במסדרונות שירות הביון הבריטי כולם יודעים את הכלל הראשון להישרדות: קודם כול תדאג לעצמך. לכן, כשגל פיגועים מכה ברחבי הממלכה, […]
1
הרוצחים הגיעו בג'יפ בצבע חול, וחיסלו את הכפר בזריזות.
הם היו חמישה ולבשו מדים צבאיים לא תואמים, שניים בחרו בשחור והאחרים בווריאציות של צבעי הסוואה. ממחטות כיסו את חציין התחתון של פניהם, משקפי שמש את העליון, ורגליהם היו נתונות בנעלי צבא כבדות, כאילו חצו בדרך הקשה את הגבעות הסובבות. מחגורותיהם השתלשלו שלל עזרי לוחמה. כשהראשון הגיח מתוך הרכב הוא השליך בקבוק מים למושב שמאחוריו, והפעולה השתקפה בהקטנה בעדשות משקפי הטייסים שלו.
השעה הייתה קרובה לצוהרי היום, והשמש הייתה בשיא לובנה. בקרבת מקום, מים שצפו מעל אבנים. בפעם האחרונה שהגיעו לכאן צרות, הן היו חמושות בחרב.
מחוץ לרכב, בצד הכביש, הגברים התמתחו וירקו. הם לא דיברו. הם לא נראו ממהרים, אבל בה בעת נראו ממוקדים במעשיהם. זה היה חלק מהמבצע: להגיע, להימתח ולהשיב לעצמם את הגמישות. הם עשו דרך ארוכה בחום. אין טעם להתחיל לפני שיהיו מכווננים לאיבריהם ויוכלו לסמוך על הרפלקסים שלהם. לא הייתה חשיבות לכך שמשכו תשומת לב, משום שאיש מהצופים לא יוכל לשנות את העתיד לקרות. ידיעה על מכה לא בהכרח מקדימה לה רפואה. לבני הכפר היו רק מקלות.
אחד מאלו — חפץ עתיק יומין שנשא מאפיינים רבים מעץ האם שלו, בהיותו גבשושי וגס, יציב ואמין — שימש משענת לגבר בא בימים, שמראהו למוד פגעי הטבע העיד שהוא נצר לגזע חקלאי. אבל אי שם בעברו שרד אולי זכר מלחמה, משום שמכל הצופים באורחים המבצעים תרגילי התעמלות, נראה שרק הוא לבדו הבין את כוונתם, ובעיניו, שכבר דמעו קלות מהשמש, הבליחו גם פחד וגם מעין השלמה עם הגורל, כאילו תמיד ידע שזה, או משהו דומה, עתיד לפעור פה ולבלוע אותו. לא רחוק משם שתי נשים חדלו משיחתן. אחת החזיקה תיק בד. ידיה של האחרת נשלחו לאיטן אל פיה. נער יחף יצא מבעד לפתח אל השמש, מכווץ פנים באור המסנוור.
במרחק־מה שרשרת שקשקה כשכלב בדק את גבולותיה. בתוך לול מאולתר, שמסגרת העץ ורשת התיל שלו עשוית מלאכת טלאים של חומרי מחזור, תרנגולת כרעה להטיל ביצה שאיש לעולם לא יאסוף.
מירכתי הג'יפ שלהם הוציאו הגברים כלי נשק, שחורים וממורקים ואיומים.
הרעש הרגיל האחרון היה זה שהשמיע הזקן כשהפיל את המקל שלו. כשעשה זאת נעו שפתיו, אך לא השמיעו קול.
ואז זה התחיל.
ממרחק היה אפשר לחשוב שמדובר בזיקוקים. ציפורים בגבעות הסובבות פרשו כנף בשקשוק מבוהל, ואילו בכפר עצמו חתולים וכלבים מיהרו להסתתר. חלק מהקליעים עפו לכל עבר, הסתחררו בלולאות ובסלסולים ללא הבחנה, כאילו בחיקוי לריקוד מקומי. לול התרנגולות רוסק לרסיסים, וצלקות סותתו באבנים שעמדו מאות שנים ללא פגע. אבל אחרים פגעו ביעדם. הזקן נפל בעקבות מקלו לאדמה, ושתי הנשים הושלכו לכיוונים מנוגדים, מופרדות על ידי גושישי עופרת ששקלו פחות מאצבעותיהן. הילד היחף ניסה לברוח. בגבעות היו מנהרות שנחצבו בסלע, ולו היה די זמן אולי היה מצליח להגיע לשם, לחכות באפלולית לעזיבת הרוצחים, אבל האפשרות הזאת הוסרה באלימות מעל הפרק על ידי קליע שפגע בו בצוואר וגלגל אותו במורד המדרון הקצר אל הנהר, שהיה באותו יום רק זרזיף קל. בני הכפר ששהו בשטח פתוח כבר נפוצו לכל עבר, נמלטים אל השדות ומחפשים מחסה מאחורי קירות ובשוחות. אפילו אלו שלא ראו מה קורה נדבקו בפחד, משום שאסון נוטה לבשר על בואו, להכריז בקולי קולות על הגיעו בפני משכימים ומתמהמהים כאחד. יש לו ריח ייחודי, מנעד שהוא רק שלו. הוא משלח אימהות לגונן בצווחות על צאצאיהן, וזקנים לחפש את אלוהים.
וכעבור שתי דקות הכול נגמר, והרוצחים עזבו. הג'יפ, שחנה במנוע פועל לאורך הטבח הזריז, התיז לאחור אבנים כשהאיץ משם, ולזמן קצר שררה דומייה. שאון המנוע המתרחק התפוגג בנוף ונמוג. עַקָב צווח ממעל. קרוב יותר הביתה, גרגור בקע מגרון שחוט בזמן שמישהו נאבק בשפה חדשה, שמילותיה הראשונות היו גם האחרונות. ומאחורי כל זה, ואז ממעל, ובמהרה מכל עבר, גברו צרחות הניצולים, שעבורם החיים המוכרים תמו, בדיוק כפי שתמו עבור המתים.
בתוך שעות יגיעו משאיות ועליהן עוד גברים עם נשק, הפעם מופנה החוצה, אל הגבעות הסובבות. מסוקים ינחתו ויפרקו רופאים ואנשי צבא, ואחרים יעופפו מעל, יזגזגו בשמיים בזעם מתוזמר, בזמן שמצלמות הטלוויזיה יפנו אצבע מאשימה. ברחובות, תכריכים יכסו את הנופלים ותרנגולות שזה מקרוב השתחררו לחופשי ישוטטו לצד הנהר, מנקרות בעפר. פעמון יצלצל, או לכל הפחות אנשים יזכרו שצלצל. אולי זה קרה רק בדמיונם. אך מה שבטוח הוא שמעל זמזום המסוקים, כחול השמיים נותר איכשהו בשלמותו, ועקב מרוחק צווח, וגבעות דרבּישייר ההמומות הטילו צללים ארוכים.
חלק ראשון
חתולים שקולים
2
יש אזורים בעולם שבהם השחר מגיע באצבעות ורדרדות, להחליק כל קמט שהותיר אחריו הלילה, אבל ברחוב אלדרסגייט, ברובע פינסבורי שבלונדון, הוא מגיע עטוי כפפות פורץ, כדי לא להותיר טביעות על אדני חלונות ועל ידיות הדלתות. הוא מציץ מבעד לחורי מפתח, בוחן מנעולים, ובאופן כללי בודק את השטח לקראת היום המתקרב. השחר מתמחה בפינות שלא טואטאו ובמשטחים שלא אובקו, בחרכים ובגומחות שהיום כמעט שאינו רואה, משום שהיום כולו הוא פגישות עסקים ודברים במקומם הנכון, ואילו אחיו הצעיר תפקידו להתגנב באפלולית הנשברת, לעולם לא בטוח מה הוא עלול למצוא שם. להטיל אור על משהו זה דבר אחד, לצפות ממנו להבריק זה עניין אחר לגמרי.
כך שכשהשחר מגיע לבית סלאו — בניין מרופט שקומת הקרקע שלו מתחלקת בין מסעדה סינית צולעת לדוכן עיתונים כושל, ואשר דלת הכניסה שלו, המטונפת מזוקן ומפגעי מזג האוויר, לעולם אינה נפתחת — הוא נכנס כדרכם של פורצים, דרך גגות הבתים שממול, ותחנת העצירה הראשונה שלו היא משרדו של ג'קסון לאמב, בהיותו בקומה העליונה מכול. כאן הוא מוצא יריבה פעילה יחידה בדמות מנורת שולחן הניצבת על ערימת מדריכי טלפונים, שמשרתים בתפקידם זה זמן כה רב, שכבר אוחו להם יחדיו וכריכותיהם הלחות התמזגו בברית כפויה. החדר דחוס וחשאי, כמו מלונה, והתמה השלטת בו היא הזנחה. אומרים שפסיכופתים מעטרים את קירותיהם בכיתובים מטורפים, בסלסולי משוואות אינסופיות המנסות לפצח את הצופן שבו שבויים חייהם. לאמב מעדיף שהקירות שלו ידברו בשם עצמם, והם שיתפו פעולה במידה כזאת שהסדקים בטיח וכתמי העובש עצמם קשרו פה ושם קשר והניבו משהו שעשוי להיחשב לכיתוב ממש — אולי הבחנה ששורבטה — אך כל תובנה שצופנים אותם סימנים מיטשטשת ודוהה במהרה, כמו הייתה משהו שכתבה אצבע מתנועעת בטרם החליטה, בניגוד לחוכמת הדורות, למחוק חזרה.
חדרו של לאמב אינו חדר להתעכב בו, והשחר בכל מקרה לעולם אינו משתהה ארוכות. במשרד ממול הוא מוצא פחות דברים שיטרידו אותו. כאן שורר הסדר, וניכרת יעילות שקטה באופן שבו נערמו הקלסרים, שוליהם מיושרים בקו אחד עם פני השולחן, והסרטים הכורכים אותם קשורים בלולאות באורך שווה, ובריקנותו של פח האשפה, ובפניהם החפים מאבק של המדפים המסודרים. כאן שוררת דומייה שאינה מאפיינת את בית סלאו, ואם היה מאן דהוא מאזן בין שני החדרים, מאורתו של הבוס ומקלטה של קתרין סטנדיש, עשוי היה להימצא שיווי משקל שאולי היה משכין שלום במשכן, אף כי ניתן לשער שרק לזמן קצר.
וקצרה גם נוכחותו של השחר בחדרה של קתרין, שכן הזמן ממשיך במרוצו. בקומה שמתחת נמצא מטבח. הארוחה החביבה על השחר היא ארוחת הבוקר, שמורכבת לפעמים בעיקר מג'ין, אך בכל מקרה לא יימצא כאן הרבה לסעוד בו את נפשו, שכן הארונות נופלים במידה רבה בצד הקמצני של הקשת הדיקנסיאנית, הרחק־הרחק מהמותרות הפיקוויקיים. אין בארונות חפיסות עוגיות ולא צנצנות מרקחת, לא שוקולד לעת חירום, ואף קערת פרי או חפיסת קרקרים לא מכתימה את משטחו של הדלפק. רק סכו"מי פלסטיק מפה ומשם, כמה ספלים סדוקים וקומקום חדש למראה באופן מפתיע. נכון, יש מקרר, אבל תכולתו מסתכמת בשתי פחיות משקה אנרגיה, שתיהן עוטות מדבקות "רודי הו", שעל גב שתיהן נוספו המילים "הוא אידיוט" בשני כתבי יד שונים, ומכל חומוס שאין לו דורש, שאולי מתובל במנתה ואולי יש סיבה אחרת להיותו ירוק. את מכשירי החשמל אופף ניחוח שהדרך הטובה ביותר לתארו תהיה ריקבון מושהה. למרבה המזל, לשחר אין חוש ריח.
אחרי שחלף ביעף דרך שני המשרדים בקומה זו — חדרים נטולי ייחוד שאת סכמת הצבעים השלטת בהם ניתן למצוא רק בדוגמיות נושנות שדפיהן דהו כל כך, שהכול הצטמצם בהן לגוני צהוב ואפור — והקפיד להתרחק מהכתם הכהה מתחת לרדיאטור, שם התרחשה נזילה חלודה כלשהי, הוא מוצא עצמו חזרה בגרם המדרגות, הישן והחורק כל כך שרק השחר מסוגל להשתמש בו בלי להשמיע קול — מלבד, כמובן, ג'קסון לאמב, שכשמתחשק לו יכול לשוטט ברחבי בית סלאו בלאט כרוח רפאים שאך זה באה לעולם, גם אם הוא יותר כבד בשר. בפעמים אחרות מעדיף לאמב את הגישה הישירה, ותוקף את המדרגות בשאון שדוב הדוחף מריצה היה עשוי להשמיע, אם הייתה המריצה מלאה קופסות פח, והדוב שיכור.
יותר כרוח צופייה מאשר כדוב שיכור, מגיע השחר אל צמד המשרדים האחרונים, שאינם נבדלים בהרבה מאלו שבקומה מעליהם, מלבד, אולי, במרקמו המחוספס מעט של הצבע מאחורי אחד השולחנות, כאילו נוספה שכבה נוספת בלי שהקיר נוקה כראוי, וחומר כלשהו נותר דבוק לגבס: מוטב לא להרהר על טיבו. לגבי כל היתר, המשרד מדיף את אותה אווירת שאפתנות מתוסכלת כמו חבר מרעיו, ולברייה רגישה כמו שחר קל־המגע, שורה בו גם זיכרון של אלימות, ואולי הבטחה לעוד מזו בעתיד לבוא. אבל השחר מבין שהבטחות ניתן להפר בקלות — השחר מבין בהפרות — והאפשרות לא מעכבת אותו כמלוא הנימה. הוא ממשיך לו הלאה, במורד גרם מדרגות אחרון, וחולף איכשהו מבעד לדלת האחורית, בלי יכולות הדחיפה הדרושות בדרך כלל, בהיותה של הדלת ידועה בהתנגדותה למגע קליל. בחצר הטחובה הקטנה שמאחורי בית סלאו משתהה השחר לרגע, מודע לכך שזמנו כמעט תם, ונהנה מרגעים אחרונים של קרירות. פעם מזמן עשוי היה לשמוע סוס עושה את דרכו ברחוב, ובעבר הקרוב יותר, המייתה העליזה של עגלת החלבן הייתה מלווה את רגעיו האחרונים. אבל היום נשמעת רק יללת אמבולנס המאחר לפגישה, ועד שצווחת הבאנשי חדֵלה להדהד מקירות וממבנים השחר כבר נמוג, ובמקומו מגיע היום עצמו, שמרגע שנאחז בלפיתתו של בית סלאו, מתגלה כרחוק מהתגלמות התיעוש והיצרנות שאיים להיות. במקום זאת — כמו היום שקדם לו, וזה לפניו — מדובר רק בעוד הפוגה עצלה המתקדמת בינות להצצות בשעון, ומתוך ידיעה מלאה שאיש מדרי המקום לא יכול לעשות דבר כדי להאיץ את לכתו, הוא לוקח לו את הזמן להתבסס. בנינוחות, בזחיחות, לא מוטרד מספקות או מחובה, הוא מחלק את עצמו בין משרדי בית סלאו, ואז, כמו חתול עצל, מתמקם בפינה החמימה ביותר לנמנם בה, בזמן שסביבו לא קורה כמעט כלום.
רודי הו, רודי הו, רוכב בעמקים.
(שיר שנתקע בראש.)
רודי הו, רודי הו, גבר שבגברים.
יש כאלה שרואים ברודי הו מומחה לדבר אחד בלבד. שליט הג'ונגל הקיברנטי, אין ספק, אך מיומן פחות באספקטים אחרים של החיים, כגון רכישת חברים, התנהגות שקולה וגיהוץ חולצות טריקו. אבל הם לא ראו אותו בפעולה. הם לא ראו אותו משחר לטרף.
שעת צהריים, בקרבת רחוב אלדרסגייט. מגדלי הבטון הכעורים של הברביקן מימין, שיכון דירות לא הרבה יותר יפה ממנו משמאל. אבל אזור נטול ייחודיות זה של לונדון הוא שטח אש, שדה קרב שבו מי שממצמץ נטרף. יש לך הזדמנות אחת להשיג את הקרקפת שלך, וטרפו של רודי הו יכול להיות בכל מקום.
הוא ידע טוב מאוד שזה קרוב.
לכן נע בפנתריות בין מכוניות חונות, נעצר ליד שלט שחגג ניצחון מוניציפלי כזה או אחר. באוזנו, תקוע כיתד תחת האייפוד השואג שלו, בן ארבעים פלוס נלהב בהגזמה יילל ברוך על תוכניתו להרוג ולאכול את חברתו. על סנטרו של רודי, הזקן שגידל בחורף שעבר, גזום מעט יותר במומחיות כעת, משום שלמד בדרך הקשה לא להשתמש במספרי מטבח. על ראשו של רודי — התפתחות חדשה — כובע בייסבול. יש חשיבות לדימוי, רודי יודע. יש חשיבות למיתוג. אם אתה רוצה שהאיש הפשוט ברחוב יזהה את האווטר שלך, האווטר שלך צריך להותיר רושם. לדעתו האישית, הוא קלע בול בתחום הזה. חתימת זקנקן מסודרת וכובע בייסבול: מקוריות וגם סגנון. רודריק הו הוא החבילה המלאה, כמו שבראד פיט היה פעם, לפני שהתחילו הצרות.
(יש פה נישה פנויה, כשחושבים על זה. הוא יצטרך לדבר עם קים, החברה שלו, לגבי כינוי זוגי.
קודי.
רים…?
לא. צריך עוד עבודה.)
אבל הוא יטפל בזה מאוחר יותר, משום שכרגע זה הזמן להפעיל את מצב הפיתוי, למשוך את היצור לשטח פתוח ולהפיל את הממזר. זה יצריך כוח, תזמון ושימוש בנשק: מיומנויות הליבה שלו למעשה… מי שהמציא את הפוקימון גו בטח החזיק את רודריק הו בחיוג המהיר של המוזה שלו. אפילו השם התחרז, בן אדם — הוא כאילו נולד לפוקי. תביאו לי את אבק הכוכבים הזה, חשב. תנו לי את אבק הכוכבים המקסים הזה ותראו איך הרודסטר נוצץ.
כל כולו רפלקסים, גידים וריכוז, הבליח לו הו באוויר הצהריים כמו חתול תעלול, תותח התותחים, אלוף האלופים, דולק בעקבות אויב שאינו קיים.
קצת הלאה משם בהמשך הרחוב, אויב שכן קיים התניע את הרכב והחל נוסע בכביש.
באותו בוקר, בדרכה לרכבת התחתית, נעצרה קתרין סטנדיש בדוכן העיתונים לקנות את הגרדיאן. מאחורי הדלפק תריס מתכת הונמך להסתיר את תצוגת חפיסות הסיגריות, פן הצצה מקרית תתגלה כמובילה למוות בטרם עת, בשעה שלשמאלה, בשורה העליונה ביותר בדוכן התצוגה, כמה ירחונים פורנוגרפיים ששרדו את המעבר לעידן הדיגיטלי היו חתומים בתוך עטיפות ניילון, לעמעם את השפעתם על מוחות חשקניים. כל ההגנות הקפדניות האלה, חשבה, להגן עלינו מפני דחפים שנחשבים מזיקים, אבל ממש ליד הדלת ניצב מדף של יין במחיר מוזל, שני בקבוקים תמורת תשעה פאונד, ולמעלה ליד הדלפק מבחר משקאות חריפים סומנו בעליזות כמוזלים בשני פאונד, אף אחד מהם לא מסוג שירנין את החך, אבל די בכל אחד מהם להפוך גם את הצרכן אנין הטעם ביותר לשיכור כמו חזיר ופתוח להצעות.
היא קנתה את העיתון שלה, הנהנה בתודה וחזרה החוצה לרחוב.
בסיבוב הבא היא נזכרה שתורה לקנות חלב למשרד — לא ביטוי מרשים לכוח הזיכרון, תמיד תורה לקנות חלב — וקפצה לחנות הסמוכה לבית סלאו, שם ניצב החלב במקרר לצד פחיות של בירה וג'ין אנד טוניק מעורבב מראש. הנה כבר פעמיים בלי מאמץ בכלל, חשבה, שבהן הייתה יכולה לרכוש כרטיס לעולם התחתון עוד לפני שהיום שלה תפס תאוצה. בדרך כלל הזדמנויות לחטוא מצריכות מאמץ מסוים, אבל אלכוהוליסטית בגמילה יכולה לשוטט לה לתומה והפיתויים יבואו אליה.
לא היה בזה שום דבר חריג. רק המתח המתמיד, המשא היומיומי שנושא על כתפיו כל שתיין לשעבר. כשהגיעה שעת הצהריים, ופיתויי הצד האפל נותרו הרחק מאחור, כבר הייתה קתרין שקועה בעמל היום: רישום הדוחות הדו־שנתיים של המחלקה, שכללו הצדקה עבור "הוצאות חריגות". היו לבית סלאו הרבה כאלה השנה: דלתות שבורות, ניקוי שטיחים, כל השיקום שנדרש לאחר פלישה חמושה. רוב התיקונים בוצעו ברישול, דבר שלא הפתיע ולא הטריד את קתרין במיוחד: היא כבר מזמן התרגלה למעמד סוג ב' שממנו נהנו הסוסים האיטיים. מה שהדאיג אותה יותר היה הנזק לטווח ארוך לסוסים עצמם. שירלי דאנדר הייתה רגועה בצורה מטרידה, רוגע מהסוג שקתרין דמיינה אצל קרחונים, ממש לפני שהם מסתערים על ספינות נוסעים. גם ריבר קרטרייט סכר דברים בפנים, יותר מהרגיל. ולגבי ג'יי־קיי קואו, קתרין ידעה לזהות רימון יד כשראתה כזה, ונראה היה לה שהנצרה שלו אולי קצת רופפת.
רודי נשאר כשהיה, כמובן, אבל זה היה יותר עוֹל מנחמה.
מזל גדול שלואיזה גאי הייתה יחסית שפויה.
מול ערימות הניירת, שוליהן מיושרים בצורה מסודרת אך לא ממש נוירוטית, המשיכה קתרין בעמל יומה, מתקנת מספרים במקומות שבהם חצו רישומיו של לאמב את גבולות ההפרזה ונהפכו לשחיתות בוטה, וממירה את הצדקותיו ("כי לכו תזדיינו") בניסוחים דיפלומטיים יותר. כשתגיע השעה ללכת הביתה, כל אותם פיתויים שוב יציגו עצמם לראווה מולה. אבל אם חשיפה יומיומית לג'קסון לאמב לימדה אותה משהו, זה להתייצב בלי חשש מול אתגריהם השוליים של החיים.
הוא מצליח לספק די והותר סיבות לדאגה, מכל הכיוונים.
לשירלי דאנדר היו שישים ושניים ימים.
שישים ושניים ימים נקיים מסמים.
בואו ונספור…
מי שרוצה מוזמן: שירלי לא ספרה. שישים ושניים היה רק מספר, בדיוק כמו שהיה שישים ואחד, ואם במקרה ניהלה מעקב זה רק משום שכל הימים הללו התרחשו בסדר המתבקש, ובאיטיות רבה מאוד. בבקרים היא מנתה את הדקות, בערבים ספרה לאחור את השניות, ולפחות פעם ביום מצאה את עצמה בוהה בקירות, במיוחד בזה שמאחורי השולחן שהיה של מרקוס. בפעם האחרונה שראתה את מרקוס הוא היה שעון על הקיר הזה, כיסאו מוטה לאחור בזווית אבסורדית. הקיר נצבע מאז. ובצורה גרועה.
וזה היה הפתרון של שירלי לכך: לחשוב על משהו אחר.
הייתה זו שעת צהריים מוארת וחמימה. שירלי הייתה בדרכה חזרה אל בית סלאו לאחר צהריים של אינרציה כפויה, שאחריה תיסחב כל הדרך עד שורדיץ לנכ"מ האחרון שלה… שמונה חודשים של מפגשי ניהול כעסים מזדיין, עד שהערב היא תוכרז רשמית כנקייה מכעסים. נרמז לה שאולי אפילו תקבל סיכה. זו עשויה להיות בעיה — מי שיתקע עליה סיכה עתיד לסחוב את השיניים שלו הביתה בממחטה — אבל למרבה המזל, מה שהיה לה בכיס סיפק לה משהו להתמקד בו, משהו שיעזור לה לצלוח רגעים מתוחים שעשויים להביא להארכתה של התוכנית שבה חויבה להשתתף בצו בית משפט.
מעטפונת קטנה וחמודה של הקוקאין הכי טוב שאפשר למצוא באזור זה של העיר, פינוק שלה לעצמה לכבוד סיום הקורס.
שישים ושניים אולי היה רק מספר, אבל זה הכי גבוה ששירלי התכוונה להגיע.
להפסקה הייתה השפעה ממתנת עליה, והעולם נדמה שטוח יותר לאחרונה, אפור יותר, קל יותר להתמודדות. זה עזר בכל הקטע של הנכ"מ, אבל התחיל לעלות לה על העצבים. בשבוע שעבר קיבלה שיחת קידום מכירות, איזה קשקוש על ביטוח שלא התאים לצרכיה, ושירלי אפילו לא אמרה לו שילך להזדיין. זה לא נראה כמו שינוי גישה, אלא יותר כמו כניעה. אז זאת הייתה התוכנית: לצלוח את היום האחרון הזה, לסבול את הטפיחה על השכם מהיועץ — ששירלי התכוונה לעקוב אחריו הביתה פעם ולרצוח אותו — ואז ללכת למועדונים, להישפך כמו שצריך ולחזור שוב לחיים. שישים ושניים יום זה די והותר, והוכחה ודאית של התיאוריה שתמיד דגלה בה: שהיא יכולה להפסיק מתי שתרצה.
חוץ מזה, מרקוס כבר מזמן איננו. זה לא כאילו הוא ירד עליה על זה.
אבל אל תחשבי על מרקוס.
כך שהנה היא, חוצה דרך השיכון לכיוון רחוב אלדרסגייט, קוקאין בכיסה, חושבת על הערב שמצפה לה, כשהיא מבחינה בשני דברים במרחק חמישה מטרים לפניה, שניהם מתנהגים מוזר.
אחד היה רודריק הו, שביצע מעין ריקוד בלט, עם טלפון נייד על תקן בת זוג.
האחר היה הונדה כסופה מתקרבת, פונה שמאלה במקום שלא היה בו שמאלה לפנות אליו.
ואז עולה על המדרכה היישר לעבר הו.
אז העניין הוא כזה, חשבה לואיזה גאי. אם הייתי רוצה להיות ספרנית, הייתי נעשית ספרנית. הייתי הולכת לבית ספר לספרנות, נבחנת במבחני ספרנות וחוסכת מספיק נקודות ספרייה לקנות מדי ספרייה. מה שזה לא יהיה שהם עושים, זה מה שהייתי עושה: לפי הספר. ומכל הספרנים בסביבה הקרובה, הייתי ללא ספק הספרנית, מסוג הספרניות שספרנים אחרים שרים עליה שירי הלל, כשהם נאספים מסביב למדורות הספרייה שלהם.
אבל מה שלא הייתי עושה זה להצטרף לשירות הביון. משום שזה היה סתם דבילי.
ובכל זאת הנה אני כאן.
הנה היא כאן.
כשכאן פירושו בית סלאו, שם מה שעשתה היה לעבור על נתוני השאלה מספריות, בניסיון לקבוע מי השאיל כותרים מסוימים במהלך השנים האחרונות. ספרים כמו "ציפיות האסלאם", ו"ג'יהאד מהו". ואם מישהו היה כותב ספר כמו "איך להכריז מלחמה על אוכלוסייה אזרחית", גם זה היה נכנס לרשימה.
"נראה סביר למישהו," אמרה כשנתנו לה את המשימה, "שעריכת רשימה של אנשים ששאלו ספרי ספרייה מסוימים תעזור לנו למצוא טרוריסטים לעתיד?"
"כשאת מציגה את זה ככה," אמר לאמב, "הסיכויים הם כנראה אחד למיליון." הוא נענע בראשו. "ואגיד לך עוד משהו בכיף, אני ממש שמח שזה לא אני."
"תודה. אבל למה בכלל מחזיקים את הספרים האלה, אם הם כאלה מסוכנים?"
"התקינות הפוליטית יצאה משליטה," הסכים לאמב בעצב. "אני מתנגד בלהט לצנזורה, כידוע לך. אבל יש ספרים שפשוט צריך לשרוף."
ויש גם בוסים שצריך. כבר שלושה חודשים היא עובדת על הרשימה הזאת, שכרוכה בהצלבת נתונים של תמלוגי השאלת הספרים עם מסדי הנתונים השונים של כל ספרייה אזורית. אורכה הנוכחי לא עלה על מחצית גיליון 4A, והיא הגיעה לבקינגהאמשייר ברשימת המחוזות האלף־ביתית שלה. תודה לאל שהיא לא צריכה לכסות את בריטניה כולה, כי זה היה לוקח שנים אפילו לספרנית אמיתית.
לא כל כולה, לא. רק את אנגליה, ויילס וצפון אירלנד.
"שסקוטלנד תזדיין," הסביר לאמב. "הם רצו להסתדר לבד, שיסתדרו לבד."
בת בריתה היחידה במשימה הבלתי נגמרת הייתה הממשלה, שעשתה את חלקה בכך שסגרה כמה שיותר ספריות.
במלחמה נגד הטרור, כל עזרה מתקבלת בברכה.
לואיזה צחקקה לעצמה, כי לפעמים פשוט חייבים, אחרת מאבדים שפיות. אלא אם כן הצחקוק הוא הוכחה שכבר איבדת שפיות. ג'יי־קיי קואו אולי יודע, ולא בגלל מומחיותו לכאורה בהערכה פסיכולוגית, אלא משום שהוא על גבול הפסיכיות בעצמו. עושים חיים משוגעים בבית סלאו.
היא התרחקה משולחנה וקמה כדי להתמתח. לאחרונה בילתה יותר במכון הכושר, והתוצאה הייתה חוסר מנוחה גובר כשהייתה כבולה למחשב שלה. מבעד לחלון, רחוב אלדרסגייט נותר אותה ערבוביה לא מלהיבה של תנועת כלי רכב עצבנית ואנשים ממהרים. אף אחד לא הסתובב לתומו באזור זה של לונדון, הוא היה רק תחנת ביניים בדרך למקום אחר. אלא אם כן היית מרגל תקוע, כמובן, שאז היה מדובר עבורך בסוף הדרך.
אוף, שיעמם לה.
ואז, כאילו לעודד את רוחה, זרק לה העולם הסחת דעת קלה: ממרחק לא גדול נשמעו חריקה וחבטה — קול פגיעת רכב במשהו.
היא תהתה מה קרה שם.
אין עדיין תגובות