הרומאן 'זיכרון דברים', שיא נדיר של הספרות העברית, הכתוב בדרך ייחודית חסרת־תקדים בספרות העולם, ראה אור לראשונה בספרי סימן קריאה […]
אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא כשהיה נדמה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בּוּלוורקֶר' ואורח־החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סוֹמְנִיוּם'. צֶזָאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה של מותו של גולדמן ושל מות אביו, ואף ציין את הדבר ימים אחדים אחרי לווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עִם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים, ובתהליך הנואש של דעיכתו, בעודו מוסיף ומתלבש לו בבגדי־אופנה צבעוניים־צעקניים, מגַדֵל שפם, מעשן את הסיגריות המשובחות ביותר, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה הנִקרית בדרכו, אבל עיקר מחשבותיו ושארית כוח־רצונו נתונים לבנו הבכור, שחלה במחלה חשוכת־מרפא ומצבו נעשה חסר־תקווה, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה מעיקה ונטולת־פשר, או כקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן, דבר אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מזמן לזמן היה מכנה בכאב "התאבדות עליזה". האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת. לאמיתו של דבר לא היו כאן, כמובן, כל משמעויות נסתרות מלבד אלה שרוחמה, אחותו החורגת של צזאר, ודאי היתה מכנה בלעג "ספרוּתיוֹת", כגון, שעם תחילת השנה החדשה, כבתחילתה של כל שנה, ובעצם כמעט כבכל יום, ביקש גולדמן, אשר לא היה יכול לשאת את "הוויית הקיום", לפתוח דף חדש בחייו, שבמקרה המיוחד הזה היה ההשתחררות הגמורה מהם ומַעֲבָר לצורת חיים אחרת – או אם להשתמש בלשונו, "צורת הוויה אחרת" – צורה שיש בה חירות מוחלטת וּודאות מלאה, ואשר בקיומה השתדל להאמין למרות פיכחונו ולמרות דבקותו המתמדת ברציונליזם, חוץ מתקופה מסוימת שבה עשה ניסיונות כושלים להגיע לדתיוּת, ואז כפר בו וגם בהשקפות הסוציאליסטיות שלו, ואילו בנוגע למות אביו של גולדמן, אפרים, היה ניתן לומר שאולי התכוון לחמוד לצון בכך שמת דווקא באחד באפריל, משום שזה היה סוג ההומור היחיד שהיה אפשר לייחס לו, חוץ ממעשי־הקסמים שעשה פעם, ברגעי עליצות חולפים, שהיו פשוטים אבל משעשעים ואשר כבר נשכחו מזמן. אשתו רגינה, שימים מעטים אחרי לווייתו התחילה לקרוא לעצמה סטפנה, ראתה גם במעשה הזה מעשה רשעות ונקמנות, ולא משום שבחר למות באחד באפריל, שבעיניה ממילא לא היה עוד האחד באפריל, אלא משום שאותו אחד באפריל היה יום חמסין קשה, שבישר את ראשיתו של הקיץ שהיה שנוא עליה, והחמסין נמשך ללא הפוגה גם למחרת, ביום הלוויה, ואף התגבר, עד שהיה נדמה שהעיר כולה, המוצפת בוהַק, עטופה במעטה של אוויר־כבשנים צחיח, והיא עומדת להתפורר ולהפוך לענן של אבק דק, שיתנשא לאטו ברוח־הקדים הצורבת ויתפזר בשמי־הכסף הריקים, אשר שמש יוקדת עמדה במרכזם והפיצה את החום הנורא שלא חדל כל הלילה, וישראל, שרק בקושי הצליח להירדם אחרי שהתקלח ועמד שעה ארוכה במרפסת והסתכל ברחובות החשוכים והשוממים, התעורר לפני עלות השחר ושכב שרוע רוב שעות היום בחדרו שבסטודיו של צזאר, על־גבי הספה הצרה המחופה באריג צמר עבה ומחוספס בצבע חום. בבוקר, שהואר במהירות, אומנם התיישב על־יד הפסנתר כדי להמשיך לעבוד על "וריאציות גולדברג", אבל תחת זאת ניגן ברישול מתוך הזיכרון את ה'סרקַזמים' של פרוקופייב, עד שהחום והרפיון הכריעו אותו. הוא התייאש וחזר והשתרע על הספה, ומחשבותיו, שהתערבלו בראשו מעצמן וחלפו ללא תכלית, נאחזו איכשהו בנסיך קייזרלינג מדרזדן, שסבל מנדודי־שינה, ובצ'מבליסט שלו יוהן גוטליב גולדברג, והוא שיחק בשמות הללו בראשו בלי־דעת, והם הצטרפו כמאליהם בצירופים מתחלפים ונשנים בנעימה חדגונית, יוהן גולדברג גוטליב דרזדן קייזרלינג גולדברג גולדן יוהן קייזרלינג גוטליב דרזדן גוטליב יוהן קייזר יוהן גוטברג גוטלינג ליברג יוהן דרזדן גולדן, ותוך כדי כך זחל מבטו כעכביש על־פני המראות שהשתקפה בהן דמותו, ועל־פני התקרה ומנורת הניאון המאובקת, ועל־פני הקירות הלבנים והמלוכלכים, שתצלומים צבעוניים של הרים מכוסי־שלג ואגמים ועצים ירוקים, ושל מכוניות נהדרות ובחורות שזופות, סקסיות, בבגדי־ים או עירומות, היו תלויים עליהם ועל הדלת הרחבה, שחצצה בין החדר הזה לבין החדר הסמוך. חלק מהתצלומים צילם צזאר עצמו, שתלה את כולם בעזרת נעצים ופיסות נייר־דבק, והם הרנינו אותו ובאותה עת גם היו עדות מתגאה וגלויה־בכוונה לתאוותיו ולחוסר־המעצורים, שמשהו ממנו ירש מארווין אביו, ומשהו סיגל לעצמו כחלק מאורח־החיים שאותו התפאר לנהל ללא לֵאוּת ובאופן מופגן. רק בחזית הפסנתר, בפינתו העליונה, היתה תלויה גלוית־דואר, אֶלָה הביאה את הגלויה הזאת לישראל והיא גם תלתה אותה בפינת הפסנתר, היה בגלויה קטע מתוך "פרַנסיס הקדוש" של אֶל גְרֶקוֹ, שכולו בגוונים ירוקים, ורואים בו איש ארוך וצנום, שפניו המוארכות והעטורות זקן שחור רציניות מאוד, ואולי גם נוגות, והוא כורע על ברכיו על האדמה במין גלימת־נזירים כבדה ובידיו גולגולת של מת, שאותה הוא מראה לנער הכורע לפניו, קרוב מאוד ונמוך ממנו, גם הוא בגלימת־נזירים, וראשו, כראשו של האדם המבוגר, מכוסה בברדס, והוא משלב את אצבעות ידיו לפני חזהו בתנועה של תפילה ונושא את עיניו ומסתכל בגולגולת תמֵה וירא, ואילו המבוגר מסתכל בה במבט מפוכח, ובעיקר בתחושה שְׁלֵווה של קבלת־הדין. קרן שמש לבנה, שחדרה בעד חרכי התריס הדרומי, הפונה אל הרחוב, נפלה על הגלויה, וישראל, שהתעורר משינה כבדה שטוף זיעה, הסתכל באפס־דעת בנער ובמבוגר ובגולגולת והקשיב לצעדיו של צזאר, שעלה בריצה במדרגות ופתח בתנופה את דלת הסטודיו ונכנס לחדר לבוש מכנסיים סגולים וחולצה כתומה מבריקה, ופניו הגדולות והסמוקות נטפו זיעה והתנוצצו, אבל רוחו היתה מרוממת, ועיניו הקטנות שמתחת לגבות העבותות התרוצצו מעֵבר לזגוגיות המשקפיים המלוכלכות כשני עכברים מאושרים. הוא הסיר מעל צווארו את המצלמה הכבדה ושאל את ישראל אם היו לו טלפונים, וישראל אמר שתהילה טִלפנה ואמרה שאולי תטלפן שוב לפנות־ערב, וצזאר אמר, "ואליעזרה?" והסתכל בציפייה בישראל, שהמשיך לשכב בלי־נוע על צדו ואמר, "לא, היא לא טִלפנה", וצזאר אמר, "זונה", והוציא מכיס החולצה חפיסת רוֹתְמאנְס והדליק לעצמו סיגריה, וחזר והודיע לישראל כמעט בתרועת שמחה מה שישראל ידע עוד אתמול, ומה שצזאר עצמו כבר הודיע לו בטלפון הבוקר, שאביו של גולדמן מת ולווייתו יוצאת בשעה שתיים מבית־הלוויות העירוני.
אין עדיין תגובות