הציעו לעבור לבוסטון לעזור לי, אבל לא רציתי את זה בשום אופן. אבא שלי, דון, היה כעת בתחילת שנות השבעים לחייו, וארלין, אמי, הייתה צעירה ממנו רק בשנתיים. לא הייתה לי כוונה לעקור אותם ממקומם, במיוחד אחרי הבהלה האחרונה שאבא שלי גרם לכולנו. התקף לב קטן. עכשיו הוא כבר היה בסדר, הלך והתחזק, הקפיד לקחת תרופות, אבל האיש לא היה במצב לעבור דירה. אולי יום אחד, לבית־אבות בפרומיס־פולס, כשהוא ואימא יתקשו מדי לטפל בבית. אבל מעבר לעיר גדולה במרחק כמה מאות קילומטרים – יותר משלוש שעות נסיעה אם יש פקקים – זה לא עבורם.

אז כששמעתי שה׳סטנדרד׳ מחפש כתב, בלעתי את גאוותי והרמתי טלפון.

הרגשתי כאילו אכלתי כובע עצום כשהתקשרתי לעורך האחראי ואמרתי, ״אני רוצה לחזור.״

מדהים שבכלל הייתה משרה. ככל שרווחי העיתונות ירדו, גם ה׳סטנדרד׳, כמו רוב העיתונים, צמצם איפה שרק היה יכול. כשאנשי צוות עזבו – הם לא הוחלפו בחדשים. אבל בשלב זה ה׳סטנדרד׳ כבר מנה כחמישה–שישה אנשים, לרבות כתבים, עורכים וצלמים. (רוב הכתבים שימשו כ״כפולים״. כלומר, הם יכלו גם לכתוב וגם לצלם, אפילו שבמציאות הם היו יותר בכיוון של ״פי ארבעה״ או ״פי שישה״, כי הם הגישו כתבות גם למהדורה המקוונת, הקליטו פודקאסטים, צייצו – מה שתרצו, הם עשו. לא היה עובר זמן רב והם היו עושים גם משלוחים הביתה למנויים הבודדים שעוד רצו את המהדורה המודפסת.) שני אנשים עזבו באותו שבוע לטובת מיזמים לא־עיתונאיים – אחד נכנס לתחום יחסי הציבור, או ״לצד האפל״, כמו שפעם תפשתי אותו, והשנייה הפכה לעוזרת וטרינר – כך שהעיתון לא היה יכול לספק יותר את הסיקור הלא־נאות הרגיל שלו על הנעשה בפרומיס־פולס. (אין כל פלא שאנשים רבים התחילו, במשך השנים, לכנות את העיתון בשם ׳סטנדרד לקוי׳.)

זה יהיה מקום מחורבן לחזור אליו. ידעתי את זה. זו לא תהיה עיתונות של ממש. זה יהיה מילוי מרווחים בין המודעות – לפחות, כמה מודעות שכבר היו. אני אשפריץ כתבות ואשכתב הודעות לעיתונות במהירות שבה אוכל להקליד אותן.

אבל הצד החיובי של הדברים היה שאעבוד שוב בעיקר בשעות היום. אוכל לבלות יותר זמן עם איתן, וכשבכל זאת יהיו לי מחויבויות בשעות הערב יוכלו להשגיח עליו הסבים שלו שאוהבים אותו בצורה בלתי רגילה.

העורך האחראי של ה׳סטנדרד׳ הציע לי משרה. הודעתי ל׳גלוב׳ על התפטרותי ולבעל הדירה שאני עוזב, וחזרתי לפרומיס־פולס. אכן עברתי לגור עם הורי, אבל זה נועד להיות אמצעי זמני. המשימה הראשונה שלי הייתה למצוא בית לאיתן ולי. בבוסטון יכולתי להרשות לעצמי רק דירה שכורה, אבל כאן יכולתי להשיג לנו בית של ממש. מחירי הנדל״ן היו בצניחה חופשית.

ואז הכול התחרבש בשעה אחת ורבע בצהריים ביום שני, היום הראשון שלי בחזרה ל׳סטנדרד׳.

בדיוק חזרתי מראיונות עם כמה אנשים שמחו ודרשו להסדיר מעבר חצייה ברחוב עמוס לפני שאחד מילדיהם ייהרג שם, כשהמו״לית, מדלן פלימפטון, נכנסה לחדר המערכת.

״יש לי הודעה,״ אמרה, והמילים חנקו את גרונה. ״מחר לא נפרסם מהדורה.״

זה נראה מוזר. יום המחרת לא היה יום חג.

״ולא נפרסם מהדורה ביום שלאחר מכן,״ אמרה פלימפטון. ״בצער עמוק אני מודיעה לכם שה׳סטנדרד׳ נסגר.״

היא אמרה עוד כמה דברים. על רווחיות, ועל היעדרה של זו. על הירידה בפרסום, ובמודעות דרושים בפרט. על הצניחה בשווי המניה, על הירידה התלולה במספרי הקוראים. על חוסר היכולת למצוא מודל כלכלי בר קיימא.

ועוד הרבה מאוד קשקושים נוספים.

אחדים מאנשי הצוות החלו לבכות. על לחיה של פלימפטון זלגה דמעה שכנראה הייתה כנה, אם להניח לה ליהנות מהספק.

אני לא בכיתי. כעסתי מדי, לעזאזל. התפטרתי מה׳בוסטון גלוב׳ הארור. הפניתי את גבי למשרה הגונה עם משכורת נאה כדי לחזור הנה. בדרכי אל מחוץ לחדר החדשות, כשחלפתי על פניו של העורך האחראי ההמום, האיש שקיבל אותי למשרה, אמרתי: ״טוב לדעת שאתה בעניינים.״

בחוץ, על המדרכה, הוצאתי את הטלפון הסלולרי שלי והתקשרתי לעורך הקודם שלי בבוסטון. האם המשרה כבר אוישה? האם אוכל לחזור?

״אנחנו לא מאיישים את המשרה, דיוויד,״ אמר. ״אני מצטער.״

אז הנה אני, גר עם ההורים שלי.

בלי אישה.

בלי עבודה.

בלי עתיד.

לוזר.

השעה הייתה שבע. זמן לקום, להתקלח בזריזות, להעיר את איתן ולהכין אותו לבית־הספר.

פתחתי את הדלת לחדרו – זה היה בעבר חדר התפירה של אימא, אבל כשעברנו הנה היא הוציאה משם את החפצים שלה – ואמרתי, ״הי, חבר. הגיע הזמן להתחיל לחרוש.״

הוא לא זז מתחת לשמיכה שהעלימה את כל גופו, מלבד הבלונד הפרוע שעל קודקודו.

״קום ועור!״ אמרתי.

הוא הסתובב, התהפך ומשך את הכיסוי מספיק כדי לראות אותי. ״אני לא מרגיש טוב,״ לחש. ״אני לא חושב שאני יכול ללכת לבית־הספר.״

ניגשתי למיטה, רכנתי והנחתי יד על מצחו. ״אתה לא חם.״

״אני חושב שזאת הבטן שלי,״ אמר.

״כמו לפני כמה ימים?״ בני הנהן. ״בסוף זה היה אז שום דבר,״ הזכרתי לו.

״אני חושב שהפעם זה שונה.״ איתן השמיע גניחה קלה.

״קום ותתלבש ונראה איך אתה אז.״ בשבועיים האחרונים זה כבר הפך לדפוס. מה שלא תהיה המחלה שהציקה לו, היא בהחלט לא הציקה לו בסופי שבוע, שאז היה יכול לרדת על ארבע נקניקיות בעשר דקות, והייתה לו יותר אנרגיה מלכל שאר האנשים בבית הזה ביחד. איתן לא רצה ללכת לבית־הספר, ועד כה לא הצלחתי לגרום לו לספר לי למה.

ההורים שלי, שהאמינו שלישון עד מאוחר פירושו להיות עדיין במיטה אחרי השעה חמש וחצי בבוקר – שמעתי אותם קמים בזמן שבהיתי בתקרה החשוכה – כבר היו במטבח כשנכנסתי. בשלב זה שניהם כבר אכלו את ארוחת הבוקר שלהם, ואבא, כבר בכוס הקפה הרביעית שלו, ישב ליד שולחן המטבח ועדיין ניסה להבין איך לקרוא את החדשות באייפד שאימא קנתה לו אחרי שה׳סטנדרד׳ הפסיק להופיע על סף דלתם מדי בוקר.

הוא דקר את המכשיר באצבע המורה שלו מספיק חזק כדי שיפיל אותו מהמעמד שעליו נשען.

״למען השם, דון,״ היא אמרה, ״אתה לא מנסה להוציא לו את העין. פשוט גע בו בקלילות.״

״אני שונא את הדבר הזה,״ אמר. ״הכול כל הזמן קופץ מסביב.״

כשהבחינה בי, אימא אימצה את הטון העליז־יתר־על־המידה שבו היא תמיד משתמשת כשמשהו אינו כשורה. ״שלום!״ אמרה. ״ישנת היטב?״

״בסדר,״ שיקרתי.

״בדיוק הכנתי קנקן חדש,״ אמרה. ״רוצה כוס קפה?״

״אני יכול להסתדר.״

״דיוויד, סיפרתי לך על הבחורה בקופה ב׳וולגרינס׳? איך קראו לה? תכף אזכר. בכל אופן, היא חמודה כמו כפתור והיא נפרדה מבעלה ו–״

״אימא, בבקשה.״

היא כל הזמן שמרה על עין צופייה, בניסיון למצוא לי מישהי. הגיע הזמן, נהגה לומר. איתן זקוק לאם. התאבלתי מספיק, היא הזכירה לי ללא הרף.

לא התאבלתי.

בחמש השנים האחרונות היו לי שישה דייטים עם שש נשים שונות. עם אחת שכבתי. זהו. האובדן של ג׳אן ונסיבות מותה פיתחו אצלי סלידה ממחויבות, ואימא הייתה אמורה להבין את זה.

״אני רק אומרת,״ התעקשה, ״שאני חושבת שאם תציע לה לצאת היא תהיה די בעד. איך שזה לא יהיה שקוראים לה. בפעם הבאה שנלך לשם יחד אני אצביע לך עליה.״

אבא דיבר. ״למען השם, ארלין, תעזבי אותו בשקט. ובאמת. יש לו ילד ואין לו עבודה. זה לא בדיוק הופך אותו למציאה גדולה.״

״שמח שאתה בצד שלי, אבא,״ אמרתי.

הוא עשה פרצוף, חזר לתקוע אצבעות בטאבלט שלו. ״אני לא יודע למה, לעזאזל, אני לא יכול לקבל עותק ראוי לשמו של העיתון הארור הזה הביתה. הרי בוודאי ישנם עוד אנשים שרוצים לקרוא עיתון אמתי.״

״הם כולם זקנים,״ אמרה לו אימא.

״טוב, אנשים זקנים זכאים לצרוך חדשות,״ אמר.

פתחתי את המקרר, חיטטתי קצת עד שמצאתי את היוגורט שאיתן אוהב וצנצנת של ריבת תות. הנחתי אותם על הדלפק והוצאתי מארון המטבח קופסת דגני בוקר.

״הם כבר לא מצליחים להרוויח כסף,״ אמרה לו אימא. ״כל מודעות הדרושים עברו לקרייגסליסט ולקיג׳יג׳י. נכון, דיוויד?״

אמרתי ״המממ.״ שפכתי קצת צ׳יריוס לקערה בשביל איתן, שקיוויתי שירד בתוך זמן קצר. נהגתי לחכות עד שהוא יגיע לפני שאני מוזג את החלב ומניח על הכול גוש רוטט של יוגורט בטעם תות. הכנסתי למצנם שתי פרוסות של לחם ׳וונדר׳ לבן, הסוג היחיד שההורים שלי קנו מאז ומעולם.

אימא שלי אמרה, ״הרגע הכנתי קנקן חדש. תרצה כוס קפה?״

הראש של אבא התרומם.

אמרתי, ״הרגע שאלת אותי.״

אבא אמר, ״לא, היא לא.״

הסתכלתי עליו. ״כן, היא כן. לפני חמש דקות.״

״אם כך״ – ובקולו עוקצנות של ממש –״אולי תענה לה בפעם הראשונה כדי שהיא לא תצטרך לשאול פעמיים.״

לפני שהספקתי לומר משהו, אימא כבר ביטלה את זה בהומור. ״הייתי שוכחת את הראש שלי אם הוא לא היה מחובר לי לגוף.״

״זה לא נכון,״ אבא אמר. ״אני זה שאיבדתי את הארנק המחורבן שלו. איזה קוץ בתחת זה היה להסדיר את כל זה.״

אימא מזגה קפה לספל והושיטה לי אותו בחיוך. ״תודה, אימא.״ רכנתי לפנים ונתתי לה נשיקה קטנה על הלחי המקומטת בשעה שאבא חזר לדקור את הטאבלט שלו.

״רציתי לשאול,״ אמרה, ״מה אולי תכננת להבוקר.״

״למה? מה קורה?״

״זאת אומרת, אם יש לך ראיונות עבודה שקבעת, אני לא רוצה להפריע להם בכלל, או–״

״אימא, פשוט תגידי לי מה את רוצה.״

״אני לא רוצה להטריח,״ אמרה. ״רק אם יש לך זמן.״

״למען השם, אימא, פשוט תגידי את זה.״

״אל תדבר ככה לאימא שלך,״ אבא אמר.

״הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אם אתה יוצא, יש לי כמה דברים שרציתי להקפיץ למרלה.״

מרלה פיקנס. בת הדודה שלי. צעירה ממני בערך בעשור. בתה של אגנס, אחותה של אימא שלי.

״בטח, אני יכול לעשות את זה.״

״הכנתי צ׳ילי, ונשאר לי כל כך הרבה שהקפאתי חלק, ואני יודעת שהיא ממש אוהבת את הצ׳ילי שלי, אז הקפאתי כמה מנות בודדות בקופסאות פלסטיק. וקניתי לה כמה דברים נוספים. כמה ארוחות קפואות של ׳סטופר׳. הן לא טובות כמו בישול ביתי, אבל לא נראה לי שאגנס מספיק בודקת מה שלומה. והעניין הוא שאני חושבת שיעשה לה טוב לראות אותך. במקומנו, הזקנות, שתמיד קופצות לבקר אותה. היא תמיד חיבבה אותך.״

״בטח.״

״מאז העניין הזה עם התינוקת, היא פשוט לא בסדר.״

״אני יודע,״ אמרתי. ״אני אעשה את זה.״ פתחתי את המקרר. ״יש לך בקבוקי מים שאני יכול להוסיף לארוחת הצהריים של איתן?״

אבא הפטיר ״הא!״ ממורמר, ואני ידעתי בדיוק למה הכוונה. הייתי צריך לדעת שלא לשאול. ״התרמית הכי גדולה בעולם, מים בבקבוקים. מה שיוצא מהברז מספיק טוב לכולם. המים של העיירה הזאת הם בסדר גמור, מי כמוני יודע. רק פראיירים משלמים על זה. הדבר הבא שנשמע, זה שהם עוד ימצאו דרך לגרום לך לשלם על אוויר. זוכר כשלא היית צריך לשלם על טלוויזיה? פשוט הייתה לך אנטנה, וצפית בחינם. היום אתה צריך לשלם בשביל כבלים. ככה הם עושים כסף. תמצא דרך לגרום לאנשים לשלם על משהו שהם מקבלים עכשיו בחינם.״

אימא, אדישה לקיטורים של אבי, אמרה, ״אני חושבת שמרלה נמצאת לבד יותר מדי זמן, שהיא צריכה לצאת קצת, לעשות דברים שיסיחו את דעתה ממה שקרה, ל–״

״אמרתי שאעשה את זה, אימא.״

״אני רק אומרת,״ אמרה, והרמז הראשון לכעס התגנב לקולה, ״שיהיה טוב אם כולנו נעשה מאמץ בכל הנוגע לה.״

אבא, בלי להסיר את עיניו מהמסך, אמר, ״עברו עשרה חודשים, ארלין. היא צריכה להמשיך הלאה.״

אימא נאנחה. ״כמובן, דון, כאילו שזה משהו שפשוט מתגברים עליו. נער את זה בהליכה, זה הפתרון שלך לכל דבר.״

״היא קצת התחרפנה, אם את שואלת אותי,״ הוא הרים את מבטו. ״יש עוד קפה?״

״הרגע אמרתי שהכנתי קנקן חדש. מי עכשיו לא מקשיב?״ ואז, כמו כלאחר יד, אמרה לי, ״כשתהיה שם, תזכור פשוט לומר מי אתה. זה תמיד עוזר לה.״

״אני יודע, אימא.״

״נראה שאכלת את דגני הבוקר שלך בסדר,״ אמרתי לאיתן כשהתיישבנו באוטו. איתן איחר – הוא התעכב לו במכוון, כך הנחתי, בתקווה שאאמין שהוא באמת חולה – אז הצעתי להקפיץ אותו לבית־הספר, במקום לאלץ אותו לצעוד לשם.

״אני מניח,״ אמר.

״קורה משהו?״

הוא בהה מחוץ לחלון שלו ברחוב החולף על פנינו. ״לא.״

״הכול בסדר עם המורה שלך?״

״כן.״

״הכול בסדר עם החברים שלך?״

״אין לי חברים,״ אמר ועדיין לא הביט לכיווני.

לא הייתה לי תשובה מן המוכן לזה. ״אני יודע שלוקח זמן להתאקלם בבית־ספר חדש. אבל אין בסביבה שום ילדים שהכרת מלפני המעבר לבוסטון?״

״רובם בכיתה אחרת,״ אמר איתן. ואז, בנימה קלה של האשמה בקולו: ״אם לא הייתי עובר לבוסטון, בטח עדיין הייתי באותה כיתה אִתם.״ עכשיו כן הביט לעברי. ״אנחנו יכולים לעבור חזרה לשם?״

זה היה מפתיע. הוא רצה לחזור לסיטואציה שבה בקושי הייתי בבית בשעות הערב? שבה הוא בקושי פגש את הסבים שלו?

״לא, אני לא רואה את זה קורה.״

שתיקה. ואז, כעבור כמה שניות: ״מתי יהיה לנו בית משלנו?״

״קודם אני צריך למצוא עבודה, חבר.״

״לגמרי דפקו אותך.״

יריתי לעברו מבט. הוא תפס את מבטי, בטח רצה לראות אם אני מזועזע או לא.

״אל תדבר ככה,״ אמרתי. ״קודם תדבר ככה לידי, ואז תשכח ותעשה את זה גם ליד ננה.״ סבתא וסבא שלו תמיד היו עבורו ׳ננה׳ ו׳פאפא׳.

״זה מה שפאפא אמר. הוא אמר לננה שדפקו אותך כשהפסיקו להדפיס את העיתון ממש אחרי שהגעת.״

״כן, טוב, אני מניח שזה באמת מה שקרה. אבל אני לא היחיד. כולם פוטרו. הכתבים, אנשי הדפוס, כולם. אבל אני מחפש משהו. כל דבר.״

אם הייתם מחפשים ׳בושה׳ במילון, אין ספק שזאת הייתה ההגדרה: ההכרח לדון במצבך התעסוקתי עם בנך בן התשע.

״אני מניח שלא אהבתי להיות עם גברת טנאקה כל ערב,״ איתן אמר. ״אבל כשהלכתי לבית־ספר בבוסטון, אף אחד לא…״

״אף אחד לא מה?״

״כלום.״ הוא השתתק לכמה שניות ואז אמר, ״מכיר את הקופסה הזאת של הדברים הישנים שיש לפאפא במרתף?״

״כל המרתף מלא בדברים ישנים.״ כמעט הוספתי, במיוחד כשאבא שלי יורד לשם.

״הקופסה ההיא, קופסת הנעליים? זאת שיש בה דברים שהיו של אבא שלו? הסבא־רבא שלי? כאילו, מדליות וסרטים ושעונים ישנים וכאלה דברים?״

״אוקיי, כן, אני יודע לאיזו קופסה אתה מתכוון. מה אִתה?״

״חושב שפאפא בודק את הקופסה הזאת כל יום?״

עצרתי את המכונית ליד המדרכה חצי בלוק מבית־הספר. ״על מה, לכל הרוחות, אתה מדבר?״

״לא משנה,״ אמר. ״לא חשוב.״

איתן גרר את עצמו אל מחוץ לאוטו בלי לומר שלום ופנה לעבר בית־הספר כמו נידון למוות בדרכו להוצאה להורג.

מרלה פיקנס חיה בבית חד־קומתי קטן ברחוב צ׳רי. ממה שידעתי, ההורים שלה – הדודה אגנס ובעלה, גיל – היו בעלי הבית ושילמו את המשכנתה עליו, אבל מרלה התאמצה לשלם את מסי הרכוש ואת החשבונות השוטפים בכסף שהיא עצמה הרוויחה. אחרי הקריירה שלי בעיתונות, ובהינתן החשיבות שבכל זאת הענקתי עדיין לאמת ולדיוק, לא הערכתי במיוחד את האופן שבו מרלה הרוויחה בימים אלה את כספה. חברת אינטרנט כלשהי שכרה את שירותיה כדי לכתוב ביקורות מקוונות בדויות. חברת שיפוצים שמבקשת לחזק ולשקם את המוניטין המקוון שלה הייתה שוכרת את שירותיו של נציג גלישה, שלרשותו עומדים מאות פרילנסרים שגולשים כדי לכתוב ביקורות מהללות מומצאות.

מרלה הראתה לי פעם ביקורת שכתבה לחברת קירוי באוסטין, טקסס. ״עץ פגע בבית שלנו ויצר חור משמעותי בגג. ׳מרצ׳לי גגות׳ הגיעו בתוך שעה, תיקנו את הגג והניחו רעפים חדשים – וכל זה בעלות סבירה. לא הייתי יכולה להמליץ עליהם בחום גדול יותר.״

מרלה מעולם לא הייתה באוסטין, לא הכירה אף אחד מ׳מרצ׳לי גגות׳, ומעולם לא שכרה את שירותיו של בעל מקצוע כלשהו כדי לבצע עבודה כלשהי.

״לא רע, הא?״ אמרה. ״זה די דומה לכתיבת סיפור ממש־ממש קצר.״

בזמנו לא היה לי כוח להיכנס אתה לזה.

נסעתי בכביש העוקף כדי להגיע מצדה האחד של העיירה לצדה האחר, ותוך כדי כך חלפתי תחת צלו של מגדל המים של פרומיס־פולס – מבנה בן עשר קומות שנראה כמו ספינת־אם של חייזרים על עמודים.

כשהגעתי לביתה של מרלה, חניתי בחנייה ליד ה׳מוסטנג׳ האדומה הדהויה והמחלידה שלה מאמצע שנות התשעים. פתחתי את דלת תא המטען של ה׳מאזדה 3׳ שלי והוצאתי שתי שקיות לשימוש חוזר, שאימא מילאה בארוחות קפואות להכנה במיקרו. קצת התביישתי לעשות את זה. תהיתי אם מרלה תיעלב משום שנדמה כי הדודה שלה מאמינה שהיא חסרת אונים מכדי להתקין ארוחות בעצמה, אבל שיהיה. אם זה משמח את אימא…

פניתי לעבר השביל והבחנתי בעשבים ובדשא שצומחים בין הסדקים באבן.

טיפסתי בשלוש המדרגות אל הדלת, העברתי את כל השקיות לזרועי השמאלית, ובזמן שדפקתי על הדלת באגרופי הבחנתי בכתם על המשקוף.

הבית כולו נזקק לצביעה או לפחות לשטיפה טובה בלחץ. הכתם, שהיה בגובה כתף ונראה כמו טביעת כף יד, לא היה אם כן עד כדי כך חריג. אבל משהו בו תפס את עיני.

זה נראה כמו דם מרוח. כאילו מישהו מחץ שם את היתוש הגדול ביותר בעולם.

נגעתי בו בזהירות באצבע המורה שלי וגיליתי שהוא יבש.

כשמרלה לא פתחה את הדלת אחרי עשר שניות, דפקתי שוב. חמש שניות אחר כך ניסיתי לסובב את הידית.

לא נעול.

פתחתי את הדלת מספיק כדי להיכנס וקראתי ״מרלה? זה בן דוד שלך, דיוויד!״

כלום.

״מרלה? דודה ארלין ביקשה שאקפיץ לך כמה דברים. צ׳ילי ביתי ועוד כמה דברים. איפה את?״

נכנסתי אל החדר המרכזי, שמעוצב בצורת האות L. חציו הראשון של הבית היה סלון דחוס בספה בלויה, שתי כורסאות נוח דהויות, טלוויזיה עם מסך שטוח ושולחן קפה שתמך במחשב נייד במצב שינה. מרלה מן הסתם השתמשה בו כדי לומר כל מיני דברים נחמדים על שרברב בפוקיפסי. החלק האחורי של הבית, מצד ימין, היה המטבח. מצד שמאל היה מסדרון צר עם שני חדרי שינה וחדר אמבטיה.

כשסגרתי את הדלת מאחורי הבחנתי בטיולון מתקפל לתינוק, שנתחב מאחוריה במצב סגור.

״מה לכל הרוחות?״ הפטרתי.

חשבתי ששמעתי משהו. במורד המסדרון. מעין… מיאו? קול גרגור?

תינוק. זה נשמע כמו תינוק. אפשר לחשוב, למראה טיולון מאחורי הדלת, שזה לא יהיה כל כך מפתיע.

אבל כאן, הפעם, זו תהיה טעות לחשוב כך.

״מרלה?״

הנחתי את השקיות על הרצפה וחציתי את החדר. התחלתי להתקדם במורד המסדרון.

בדלת הראשונה עצרתי והצצתי פנימה. זה בטח אמור היה להיות חדר השינה, אבל מרלה הפכה אותו לאתר השלכת פסולת – ריהוט שעבר זמנו, קופסאות קרטון ריקות, שטיחים מגולגלים, כתבי עת ישנים, רכיבי מערכת סטריאו מיושנים. נראה היה שמרלה שואפת להיות אגרנית.

המשכתי לדלת הבאה שהייתה סגורה. סובבתי את הידית ודחפתי. ״מרלה, את כאן? את בסדר?״

הקול ששמעתי התגבר.

זה אכן היה תינוק. ניחשתי שהוא בן תשעה חודשים עד שנה. לא בטוח אם מדובר היה בבן או בבת אף על פי שהיה עטוף בשמיכה כחולה.

מה ששמעתי היה קולות אכילה. התינוק ינק בשביעות רצון פטמת גומי, כשאצבעותיו הקטנטנות מנסות לאחוז בבקבוק הפלסטיק.

מרלה החזיקה את הבקבוק ביד אחת, ובזרועה האחרת ערסלה את התינוק. היא ישבה בכורסה מרופדת בפינת החדר. על גבי המיטה היו אריזות טיטולים, בגדי תינוקות, מכל מגבונים לחים.

״מרלה?״

היא בחנה את פני ולחשה, ״שמעתי אותך קורא, אבל לא יכולתי לגשת לדלת. ולא רציתי לצעוק. אני חושבת שמתיו כמעט נרדם.״

נכנסתי בזהירות לחדר. ״מתיו?״

מרלה חייכה, הנהנה. ״נכון שהוא יפהפה?״

לאט אמרתי, ״כן. הוא יפהפה.״ השתהיתי, ואז: ״מי זה מתיו, מרלה?״

״מה זאת אומרת?״ אמרה מרלה והטתה את ראשה בתמיהה. ״מתיו הוא מתיו.״

״אני מתכוון… למי מתיו שייך? את שומרת עליו בשביל מישהי?״

מרלה מצמצה. ״מתיו שלי, דיוויד. מתיו הוא התינוק שלי.״

פיניתי נקודה והתיישבתי בקצה המיטה, קרוב לבת דודתי. ״ומתי מתיו הגיע, מרלה?״

״לפני עשרה חודשים,״ אמרה ללא היסוס. ״בשנים־עשר ביולי.״

״אבל… הייתי פה כמה פעמים בעשרת החודשים האחרונים, וזאת הפעם הראשונה שאני פוגש אותו. אז אני מניח שאני קצת מופתע.״

״קשה… להסביר,״ אמרה מרלה. ״מלאכית הביאה לי אותו.״

״אני צריך קצת יותר מזה,״ אמרתי ברוך.

״זה כל מה שאני יכולה לומר. זה כמו נס.״

״מרלה, התינוקת שלך–״

״אני לא רוצה לדבר על זה,״ לחשה והפנתה את ראשה ממני, כשהיא בוחנת את פניו של התינוק.

המשכתי עוד בעדינות, כאילו אני נוהג בזהירות אל עבר גשר רעוע שחששתי שפשוט יקרוס תחתי. ״מרלה, מה שקרה לך… ולתינוקת שלך… היה טרגדיה. כולנו הרגשנו רע מאוד בגלל מה שקרה לך.״

עשרה חודשים. זו הייתה תקופה עצובה לכולם, אבל למרלה היא בוודאי הייתה הרסנית.

היא נגעה קלות באצבעה באפו הכפתורי של מתיו. ״אתה כל כך מתוק,״ אמרה.

״מרלה, אני צריך שתספרי לי של מי התינוק הזה באמת.״ היססתי. ״ולמה יש דם על דלת הכניסה שלך.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבטחה שהופרה”