החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צילה

מאת:
הוצאה: , | 2013 | 509 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל שנות הנדודים הארוכות בפלשתינה שאחרי מלחמת-העולם הראשונה גדלו שלוש בנותיה ושני בניה עם שני אבות, ו'דוד חנן' הוא שדאג לחינוכם ולחלק ניכר מפרנסת המשפחה.

לזר היה הבחור הראשון שאי-פעם נשק לצילה, לאחר ש"התגבר עליה", והיא, ברוב תמימותה, חשבה כי משום כך "כבר אבוד" ולא נותר לה אלא להתחתן אתו. חתונתם העצובה מתקיימת לאחר הפוגרום של 1905 באודסה, פוגרום שלזר התגלה בו כחסר-ישע, וצילה מאבדת בו אחת מעיניה.

אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת צילה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" – 'דוד חנן' – כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת 'המטריארכלית' במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר.

צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה. זהו הרומאן הגדול והמורכב ביותר שלה עד כה – רומאן שלקראתו הכשירה את עצמה שנים רבות – מין רומאן אוטוביוגרפי, הנפתח שישים שנה לפני שנולדה. רק לרשותה עומד המבט הפנורמי המאפשר לעקוב אחרי צילהּ של צילה לאורך הדורות. ורק דמיונה-שלה מאפשר לעמת את צילה, העיוורת לגמרי לקראת סוף חייה, עם הפרספקטיבה של חנן, כפי שסיפר ביומנו הפרטי והסודי.

במשך למעלה מעשרים שנה ריחפו ברקע של רוב כתיבתה של קציר קרעים מן הסיפור המשפחתי של שושלת צילה. החומרים האלה שימשו אותה בסיפורים על שבר בתא המשפחתי ונוצלו בדרך של הריסה ובנייה מחדש. 'צילה' אינו מוליך אל שבר בתא המשפחתי. הרומאן המשוכלל, המרהיב והמרגש פותח בשבר, ומוליך דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי.

מקט: 4-31-5269
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל […]

הקיץ של ראשית הזיכרון

הבית יהיה כאן תמיד, נטוע בחולות של הרצלייה, מוקף גדר פיטנגו ועץ הפקאן הגבוה ניצב בחזיתו כשומר. לפני שנים אחדות קם תחתיו בניין טיפוסי בן חמש או שש קומות, ואף-על-פי-כן לא יוכלו לו מכבש הזמן ומערבל הזיכרונות. הוא יתקיים כל עוד נחיה אנחנו, הנכדים והאחיינים ובני האחיינים של דוֹדָתִקְוָה – בילדותנו היה ה’דודה’ חלק בלתי-נפרד משמה. ב’קייטנות’ החופש-הגדול שלה צמחנו והעמקנו שורש, ואהבנו אותו, את הבית, כפי שאהבנו אותה.

הנה אהדוף את השער שנהגתי להתנדנד עליו, קרשים מאונכים צבועים ירוק ומתחדדים בקצותיהם, והוא יחרוק אלי בידידות, ככלב שזיהה ריח מוּכּר. מטפס, שעליו דמויי ידיים, מכסה בצפיפות את כותלי הבית עד לגג הרעפים. שלוש מדרגות מוליכות למבואה המקורה ולדלת העץ בגון השוקולד, שחריצים לרוחבה פורסים אותה למלבנים. אין צורך לצלצל בפעמון, אפשר פשוט ללחוץ על הידית ולהיכנס. על הקיר, מימין, המראָה במסגרת של פיתוחי ברזל בדוגמת קנוקנות גפן, ובפינה, מרצין פניו על השידה, טלפון החוגה השחור בעל הפומית העמוקה, שלא הוחלף מאז שנות החמישים.

אלא שאני חולפת על-פני הכניסה הראשית וממשיכה בשביל הבטון הצר שבין הגדר-החיה וערוגות הפרחים לבין הבית, נושמת מלוא הריאות ורדים ופֶּטוּניוֹת ואפונה ריחנית. מעֵבר לעץ השסק נגלית המרפסת המקורה רחבת-הידיים, שנפתחת אל המדשאה. בשוליה מיתמרים שני עצי אבוקדו שגזעיהם מסוידים. רק האמיצים בינינו הרהיבו לטפס עד צמרותיהם. כעת אפשר להדוף את כנפות דלתות-הרשת ולהיאסף אל האפלולית הצוננת של הסלון, או להמשיך בשביל שמתלכסן ליד עץ המנגו אל אחורי הבית.

כאן, באזור המוצל, נמצאת ‘המשתלה’; שורות-שורות של פחי שימורים, עציצים ומכלי פלסטיק בגדלים שונים, שבהם הנביטה דודה תקווה זרעי פרחים וטיפחה שתילים רכים, עד שהגיע זמנם להינטע בערוגות שבחזית. מעליהם מדרגות הברזל הרחבות והחלודות, המטפסות אל החדר הנעול תמיד שמתחת לגג, חדרו של דני, הבן הגדול, שנסע לאמריקה ומעולם לא חזר. למרגלות המדרגות אורב לי השיח עם הפלפלים הקטנים בצבע הפיטנגו. פעם, בת חמש, נשכתי באחד מהם, ושעה ארוכה שפכתי אל פי מים מצינור הגינה לשכך את עלבון הבערה. וכבר אני מטפסת בשלוש מדרגות הבטון הסדוקות אל מרפסת המטבח הצרה, דוחפת קלות את הדלת הקפיצית ומתפרצת אל ריח תפוחי-אדמה מתבשלים וחצילים במיץ עגבניות, ואל בין זרועותיה, עיניה החומות החיות, צחוקה הפורשׂ שתי מניפות יפות על לחייה, והשָׁ-לום המתנגן מעומק חזהּ בקולה שאין דומה לו.

יכולתי לבחור בדרך הקצרה, בשביל שמימין לבית, ואז הייתי חולפת על-פני הבית הקטן שבחצר הסמוכה, אשר פעם גרו בו סבתא צילה ודוֹד חנן, קובייה מלבנית בוהקת בשמש. אלא שלרוב העדפתי להקיף את החצר בדרך הארוכה דווקא, אולי כדי להיווכח שהכל עוד כאן בשבילי, ויהיה תמיד, ולהתענג על כך בכל פעם מחדש.

בקיץ שישים-ושבע, אחרי מלחמת ששת-הימים, שהוא הקיץ של ראשית הזיכרון, הייתי בת ארבע. ישבתי במטבח על השרפרף הלבן הרבוע, לצד שולחן העץ המכוסה פורמייקה תכולה, טילטלתי את רגלי באוויר וינקתי בקשית אורנג’דה לבנה. דודה תקווה, בגבה אלי, בישלה משהו על הכיריים. היא היתה אז בת חמישים. הצמה השחורה הארוכה כרוכה על קודקודה ככתר, גווה תמיר וזקוף כגזע, רגליה רווּחות מעט ופונות כלפי חוץ, ושרירי השוקיים בולטים.

אמי, ששמעתי אותה צוחקת במרפסת עם בנות-דודיה, היתה אז בת שלושים. את קולו של אבי איני זוכרת. אפשר שאמא ואני הגענו לכאן ברכבת מחיפה באחד מימי החול, ומן-הסתם נשארנו ללון; ואולי היתה שבת ונסענו עם אבא בכביש הישן, בדֶה-שְׁבו הכחולה המטרטרת, וכעת הוא נח עם מוספי השבת או עם ספר בחדרהּ של טלי בת השבע-עשרה, הבת היחידה שעוד גרה בבית.

האם כבר אז ידעתי למנות את חרוזיה של השרשרת שבמשך כל השנים נשאתי בגאווה – אני, הנינה הראשונה של סבתא צילה, בתהּ של הנכדה הראשונה, אמי עמליה, שהיא בתהּ של הבת הבכורה, סבתי יהודית, אשר מתה שנה לפני שנולדתי ונקראתי על שמה. ודאי ידעתי שדודה תקווה היא אחותה של סבתא יהודית, צעירה ממנה באחת-עשרה שנה, ובתווך ישנם עוד שלושה אחים – דוד יוסקה, דוד בועז ודודה רות. הם ובני-זוגם וילדיהם – הבני-דודים של אמי – היו הענקים החייכנים והקולניים שסוככו על ילדותי.

מן-הסתם לא השתהיתי הרבה במטבח. קפצתי מן הכיסא ומיהרתי דרך פינת-האוכל אל הסלון. היה עלי עוד להסתחרר בעיניים עצומות על-גבי שרפרף הפסנתר השחור תוך שאני הודפת בידי את מכסה הפסנתר המבהיק ומותירה עליו טביעות אצבעות. לפעמים הרמתי את המכסה והסרתי את כיסוי הלֶבד הירוק, הקשתי על המנענעים ודימיתי לעצמי שהפסנתר מדבר אלי בקולות של דובים או של ציפורים. אחר-כך ניגשתי לספרייה, סקרתי את הפסלונים המוּכּרים, שדודה תקווה הביאה ממסעותיה בעולם, והרמתי את פסל שלושת-הקופים. חשבתי שהקוף האמצעי, זה שידיו מכסות את עיניו, הוא הכי מסכן. כי לא לראות הרבה יותר גרוע מִלֹא לשמוע וּמִלֹא לדבר. אז חציתי את ההול לחדר-השינה ויצאתי בדלת שהובילה שוב אל מרפסת המטבח. כאן, במדף האמצעי של הכוננית, מעל לשורת הנעליים, נשמרו המשחקים מגן-הילדים שהיה פעם לדודה תקווה ולסבתא צילה. התיישבתי על הרצפה עם חפיסת הקלפים וחיפשתי ביניהם את חוּשָׁם השחור והמפחיד. שיגע אותי שלבית יש ארבעה פתחים ואפשר להיכנס ולצאת מאיזה שרוצים ולהקיף את החצר בלב דוהר ושוב לבחור. יכולתי להתרוצץ כך שעות, פנימה והחוצה, מסוחררת מרוב אפשרויות, ממציאה לעצמי מסלולים פרטיים של אושר.

ואז, לפני הארוחה או אחריה, גילתה אותי אמא באחד ממקומות המסתור – בראש המדרגות החלודות, או בצריף בפאתי החצר, שנשמרו בו אופניים וכלי-עבודה ודוד-הכביסה המפוחם עם הקרש – ואמרה, בואי נלך להגיד שלום לסבתא צילה ולדוד חנן. ושתינו הלכנו יד ביד אל הבית שניצב בוהק בלובנו על הדשא, ואמא הדפה את דלת הרשת. ליד שולחן קטן, פניה טובלות באור, שׂערה הלבן אסוף בפקעת ומשקפיים כהים לעיניה, ישבה האשה הכי זקנה בעולם ושאלה בקול צלול, “מי זה בא?” ואמא אמרה בניגון עליז, “זה אנחנו, סבתא, עמליה ודיתי”.

אני זוכרת את זרועותיה מושטות אלי, ואת ידה של אמא הודפת בגבי, וכבר נוגעת בטני בברכיה שמתחת לשמלה, וידיה ממששות אותי, קודם הראש, התלתלים, ואחר-כך, לאט, הפנים. איני זוכרת אם לבי הלם בפחד. איני זוכרת את מגע האצבעות. איני זוכרת אם שאלה אותי דבר-מה ואם עניתי. אני זוכרת איש זקן ורזה במכנסי חאקי עד לברכיים, שׂערו ושפמו אפורים, עומד לידה, נשען אל הקיר, ומחייך.

זה הכל, רק זיכרון אחד. ואפשר שהיו כמה ביקורים שנצרפו לאחד.

כשיצאנו משם – או שמא זה היה בזמן מאוחר יותר ובמקום אחר – גאתה בי הפליאה ומשהו הציק, כסס, “אמא, איך זה שלך יש סבתא ולי אין?”

“כי סבתא יהודית מתה לפני שנולדת”, אמרה בשקט, כמו תמיד כשדיברה על אמהּ.

“ממה היא מתה?”

“ממחלה קשה”.

“והיא היתה הבת של סבתא צילה?”

“כן, הבת הראשונה”.

שִׂכלי בן הארבע לא הצליח להבין, לאמא אין אמא, ולסבתא יהודית, שכבר מתה, עוד יש אמא. איך זה יכול להיות.

“ודוד חנן הוא סבא שלך?”

“לא, לסבא שלי קראו אליעזר, והוא מת כשהייתי בת שבע. הוא היה נחמד, אבל אני בקושי זוכרת אותו. דוד חנן הוא הבעל השני של סבתא”.

“והיא לא יכולה לראות?”

“לא. היא עיוורת”.

“ככה היא היתה תמיד?” הרחמים והאימה עברו על גדותיהם.

“לא תמיד. היא איבדה עין אחת כשהיתה צעירה, ובשנים האחרונות גם העין השנייה התעוורה, מהזִקנה”.

“איך אפשר לאבד עין?” השתוממתי, הרי עין היא לא איזו גולה שמתגלגלת מתחת לארון ואי-אפשר למצוא אותה.

אמא נאנחה והדליקה סיגריה, “היא איבדה את העין עוד ברוסיה. קצת מסובך להסביר”.

ואחר-כך הם לא היו יותר, סבתא צילה ודוד חנן. זמן קצר אחרי אותו קיץ מתו שניהם, בהפרש של ימים מעטים. במשך שנים לא זכרתי מי מהם נפטר ראשון, ידעתי רק שהשני מת מרוב צער. אני זוכרת את פניה הדומעות של אמא בפתח חדרי, פעם ועוד פעם שהיו לאחת. הרמתי אליה את עיני לרגע, וחזרתי לשחק.

בבית של דודה תקווה נשאר הכל בדיוק כמו קודם, אבל בבית הקובייה הלבן גרו אנשים אחרים. בלילות הייתי מתעוררת קרועת עיניים אל החושך הסמיך ופי יבש מבהלה, ויודעת שהתעוורתי לתמיד. גם היום אני זקוקה לאור הקטן, שיישאר דולק במסדרון.

ובמשך שנים, כל הילדוּת, היה החלום: אני באה אל הבית של דודה תקווה, והוא אחר, גדול ומרובה חדרים. כמה מהם סגורים וללא שימוש. אני פותחת את אחת הדלתות ונכנסת לְסלון בריח אבק, עם רהיטים ישנים וכונניות ספרים ומדרגות מפותלות. אני מטפסת במדרגות אל מסדרון ארוך, שמוביל לגרם מדרגות נוסף, ועולה בהן ומגיעה לְדלת, שנפתחת לעליית-גג גדולה, מרופדת שטיחים. שם, על ספה אפורה, יושבים שניהם, סבתא צילה ודוד חנן, צמודים זה לזה, עתיקים עד כדי כך שלמגע אצבעי יתפוררו לאבק. ללא-אומר הם נושאים אלי את פניהם הקורנות, כאילו חיכו לי שנים, ומושיטים לי צרור מחברות, ואני ניגשת בברכיים רועדות ולוקחת אותן מידיהם, ותמיד ברגע הזה הייתי מתעוררת.

בכל שנה, שבוע אחרי פורים, הגיעו לביתנו בחיפה הדודים של אמא לאזכרה של סבתא יהודית. בערב הקודם היתה אמא מדליקה נר-נשמה לפני תמונת אמהּ, שהשקיפה עלינו תמיד מן המדף בסלון; תצלום שחור-לבן של פניה, כבת חמישים, שנים אחדות לפני שנפטרה – תלתלים עבותים שהיתמרו מעל למצח חלק ובהיר, עיניים אפורות וצרות שמבטן חודר מעל לעצמות-לחיים גבוהות ורחבות, אף מתחדד, פה קטן ורציני, צוואר בהט רחב עם מחרוזת כהה של חרוזי זכוכית גדולים (מצאתי את המחרוזת פעם בתיבת התכשיטים של אמי וידעתי שצבעה כיין), וחלקת חזה תחומה בקו המלבני של השמלה. יכולתי להביט בה שעות. זו לא היתה רק התמונה של סבתא, זו היתה סבתא-יהודית-עצמה.

בצהריים, כשחזרה אמא מהעבודה שלה כעורכת-דין במשרד האפוטרופוס הכללי, היא הכינה סנדוויצ’ים קטנים עם אבוקדו וגבינה צהובה או מלוחה, ואני קישטתי אותם בזיתים ובפיסות גמבה. אחר-כך היה מצלצל בדלת סבא עמינדב – שגר לבדו, שתי קומות מעלינו, ומעולם לא התחתן שוב – דק וחסר-מנוחה, עיניו הכחולות הצעירות מעוננות מתחת לקסקט חורפי משובץ, וידו שבכיס הז’קט הספורטיבי משקשקת במפתחות המכונית, ושניהם היו יורדים אל בית-הקברות. אחרי האזכרה – שתמיד תהיתי מה עשו בה, על מה דיברו ובמה נזכרו ליד הקבר, שנה אחרי שנה – היו כולם עולים לכרמל ומתאספים אצלנו.

את הבית מכותר עצי האורן, בעל החצר הגדולה, ברחוב אלחנן – שקראנו לו ‘הבית הישן’, להבדילוֹ מהבית החדש בן ארבע הקומות, שנבנה במקומו ובו התגוררנו – קנו סבתא יהודית וסבא עמינדב בראשית שנות הארבעים מיהודי אמיד מברוקלין, אשר הבית בכרמל היה לו ולאשתו בית נופש, עד שנמאס להם לשלם את המִסים הגבוהים והחליטו למוכרו. בקיץ כוסתה אדמת החצר מחטי אורנים יבשות, ובחורף נפרשׂו בה מרבדים של רקפות. כשסבתי היתה בחיים הרבו אחיה לבקרה, ובחופשות הקיץ היו ילדיהם, בני-הדודים הצעירים של אמי, מתארחים ב’קייטנות של דודה יהודית’ – סבתי, שעבדה כמורה בבית-הספר היסודי ‘ליאו בק’, אהבה ילדים, ואחייניה הרבים היו בשבילה נחמת-מה על שנולדה לה רק בת אחת.

הורי התחתנו עוד לפני תום שנת האבל, והעדיפו להישאר לגור בבית הזה ולא לנטוש את סבא עמינדב לבדו עם אמו הקשישה חווה. אני הובאתי לשם עם הולדתי ורק כשהייתי בת שנה עברנו לדירה אחרת, בשכונת אחוזה. את הבית הישן אני זוכרת במעורפל מהביקורים אצל סבא בשבתות אחר-הצהריים, ובעיקר מהתמונות; וילה קטנה ולבנה בת שתי קומות בסגנון הבאוהאוס, בדומה לשאר הבתים ברחוב. בסוף שנות השישים החליט סבא להרוס את הבית ולבנות במקומו בניין בן ארבע קומות על עמודים, עם רחבת חנייה ומעלית. הבניין, שלא היה רבוע אלא מחומש – הפינה השמאלית של חזיתו נקטמה מלוא גובהה בגחמה אדריכלית אופנתית – טויח בשפריץ לבן, ושורות של אריחי קרמיקה חומים נקבעו תחת מרפסותיו, וכך התנשא לו, מצוחצח ומגונדר, מעל לבתים האחרים. בכל קומה היתה דירה אחת. אנחנו קיבלנו את הדירה בקומה השנייה, שמכל חלון ניבטו אליה צמרות האורנים. סבא גר בקומה האחרונה, הרביעית, שמחלונותיה הגדולים היה אפשר לראות את הים ואת הנמל והמפרץ, ומדרום את רכס הכרמל עד מגדל האוניברסיטה. בגדר האבן הנמוכה, שהפרידה בין החצר לרחוב, קבע סבא טבלת זיכרון משַׁיִש אדמדם עם כתובת באפור, כצבע עיניה של סבתא: ‘בית יהודית’.

זוגות-זוגות עלו הדודים במעלית לדירתנו. דוד יוסקה, בבלורית תלתלים לבנה ומשקפי קרן שחורים, עם דודה ברוריה, שפניה צעירות וחלקות, ועיניה החומות פקוחות תמיד בהשתאות משועשעת, שניהם נמוכים, רזים ונמרצים, ובידיהם שקיות ניילון גדושות פומלות, מהגינה שלהם ברמת-גן; דוד בועז, שעיניו החומות הטובות חייכו מתחת לגבותיו העבותות, ושׂערו הסָמיך האפיר בתסרוקת שביל-בצד גנדרנית, ודודה מירי הגדולה והלבבית, שמִגדל שׂערה הבלונדי היה נפוח בסגנון שנות השישים, והיא דיברה וצחקה בקול רם, והנשיקות שלה היו הכי רטובות; דודה תקווה עם דוד מוטקה, שנשא בזרועותיו החסונות ארגז-עץ עם תפוזי ולנסיה ושמוטי ותפוזי-דם, ושקיות גדושות אבוקדו ואגוזי פקאן, עד שיום אחד, כשהייתי בת שמונה, נפל על הדשא כשעבד בגינה שלהם ולא קם עוד, ודודה תקווה המשיכה לבוא אלינו לבדה; ודודה רות היפה, חומת התלתלים, ידיה הקטנות עדויות צמידים וטבעות, וציפורניה משוחות לָק אדום, בלי דוד אברמיק, שהיה לו בית-חרושת לקופסאות-פח. ידעתי שהקופסאות העגולות הלבנות, בעלות המכסים התכולים וציור הציפור על ענף עץ אורן, שאמא שמרה בהן סוכר וקמח ואורז, יוּצרוּ בבית-החרושת שלו. המשכנו להשתמש בהן גם אחרי שחדל להגיע ואמא הסבירה שהם התגרשו.

איני זוכרת על מה דיברו הדודים בהתכנסויות ההן. מן-הסתם על הילדים שבגרו והתחתנו, ואחר-כך על הנכדים שנולדו להם, ועל טיולים לחו”ל, שלהם ושל אחרים. ככל שנקפו השנים שוחחו גם על מחלות, ואפשר שהחליפו דעות בענייני השעה. רק על סבתא יהודית לא דיברו, ואני הצטערתי שביזבזו את כל הזיכרונות עוד קודם-לכן, באזכרה.

תמיד שרתה עליהם רוח טובה. אם היו ביניהם מתחים וטינות, עתיקים או חדשים, לא היה אפשר לחוש בכך, ואת מכאוביהם היטיבו להצפין. אהבתי להקשיב לעברית החגיגית שלהם, שמדי פעם השתרבבו אליה מלה ביידיש, או ביטוי בערבית שאותה דיברו מילדותם. אני זוכרת את קולותיהם המוּכּרים – איש-איש וטביעת קולו הייחודית – מתערבלים זה בזה, ואת השמחה הנינוחה והבוטחת שחשתי במחיצתם. גם סבתא יהודית הביטה בנו אז מן המדף, ועיניה החודרות, אשר לַהֶבֶת נר-הנשמה ריצדה ביניהן, הפיקו קורת-רוח.

שלושה שבועות אחרי יום השנה נסענו מגלותנו בחיפה לכנס הפסח המשפחתי, שהתקיים לרוב ברמת-גן, אצל דוד יוסקה ודודה ברוריה, לפעמים אצל דודה תקווה בהרצלייה, ופעם או פעמיים אצל דודה רות, שגרה ממש ליד יוסקה וברוריה, או אצל דוד בועז ודודה מירי בסביון. הכנס המסורתי חָבק לא רק את ליל-הסדר עצמו, אלא גם את ארוחת-החג שלמחרת. ואם לפעמים נאלץ מישהו להיעדר מליל-הסדר, כדי לעשות את הסדר עם משפחת מחותניו, הרי שבצהרי החג היתה חובת נוכחות מלאה של בני-הדודים על בני-זוגם וטפם. דוד יוסקה – שבצעירותו ייסד את שבט צופי רמת-גן, ועד זקנתו היה פעיל בהנהגה והשתתף בכל ג’מבורי – היה מונה במבטו את בני השבט שלו, שבט מרגולין הגדל משנה לשנה, ומחכך את כפותיו בהנאה.

מאחר שנסענו ליומיים, נזקק כל אחד מאיתנו לבגד חגיגי לליל-הסדר, ולבגד נוסף ליום המחרת. ומפני שלא יכולנו לדעת אם יהיה חמסין, או אולי יֵרד גשם, ואולי יהיה סתם מזג-אוויר אביבי, ארזה אמא, שאף-פעם לא סמכה על החזאי ברדיו, שני סֶטים לָערב ושניים ליום המחרת, ונעליים חגיגיות וסנדלים וסוודרים ומעילים. בערב החג, בשעת צהריים, העמסנו מזוודה גדושה עד להתפקע על גגון הדֶה-שְׁבו הישנה של אבא ופתחנו במסע דרומה, כמשפחה של מהגרים.

עד לכביש לתל-אביב התנהל הכל כשורה; אבא כיבה את המנוע, והדה-שבו גלשה מעדנות, בכוח הגרוויטציה, במורד הכרמל. אבל כשהגענו לכביש – בשנות השישים הכביש הישן, ומשנות השבעים כביש החוף – כרעה הצרפתייה הקשישה תחת העומס, נתקפה שיעול קשה, קירטעה ודָממה, ואנחנו נאלצנו לצאת ולדחוף אותה כברת-דרך, כדי שתתרצה ותיסע מעט בעצמה, עד התקף השיעול הבא. אמא רטנה, “מתי כבר תחליף את הטרנטה הזאת”, ואני נשמתי את ריחהּ של פריחת ההדרים ולא ידעתי את נפשי.

כעבור שעתיים הגענו, כמובן ראשונים. הדודה המארחת יצאה אלינו מן המטבח, שעלה ממנו הבל מגרה של מרק ירקות, ניגבה את ידיה מעיסת הקְנֵידְלָך, ופצחה בברכה המשפחתית המתרוננת שָׁ-לום, שנמשכה בניגון חַגְשָׂ-מֵ-אַח, ונחתמה בשתי נשיקות לחות.

אמא פרשה לחדר שהוקצה לנו כדי לפרוק את המזוודה, אבא השתרע על כיסא-נוח במרפסת עם מוספי החג, ואנחנו יצאנו לחצר – בחצרות של כל הדודים היו עצי שסק – והזדרזנו לקטוף ולזלול את השסקים הכי כתומים, לפני שכל בני-הדודים-השניים יגיעו.

עד שבע-וחצי נשמע השָׁ-לום מדי כמה דקות, ואמא ובנות-הדודים ונשותיהם של בני-הדודים הטביעו את הליפסטיק, שאך נמשח בקפידה, זו בלחייה של זו, החמיאו אשה לשמלת רעותה ופיטפטו בעליצות.

השולחן הענקי בצורת ח’, שהורכב מקרשים על-גבי ‘חמורים’ וכוסה מפות לבנות, היה ערוך להרהיב. כל אחד מצא את מקומו לפי כרטיס מקושט עם שמו, שהונח על צלחת המנה הראשונה.

ארוחת ליל-הסדר, כמו גם סעודת החג שלמחרת, ושאר הארוחות שאכלנו בבתי הדודים, היו על טהרת הצמחונות. סבתא יהודית וארבעת אחיה היו צמחונים עוד מבית אמם, וכך חינכו את ילדיהם. אמי לא טעמה בשר או דג מימיה, וגם אותי גידלו עד גיל שבע כצמחונית. אך כשנולדו שני אחי עלה בדעתה של אמא שהיא מונעת מאיתנו ויטמינים חיוניים וברזל והיא החלה לבשל בשבילנו בשר. כך זכינו מדי יום לארוחה צמחונית מגוּונת ומרובת מנות, ולצידה, מפעם לפעם, תוספת בשרית צנועה. אפילו ה’זרוע’ בצלחת הפסח לא היתה כנף של עוף, כנהוג, אלא גבעול סלרי סמלי.

גולת הכותרת של הסעודה היתה ה’גֶעפילטֶע-פִיש’ הצמחוני, מוֹרשתהּ של סבתא צילה; המטחנה הוברגה אל השַׁיִש, והדודות דחסו אל לועה קרעי מצה רטובה וחביתות שהותפחו בקמח-מצות, וכאשר סובבו את הידית החליקו נחשים-נחשים צהובים אל הקערה. מן העיסה הזו, שעורבבה עם ביצים טרופות, בצל ותבלינים, טיגנו את הקציצות, והגישו אותן עם תפוחי-אדמה ועיגולי גזר מבושלים. הקְנֵידְלָך שטו במרק ירקות, והחמין הצמחוני כלל תפוחי-אדמה, שעועית וביצים חומות. על השולחן הניחו הדודות קערות ססגוניות ובהן ירקות בכל-מיני אופנים, סלט וַלדורף וסלטי אבוקדו וצנון וגזר, פלפלים וקישואים ממולאים באורז, חצילים במיץ עגבניות של דודה תקווה, פול ירוק ובמיה ולוביה ושעועית, פשטידות של כרובית ושל פטריות ותרד. יין מעולם לא נראה על השולחן, ומבוגרים כילדים שתו ‘תירוש’.

בילדותי המוקדמת נכרכו בתודעתי המאכלים הצמחוניים הללו בחצרות גדולות ובמדשאות שטופות שמש ומוקפות עצי פרי, כמו גם בעברית ללא מבטא גלותי; ואילו תבשילי בשר, עוף ודגים, נקשרו לדירה הקטנה והאפלולית של סבי וסבתי מצד אבי, בשכונת הדר, ולריחות כבדים של בישול, סיגריות ‘אסקוט’, בגדים לא מאוּוררים ונפטלין. סלדתי מן המרק שהגישה סבתי זו, אשר נחו בו ‘גֶערגֶעלֶעך’ ורגלי תרנגולת בעלות אצבעות צהבהבות מחוספסות; מה’גֶעפילטֶע-פִיש מיט כְרַיין’ ומה’לייבֶּעלֶע’ וה’פּוּפִּיקלֶעך’, כבד וקורקבנים, שאבא וסבא היו לועסים בפינת האוכל ומנגבים את הצלחת ב’חָלֶה’, בעת שאמי ואני, בסלון, אכלנו חביתה משומנת ועגבנייה חתוכה.

אכילת בשר היתה בעיני מין מנהג גלותי, כמו לקבל אורחים בחלוק ובנעלי-בית, לנגב ב’בית-כיסא’ בריבועים מנייר עיתון ולדבר יידיש. במשפחות ותיקות-בארץ, כמו המשפחה של אמא, כך ידעתי, כולם צמחונים.

ורק כאשר הבנתי שלא כך, התחלתי לתהות על מקור הצמחונות.

“התחילה עם זה סבתא שלך”, אמרה לי דודה תקווה במטבח שלה באחת מחופשות הקיץ, “היא היתה אז בת שתים-עשרה. גרנו בגדֵרה, ואמא שלחה אותה לשוחט עם תרנגולת, ויהודית כל-כך הזדעזעה מהאכזריות של השחיטה ומריח הדם, שחזרה הביתה בבכי והודיעה שלעולם לא תטעם יותר בשר, כי את כל בעלי-החיים ברא אלוהים, ולכולם זכות לחיות. וככה היא שיכנעה את כולנו להיעשות צמחונים”.

לפי גרסת אמי דווקא דוד חנן – שהיה צמחוני-‘מֶשיגֶענֶער’, וצם ימים שלמים, ובמשך שבועות אכל רק ענבים ושקדים טריים בקליפתם – הוא שהעביר את המשפחה על דתה.

הגרסה הזו בילבלה אותי. ידעתי שסבתי ואחֶיהָ היו צמחונים מילדותם, ואילו את דוד חנן הרי הכירו שנים מאוחר יותר, כשהתחתן עם סבתא צילה, אִמם, אחרי שסבא אליעזר נפטר. אבל כשהייתי בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה הסגירה אמי לידי את הסוד אשר איש מן הדודים לא דיבר עליו: דוד חנן הכיר את סבתא צילה שנים רבות לפני שסבא אליעזר נפטר, והצטרף למשפחה.

“מה זאת-אומרת הצטרף?” הקשיתי .

“הם… התאהבו”, הפטירה אמא באי-רצון. אבל מיד התרצתה והמשיכה, “חנן התאהב בה, אפילו שהיתה לה עין אחת מזכוכית עוד מהפוגרום באודסה, ואפילו שהיתה מבוגרת ממנו בתשע או בעשר שנים, ולא בדיוק מלכת יופי. וגם היא התאהבה בו נורא”.

“ואליעזר?” תמהתי, “הם התגרשו?”

“לא. הם חיו כולם יחד, היא ואליעזר וחנן והילדים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הם עברו מגדֵרה לגור בעזה, סבא קנה שם את טחנת-הקמח שנהרסה במלחמה ותיקן והפעיל אותה. אחרי המאורעות של עשרים-ותשע הם עברו לתל-אביב, וכעבור שנה או שנתיים הם קנו שטח אדמה ברמת-גן ונטעו בו פרדס ובנו את הבית”.

“הבית של יוסקה וברוריה?”

“כן, הבית הגדול. בהתחלה הם חיו בו כולם, אבל אחרי כמה שנים הם בנו לידו עוד בית. סבא אליעזר גר בבית הגדול, עם הילדים, וסבתא צילה ודוד חנן גרו בבית השני. הם פתחו בו מעון לילדים, מין פנימייה צמחונית. את הארוחות הם היו אוכלים שם כולם יחד”.

“אז סבתא יהודית והאחים שלה גדלו עם שני אבות”, הבנתי פתאום. כנערה שאביה עזב את הבית שנה קודם-לכן, והקשר אתו התרופף, הוקסמתי מן הרעיון.

“כן, דוד חנן שוחח עם הילדים ועזר להם בלימודים, הוא היה אדם מאוד משכיל. ידע שמונה או תשע שפות. ברמת-גן היה לו חדר על הגג מעל למעון הילדים, והוא הסתגר שם עם הספרים שלו. תמיד כשבאנו לבקר היו אומרים לי, לכי תגידי שלום לדוד חנן, והייתי עולה אליו. היתה לו שקית עם שקדים טריים והוא היה מכריח אותי לאכול מהם. הוא היה איש קצת מוזר, מין נטע זר”.

“ואליעזר?”

“סבא היה מסתובב בחוץ ומחפש מה לתקן”, חייכה אמא. “בחצר של המעון היתה עז לבנה שסיפקה חלב לשני הבתים, וסבא היה חולב אותה ומתלונן ברוסית, והיא הקשיבה לו בעיניים עצובות וענתה דָא… דָאאא… הילדים שלו היו מרחמים עליו ולוקחים אותו לקולנוע”.

רוב השנים, עד מותו של דוד יוסקה לפני כעשור, התקיים כנס הפסח ב’בית הגדול’, שהרמת-גנים הוותיקים כינו אותו ‘אחוזת מרגולין’. הוא ניצב על תל מעל דרך בן-גוריון – שבילדותי נקראה רחוב מודיעין, ובשנות השלושים היתה דרך סָלָמֶה – והופרד מן המדרכה בחומת אבן, שמעליה גדר פיטנגו. שער נסתר, שסורגיו צבועים לבן, נפתח בַּחומה אל שמונה או תשע מדרגות מסלע טבעי, שטיפסת בהן אל החצר, ואז נדם סאון הכביש באחת והזמן כמו קפא בשנות הארבעים, לפני שרמת-גן איבדה את צביונה הכפרי והפכה לעיר. גם כאן, כמו בבית של דודה תקווה, לא הלכנו בשביל המרוצף אל דלת הכניסה הראשית, אלא חצינו את המדשאה באלכסון אל המרפסת. כמו במדשאה האחות בהרצלייה, לא היה הדשא שנשתל בה מן הסוג הדוקר, אלא היה מקבץ צפוף של עלים עגולים, קטנים ורכים למדרך כף הרגל. בשוליה פרחו תורמוסים בשלל צבעים, כובע הנזיר ולוע הארי. סמוך לבית התנשא עץ השסק, וצמרתו נשקה לתריסי העץ הפתוחים של הקומה השנייה, שהוצמדו אל הקיר ב’מֶענטשֶׁעלֶעך’. תחתיו התגודדו ציפורי גן-עדן ארוכות צוואר, שכתריהן כתומים-כחולים כלהבות. במרכז המדשאה צמחו שני עצי פִּיטְנָה ריחנית, האחד בפריחה לבנה-צהובה והאחר בפריחה ורודה. על ענפיהם הנמוכים והחזקים אהבנו לטפס, ואת פרחיהם השחלנו בעזרת מחט על חוט, למחרוזות בנוסח הוואי. מעֵבר למדשאה השתרעה המרפסת המקורה הרחבה. בפאתה הימנית, סמוכה אל הקיר, השתרגה סוכת גפנים עם ענבי מוסקט. בקיץ היה דוד יוסקה מעמיד את המסחטה על שרפרף במרפסת, ובתנועות נמרצות של הידית הארוכה הפיק מן הענבים האלה מיץ ירקרק, סמיך ונפלא, שהקהה את השיניים. מצד צפון הֵצֵל על המרפסת עץ פומלה, שבחורף נתן פירות כבדים ומתוקים, ועכשיו, בפסח, עמד בשיא פריחתו הלבנה המשכרת. מן המרפסת נכנסנו דרך פתח רחב אל החלל הגדול של הסלון וחדר-האוכל. בתוך הבית היו המרצפות צבעוניות ומעוטרות, כל חדר והעיטור המיוחד לו, ועל הכתלים סביב נתלו ציורים של נופי הארץ בקווקווים זעירים, בדיו שחורה ובצבעי עיפרון, שצייר אהרון הלוי, אביה של דודה ברוריה. מדרגות מאבן שומשום כתמתמה התעגלו אל הקומה השנייה. שם היה חדר-השינה של הדודים, שנפתח אל מרפסת ארוכה, ולידו המשרד של דוד יוסקה. סמוך לחדר-האמבטיה היה החדר הקטן, עם ארונות עץ מחוּפֵּי זכוכית, שהיו גדושים בכתביהם של ביאליק ושלום עליכם וברדיצ’בסקי. שם ישנתי כאשר התארחתי אצלם באחת מחופשות הקיץ עם נכדיהם שהיו חברי ל’קייטנה’ – אורן, שהיה גדול ממני בשנה, ואחותו יעל, הצעירה ממני בשנה. בבקרים החלקנו על סקֶטים ברחבת המרפסת, והתאמנו בהליכה בשיווי-משקל, ובהליכת זיקית, על חבלים שמתחנו בין עץ השסק לבין הפיטנה הוורודה. בלילות העדיף אורן לישון על מזרן במרפסת העליונה המאוּוררת, ואני לחשתי באוזני יעל סיפורים מסמרי-שיער שהמצאתי, אשר היו מאוכלסים בפושעים מסוכנים, רוחות וגופות, ועיקרם חטיפת ילדים וקשירתם ביער.

בזמן סעודת הצהריים, שהוגשה בחצר בסגנון מזנון חופשי, היו הדודות – תקווה, רות, ברוריה ומירי – יושבות יחד ומתווכחות בקולי-קולות בנושאי גננות. הן יכלו לדבר שעות על גְרֶווילֵאות ואָזָלֵאות, על זריעת קיץ ושתילת חורף ומיני טפילים וכנימות. התנהלה ביניהן תחרות סמויה, וכאשר ביקרו זו אצל זו היו סוקרות את הצמחים החדשים כמרַגלות מיומנות, ולפעמים, בדרך החוצה, היתה היד נשלחת אל אחד השיחים ו’מסלקת’, כלשונה של דודה תקווה, ענף או שניים להשרשה.

בני-הדודים ישבו עם בני ובנות זוגם ליד שולחן אחר, העלו זיכרונות משותפים והרבו לצחוק, שזרו את צחוקיהם זה בזה כילדים המשלבים ידיים בברית נסתרת. אמי צחקה כל-כך, עד שפניה הבהירות האדימו. תלתליה הבלונדיים זרחו בשמש, והיא נראתה צעירה פתאום, כאילו נשרו ממנה באחת השנים והמועקות. מאחר שהיתה בת יחידה, היו בני-ובנות-דודיה יקרים ללבה כאחים. במיוחד בנות-הדוד הקרובות אליה בגיל – דפנה, הבת הבכורה של דוד יוסקה ואִמם של אורן ויעל, ונאווה, הבכורה של דודה רות. נאווה, בחזותה הבהירה והאצילית, גם דמתה לה קצת. באוזניהן נהגה להתלונן על אבי, שמן-הסתם שהה באותה שעה בחדר הקטן שלמעלה ועיין בספרים. אחרי גירושיה ממנו חלקה איתן את הקושי שבגידול שלושה ילדים לבד, ואת הצער שהסב לה הגבר שהתאהבה בו, אשר פסח על שתי הסעיפים והתמהמה להיפרד מאשתו. כשהייתי בת שש-עשרה גמר בדעתו ועבר לגור איתנו, ומאז הגיע גם הוא מדי שנה לכנס הפסח והצטרף אל השולחן וכף ידו הגדולה בחשה בתלתליה של אמי.

אהבתי לשבת עם אמי ובני-דודיה ולהתגעגע יחד איתם, ואף יותר מהם, לילדותם, שנדמתה בעיני מוּפֶזֶת ושלמה, שכן סבתא יהודית עוד היתה אז בחיים, וכמוה גם סבתא צילה ודוד חנן, ואמי ובני-דודיה התכנסו כאן בפסח ובחגים האחרים, ובילו כאן יחד את חופשות הקיץ. החול בין העצים להט – סיפרה אמי – והם קפצו יחפים מצל אל צל, מהבית הגדול אל בית-הילדים, שבחצרו היו נדנדות ומגלשה וקרוסלה מעץ. על תל במרכז החצר ניצב גָזֶבּוֹ, מעין מרפסת עגולה בעלת גג חרוטי, כמו בגנים אירופיים. והיתה העז הלבנה, שדוד חנן יילד אותה פעם לנגד עיניהם המשתאות. והיה מסתור-האיילה, ובו איילה ועופר. פעם, סיפר נתן, הבן הבכור של דוד בועז, הִשִׁיאה אותו שובבותו אל המעון, להציק לאחד הילדים, וסבתא צילה ארבה לו לאחר-מכן במסתור-האיילה, תפסה אותו באוזן וניערה אותו נָעֵר היטב. מהחצר של בית-הילדים המשיכו אל הבית הגדול והמפואר של דודה רות ודוד אברמיק, לשחק עם הכלבים, וחזרו דרך בריכת הדגים אל הבית של בועז ומירי.

“עד לשם”, החוו בידיהם מרחק לא מוגדר, אינסופי, בתשובה לשאלתי עד לאן הגיע הפרדס. “בכלל עוד לא נסלל כאן הכביש, היה רק חול. גם הבניין של קופת-חולים עוד לא היה, כל השטח היה הפרדס שלנו”.

לפעמים סיפרו משהו מתולדות המשפחה, ואז הייתי זוקפת את אוזני בהקשבה דרוכה.

“דודה תקווה דומה לדוד חנן, אתם לא חושבים? כולם בהירים, והיא כהה כמוהו…”

“זה לא ייתכן, היא נולדה בגדרה בשנת שבע-עשרה, והוא הרי הגיע לעזה שנתיים או שלוש אחרי-כן”.

“מה פתאום לעזה? הוא הגיע לגדרה עוד לפני המלחמה”.

“דודה תקווה נולדה כשהבריטים הפציצו את גדרה. סבתא, כמה דקות אחרי הלידה, לקחה אותה על הידיים ויצאה מהבית, והפצצה נפלה ישר לתוך המיטה שלה”.

“כן, מכירים את הסיפור הזה. ודוד בועז נולד על גמל, בדרך מבאר-שבע לבאר-טוביה”.

“בּוֹבֶּה-מַיישֵׂס. אי-אפשר ללדת על גמל”.

“סבתא הצליחה, ככה בכריעה, כמו הבדואיות…”

“ודודה יהודית נולדה ביפו, בתוך ארון-בגדים”.

“ודוד יוסקה היה הילד היהודי הראשון שנולד בבאר-שבע”.

“אבל הוא נולד בכלל באודסה, כשסבתא נסעה לשם לבקר את המשפחה. אולי הוא הילד היהודי הראשון שעשו אותו בבאר-שבע…”

“דוד יוסקה, יש לנו ויכוח כאן, איפה בעצם נולדת?”

“מה זאת-אומרת איפה נולדתי? בבאר-שבע, הייתי הילד היהודי הראשון!”

שיאו של מפגש הפסח השנתי היה המשחק באגוזים. דוד יוסקה היה מופיע פתאום ובידו שק יוטה שהתפקע מאגוזי לוז, ותחת בית-שחיו קרש רחב, שהוא הציב אותו בשיפוע, שעוּן אל קיר המרפסת או אל גזע של אחד העצים. איש-איש, מבוגר כילד, קיבל חופן, וגילגל או הקפיץ בתורו אגוז על הקרש. מי שפגע באחד האגוזים שעל הארץ, זכה בכולם. ביש-המזל, שנגמרו לו האגוזים, נאלץ להבטיח טובות-הנאה, ללווֹת בריבית, או לצאת מהמשחק. כמעט כולם שיחקו, שלושה וארבעה דורות, מבני שנתיים ועד בני שמונים. נדחפו, התנשמו בלחיים בוערות, צעקו ‘עכשיו תורי’, ‘פָּגַע בול’, ‘זה היה שלי’, ‘לא נכון, אתה מבלף’. דודה תקווה צעקה ‘חוּשָׁם’ ו’חוּכֶם בלילה’, דוד בועז גידף ‘גַ’חְשׁ’ ו’חמור-גָרֶם’. דודים מגודלים ומכריסים, ודודות מטופחות בנעלי עקב, כרעו יחד איתנו הילדים לאסוף את האגוזים, שלמשך שעה נהיו האוצר היקר ביותר בעולם.

סבא עמינדב לא השתתף במשחק, אלא חג סביב במכנסי משבצות ססגוניים, במקטורן אביבי ובקסקט, ומדי פעם כיוון את המצלמה ולכד למגינת-לבו רק מרפק בשרוול פרחוני, או חלקת עורף, חצאי פנים משולהבות, ידיים שלוחות, אגוזים במרוצתם.

כשנחה עליו הרוח העמיד אותנו על הדשא לצילום-קבוצתי ‘כמו שצריך’; דקות ארוכות שקד על כיוון המרחק ועל צַמצם האור ואסר עלינו לזוז, עד שפקעה סבלנותנו.

“דוד עמינדב, תצלם כבר…”

“עוד רגע, אתם רוצים שתצא תמונה טובה או מזופתת?”

“נרדמות לי הרגליים…”

“השמש עושה לי דמעות”.

“לא לזוז, שייגֶעצים, אמרתי לא לזוז!”

“לנשום מותר?”

“יש לי פיפי!”

“סבא, נוּוּוּ…”

בקיץ 1988, אחרי שהתפרסם בכתב-עת ספרותי הסיפור הראשון שכתבתי, אמרה יום אחד אמי כמו לעצמה, “את תכתבי את הרומאן על סבתא שלי”.

“כן”, אמרתי, כאילו התכוננתי לכך מאז ומתמיד. דמותה החידתית של צילה שבתה את לבי, ובנעורי מצאתי את עצמי לא פעם מדמיינת את חייה, עם שני הגברים וחמישה ילדים, כסיפור – מעֵין ‘ז’יל וז’ים’ שנשתל בימי ראשית היישוב, סיפור שהיה בעיני רומנטי מאוד, ולא פחות מכך, פמיניסטי.

לא ידעתי אז אם אמי אמרה את הדברים כמשאלת-לב או כצוואה, ואם תזכה לקרוא את הספר. היא כבר היתה חולה, במֶלָנוֹמָה של העין. עינה הימנית נעקרה בניתוח, ובמקומה נקבעה עין מלאכותית בגון ירוק-אפור, כשל העין הבריאה. ממרחק לא היה ניתן להבחין בהבדל.

“כמה חודשים לפני שחליתי חלמתי עליה”, לחשה באוזני כשישבנו בחדר-ההמתנה של הרופא, “היא אמרה לי: את תהיי כמוני. אז עוד לא הבנתי לְמה היא התכוונה”.

אף שלא הרבתה לדבר על סבתה, שיערתי כי דמותה וסיפור חייה הפיחו בה אומץ להתגרש מאבי – צעד חריג בכרמל הבורגני בשנות השבעים – וללכת אחרי אהבתה לגבר אחר.

לא ידעתי מתי אכתוב את הרומאן, ואיך אכתוב אותו ובאמתחתי רק גרסאות סותרות ורסיסי סיפורים. לא העליתי אז בדעתי שאגיע אליו – כמו אל בתיהם של הדודים – בדרך האלכסונית הארוכה. בתחושת דחיפות התחלתי לראיין ולהקליט את מי מהם שעוד היו בחיים. דוד בועז מת בשבעים-ותשע, כשהייתי בת שש-עשרה, ודודה רות נפטרה שבע שנים אחריו, אבל הספקתי להקליט את סבא עמינדב, לפני מותו בקיץ שמונים-ותשע, ואת אמי בחודשי חייה האחרונים, באחת ההפוגות שבין האשפוזים. הגרורות שהתגלו בכבד סירבו להיכנע לטיפול הכימותרפי, וחשתי שהסוף, שאיש מאיתנו לא דיבר עליו, מתקרב.

בפסח 1991 לא נסענו לכנס המשפחתי ברמת-גן. יום לאחר החג השני עצמה אמי את עיניה בפעם האחרונה והיא בת חמישים-וארבע. קברנו אותה בבית-העלמין הישן בחוף הכרמל, סמוך למצבת האבן המשותפת של הוריה. דודיה ובני-הדודים עמדו איתנו ליד התל המכוסה פרחים ולא הצליחו לכבוש את בכיים. הם זכרו איך נפרדו כאן לפני עשרים-ותשע שנה מסבתי, שמתה באותו גיל ומאותה מחלה.

שלושה חודשים אחרי מותה, בבוקר לוהט של יולי, נסעתי להרצלייה. הדפתי את השער הירוק ופניתי אל השביל לחצר האחורית, ובדרך עצרתי לנשום מן האד הבשום שהיתמר מן הערוגות. יופים האדיש של הפרחים חנק את גרוני. אמי לא תראה אותם עוד ולא תריח אותם. את דודה תקווה מצאתי כורעת בישיבת כובסת על הדשא ועוקרת עשבים רעים.

“את רואה”, נופפה מולי בצרור ירקרק, “הפרחים הצהובים הפיצקֶעלֶעך הם האויבים הכי גרועים של הדשא. אני תופסת אותם כשהם קטנים”.

היא התרוממה, מחתה בגב ידה את הזיעה מעל לשפתה העליונה ונשקה לי.

“בואי נשב בפנים, מתחיל להיות חם”.

כעת, עשרים שנה אחרי הקיץ ההוא, נותר בידי רק קולה המוקלט, שעד היום הוא האהוב עלי מכל הקולות האנושיים. הקול הראשון שהוטבע בי – לבד מזה של אמי – שהרי כשנולדתי הגיעה לחיפה לשבוע או יותר, לעזור לאחייניתה הצעירה, היתומה מאמהּ. משחר חיי אהבתי את גונו העמוק, המחוספס קצת; את ההגייה המדויקת של המלים ואת המנגינה הייחודית לו, שמטפסת בתחילת המשפטים וגולשת אל סופם, מאריכה הברות ומפסקת בין מלים ליצירת דרמה. גם הדברים היומיומיים ביותר נשמעו מפיה רעננים ותוססים, כאילו היא מספרת סיפור, וכאשר הנמיכה את קולה עד כמעט-לחישה, חשתי שהיא חולקת אתי סוד רב-משמעות. מן הקול המוקלט על-גבי הסרט הישן נבראת עכשיו מחדש כל דמותה, יושבת מולי בסלון הקריר בבוקר הקיץ ההוא; כתר צמתה, פניה המוארכות השזופות, עיניה החומות מלאות החיים, אפה הצר והישר. ידיה ארוכות האצבעות, שפס אדמה בשולי ציפורניהן, נחות על משענות הכורסה.

“את כותבת ספרים. אני לא כותבת ספרים, אבל בראש יש לי סיפורים ומעשיות וטיפוסי אנשים. מה, את מקליטה אותי?” צחוקה העמוק, הנדיב.

תחילה לא שאלתי דבר והנחתי לה לשוטט בין זיכרונותיה. היא חזרה לאחור, אל נעוריה ברמת-גן.

“בנו את הבית שנה. זה היה אחרי הפרעות, כשמכרנו את טחנת-הקמח בעזה. קודם-כל קנו את המגרש, ואחר-כך נטעו בו פרדס, ואחר-כך בנינו את הבית. היינו הולכים ברגל מתל-אביב לרמת-גן ועוזרים עם הנטיעות וההשקיה. ואז הכרתי את מוטקה. הייתי בטֵי”ת, בת ארבע-עשרה וחצי. הוא היה גדול ממני בשנתיים-וחצי ולמד במקווה-ישראל. היה נשף פורים אצלנו בגימנסיה ‘נורדייה’. החברות שלי הזמינו את יוסף, שלמד איתן בכיתה ביסודי ועבר ל’מקווה’, והוא הביא אתו את מוטקה. אני תמיד הייתי מחופשת לְבֵן. את יודעת, רוקדים, משתגעים, נותנים דחיפה, נותנים סחיבה. ואז זה התחיל. היינו נפגשים כל מוצאי-שבת. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא בא אלי הביתה. הוא התבייש להיכנס, עמד בחוץ ושרק. ההורים שלו הגיעו מרוסיה בימי ראשית המושבה הרצלייה וקיבלו את השטח כאן, שמונה דונם, ונטעו פרדס ובנו להם בית קטן. אבל האבא שלו לא היה חקלאי, והפרדס לא כל-כך הצליח, אז הוא נהיה הקַצָב של הרצלייה ורמת-השרון, ואת מוטקה הוא שלח ללמוד חקלאות. ובאמת הוא נהיה מרכיב פרדסים. חוץ מזה, הוא היה אורז. זה היה מקצוע שלמדו ב’מקווה’. זה לא כמו היום. הפרי היה מגיע למחסן, יושבות הבחורות על הרצפה עם הרגליים ככה, שלא יִיגעו חס-וחלילה בפרי, יושבות וממיינות, אם אין שום פגם, זורקות לצד זה את הגדולים, לצד זה את הקטנים, ועוטפות אותם. ואז האורז יושב על הברכיים עם הארגז מלפנים, והוא תופס את הפירות ודוחף אותם. אבל אריזה היא עבודה של חורף. בקיץ הוא היה מעבד פרדסים ומרכיב. הלוא את התפוז לא מגדלים מהגרעין של התפוז, אלא מחושחש או מלִימֶטָה, זה הלימון המתוק. את לוקחת ענף של תפוח-זהב עם עלה ומרכיבה על הכַּנָה של החושחש. אצלנו ברמת-גן כולם היו באים לקחת הרכבה. זה היה פרדס שנתן יבול טוב. אני הייתי סוחבת, עם עוד פועל, באלונקה, ארבעה סלים כאלה גדולים של הפרי, להעביר למחסן לאריזה. פעם היה לי המון כוח, אוֹהוֹ. מה לא עשיתי, הייתי משקה בלילות בפרדסים אחרים, כדי להרוויח קצת כסף. למדתי בסמינר לגננות, ובלילה הייתי משקה את הפרדסים לאור פנס, ברמת-גן שילמו הכי ביוקר לפועל.

“בשנות החמישים, בזמן העלייה הגדולה, נתנו לעולים שטחי אדמה, והיה צריך ללמד אותם לעבוד, ומוטקה נעשה מפקח על הפרדסים של הסוכנות, מחדרה עד אשקלון. היה יוצא בבוקר לפני שבע, חוזר מאוחר בערב, ולפעמים היתה ישיבה באחד המקומות, אז הוא לא היה חוזר, והייתי שוכבת במיטה וחושבת באיזה בית-חולים אני אחפש אותו. מה שאני עברתי בחיים… כנראה שהלב שלי חזק כמו ברזל. אומרים לי שלא צריך להתעצבן, ואני אומרת, קחו את הלב, שימו אותו במקרר. איך אפשר בחיים לא להתעצבן ולא להתרגז ולא לדאוג? עם דני היו לי הרבה בעיות. הוא היה ילד מאוד שובב. בכיתה אל”ף הם היו עושים אַמבּוּש על הילדות כשהיו הולכים הביתה מבית-הספר. אני הייתי רצה לכביש הראשי, הייתי עומדת ומחכה לו ומביטה. אז מישהו אמר לי פעם, מה יש לך לחכות. אנשים הם לא רחמנים. אם חס-וחלילה יקרה לו משהו, את תדעי הראשונה. את יודעת, זה כל-כך חרות בתוכי. זה נכון. את הבשורה המרה תמיד מודיעים לך תיכף”.

היא השתתקה, ושולי נחיריה האדימו. דני נפטר בארצות-הברית ארבע שנים קודם-לכן, מדום לב, כמו אביו. הוא היה בן ארבעים-וארבע במותו והותיר אחריו בן ובת צעירים.

“אחרי שדוד מוטקה נפטר, לא היו לך מחזרים?” הסטתי את הנושא.

“היו לי מחזרים, לא רציתי להתחתן. כשרצו להכיר לי מישהו שרוצה להתחתן, אמרתי, אל תכירו לי. למה לי להשלות אותו. לא חשבתי שיש מישהו שאני אוכל לאהוב אותו בצורה כזאת. לא, אני חייתי לי את חיי. לא נתתי לך פרי ולא שום דבר”, התנערה ועיניה חייכו אלי, “נכנסנו לתוך הזיכרונות. אנחנו נאכל צהריים עוד מעט. יש אבטיח טוב”.

היא קמה וניגשה למטבח וחזרה עם פלחי אבטיח בקערת זכוכית ועם שתי צלחות.

“אבטיח זה הדבר הכי נהדר בחיים”, הניחה שני פלחים באחת הצלחות והגישה לי. תמיד היה כך – קלמנטינה, מנגו, תפוח-עץ, אגוזי פקאן. תמיד קילפה משהו באצבעותיה הארוכות והישרות, חתכה לפלחים והניחה, כמו בהיסח-הדעת, בצלחות שלנו.

“לפעמים נמאס לי מהבית, נמאסת לי העבודה. ראית כמה הזעתי כשבאת? יכולתי לקחת גנן. אני לא אוהבת שגנן עובד אצלי. אני נהנית לעבוד בחצר, אבל לפעמים כל-כך נמאס לי הכל ואני מחליטה שאני נוסעת. עכשיו אני רוצה לנסוע לסין. אותה שאיפה היתה לי פעם לראות את הודו. אני הייתי בהודו לפני שבכלל חלמו על טיולים להודו, בשישים-ושמונה. נסעתי לבד. הכרטיס היה לשנה, פתוח מסביב לעולם. והודו היתה חלום חיי. פעם חשבתי להיות גננת בהודו. ההסתדרות הציונית חיפשה אז מורים וגננות לתפוצות. זה לא הסתדר. חשבתי גם ללמוד ארכיטקטורה בחיפה, וכבר נרשמתי, אבל מוטקה אמר, את משוגעת, תיסעי לי פתאום עכשיו ללמוד שלוש שנים? אז הלכתי ללמוד גננת. זה היה בית-ספר מיוחד, לפי שיטת מוֹנטֶסוֹרי. בבוקר עבדתי עם אמא בבית-הילדים, והייתי יוצאת ללמוד מארבע עד תשע. מירי למדה אתי. ישבנו אחת ליד השנייה. ואז הכרתי לה את בועז. ורות הכירה ליוסף את ברוריה, שלמדה איתה בכיתה. זה היה אחרי שהלך כמה שנים עם חבֵרָה נעמי. היום היא כבר זקנה. נדמה לי שהיא זו שעזבה אותו פתאום. אנחנו הבאנו לאחים שלנו את הנשים, בלעדינו הם היו נשארים רווקים זקנים”, מתרונן צחוקה ממכשיר ההקלטה.

“סבתא שלך, יהודית, היום היה צריך להיות לה שמונים-וארבע. היא היתה גדולה ממני כמעט באחת-עשרה שנים, אבל היה בינינו קשר חזק מאוד. אני מאוד אהבתי אותה. כל הילדים אהבו אותה. היא ידעה לקשור איתם קשרים, היתה עושה להם ‘קייטנות’. היתה הורגת אותי. מי שלא יאכל לביבה של קישואים, לא יקבל וָפֶל לקינוח. היא היתה עושה את הוופל הבלגי במחבת מיוחדת, עם הגלידות. מה היא לא היתה עושה להם ב’קייטנה’. וגם אצלי היו ‘קייטנות’, במיוחד שלושת האחרונים, טלי שלי ושי ואירית, היו הרבה מאוד פה. ואחר-כך את היית”.

כן, כמה אהבתי להיות אצלה בקייטנת-יחיד. בבוקר הייתי פוקחת את עיני אל עיני התריס הירוק בחדר של טלי, שכבר היתה בצבא, התבוננתי באבק הזהוב שהסתחרר אל תוך החדר, וספרתי בלבי את הימים שעוד נותרו; מחר, ואחרי מחר, ואחרי אחרי מחר, עד שלא היה אפשר לספור. מבחוץ הגיע אלי קולה של דודה תקווה, קוראת לשכנה מעֵבר לגדר, חֲסִיבָּההה, או מתמקחת בערבית עם מוכר האבטיחים.

“אללה יִסַלמֵכּ, אוּם דני”, בירך אותה המוכר. “אללה יִחַפְזַכּ, אַבּוּ חסן”, שמעתי את צחוקה, את הטפיפות של פרסות הסוס, ואת שקשוק הגלגלים של העגלה.

יד ביד הלכנו בחולות למכולת של מוֹטְל, ובה קנינו את הגבינה הבולגרית הנהדרת ואת כעכי השומשום השטוחים שאהבתי, ובשבילה את הלחם השחור ואת גבינת הקצ’קבל, שהיא נהגה לקנח בהם כל ארוחה. לפעמים ביקרנו את חברתה גאולה, הבת של בן-גוריון. בדרך עברנו על-יד הסוסים הרזים הרתומים לעגלות האבטיחים, שחנו לאורך קיר בית-הכנסת. הם עמדו בתוך ערמות הגללים שלהם, בין אבטיחים מנופצים, לעסו תבן משקי יוטה שהיו קשורים לצוואריהם, וזנבותיהם נעו אנה-ואנה לגרש את הזבובים. ראשי הגיע עד לגובה צלעותיהם הבולטות. הצצתי בהם מלמטה למעלה בסקרנות מהולה באימה, ונצמדתי אליה בכל גופי. ידעתי שאני מוכנה ללכת איתה לכל מקום, אפילו לארץ לוּבֶּנגוּלוֹ מלך זוּלוֹ. והיו הנסיעות לגן החיות בתל-אביב, שם עמדנו מול הכלובים וחיקינו את העוויות הקופים, ואת המָרַבּוּ הזועף, שראשו מכונס בין כתפיו, ואת פיהוקי ההיפופוטם, ותוך כדי כך סיפרה לי דודה תקווה סיפורים מילדותם. אחרי שלמדתי לקרוא גיליתי בארון בחדר של טלי ספרי ילדות ונעורים בריח ישן. רכובה על ענף עבה של עץ הפקאן, או חבויה במסתור השיחים, חייתי את ‘נשים קטנות’, ואת ‘הרפתקאות הקלברי פין’, ואת ‘החופש הגדול או תעלומת הארגזים’.

“אמא שלך”, נזכרה דודה תקווה וקולה נצרד, “כמה שהיא אהבה לבוא אלינו בקיץ ל’קייטנה’ ברמת-גן. יש לי באיזה מקום תמונות שלה בקרוסלה עם ילדים מבית-הילדים. אבל היא לא גרה שם איתם, היא ישנה אצלי בחדר. בלילה הייתי לוקחת אותה על הידיים לעשות פיפי. לא הייתי מעירה אותה, היא היתה שמה ככה את הראש עלי, ואני הייתי מושיבה אותה על הסיר ועושה לה פְּשְׁשְׁש פְּשְׁשְׁש, ומחזירה אותה למיטה”.

היא השתתקה, דמעות נִקוו בעיניה. שלושה חודשים קודם-לכן, בלילה שחזרתי מבית-החולים ובידי החלוק ונעלי-הבית של אמי, התקשרתי אליה ראשונה. כן, את הבשורה המרה תמיד מודיעים לָך תיכף.

“אֵלָה של רות ישבה אצלי בוקר אחד ודיברנו. היו להן חיים קשים בבית, לילדות של רות. היחסים בין רות לבין אברהם לא היו טובים. לא היה שם בית כזה חם. את אֵלָה הם הלוא שלחו ללמוד בפנימייה באנגליה. רות היתה ילדה יפה, חביבה, בחורים אהבו אותה נורא. חיזרו אחריה המון. אבל היא התקשתה מאוד בלימודים. אז שלחו אותה לבית-הספר החקלאי בנהלל. מה לרות ולחקלאות, היא היתה כזאת צוּצקָה-לוּצקָה. אמא תפרה לנו הכל בתור ילדות, שמלות ומעילים. היא הלוא היתה תופרת. כשהיא באה מרוסיה, ורצתה להתפרנס, היא עסקה בתפירה. אז היו הולכים לקנות בד. לי אף-פעם לא היתה סבלנות. מה שאמא תקנה יהיה לי טוב. גם היום אין לי כל-כך סבלנות ללכת לבחור לי שמלה או משהו. אבל רות? שעות היא התלבטה בין הבדים ולא יכלה להחליט. אמא היתה מקללת את היום שלה. ופתאום שלחו אותה לבית-ספר חקלאי. אחרי שנה היא עזבה שם ולמדה טיפול בתינוקות, והתחתנה עם אברהם לב. אחותו למדה אתי בבית-ספר יסודי. תל-אביב היתה קטנה, כולם הכירו את כולם. כל יום נפגשתְּ עם אותם האנשים. באת לחוף הים, מי לא היה בחוף הים. יום אחד באתי לים, הייתי, אני חושבת, בת שש-עשרה, אמרו, יש התחרויות נשים. שמו סירה אחת פה סירה אחת פה, שחייה חופשית. יש לי את המדליה של מכבי, פרס ראשון. אף-אחד לא לימד אותנו. טָבַעתְּ, אז למדת לשחות. היום יש מיליוני אנשים, את לא יכולה להכיר. אבל בזמנו זו היתה ארץ קטנה בהתהוותה. כמה כבר היו אז בתל-אביב. כל אחד, יָדַעתְּ איפה הוא לומד. היה בית-ספר גאולה למסחר, היתה גימנסיה הרצלייה, ואחר-כך נפתחה גימנסיה נורדייה.

“בכל פורים העמידו במה באלנבי על הכביש, עם הצגות ורקדנים. אני רקדתי אצל האחיות אורנשטיין, סוזי ויהודית. ריקוד מודרני. לא על קצות האצבעות, אלא שאַת רוקדת עם הלב. הסטודיו היה ברחוב אחד-העם, מול בית-הספר לבנים. אז הבנים היו באים לפעמים להשקיף דרך החלונות, לראות אותנו רוקדות. בסוכות היתה שמחת בית-השואבה, היינו רוקדות בירושלים. ובשבועות רקדנו בחיפה”.

“ומה את זוכרת לפני תל-אביב, כשגרתם בעזה?” התקרבתי בזהירות, על קצות האצבעות.

“כשהגענו לעזה הייתי בת שנתיים. כשעזבנו הייתי בת שבע.בעשרים-וחמש. אבל בעשרים-ותשע, במאורעות תרפ”ט, כמעט הרגו את כל היהודים בעזה. רות ואני היינו שם באותו זמן עם אבא, וניצלנו בנס. היו לי חברות ערביות בעזה. אני מאוד אהבתי את עזה. את יודעת, כל אחד אוהב את עיר מולדתו. מולדתי היא לא היתה, אבל היתה העיר שגדלתי בה. אני את גדרה כמעט לא זוכרת. רק מהסיפורים של אמא שלי. כל-מיני נסים-ונפלאות. איך שהייתי הולכת לבית-הספר כשהייתי בת שנתיים, היה שם מורה זקן, רווק, והוא מאוד אהב אותי. הייתי דופקת על הדלת, והוא היה פותח לי. הילדים היו מתחילים לצחוק. היה מושיב אותי בכיסא שלו, נותן לי נייר ועיפרון, שאקשקש, והיה ממשיך את השיעור. אותו מורה, כשהגעתי לתל-אביב, היה בבית-הספר לבנות ועשה לי את המוות. הוא לימד אותי חשבון בכיתה ה”א, ואם היתה שאלה שאף-אחת לא ידעה לענות, הוא היה אומר, תקווה – הוא היה קורא שמות כמו שצריך, במלרע, ואם מישהו היה אומר במלעיל, הוא היה מתרגז. היו לו אצבעות רזות כאלה ומקומטות, והיה דוחף לי אותן לפרצוף, תקווה, את לא יודעת? הייתי באה הביתה ובוכה לאמא, מה הוא רוצה מחיי, אף-אחד בכיתה לא יודע, דווקא אני מוכרחה לדעת? בינתיים הוא מת. כשבאנו לתל-אביב הוא היה כבר זקן.

“אמא השתדלה מאוד שהילדים ילמדו. כשגרנו בתל-אביב ברחוב קלישר, אבא קיבל דלקת קרום המוח ושכב בבית-חולים, ויוסף נסע לעזה ופיקח על הפועלים בטחנה וישב בקופה. הוא היה בסך-הכל בן חמש-עשרה או שש-עשרה. ואז הוא חזר, הוא הפסיד חצי שנת לימודים והיה לו מאוד קשה להשיג אותם. וחנן הלוא היה מודד קרקעות, והוא לימד אותו את המדידה. גם אותי הוא לימד. יחד מדדנו את כל חולון. אני לכל מקום הייתי רצה כדי להרוויח. בבית היה תמיד מצב די קשה. אבא לא כל-כך הרוויח. הוא היה מכונאי, אבל לא היתה לו הרבה פרנסה”.

זהו, הגיע הזמן. לפני שייפרם חוט הזיכרונות. לפני שסרט ההקלטה ייגמר.

“איך קיבל אליעזר את הסיפור של חנן, שחנן הופיע ככה?”

היא הביטה בי ברצינות ומחתה רוק מזוויות פיה באגודל ואצבע.

“אני לא יודעת. אני רוצה להגיד לך שהייתי כזו טמבלית בתקופה ההיא, לא הבינותי בעצמי. אבא אף-פעם לא דיבר. אולי הוא דיבר עם יהודית. אתי, הוא אף-פעם לא הזכיר. הביטי, ראשית-כל – בהתחלה, כשאמא הכירה אותו, היתה קבוצה שלמה של מודדים בעזה, וכל הקבוצה היתה אצלנו בבית”.

“חנן לא הגיע קודם לגדרה?” קוטע אותה קולי המוקלט, “אמא אמרה שהוא הגיע לגדרה עוד לפני המלחמה, ושהוא הכיר אותה שם”.

“לא-לא”, ניענעה בראשה בביטחון, “הוא הגיע לעזה אחרי המלחמה, עם הקבוצה”.

האם היא מסתירה ממני משהו, ואולי גם מעצמה?

“אני לא יודעת אם כבר אז אבא ידע או לא, אולי עוד לא היה שום דבר. אולי זה קרה רק אחר-כך, כשהגענו לתל-אביב, ואבא הרי נשאר בעזה. אני אומרת לך, אני הייתי אז כל-כך טמבלית בעניינים האלה שבינו-לבינה. זה לא כמו שהיום. אז היינו נורא תמימות, הבחורות. בכל המובנים. אז לא היינו חיים בגיל ארבע-עשרה כמו שהיום. היום, אם את לא נותנת, את לא שווה שום דבר. לי היו המון חברים טובים. את יודעת, לא בשביל להתמזמז. חברים טובים הם יותר טובים מחברות טובות. מוטקה הלוא היה נהג תובלה בצבא הבריטי, נסע ממצריים ועד טריפולי, והיה מבריח נשק בשביל ההגנה. יום אחד הבריטים תפסו אותו, והוא ישב קרוב לשנה במעצר בלטרון. הייתי נוסעת בטרמפים לבקר אותו, והולכת ברגל ממנזר השתקנים, ומשחדת את הסרג’נט בשער, שייתן לי להיכנס. בתקופה שהוא היה בקָלַבּוּשׁ, החברים שלו היו לוקחים אותי לקולנוע. היינו יוצאים מהצגה ראשונה ונכנסים תיכף-ומיד לשנייה. אני לא אהבתי שמזמינים אותי. אם מישהו היה קונה כרטיס, אז בפעם הבאה אני הייתי מכינה כרטיסים. הייתי ילדה יוצאת-דופן”.

היא חייכה אלי, אבל משהו במבטה נסגר פתאום, והיא קמה וניגשה למטבח להדליק את הכיריים מתחת לסירים.

נשארתי לשבת בסלון והתאמצתי לבלוע את אכזבתי. איך היא עשתה את זה. בתמימות, או בעורמה מופלגת, היא דילגה בקלילות של רקדנית מעל למוקשים, וזהו. עכשיו נאכל צהריים. זה כל מה שאקבל.

אלא שכעבור רגעים אחדים היא חזרה ובידיה תיק קרטון משרדי חום ותפוח, מהודק בגומייה.

“יש כאן איזה דברים שאמא שלי כתבה, ועיתונים עם רשימות שהיא פירסמה, וגם כמה מחברות של חנן. אם זה מעניין אותך, את יכולה לקחת”.

בגרון חנוק שיחררתי את הגומייה.

היו בתיק דפי פוליו שחמחמים, צרורים במהדק משרדי חלוד. הם היו כתובים בעברית, בשורות ישרות ובכתב-יד יפהפה, ובראשם הכותרת: ‘מזיכרונות חיי, מאת צילה רַמבֶּרג (מרגולין)’. מתחת לדפים התגלו גרסה נוספת, עם תיקונים ומחיקות, וכן גזרי עיתונים מקופלים ושש מחברות – חמש בכריכה שחורה ואחת בכריכה דהויה ומרובבת חלודה, שפעם היה צבעה מן-הסתם ירוק.

“זה הכתב של אמא שלך?” שאלתי.

היא הביטה בדף הפוליו הראשון. “לא, זה כתב-היד של חנן. כפי הנראה אמא כתבה ביידיש, והוא תירגם לעברית. היא דיברה עברית טובה, אבל לכתוב היה לה יותר נוח ביידיש, והוא הלוא ידע עברית מילדות, עוד מהבית בוורשה. האבא שלו, יעקב רַמבֶּרג, כתב מילון למקורות העברית, ואחותו הבכורה, רחל, היתה נשואה לסופר ברדיצ’בסקי”.

“קראת את כל זה?”

“לא הכל. רק את הרשימות שהתפרסמו בעיתונים”.

“למה לא?” הצצתי בה, מתקשה להאמין.

“כי לא רציתי”, אמרה בשקט.

“והאחים שלך?”

“לא. אף-אחד מאיתנו לא קרא. את תהיי הראשונה”.

היא חזרה למטבח, ואני פתחתי את המחברות ודיפדפתי בהן בלב הולם בפראות: הנה המחברות מהחלום. המחברת הירוקה נכתבה ביידיש בכתב-יד אלכסוני וחד, הכתב של צילה מן-הסתם. המחברות השחורות היו בכתב-היד שלו, והקטעים בהן מתוארכים. מרביתם היו כתובים עברית ומיעוטם בשפה לועזית, אולי פולנית. זה יומן, הבנתי, היומן שלו, של דוד חנן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צילה”