החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יהודים מחדייב וממסופוטמיה במרד הגדול ברומאים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 278 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

ההתייחסות ליהודים המתגוררים מעבר לפרת בנאום ששם יוסף בן מתתיהו בפיו של המלך אגריפס השני ערב פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, לא זכתה לתשומת הלב הראויה במחקר ההיסטורי המודרני.

סוגיית המעורבות של יהודים מחדייב וממסופוטמיה במרד הגדול ברומאים מרחפת על פני המחקר ההיסטורי של מרד זה. ההתייחסויות הספורות בחיבור “מלחמת היהודים” של יוסף בן מתתיהו לאפשרות של עזרה למרד, אשר תבוא מתוך שטחי האימפריה הפרתית, כמו גם אזכורים של אינדיבידואלים מממלכת חדייב כלוחמים בשורות היהודים, נותנים תחושה שסיפור הרבה יותר גדול מסתתר מאחוריהם. למרות זאת, אלו הרוצים לחקור סוגיה זו, יתקשו למצוא מחקר העוסק בה באופן בלעדי או אף מרכזי- זהו ייעודו של מחקר זה.

במחקר יידונו שאלות, כמו עד כמה נרחבת הייתה המעורבות של יהודים מחדייב וממסופוטמיה במרד? האם אירועים לא ברורים בו ניתנים להסבר על ידי מעורבות זו? מדוע יוסף אינו מזכיר אותה יותר בהרחבה? ומה הייתה מדיניות הפרתים ביחס למרד הגדול?

 

תום דוד הרצוג הוא בוגר תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. מחקר זה מבוסס על עבודת התזה שלו.

מקט: 4-1272-898
ההתייחסות ליהודים המתגוררים מעבר לפרת בנאום ששם יוסף בן מתתיהו בפיו של המלך אגריפס השני ערב פרוץ המרד הגדול ברומאים […]

 

פרק ח'

בין פרתים לרומאים – יוסף בן מתתיהו, יוסטוס איש טבריה וקאסיוס דיו

קאסיוס דיו כתב ופעל במחצית הראשונה של המאה השלישית, כמאה ושבעים שנה לאחר המרד הגדול. הערתו על נוכחות של יהודים רבים “מהארצות שמעבר לפרת” (הגדרה כוללנית לאימפריה הפרתית בכללה, אך בעיקר לחדייב ולשאר מסופוטמיה) על חומות ירושלים, היא אחד מעמודי התווך העיקריים שעליהם עומד מחקר זה, וממנה מתחיל כל הניסיון להתחקות אחרי יהודים אלו. ההערה מופיעה זמן רב אחרי המרד, אך אף אחד מהמקורות שנכתבו על ידי אנשי תקופת המרד, ששרדו עד לימינו – “כתבי יוסף” ו”דברי הימים” של טאקיטוס (שמהחלקים בחיבורו הרלוונטיים למרד הגדול, חלק גדול אבד) – אינו כותב על יהודים מסופוטמים בירושלים. אם כן, המקור אבוד ולא שרד עד לימינו. בירור סוגיה זו נראה כשלעצמו בלתי אפשרי כיום. בהיעדר מידע נוסף על הכתבים האבודים שעסקו במרד, אין אפשרות להגיע למסקנה חד-משמעית באשר למקור ששימש את קאסיוס דיו, ולמרות זאת, ולמרבה ההפתעה, ניתן להציע השערה בדבר זהותו של המקור במידה רבה של סבירות. זאת כמובן בהתאם לידע שלנו דהיום על אודות רשימת המקורות האבודים (עבורנו) שעמדו לרשותו של קאסיוס דיו, ובהנחה ששום מקור לא חמק ממנה.

לקביעה שיוסף פעל תחת צנזורה שהוטלה בתקופת הפלאבים ושמנעה ממנו לכתוב כפי שרצה בנושא החדייבי – יש חשיבות רבה, משום שה"הסתרה" האופיינית ליוסף בנושא זה אינה חלה רק עליו, אלא על כל מה שנכתב בתקופה זו.

 

 

ח.1 מתי נתפרסם "חיי יוסף"?

חקירת נושא ההערה אצל קאסיוס דיו מחייבת “גלישה” לסוגיה בעייתית ומסובכת ביותר: מועד פרסום האוטוביוגרפיה “חיי יוסף”. הנושא נחקר באינטנסיביות במאה וחמישים השנים האחרונות. חוקר הלומד את הנושא ביסודיות ישקע ב“באר ללא תחתית” של מאמרים, קביעות מחקריות וטענות – חלקן אינן מבוססות די הצורך – של חוקרים מוכרים וגדולי שם. כל מחקר בולט בתחום יפנה לעוד כמה מחקרים פחות בולטים, אשר אינם מצוטטים בביבליוגרפיות הסוקרות את נושא ויכוח זה. סיכום של כל מה שנטען בנושא יכול למלא חיבור נוסף בסדר גודל הדומה למחקר זה. לאחר מאה וחמישים שנות מחקר אינטנסיבי, שבו עסקו רבים וטובים מבין חוקרי יוסף ושנתפרסו על פני שישה דורות – לא הושגה, לדעתי, הכרעה ברורה בשאלה זאת.

קונצנזוס מחקרי, אם הושג, היה זמני והושג בעקבות מגמות של דור זה או אחר של חוקרים. לאחר בחינת המאמרים המרכזיים העוסקים בנושא, והם רבים, מסקנתי היא שנותר מעט מאוד, אם בכלל, להוסיף למחקר שכבר נעשה. אין כמעט זווית שלא נבחנה, וכל טיעון חדש שייבחן לא יהיה חזק דיו להגיע להכרעת הסוגיה. בהמשך אסקור את הנושא, אתן את נימוקיי לבחירת התיאוריה המחקרית שעליה אבסס את הניתוח הבא ואנסה להוסיף משהו משלי בנושא הקשור לסוגיה (גם אם לא אוכל להכריע בה). בסקירתי אינני יכול להימנע מבחינה ביקורתית, משום שאני סבור שהמחקר בנושא זה קיבל “חיים משלו”. ניתן לראות בו, לדעתי (בצד הדיון המעמיק בשאלה “מתי פורסם ‘חיי יוסף’?”), ניסוי “חברתי”, רב-דורי, וללא “הכוונה מלמעלה” של חוקרי העת העתיקה, הטומן בחובו את נקודות החוזק והחולשה של ענף זה בחקר ההיסטוריה. סקירה זו, גם אם היא “ניתוח בתוך ניתוח”, הכרחית לדעתי כדי להסביר את הבחירה לנתח את סוגיית ההערה של קאסיוס דיו על פי תיאוריה שאינה פופולרית כיום במחקר.

החיבור “חיי יוסף”, האוטוביוגרפיה של יוסף בן מתתיהו, צורף כנספח לכתבי היד של “קדמוניות היהודים”. יוסף מתארך את סיום כתיבת “קדמוניות היהודים” (וכיוצא בזה גם את פרסומו של הספר) לשנה השלוש-עשרה לשלטונו של דומיטיאנוס, היא שנת 94 לספירה. “חיי יוסף” נכתב כתגובה לספרו של יוסטוס איש טבריה, מחבר יהודי בן דור המרד, שכתב על אודות המרד וביקר באופן קשה את תפקודו של יוסף כמפקד הגליל. חלק מן החיבור “חיי יוסף” מוקדש להתפלמסות ישירה אל מול טיעוניו של יוסטוס. ספרו של יוסטוס אבד, וכמעט כל מה שאנחנו יודעים על האיש לקוח מתוך החיבור “חיי יוסף”. אך פוטיוס, בישוף קונסטנטינופול שפעל במאה התשיעית, כותב שהכרוניקה של יוסטוס, שבתוכה היו כלולים החלקים על המרד הגדול, פותחת במשה רבנו ומסתיימת עם מותו של המלך אגריפס השני – בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס, היא שנת 100 לספירה. הקושי שנוצר ברור: כיצד יכול חיבור אשר התפרסם כתגובה לחיבורו של יוסטוס, שפוטיוס טוען שהתפרסם בשנת 100 לספירה, להיות מצורף כנספח ל”קדמוניות היהודים” שהתפרסם ב-94 לספירה?

ככלל, היסטוריוני המאה התשע-עשרה קיבלו את התארוך של פוטיוס כעובדה היסטורית שאין לערער עליה וכנקודת מוצא במחקרם. מאמצע המאה התשע-עשרה החלה להתגבש בקרב החוקרים התזה שעל פיה היו שתי מהדורות של ״קדמוניות היהודים״: הראשונה יצאה בשנת 94, השנייה לאחר 100 לספירה. בתזה זאת תמכו כמעט כל המלומדים הבולטים של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, כגון היינריך אוולד, שירר (המהדורה הגרמנית המקורית) ותקריי. היחיד שלא קיבל את התארוך של פוטיוס הוא לותר. ריכרד לקיר שִׁכלל את התזה לכדי מחקר מקיף שעד היום מרבים להתייחס אליו. גולת הכותרת של מחקר זה היא הטענה שההקדמה, או ״הקטע המקשר״ בין ״קדמוניות היהודים״ לבין ״חיי יוסף״, מורכב למעשה משני קטעים נפרדים. אחד מהם הוא הסיום של ״המהדורה הראשונה״ של ״קדמוניות היהודים״ ב-94 לספירה (ספר 20, 258, 268-267), והשני (ספר 20, 266-259), הוא תוספת ל״מהדורה השנייה״ שפורסמה לאחר 100 לספירה ושאליה צורף החיבור ״חיי יוסף״ כנספח. טענה נוספת הייתה ש״חיי יוסף״ מכיל גרעין ישן שמקורו בחיבור שיוסף הכין להגנתו בזמן היותו בגליל, כדי להסביר את מעשיו שם לממשלת המרד בירושלים. תקריי הסכים עם לקיר, אך שמר על עמדתו שלא ניתן למתוח קו ברור בין שתי ההקדמות. ספרו של תקריי מ-1929 הוא המחקר הגדול האחרון שמקבל את תיאוריית שתי המהדורות ואת התארוך של פוטיוס. על פי ענף נוסף שהסתעף ממחקר זה היו גם שתי גרסאות של “חיי יוסף”, אך תפיסה זו זכתה לביקורת נוקבת של שליט ולא נתקבלה כתיאוריה תקפה. המחקרים האחרונים של לקיר ותקריי היו אמורים לקבע את התפיסה שהיו שתי מהדורות ל”קדמוניות היהודים”, לסגור “קצוות פרומים” במחקר ולסכם עבודה מחקרית של שישים-שבעים שנה לכדי תיאוריה מוצקה ואחידה. למעשה, מחקרים אלו הפכו ל”שירת הברבור” של תומכי התיאוריה הזאת.

עד תחילת שנות השלושים הצטברו ממצאים ארכיאולוגיים ונומיסמטיים מאזורי הבשן, אאורניטיס ושאר תחומי ממלכתו של אגריפס. הממצאים אינם מתוארכים במפורש, דבר המשאיר מקום רב לפרשנות ולתארוך שרירותי. ממצאים אלה, בהינתן להם “הפרשנות הנכונה”, יכולים להעיד על מותו של המלך אגריפס לפני שנת 93 לספירה. היה די בכך למי שעתיד להפוך לאחד מגדולי חוקרי כתביו של יוסף בן מתתיהו, אברהם שליט, כדי להוציא מאמר מכונן בתהליך שינוי המגמה שעתיד לעבור על מחקר הסוגיה בעשורים שלאחר מכן. המאמר נכתב בעברית, בארץ ישראל המנדטורית. למרות זאת הוא עתיד להיות מצוטט על ידי חוקרים בין-לאומיים ולהפוך לבעל שם עולמי. מאמר זה מסמן את תחילת המגמה – להקדים את הוצאת “חיי יוסף” לשנת 94 לספירה, וכיוצא בכך, את פרסום ספרו של יוסטוס למועד לא ידוע הקודם לשנה זאת.

מאמרו של מתיאס גלצר הוא המאמר האחרון המקבל את התארוך של פוטיוס, וזו גם סופה של המגמה. מאמר זה עתיד להפוך לנטע זר בין המחקרים שנעשו לאחר המלחמה, מכיוון שלאחר מלחמת העולם השנייה קם דור אחר של חוקרים. דור זה לא קיבל את המסקנות של הדורות הקודמים. היו לכך כמה השלכות חיוביות, כגון מחקרו החשוב של פטרסן, ששאף לסלק השערות חסרות בסיס והנחות שלא ניתן להוכיחן, ושרווחו, או לכל היותר התקיימו, במחקר על כתבי יוסף מאז המאה התשע-עשרה. גולת הכותרת של מחקרו של פטרסן הייתה פסילתה הסופית של השערה שרווחה מאז המאה התשע-עשרה: שיוסף כתב גם חיבור על אודות המלכים הסלאוקים שלא הגיע לידינו. נוסף על כך מחקרו של פטרסן סוקר בפרוטרוט ומסכם את נושא ההפניות, הממומשות והבלתי ממומשות, בספריו של יוסף. העיקרון המנחה את פטרסן (אף שהדברים אינם נאמרים במפורש) והעובר כחוט השני בכל סוגיה שהוא סוקר, הוא הניסיון ליישם כאן עיקרון מדעי המיובא מתחום הפילוסופיה של המדע: עקרון “ההסבר הפשוט” (או ה”חיסכון”), המוכר יותר בתור עקרון “תערו של אוקהם”. גישה זאת הייתה שינוי מרענן ביחס לדיון הספקולטיבי והמורכב שהתפתח עד לשנות יציאת המאמר, שיצר תופעה של הסתמכות על השערות (בין השאר, תאוריית שתי המהדורות) בתור הנחות יסוד. נוסף על כך, היא סגרה קצוות פתוחים וסילקה השערות חסרות בסיס שהיו שכיחות עד אז במחקר. למרות זאת, הניסיון ליישם את העיקרון הזה על מועד פרסום ״חיי יוסף״ היה פחות מוצלח; ניסיון זה לא עתיד להוליד פתרון לסוגיה, אלא רק לשנות את הגישה לפתרונה ולייצר דיון ספקולטיבי לא פחות מהדיון שרווח עד ימיו של פטרסן.

לדעתי, ניתן להתייחס אל מאמרו של פטרסן כ”קו פרשת המים”, המפריד בין המחקר שהיה לפניו, אשר נטה לקבל את תארוכו של פוטיוס, לבין המחקר שנעשה אחריו ודחה אותו באופן גורף. במילים אחרות, בין מתארכי הפרסום של “חיי יוסף” לאחרי שנת 100 לספירה, לבין המתארכים אותו לשנת 94 לספירה. מעתה והלאה ה”עוגן” במחקר יהיה העובדה ש”חיי יוסף” היה מצורף כנספח לכתבי היד של “קדמוניות היהודים” שפורסם ב-94. פוטיוס, למרות היותו אחד מגדולי המלומדים של האימפריה הביזנטית, כתב מאות שנים לאחר האירועים, והוא טעה והטעה בתארוכו לספרו של יוסטוס. לא הייתה מעולם “מהדורה שנייה של קדמוניות היהודים” שהתפרסמה לאחר שנת 100 לספירה. החיבור “נגד אפיון” הוא החיבור האחרון של יוסף, והוא התפרסם בתאריך בלתי ידוע לאחר 94 לספירה, וכיוצא בזאת לאחר חיבורו של יוסטוס ו”חיי יוסף”. חיבורו של יוסטוס התפרסם בזמן לא ידוע בתחילת שנות התשעים של המאה הראשונה, בימי שלטונו של דומיטיאנוס. אגריפס השני נפטר לפני מועד פרסום קדמוניות, ולא בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס.

ברור לחלוטין שזאת הייתה “משימת טיטאנים”. על החוקרים היה לבטל את תקפותו של התארוך של פוטיוס, כלומר להציע הסבר הגיוני לכך שפוטיוס טעה באופן כזה (נוסח דבריו של פוטיוס נראה די אחיד וברור). נוסף על כך, החוקרים היו צריכים “להרוג את אגריפס השני”, כלומר לבסס את ההנחה שמלך זה נפטר לפני שנת 94 לספירה. אלו לא היו משימות פשוטות כלל ועיקר, אך דור שלם של חוקרים התגייס לביצוען בעוצמה ובנחישות. למרות העובדה שלא נמצאה ההוכחה החותכת לפרסום ב-94, לעבודה הרבה שהושקעה בעניין במשך העשורים שלאחר פטרסן היה אפקט מצטבר; ההקדמה ל”חיי יוסף” והחיבור עצמו, בייחוד סופו, נבחנו, פורקו ונותחו עד “רמת הקירקומפלקסוס”, כמו גם דבריו של פוטיוס. הכול כדי להוכיח שאין הוכחה, מחוץ להערה הזאת, לכך ש”חיי יוסף” פורסם במועד המאוחר משנת 94. בתהליך זה ראיות שעלולות לרמז על העובדה שהמלך אגריפס אכן היה בחיים במועד מאוחר יותר ממועד פרסום “קדמוניות היהודים” נדחקו הצידה או שנעשו מאמצים רבים להפריכן. הקונצנזוס בין החוקרים באותה עת “מדהים”; במשך שלושה עשורים, בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים, קשה לאתר מחקר התומך בתארוך של פוטיוס – היו חוקרים שאכן עדיין תמכו בתארוך זה אך לא אמרו זאת מפורשות, אלא ברמז.

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים אף נעשו ניסיונות להסביר את ה”טעות” של פוטיוס באמצעות שתי תיאוריות המנסות “להיכנס אל ראשו”, כשכתב את דבריו. הראשונה הייתה של טסה רג’ק, שטענה שייתכן שהמקור לטעות הוא בתארוך מוטעה של כרוניקאים נוצרים מוקדמים יותר. רג’ק הצביעה על יוליוס אפריקנוס כמקור אפשרי. התיאוריה נגזרת מתארוך שנעשה בידי גאורגיוס סינקלוס, שבו נראה שהשנה השלישית לשלטון טרייאנוס היא שנת 92 לספירה. כך ניתן לפתור את הסתירה העולה מדבריו של פוטיוס. אפשרות זו לא זכתה לתמיכה רחבה, אך היא קיימת ועומדת. אפשרות נוספת הוצעה על ידי המהדירים של המהדורה האנגלית של שירר; לדעתם, פוטיוס התבלבל עם אחד המקורות האהובים עליו, “חיי אישים” של הירונימוס. הירונימוס מתייחס ליוסטוס, לפני קטע גדול על קלמנס, בישוף רומא, שנפטר בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס. על פי המהדירים, ייתכן שהנתונים התבלבלו בראשו של פוטיוס, וכך נוצרה ההערה על יוסטוס ועל אגריפס. תיאוריה זו אפשרית, אך הניסיון “להיכנס לראשו” של מחבר שחי לפני יותר מאלף שנים, כדי להבין את ה”טעות” שלו, מעיד גם על גודל המאמץ שנעשה להפריך את דבריו. אף על פי שחולשת טענותיהם של תומכי תיאוריית המהדורה האחת הייתה ברורה להם היטב, לעשורים של כתיבה מרוכזת התומכת בתיאוריה זו היה אפקט מצטבר; בסוף שנות השבעים כתב באריש את מאמרו הסותר את טענת “שתי ההקדמות” של לקיר ותקריי. כך התמוטט לכאורה הנדבך האחרון בתיאוריית שתי המהדורות, “משימת הטיטאנים” הושגה, ותיאוריית המהדורה האחת הפכה שלטת במחקר.

זה, כאמור, היה יותר מדי. הניסיון לבטל את תארוכו של פוטיוס לא היה אפשרי ללא דיון מתפלפל, אשר גם בו רבו ההשערות, אף במידה רבה יותר מהדיון בתיאוריית שתי המהדורות שקדם לו. כמו כן, ההתעלמות מעדויות הסותרות (או העשויות לסתור) את תארוך מותו של אגריפס השני קודם לשנת 93 לספירה הייתה “בוטה” מבחינה מחקרית. גם ההתגייסות של דור שלם של חוקרים לעניין, כמעט ללא השמעת דעה מנוגדת או הטלת ספק, אף על פי שהיה יסוד סביר להטלת ספק זה – “הזמינה” תגובה. תגובה כזאת באה עשרים שנה לאחר שבאריש כתב את מאמרו. בשנת 1998 השמיע ניקוס קוקינוס, לאחר שנות דור, דעה החוזרת ותומכת בתארוך של פוטיוס. טענתו של קוקינוס זכתה למאמרי תגובה של ג’ונס וקושניר שטיין. בתגובה להם כתב קוקינוס מאמר נוסף, חריף מאוד בסגנונו, שבו הוא בוחן את הנושא מיסודו, מותח ביקורת נוקבת על עבודתם של החוקרים שתמכו בתאוריית המהדורה האחת ומפריך רבים מהנימוקים שהושמעו בעבר בזכותה. הממצא הנומיסמטי, לדעתו, פורש בצורה מגמתית ולא נכונה, תוך התעלמות מממצאים שהיו יכולים להעיד על כך שאגריפס היה בחיים אחרי שנת 93. החוקרים ביצעו עבודה רשלנית גם בתחום הספרותי, וביצעו טעויות לא אופייניות בהבנת דבריהם של פוטיוס ושל יוסף. קוקינוס מסכם ואומר שלא פג תוקפן של ההנחות של דור החוקרים שפעל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. לאחר מכן הדיון דעך, ומאז תחילת שנות האלפיים ועד לימינו אלה שורר מצב של מעין “הפסקת אש”, שבו אף צד אינו מסוגל להגיע להכרעה של הסוגיה – וייתכן שלא תושג הכרעה כזאת.

לדעתי, הבעיה העיקרית של תיאוריית המהדורה האחת (בשנת 94 לספירה) אינה קשורה בנתון זה או אחר שאינו תואם את התאורייה זו, אלא בעובדה שהחוקרים התומכים בה אומנם דנו כמעט בכל פסיק, אבל לא התייחסו ל”תמונה הגדולה”:

על פי תיאוריית המהדורה האחת, סדר עבודותיו של יוסף הוא כדלקמן: “מלחמת היהודים” (81-80 לספירה), “קדמוניות היהודים” + “חיי יוסף” (94-93), “נגד אפיון” (סוף המאה הראשונה, אין אפשרות לתארך במדויק). על פי תארוך זה, יוסטוס, שכתב את ספרו עשרים שנה לפני הופעתו (על פי תיאוריה זו, עוד לפני 93 לספירה), נתפנה לביצוע משימה זאת כבר בשנת 73. זאת אף לפני נפילת מצדה או בסמיכות אליה, ואולי אף מוקדם יותר, כאשר ההריסות והחורבן עדיין טריים, ובשעה שיוסטוס עצמו נמצא במצב לא ברור בחייו, וביחסים לא ברורים עם אגריפס השני. הספר כלל התקפה מפורטת ומסיבית ביותר על יוסף בן מתתיהו, אף על פי שהוא עדיין לא החל את הקריירה שלו כסופר וכדמות ציבורית, ואפילו שבאותו שלב גם הוא נמצא במצב לא ברור בחייו האישים – מתמודד עם נישואים לא מוצלחים, נתון להתקפות של יהודים מצד אחד ורומאים מצד אחר ומאובטח בארמון הקיסרים הפלאבים. יוסטוס המתין עשרים שנה לפני הפרסום, בשל תוכנו של הספר שאינו מתאים לנרטיב הרשמי של אספסיאנוס וטיטוס. הוא אף בחר לא לפרסם את הספר בעשור הראשון (ה”רגוע” באופן יחסי) לשלטונו של דומיטיאנוס, אלא רק בשנת 93, כאשר הפרנויה של דומיטיאנוס הגיעה לשיאים חדשים, וברומא הוצאו סופרים להורג אך ורק בגלל הגנה על אנשים שאינם מקובלים על הקיסר או בשל חשד שבחיבוריהם נמתחה ביקורת סמויה עליו. כאילו לא די בכך, יוסטוס עשה זאת לאחר שהפטרון הגדול שלו, המלך אגריפס השני, לא היה בחיים עוד, ולמעשה ככל הידוע לנו, הוא עמד חסר הגנה אל מול קיסר מטורף ובלתי צפוי.

למרות זאת, דווקא יוסף, בן חסותם של הפלאבים ובעל יחסים והיכרות אישית עימם (ועל פי כל הסימנים הגלויים ב”חיי יוסף” גם בן חסותו של דומיטיאנוס), נמצא במצוקה קשה והגיב בתגובה ספרותית מבולבלת ומפוזרת בצורת החיבור “חיי יוסף”. כדי ליישב את העובדות האלו היו חוקרים ששיערו שה”מצוקה” של יוסף נבעה מרדיפות דומיטיאנוס את האליטה הרומאית, ושהוא עצמו נפל קורבן להן – השערה שלדעתי אין לה על מה להתבסס. אך לאחר מכן התאושש יוסף ופרסם בתאריך בלתי ידוע, לקראת סוף המאה הראשונה, את החיבור “נגד אפיון”. ב”נגד אפיון” לא משתקפת שום מצוקה אצל יוסף, והוא שוב תקיף ופולמוסי בכתיבתו. נוסף על כך, הוא אינו מזכיר בחיבור זה, אפילו לא ברמז, את הביקורת הנוקבת של יוסטוס עליו, בשעה שהוא מאזכר את הביקורות הלא אוהדות של קוראים על “קדמוניות היהודים”. הספר שיוסף נתעתד לכתוב על הדת היהודית, לא נכתב לבסוף – בשל סיבות לא ידועות.

איני אומר שכרונולוגיה מעין זו אינה מתקבלת על הדעת, אך אין צורך להרבות בהסברים כדי להבין ש”תסריט” זה עומד על “כרעי תרנגולת”, ושסבירות התרחשותו ב”עולם האמיתי” – קלושה ביותר.

לעומת זאת, תיאוריית שתי המהדורות הישנה מציגה התרחשות שנראית סבירה הרבה יותר מבחינה כרונולוגית. על פי תיאוריה זו, סדר הפרסומים של יוסף הוא: “מלחמת היהודים” (81-80 לספירה), מהדורה ראשונה של “קדמוניות היהודים” (94 לספירה), “נגד אפיון” (מועד לא ידוע לקראת סוף המאה הראשונה), מהדורה שנייה של “קדמוניות היהודים” + “חיי יוסף” (לאחר שנת 100 לספירה). על פי הכרונולוגיה הזאת, רק לאחר פרסום “מלחמת היהודים” והפיכת יוסף לסופר מוכר, ובתגובה לו, נכנס יוסטוס לפעולה. יוסטוס נהנה בתקופה זו מיציבות יחסית בחייו, לאחר שעשר שנים חלפו מימי המרד. ייתכן שיוסטוס עדיין שימש מזכירו של המלך אגריפס, או שחי חיים אזרחיים פשוטים בטבריה. יוסטוס כותב את חיבורו בחשאי, ייתכן שבעידודו של המלך אגריפס השני, שלא אהב את הכתוב ב”מלחמת היהודים”. החיבור נכתב במהירות (כדי להתפרסם במועד בלתי ידוע בעתיד) תחת שלטונו של דומיטיאנוס, ואולי אף מוקדם יותר, עוד בתקופת שלטונו של טיטוס. יוסטוס (ואגריפס) לא העז לפרסם את חיבורו בתקופתו של דומיטיאנוס, שכידוע היה בנו של אספסיאנוס ואחיו של טיטוס, ויוסף היה תחת חסותו. בשל העובדה שחיבור זה היה חיבור משמיץ בחלקיו הנוגעים למרד והיה מנוגד לנרטיב הפלאבי, זה נראה כמו טירוף לפרסם ספר זה בימי דומיטיאנוס, בייחוד בימי שלטונו המאוחרים, כאשר יחסו לסופרים שלא אהב היה ידוע – ואין לדעת מה היה מוצא דומיטיאנוס בחיבורו של יוסטוס; אילו מצא משהו שלא היה לרוחו – את הנעשה אין להשיב. בינתיים השלים יוסף את חיבור “קדמוניות היהודים” ופרסם אותו זמן קצר אחרי שהושלם, במהלך שלטונו של דומיטיאנוס. לאחר מכן כתב ופרסם את “נגד אפיון”, שאינו מכיל ביקורת על יוסטוס, פשוט מפני שיוסטוס עדיין לא פרסם את חיבורו. רק בימיו של טרייאנוס, בשנת 100 לספירה או קצת אחריה, פורסם חיבורו של יוסטוס, ונענה בתגובה מבולבלת של יוסף, באמצעות נספח המצורף ל”קדמוניות היהודים”.

ח.2 צילם של הטרייאנים

עדיין נשאלת השאלה, מדוע התגובה של יוסף מבולבלת כל כך ומוצמדת למהדורה השנייה של “קדמוניות היהודים”? שאלה זו מתכתבת עם שאלה אחרת שעדיין לא נשאלה, והיא: כיצד הפך ספר משמיץ של יהודי מטבריה, חסר פטרון ספרותי (ככל הידוע לנו), שפורסם כשלושים שנים לאחר המרד (יש לזכור שהייתה ברומא ספרות ענפה באותו זמן על המרד, ולא רק כתביו של יוסף), לנפוץ כל כך ברומא של טרייאנוס? בנושא זה, קטעי הסיום של ״חיי יוסף״ והנחתו של קוקינוס ביחס לחסדים המתמשכים של דומיטיה נותנים את הרמז לבעיות שיוסף נתקל בהן ברומא לאחר עלייתו לשלטון של טרייאנוס. זאת, משום שההנחה ששימשה את תומכי תיאוריית המהדורה האחת של ״קדמוניות היהודים״, הגורסת שאחת הראיות לכך שהחיבור ״חיי יוסף״ נכתב בימי דומיטיאנוס היא העובדה שהוא הקיסר האחרון המוזכר בחיבור – מוטעית. הטענה היא שלא יעלה על הדעת שהחיבור נכתב בימי טרייאנוס, ללא אזכורו בו. הטוענים כך יוצאים מתוך ההנחה שיוסף היה חולק אוטומטית כבוד לכל קיסר אשר שולט ברומא. כמו כן, הקיסר טרייאנוס מצטייר כדמות ניטרלית ומרוחקת ביחס ליוסף, אך לא כך הדבר; ישנם סימנים העשויים להעיד שטרייאנוס הכיר את יוסף היטב – ולא חיבב אותו במיוחד:

 

[298] κενὴν δὲ μαχίμων λογιζόμενος εἶναι τὴν πόλιν ὁ Τραϊανός, εἰ δὲ καί τινες ἔνδον εἶεν, οἰόμενος μηδὲν αὐτοὺς τολμήσειν ὑπὸ δέους, ἀνετίθει τῷ στρατηγῷ τὴν ἅλωσιν, καὶ στείλας ἀγγέλους πρὸς Οὐεσπασιανὸν ᾐτεῖτο πέμψαι τὸν υἱὸν αὐτῷ Τίτον ἐπιθήσοντα τῇ νίκῃ τέλος. [299] ὁ δὲ συμβαλὼν ὑπολείπεσθαί τινα πόνον μετὰ στρατιᾶς τὸν υἱὸν ἐπιπέμπει πεντακοσίων μὲν ἱππέων χιλίων δὲ πεζῶν. [300] ὁ δὲ πρὸς τὴν πόλιν ἐλθὼν διὰ τάχους καὶ διατάξας τὴν στρατιὰν ἐπὶ μὲν τοῦ λαιοῦ κέρως τὸν Τραϊανὸν ἵστησιν, αὐτὸς δὲ τὸ δεξιὸν ἔχων ἐξηγεῖτο πρὸς τὴν πολιορκίαν.

מלחמת היהודים, ספר 3, 7, 300-298

 

במהלך מצור יודפת נשלח טרייאנוס האב, מפקד הלגיון העשירי, אל העיר יפה שבגליל כדי לכבשה. הוא ניצח בקרב לפני החומות, ובחשבו שהקרב הסתיים, שלח שליחים לאספסיאנוס כדי לקרוא לטיטוס, שישלים את הכיבוש. אספסיאנוס שיער שהקרב לא הסתיים ושלח את טיטוס בראש תגבורת, וטיטוס השלים את כיבוש העיר תוך כדי שהוא מפקד על טרייאנוס. בצדק העירו חוקרים מודרניים על סיפור זה שהוא כנראה שקרי. המפקד הבכיר היה טרייאנוס ולא טיטוס, והסיפור הנ”ל הוא עוד ניסיון להאדיר את דמותו של טיטוס בעיני הקוראים הרומאים. מוטיב חוזר זה ב”מלחמת היהודים” מנע מהחוקרים להבחין במטרתו האמיתית של קטע זה; למעשה, הדגש בקטע אינו בטיטוס אלא בטרייאנוס האב, או ליתר דיוק בהשפלתו של זה. כדי להוכיח זאת יש לבחון תחילה את טבען של ההתייחסויות לפעולותיו הצבאיות של טיטוס ב”מלחמת היהודים”. ניתן לאתר שלושה סוגים של התייחסויות:

  • שיתוף פעולה בין טיטוס לאספסיאנוס: טיטוס לוחם תחת אביו בקרבות הכנעת הגליל והגולן, תמיד מפגין גבורה, ובמקרים רבים אחראי למהלכים המכריעים את הקרב.
  • טיטוס “לבדו” כמפקד עליון: ניתן להניח שמצב זה לא התרחש במציאות, אך כך מתאר יוסף את תפקודו של טיטוס במשך רוב המצור על ירושלים. נוכחותו של טיטוס מאפילה על כל פעולותיהם של המפקדים הרומאים האחרים, והיו לא פחות משישה כאלו. טיטוס נמצא בכל קרב ובכל גזרה, מקבל את כל ההחלטות ומנהל את כל ההתכתשויות שבהן החיילים הרומאים מתנהגים בצורה “ראויה” ומנצחים. שאר המצביאים, בכירים ומנוסים ממנו, מוזכרים רק בסוגיות טכניות.
  • שיתוף פעולה בין טיטוס למצביא רומאי אחר: מדובר כאן בניהול משותף של קרב. לשיתוף פעולה מסוג זה ישנן רק שתי דוגמאות ב”מלחמת היהודים”: שיתוף פעולה בין טיטוס לטרייאנוס בכיבוש העיר יפה, ומעורבות של טרייאנוס בטריכאי.

במבט ראשון ושטחי זאת אמורה להיות התייחסות מחמיאה לטרייאנוס, שזוכה לכבוד ולמעמד מיוחד ב”מלחמת היהודים”, נוסף על הידיעה שהוא היה אחד המצביאים הבכירים בשלב המוקדם של הלחימה. בחינה מדוקדקת יותר של הטקסט מעידה על כך שזהו “כבוד” מפוקפק ביותר: הקטע מתחיל בטעות צבאית-אסטרטגית של טרייאנוס, שהניח שרוח הלחימה של העיר נשברה ושלא נותרו בה כמעט לוחמים. אספסיאנוס הצליח “לחפות” על הטעות בכך שהניח מראש שכושר השיפוט הצבאי של טרייאנוס לקוי ושלח את טיטוס בראש כוח תגבור. בהמשך, טיטוס הצעיר “הזיז את טרייאנוס הצידה” וניהל את המבצע לכיבוש העיר. במקרים אחרים שבהם טיטוס “הזיז” מפקדים רומאים אחרים (אם בכלל), יוסף אינו טורח לספר לנו על כך. ברור לנו שאין בסיפור זה הרבה מן האמת, אך לא בכך העניין; בפסקה קצרה זו מוזכר טרייאנוס לא פחות משלוש פעמים ב”מובלע”, כמצביא לא מוכשר (גם אם לא מוטל ספק בצייתנותו), וגם כאחד שמוערך ככזה על ידי אספסיאנוס וטיטוס.

לאחר מכן, כשיוסף מתאר את ההיערכות הרומאית לקרב טריכאי, הוא עושה זאת שוב:

 

Ταῦτα τοῦ Τίτου διεξιόντος προθυμία δαιμόνιος ἐμπίπτει τοῖς ἀνδράσιν, καὶ προσγενομένου πρὶν συμβαλεῖν Τραϊανοῦ μετὰ τετρακοσίων ἱππέων ἤσχαλλον ὡς μειουμένης τῆς νίκης αὐτοῖς διὰ τὴν κοινωνίαν. [486] ἔπεμψεν δὲ Οὐεσπασιανὸς καὶ Ἀντώνιον Σίλωνα σὺν δισχιλίοις τοξόταις κελεύσας καταλαβόντας τὸ ἀντικρὺ τῆς πόλεως ὄρος τοὺς ἐπὶ τοῦ τείχους ἀνείργειν.

מלחמת היהודים, ספר ג', פרק י', 486-485

במקרה זה טרייאנוס הגיע בטרם הקרב בראש כוח של ארבע מאות פרשים המצטרפים לשש מאות הפרשים של טיטוס, שכבר נמצאו במקום. עם טרייאנוס הגיע כוח הכולל כאלפיים קשתים בפיקודו של אנטוניוס סילון. סילון, על פי יוסף, נשלח בהוראה ישירה של אספסיאנוס, ולכאורה לא היה נתון למרותו של טרייאנוס. על אנטוניוס סילון איננו יודעים דבר; דרגתו אינה ידועה, והוא מוכר רק מקטע זה. כמו בקרב על יפה, ניתן להניח שטרייאנוס היה המפקד הבכיר בטריכאי, ולא צריך מידה רבה של ספקולציה כדי לשער שהוא הגיע לנהל את הקרב בראש הכוח העיקרי שכלל ארבע מאות פרשים ואלפיים קשתים. נראה שטיטוס ופרשיו היו מעין "חיל חלוץ" לכוח זה ולא עיקר הכוח; בהקשר זה יש לשאול: האם והכיצד ניתן לכבוש עיר מבוצרת באמצעות פרשים בלבד? למרות זאת, לא ניתן לפסול לחלוטין את הגרסה הרשמית של יוסף, שעל פיה טיטוס ביקש עזרה וקיבל תגבורת. לעומת זאת, ניתן להבחין בבירור במאמצים ובאמצעים שנוקט יוסף כדי להפוך את התמונה על פיה: ראשית, הוא מפריד את כוח הקשתים מכוחותיו של טרייאנוס, על ידי ציון שמו של מפקדם הישיר והכפפתו ה"בוטה" ישירות למרותו של אספסיאנוס. טרייאנוס "נותר" מפקד של ארבע מאות פרשים בלבד. באופן תיאורטי, ניתן להשתמש בשיטה מתוחכמת זו עוד ועוד, עד כדי הטענה שטרייאנוס הגיע לבדו לקרב טריכאי (וכל יתר הכוחות נשלחו על ידי אספסיאנוס). שנית, הוא טורח לציין שלמרות בקשת התגבורת, כאשר פרשיו של טרייאנוס הגיעו לזירה, התמרמרו פרשיו של טיטוס על הגעתם במצב שכביכול אין בהם צורך ממשי. שלישית, אזכור זה הוא האזכור האחרון של טרייאנוס בקרב טריכאי. בקרב עצמו רישומו אינו ניכר, וטיטוס מנהל את הלחימה לבדו. יוסף אף מגדיל לעשות ומתאר את פועלם של קשתיו של סילון, אך לא של פרשי טרייאנוס. מי שהיה בפועל, כמעט בוודאות, המפקד הרומאי הבכיר בקרב, הפך לגורם השולי והזניח ביותר בו. בשתי הסוגיות הראשונות, מעבר לעובדה שהן ככל הנראה אינן משקפות את המצב האמיתי בשטח, לא נראה שיש איזו שהיא תועלת בתיאור האירועים; אלו הם "פרטים פיקנטיים" בלבד, שנועדו ליצור רושם מסוים. התוצאה הסופית זהה לרושם שנוצר מכיבוש העיר יפה. טרייאנוס לא זכה לאמון מצידו של אספסיאנוס, והוזז הצידה על ידי טיטוס כאשר דרכיהם הצטלבו. הטרייאנוס שיוסף מתאר הוא דמות זניחה, וזניחותו של האיש מעלה את התהייה מדוע יוסף טורח כלל להזכיר אותו בסיפור, אך למרות זאת, שלא בדומה למצביאים רומאים אחרים ששירתו בסמיכות לטיטוס, הוא מוזכר. המרוויח הגדול מקטע זה, בצד טיטוס, הוא אנטוניוס סילון, שבשל מאמצי יוסף "לגמד" את טרייאנוס, זוכה לאזכור שכנראה היה נמנע ממנו בנסיבות אחרות. יוסף רוצה טרייאנוס קטן ככל האפשר, אך למרות זאת נוכח באירועים. גם המטרה של קטע זה (בתוך הסיפור של כיבוש טריכאי, שכמעט כולו "שיר הלל" לטיטוס) היא השפלתו של טרייאנוס.

לדעתי, ישנו אמצעי נוסף שיוסף בן מתתיהו מפעיל כדי "לטשטש" את כוונתו האמיתית בקטע זה: קטיעת תיאורו הרציף של הקרב. במהלך קרב טריכאי טיטוס מרבה בנאומים ויוסף מרבה בתיאורים גיאוגרפיים. מאפיין זה מבדיל את תיאור הקרב בטריכאי מתיאור הקרב ביפה, שהוא רציף וללא "רעשי רקע". הדבר מסיט פעמים תכופות את דעתו של הקורא מתיאור הקרב אל מחוזות אחרים. אם ניתן לומר שנאומי טיטוס אינם מעידים על דבר מחוץ לטקטיקת ה"רפרור" המוכרת והמקובלת בהיסטוריוגרפיה היוונית, לא ניתן לומר כן על תיאורו הגיאוגרפי הארוך של יוסף על אודות מאפייני הכינרת ובקעת גינוסר. נראה שתיאור זה, המובא לאחר סיום הקרב היבשתי ובמהלך ההכנות לקרב הימי בטריכאי, ממוקם בצורה "לא נכונה" מבחינה ספרותית, ומקומו ה"נכון" הוא ערב תחילת המבצע הרומאי לכיבוש האזור או לאחר סיומו. מקום "טוב פחות", אך עדיין סביר יותר ממקומו של תיאור זה ב"מלחמת היהודים", הוא בין כניעת טבריה לכיבוש טריכאי.

אף שאיני מבין את הנימוקים הספרותיים לכך, נדמה לי ששם הוא מקומו המקורי (או הקודם) של קטע זה: ספר ג', י', 463. בסופו של המשפט, במילים "אגם גינוסר" ("אשר נקרא בפי אנשי המקום אגם גינוסר"), שהן גם המילים הפותחות את התיאור הגיאוגרפי של אזור הכינרת ("אגם גינוסר נקרא על שם חבל הארץ…"). יוצא מכך שמשפט 506 נראה כמו המשכו הטבעי של משפט 463. המשפט העוקב (משפט 464), הפותח בסקירה קצרה על העיר טריכאי, על מיקומה ועל ביצוריה, נראה כמו המשך טבעי של סוף התיאור הגיאוגרפי (ספר ג', פרק י', 521). בנוסף, המשפט הקודם למקומו ה"סופי" של התיאור הגיאוגרפי (משפט 505), והמשפט הראשון לאחר סיומו (משפט 522), נראים כמשפטים עוקבים ומתואמים, והתיאור הגיאוגרפי נראה כאילו "נדחס" בצורה מלאכותית ביניהם. העברת הקטע על ידי יוסף נעשתה בפעולת "העתק-הדבק" פשוטה, ללא ביצוע פעולות עריכה משמעותיות כדי לטשטש אותה. ההתאמות היחידות שבוצעו הן התאמות דקדוקיות: ייתכן גם שמדובר פה במשפט אחד שפוצל, וחלקו השני "הועבר" יחד עם התיאור הגיאוגרפי, כמובן עם ביצוע ההתאמות הדקדוקיות הנדרשות. כך או כך, נראה שיש קשר ברור ("הוא נקרא כך על ידיהם,, על שם חבל הארץ שלחופו") בין משפט 463 לבין משפט 506. יש בכך כדי ללמד על היקף המאמצים שיוסף עושה כדי למנוע מהקורא להבחין במגמתיות האנטי-טרייאנית של התיאור. אף יש להניח שהתיאור על הגליל, או לפחות חלקים ממנו, נכתבו כבר בימי אספסיאנוס ונערכו מחדש בימיו של טיטוס כקיסר. נוסף על כך, זו עשויה להיות ראיה לכך שיוסף אכן שינה את ייעודם הראשוני של קטעים מסוימים ב"מלחמת היהודים" על ידי שינוי מינימלי של מילות ומשפטי מפתח.

יוסף כנראה היה מודע לבעייתיות של תיאור הקרב ולעובדה שזו הפעם השנייה שהוא "מגמד" את טרייאנוס, והיה מעוניין למנוע קריאה ביקורתית של התיאור שעלולה להוביל לזיהוי המגמה הזו על ידי הקוראים, ובשל כך – להטלת ספק באמיתותו. שימוש מעין זה של דיגרסיות בטקסט, ועצם העובדה שיוסף קובע בסופו של דבר את מקומו של התיאור, בצורה שלדעתי חייבת להיות שרירותית, בעיצומם של קרבות טריכאי, הם אמצעי נוסף שנועד להסוות את המגמה האנטי-טרייאנית של התיאור ולטשטש את מטרתו האמיתית של יוסף. ניתן לראות בדיגרסיות אלו ביטוי לתעמולה פלאבית פנים-רומאית יותר מאשר סגנון ספרותי.

לטעמי, זהו אמצעי ספרותי די יעיל, לפחות בנוגע לקוראים מודרניים; מקריאה רציפה של תיאור הקרב בטריכאי קשה מאוד לזהות את הנטייה האנטי-טרייאנית, שהולכת לאיבוד בבליל האירועים, הנאומים והמידע המובא בתיאור זה. ללא החשד שהתופעה קיימת ובאה לידי ביטוי באופן ברור יותר במקומות אחרים (יפה, הפראיה), קשה מאוד לאתר אותה בתיאור הנ”ל. יש לציין שיוסף מזכיר את טרייאנוס פעם נוספת במהלך כניעת טבריה לאספסיאנוס. באזכור קצר זה אין סימן להטיה אנטי-טרייאנית, אך בטבריה יוסף אינו מספר על לחימה כלשהי. לדעתי, יוסף יכול להרשות לעצמו אפוא להזכיר את טרייאנוס באופן ניטרלי, שאינו מפחית (ככל הנראה) ממעורבותו באירוע.

לדעתי, יוסף האריך את התיאור באמצעות דיגרסיות, באופן שעשוי לטשטש את הרושם שהיה מותיר בקורא תיאור קצר ומרוכז, ואני טוען שהוספת הדיגרסיות האלה, או לכל הפחות המיקום שלהן בתוך תיאור כיבוש טריכאי, אינם מקריים ונועדו להסוות את הנטייה האנטי-טרייאנית של התיאור. בהתאם לכך, חשבתי שנכון יהיה לנסות לקרוא אותו תוך דילוג על נאומי טיטוס ועל התיאור הגיאוגרפי, כלומר לקרוא רק את הקטעים האינפורמטיביים הקצרים שנמצאים בין הנאומים לבין התיאור, ולראות אם “משהו חשוד” יעלה, ו”משהו” כזה אכן עלה: מהכתוב בין משפטים 503-497 נראה ברור שטיטוס כבש את טריכאי בעצמו, אך במשפט העוקב (504) נכתב כי אספסיאנוס הגיע לעיר לאחר הכיבוש, אך אינו נכנס אליה אלא הטיל עליה מצור. כמו כן, הוא מציב משמרות סביבה על מנת למנוע בריחה; זהו מצב מוזר ביחס לעיר שכבר נכבשה, כאשר כל שאספסיאנוס היה צריך לעשות (אם הדבר נכון) הוא להיכנס לעיר ולעצור את תומכי המרד שנשארו בה. כמו כן, לא ברור כיצד מצור זה היה יכול לחסום את דרכם של המורדים היהודים שנמלטו מהעיר באמצעות סירות, ושטו באותה עת באגם, מנחיתה בחוף אחר שלו. החיילים הרומאים הרי היו מרותקים לסביבות טריכאי וניהלו מצור שתכליתו אינה ברורה. לא ניתן לדעת בוודאות מה באמת קרה בטריכאי, אך אם פסקה 504 סותרת ומבטלת את מה שנאמר לפני כן (שטיטוס כבש את טריכאי), אזי הכובש האמיתי של העיר אינו מצוין כלל – יוסף מתייחס לטריכאי, מעתה ואילך, כעיר שכבר נכבשה, אך אינו מציין שאספסיאנוס כבש אותה. אנחנו, מצידנו, יכולים בהחלט לנחש את זהותו של אותו כובש.

לא רק בכך נאמדת חשיבותה של סתירה ברורה זו; אם לשפוט על פי הערות השוליים לתרגום “מלחמת היהודים”, שצמן ואולמן, הערניים למקומות שבהם יוסף סותר את עצמו, ואף מפנים את תשומת ליבו של הקורא למקומות כאלה, אינם מבחינים בסתירה הברורה הזאת. אני עצמי לא הבחנתי בה בתחילה, אלא לאחר קריאה “נקייה” של תיאור הכיבוש. למרות זאת, משמבחינים בה, עקבות העריכה נראות היטב. אולמן מציינת בהתייחסותה לסיומו של משפט 504 (הערה בעמ’ 362) ש”נראה שנשמטו מן הטקסט כמה מילים”, אך עדיין אינה מבחינה בסתירה שעצם המשפט מהווה ביחס לקטע שלפניו, ולדעתי נשמטו מן הטקסט יותר מכמה מילים, ולא בשל טעות העתקה. אולי בשל כך התיאור הגיאוגרפי, שלטענתי הוא תיאור שהועבר ממקום אחר, נמצא ב”סביבה” (מתחיל משפט אחד לאחר מכן). הדיגרסיות של תיאור הקרב בטריכאי אכן מסיחות את דעתו של הקורא ולוקחות אותה למחוזות אחרים. נשאלת השאלה מדוע יוסף נמנע משכתוב של תיאור אירועי טריכאי בצורה שתמנע את הסתירות האלה. מדוע הוא בוחר, תחת זאת, לבצע שינויים גסים (גם אם יעילים) שיסיחו את דעתו של הקורא, ועם זאת, ברובד נמוך יותר, לשמר את העריכה המגושמת? לשאלות אלו קשה לתת תשובות. לעומת זאת, דבר אחד ניתן לקבוע בוודאות: בזמן ש”מלחמת היהודים” נכתב, הייתה קבוצה קטנה של קוראים שידעה את האמת ביחס לאירועי טריכאי (ובראשם טרייאנוס האב), והם בוודאי הבחינו על נקלה בעריכה גסה ומגושמת זו, וכן בתכסיסי “הרדמת הקורא” שיוסף ביצע. ייתכן שזו התשובה; יוסף רצה ש”מביני עניין” יראו את הפגמים בתיאור, ולדעתי עשה עבודה מרושלת במכוון, כאילו לומר “הכריחו אותי”. נוסף על כך, ניתן לפסול מניע של רשלנות או “תשישות ספרותית” של יוסף: המאמץ שהושקע כדי להסוות את העריכה הגסה ואת הסתירות בטקסט מפני עיניהם של הקוראים נראה גדול (ויעיל) מכדי להיות מקרי.

אם ניתן להתווכח על פרשנות זו ולטעון שהמטרה היא להלל את טיטוס בלבד, יש לשים לב לפעם השלישית שיוסף מספק “רמיזת השמצה” כלפי טרייאנוס; בפעם הזו לא ניתן לתלות את האשם בטיטוס, שאינו נמצא בסביבה, וה”השמצה” המובלעת מבוצעת בצורה הרבה פחות בולטת, אך (משמבחינים בה) ערמומית וחמורה הרבה יותר. לאחר כיבוש גדרה, בירת הפראיה, בידי אספסיאנוס, הוא שב עם צבאו לקיסריה והשאיר את פלקידוס לסיים את הכיבוש. פלקידוס השלים את המשימה ללא קושי מיוחד, בעוד אספסיאנוס היה עסוק בליקוט מידע על המתרחש ברומא לאחר נפילתו של נירון, נוסף על עיסוקיו בגזרות אחרות. אלא שאז, כאשר אספסיאנוס נמצא ביריחו והיה עסוק בהידוק המצור על ירושלים, יוסף נותן לנו פרט מוזר שלא כל כך מסתדר עם סיפור כיבוש הפראיה בידי פלקידוס: בראש הכוחות שיצאו מן הפראיה וחוברים לאספסיאנוס ביריחו, לא עמד פלקידוס – אלא טרייאנוס.

לא ברור כיצד יכול טריבון לפקד על לגט, או מדוע לשלוח טריבון לפקד על כיבוש אזור מסוים כאשר בסביבה נמצא אחד המצביאים הבכירים של אספסיאנוס. לכן ניתן לקבוע בוודאות שאין בטענה שפלקידוס ניהל את כיבוש הפראיה הרבה מן האמת; כמו במקרה של כיבוש יפה, וכנראה גם של טריכאי, יוסף לוקח קרדיט מטרייאנוס ומעביר אותו למישהו אחר, אך במקרה זה לא מדובר בטיטוס. אילו רצה יוסף להעלים לחלוטין את פעולותיו של טרייאנוס, הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, בייחוד במקרה הפראיה. אין באזכור הפגישה בין אספסיאנוס לבין טרייאנוס ביריחו שום תועלת לסיפור עצמו; אספסיאנוס נמצא ביריחו כדי לכבוש אותה, ולא כדי לפגוש את טרייאנוס. אם כן, חייבת להיות מטרה אחרת לאזכור הפגישה. יוסף, ואולי טיטוס, רוצים שנדע שטרייאנוס היה בפראיה, אך לא פיקד על המבצע – אספסיאנוס מינה ישירות את פלקידוס לביצוע המשימה.

בשלושת המקרים המדוברים טרייאנוס מוזכר באופן שאינו מחמיא ליכולותיו כמצביא, וגם לא לאמון שרחש אספסיאנוס ליכולות אלו. בשלושת המקרים יוסף היה יכול “לדלג” על האזכור הבלתי מחמיא (וכנראה גם השקרי) בלי שייגרם “נזק” לסיפור, משמע שהאזכור לא רק שאינו מדויק, אלא גם איננו מקרי. בשלושת המקרים ההתייחסות אינה ישירה, אלא “מובלעת” בטקסט. כדי להבין את פשרן ואת מטרתן האמיתית של התייחסויות אלו, עלינו לעבור לרומא, בשנת 81 לספירה, ולנסות לקרוא אותן כפי שהקוראים הרומאים הראשונים של “מלחמת היהודים” קראו אותן. יש לזכור שלרשות הקורא הרומאי של “מלחמת היהודים” באותה תקופה עמדו חיבורים רבים על המרד הגדול (החיבורים המוזכרים על ידי יוסף בהקדמה ל”מלחמת היהודים”), שנכתבו כבר בימי אספסיאנוס. יש להניח גם שאותו קורא (אם לא השתתף ישירות במרד) ייחס ליוסף יותר מהימנות מכפי שאנו מייחסים לו, כלומר קרא את “מלחמת היהודים” בצורה פחות ביקורתית. היו לו גם אפשרויות שאינן עומדות לרשותנו כיום; היכולת להשוות את הנאמר ב”מלחמת היהודים” לחיבורים אחרים על המרד, שכנראה הכילו תיאור שונה (גם אם לא מדויק) של האירועים, וששם דגש פחות על טיטוס ויותר על פעילותם של המפקדים הרומאים האחרים לדיכוי המרד. זאת ניתן להסיק מכך שטיטוס העדיף את חיבורו של יוסף על פני חיבורים אחרים.

בשנת 81 לספירה יוסף מבקש לבסס את העובדה שחיבורו עולה על חיבורים אחרים בנוגע למרד. הוא מסתייע בטענה שהוא היה עד ראייה לאירועים ובתמיכה (שלא לומר אשרור גורף) של טיטוס לחיבור. ניתן להסיק מכך שהחיבור “מלחמת היהודים” היה נפוץ ברומא של שנות השמונים, ובוודאי הגיע לידיעת טרייאנוס ואנשיו, ולידיעתם של קוראים שהיה להם ידע נוסף מחיבורים אחרים על המרד, אך כפי שטוען יוסף, חיבורו טוב משלהם ומתיימר לדעת יותר טוב את ה”אמת”. למעשה, וכנראה בניגוד לכמה מהחיבורים המוקדמים יותר על אודות המרד, יוסף רומז שאחד המפקדים הבכירים במרד, ומי שניהל קריירה פוליטית מצליחה לאחריו, נהנה ממוניטין לא מוצדק והיה למעשה מצביא כושל – זאת כאשר טרייאנוס עצמו עודנו פעיל ואף נמצא בשיא הקריירה הפוליטית שלו, וכמה ממצביאי המרד הבכירים האחרים עודם בחיים. מה שהיום נחשב בעינינו כהערה זניחה וחסרת משמעות, בוודאי לא נחשב כך ברומא של שנת 81; יוסף מביא פה לכאורה פרטים “שערורייתיים” בנוגע לטרייאנוס, הוא מביא אותם בצורה של “רמיזה רכילותית”. כיום זה יכול להיחשב כאחד מ”הנתיבים הנסתרים” של פרייס, אך ברומא של הפלאבים משמעותן וכוונתן של ההערות הללו על טרייאנוס לא היו נסתרות כלל וכלל.

הקורא הספקן יוכל להגיד שמדובר פה בפרשנות מסוימת של שלושה קטעים קצרים או בצירוף מקרים שאינו מעיד על דבר, ושעדיין ניתן, על אף הנרטיב המובע במחקר זה, לפרש באופן שונה את משמעותה של ההערה על הפראיה. ייתכן שגם כאן יוסף מנסה “לסמן” לנו את מה שלכאורה אינו יכול לכתוב (מסיבות לא ידועות); שטרייאנוס הוא זה שכבש את הפראיה, ואין כאן שום כוונת זדון מצד יוסף כלפי טרייאנוס. הדבר ייתכן, אך “צירוף מקרים” נוסף מעיד שלא כך הוא: בשנת 81 לספירה, בתקופת שלטונו של טיטוס, מסתיימת בפתאומיות “מחשידה” הקריירה הציבורית של טרייאנוס האב.

תחת שלטון אספסיאנוס פתח טרייאנוס בקריירה ציבורית מצליחה כמושל ואייש עמדות בכירות. בתחילת שנות השבעים של המאה הראשונה הוא שימש כנראה מושל קפדוקיה. לאחר מכן, בשנת 73, הוא מונה כמושל סוריה, פרובינקיה שהפיקוד עליה הצריך כישורים צבאיים נוסף על יכולת ניהול אזרחית. טרייאנוס החזיק בתפקיד זה שלוש שנים, שבהן ככל הנראה התכתש עם הפרתים, ואולי אף מנע פלישה פרתית. לאחר סיום תפקידו בסוריה, שאותו ביצע בהצלחה לא מבוטלת, הוא מונה לפרוקונסול בפרובינציית אסיה. הקידום שלו נחשב מהיר, מאחר שחלפו רק שמונה שנים מאז קודם לקונסול, תקופת זמן קצרה מהמקובל. הוא שימש בתפקיד זה עד שנת 80 לספירה. אך בימי שלטונו של טיטוס קידומו של טרייאנוס האב נעצר, וכהונתו אינה מוארכת. באין כל תיעוד לתפקידים נוספים בתחום המנהלי, נראה שהקריירה הפוליטית של האיש נקטעה באיבה, כשהוא בתחילת שנות החמישים שלו. הקשר בין סיום הקריירה הפוליטית של טרייאנוס האב לבין מינויו של טיטוס לקיסר מובהק, ברור וחד-משמעי.

חוקרים אחדים סבורים שהתיאור השלילי של קאיקינה אליאנוס ב”מלחמת היהודים” נכתב רק לאחר שנת 79 לספירה, עת הוצא להורג על פי הוראתו של טיטוס. מכאן מסיקים החוקרים שהספר עבר עריכה בימי שלטונו של טיטוס בטרם פרסומו. הראינו כאן את ״הדפוס האנטי-טרייאני״ הנסתר בקטעים המדברים על טרייאנוס האב ב״מלחמת היהודים״, ועמדנו על העובדה שהקריירה הציבורית-פוליטית שלו נעצרה בזמן שלטונו של טיטוס, עצירה המקבילה בדיוק לתקופה המשוערת שבה נערך ״מלחמת היהודים״ מחדש. לאור זאת ניתן לשער שגם החלקים על טרייאנוס הם תוצאה של עריכה שנעשתה בימי טיטוס. יש הבדל גדול בין תיאורו הספרותי השלילי במפורש של קאיקינה לבין התיאור השלילי במובלע של טרייאנוס, אך גם בנסיבות חייהם של השניים ב״עולם האמיתי״ יש הבדל גדול; בעוד קאיקינה הוצא להורג בפקודת טיטוס, טרייאנוס המשיך לשרת תחתיו, גם אם לא בתפקידים פוליטיים אזרחיים, ונשאר דמות מכובדת. אכן, ה״השמצה״ של יוסף כלפי טרייאנוס מכוונת כלפי כישוריו כמצביא, שאומנם היו עיקר גאוותו של האיש, אך לא כלפי אופיו והגינותו כאדם (בניגוד לקאיקינה). למרות זאת, עדיין נשאלת השאלה מדוע זכה טרייאנוס ליחס ״מיוחד״ מעין זה, שכן לא הייתה בעיה עם נאמנותו או עם נכונותו לשרת את טיטוס. מאחר שאנו יודעים יחסית מעט מאוד על האיש או על פועלו, קשה לתת תשובה מדויקת, אך גורם אפשרי משמעותי אחד גלוי לנו. כדי להבין את היחס לטרייאנוס האב, עלינו לצרף אדם נוסף למשוואה: מרכוס אולפיאוס טרייאנוס הבן.

גם על חייו המוקדמים של טרייאנוס הבן אנו יודעים מעט מאוד. האיש נופל ״בין הביוגרפיות״; סווטוניוס מסיים את ״חיי שנים-עשר הקיסרים״ בדומיטיאנוס, ה״היסטוריה אוגוסטה״ מתחילה באדריאנוס, וגם דבריו של קאסיוס דיו הנוגעים לתקופת חייו של טרייאנוס שרדו רק דרך תקצירו של קסיפילינוס. אך ידוע שטרייאנוס, שהגיע לגיל גיוס זמן מועט לאחר סיומו של המרד הגדול, היה בראשית דרכו חייל מצטיין שהתקדם במהירות בסולם הדרגות. בתקופה שבה היה אביו מושל סוריה, גם הוא שירת שם וייתכן שהוא ואביו הצליחו למנוע פלישה פרתית. האב קיבל את אותות הטריומף, הבן זכה לתהילה.

על פי פליניוס הצעיר, טרייאנוס הבן מונה להיות טריבון בגיל צעיר מאוד, וכנראה שירת בתפקיד זה לא רק בסוריה, אלא גם בגרמניה. בתחילת שנות השמונים של המאה הראשונה הוא נבחר לקוואיסטור וניתן היה לצפות בבירור שלאיש יהיו שאיפות פוליטיות. עתה האב ובנו היו צמד שאפתני שעלה משורות הצבא והשתלב בפוליטיקה האזרחית הבכירה. בתקופה זו גם הגיע טיטוס לשיא הצלחתו, עם התמנותו לקיסר לאחר מותו של אביו, אך קשה להניח שהרגיש בטוח במשרתו. אביו, שתחתיו חסה כל חייו, לא היה שם עוד. אחיו, דומיטיאנוס, נטר לו טינה ואף איבה. שרשרת של אסונות הכתה באימפריה; זמן קצר לאחר מינויו לקיסר התפרץ בעוצמה הר הגעש וזוביוס, והערים פומפיי והרקולנאום נהרסו ונקברו תחת שכבות של אפר געשי.

שנה לאחר מכן השתוללה שריפה ברומא והרסה מבני ציבור רבים. על זאת יש להוסיף את קנוניית קאיקינה, בשלהי ימיו של אספסיאנוס, שבוודאי לא הגבירה את האמון בין טיטוס לאליטה הרומאית.

על רקע זה צמד הטרייאנים, אב ובנו, בעלי רקורד צבאי מוכח ויכולת ניהול אזרחית, לא יכלו להותיר את טיטוס אדיש. מי כמוהו היה יכול לדעת את הפוטנציאל של צירוף כזה, ועד כמה הוא יעיל ומסוכן. נטרול האב על ידי בלימת הקריירה שלו ופגיעה במקור גאוותו, המוניטין שלו כמצביא, היו צעד מתבקש. יוסף תרם את חלקו לעניין, וסביר להניח שההשמצה שבוצעה על ידי סופר מוכר, שטיטוס עצמו קידם את ספרו, לא נעלמה מעיני הטרייאנים. שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנים לאחר פרסום ״מלחמת היהודים״, טרייאנוס הבן התמנה לקיסר. בפעם הראשונה בימי חייו של יוסף בן מתתיהו צבר אחד מהאויבים הרבים שקנה לעצמו מספיק כוח כדי לחסל אותו. ה״חיסול״ נעשה בצורה מתוחכמת, שנושאת בבירור את ״טביעות אצבעותיו״ של מרכוס אולפיוס טרייאנוס הבן, ולא של דומיטיאנוס.

ב״היסטורייה הכנסייתית״ שלו מרבה אאוסביוס לצטט את יוסף. בין השאר, הוא מצטט מ״חיי יוסף״, אך מייחס את הציטוטים ל״קדמוניות היהודים״; לעיתים אנו נוטים לשכוח שלפחות מבחינה טכנית, שני החיבורים הם למעשה חיבור אחד  (למרות שהם נבדלים זה מזה מבחינת נושאם ותוכנם), ושהם מחוברים ביניהם בקטע מקשר. הדבר יכול להעיד על ״מחתרתיות״ מסוימת בפרסום ״חיי יוסף״, כאילו שיוסף ביקש להסוות את העובדה שמדובר בחיבור נוסף ושונה. העובדה שהחיבור עצמו מבולבל משהו, ואינו מנומק כראוי, כפי שאנחנו יודעים שיוסף ידע לעשות, ומכיל ״מקסימום מידע רלוונטי (אל מול חיבורו של יוסטוס) במינימום מקום״, גם היא תומכת בסברה שהמחבר ביקש להסוות את ״חיי יוסף״ כחלק אינטגרלי מ״קדמוניות היהודים״ ולא כנספח לו. אילו הנסיבות עבור יוסף היו ״נורמליות״, היינו צריכים לראות תגובה הרבה יותר מסודרת ומפורטת. טענתי היא שנסיבות בנות הזמן השפיעו גם במקרה זה, וכמו שהנסיבות שבהן היה יוסף שרוי בראשית שנות השמונים של המאה הראשונה השפיעו על התיאורים של טרייאנוס וקאיקינה ב״מלחמת היהודים״, גם ב״חיי יוסף״ היו מעורבים גורמים חיצוניים שהשפיעו על יוסף לכתוב כפי שכתב.

טרייאנוס ניסה להימנע מטיפול שרירותי ביריביו, בניגוד לדומיטיאנוס. אין פירוש הדבר שלא היו יריבים כאלה, או שהוא לא ידע כיצד ״לטפל בהם״. צעדי ענישה אלה או אחרים כלפי מחבר מוכר גונו בידי האליטה הרומאית שסבלה מהם רבות בתקופתו של דומיטיאנוס. הם גם לא היו מוחקים את זכרה של ההשמצה המובלעת כלפי טרייאנוס האב ב״מלחמת היהודים״. הצעד הנבון כדי להפיג את תוקפה של ההשמצה היה לפגוע במהימנות של יוסף כ״אדם וכהיסטוריון״, מהימנות שהייתה גאוותו של סופר זה, כפי שמשתקף מן הדברים שכתב ב״מלחמת היהודים״ וב״נגד אפיון״, ובה בעת לחסום את יכולתו של יוסף להגיב לדברים. בנוגע לסוגיה הראשונה, סביר להניח שהיה מי שיידע אותו על הסופר הטברייני, יהודי שהשתתף במרד גם הוא, היה אמין לא פחות מיוסף, והיו לו דבר או שניים להגיד עליו, בייחוד אם המלך אגריפס עדיין היה בחיים. בנוגע לסוגיה השנייה, נראה שטרייאנוס היה יכול להשיג אותה בשתי דרכים: האחת על ידי מתן הוראה ישירה. על אף ״עידן הנאורות״ שחל בתקופתו, הוא לא נרתע במקרים מסוימים מביצוע פעולות גורפות שהיו מכוונות נגד אנשי תרבות שלא נראו לו. הדרך השנייה סבירה אף היא לדעתי, והיא החרמה מכוונת מצד האליטה התרבותית ברומא, החרמה שיכלה להקשות על יוסף. ב״נאום השבח״ מחשיב פליניוס הצעיר את הילול ושיבוח טרייאנוס מחד גיסא, ואת החובה לתקוף את הקודמים לו מאידך גיסא, כלא פחות מהמידה הטובה ומחובה אזרחית רומאית. לא זו בלבד שיוסף השמיץ את טרייאנוס האב, הוא גם היה מוכר להם כמלחך פנכתם של הפלאבים ושל דומיטיאנוס, שנוא נפשם. משום כך, לדעתי, ״חיי יוסף״ צורף בצורה מוצנעת ל״קדמוניות היהודים״, שכבר היה חיבור מוכר. המידע שיוסף החשיב כרלוונטי אל מול טיעוניו של יוסטוס, נדחס בצורה שלא תוסיף הרבה, שלא תבלוט ושתשנה את המראה הכללי של החיבור, אל סופו של ״קדמוניות היהודים״. במצב העניינים הזה ברומא של תחילת המאה השנייה, ברור מדוע יוסף נזקק ל״חסד המתמשך״ של דומיטיה, שהמשיכה לחיות, וכנראה נשארה מכובדת ובעלת השפעה, שנים רבות לאחר חיסולו של בעלה, ועדיין הייתה בחיים בימי אדריאנוס. כמו כן, ברור שיוסף לא היה נותן קרדיט לקיסר שאינו נוטה לו חסד, שהיה עוין לו ושהביא אותו למצב העגום שבו הוא נמצא – כאשר קרדיט כזה לא יסייע לו במאום. כך, לדעתי, יש להבין את אי-אזכורו של טרייאנוס הבן בסוף החיבור ״חיי יוסף״.

ישנה עוד סוגיה אחת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר זה; ב״חיי יוסף״ נוקט יוסף גישה ״הגנתית״ אל מול יוסטוס, כלומר אינו תוקף אותו אישית, אינו מפרט יתר על המידה על מידותיו הרעות, בשעה שהוא עושה זאת לגבי יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא ב״מלחמת היהודים״. יוסף אף ״משחרר״ פיסות מידע הפוך ממה שאמר ב״מלחמת היהודים״ על יוחנן מגוש חלב. יוסף מלמד סנגוריה על עצמו ומתפלמס קלות עם יוסטוס, אגב ניסיון להביא מידע שיסתור את טענותיו של יוסטוס, או לרמוז שהאיש בלתי אמין ושהמלך אגריפס עצמו (שניתן לומר די בביטחון שהייתה לו יד בכתיבת הספר של יוסטוס) לא סמך עליו. הקורא המודרני תוהה לאן נעלם ״היוסף הישן״; זה המלא דברי בלע, והמשחיר את דמויותיהם של יריביו המורדים ב״מלחמת היהודים״, או זה החד, הפולמי והמלא בלעג כלפי היסטוריונים יוונים רבים וידועי שם ב״נגד אפיון״. מדוע יוסף נזהר כל כך בכתיבתו נגד יוסטוס ומשנה את גרסתו מ״מלחמת היהודים״? מדוע הוא בוחר בטקטיקה של ״התפלמסות ישירה״ מול יוסטוס, דבר שאין לו תקדים בחיבוריו? מדוע הוא מאשר בדבריו חלק מטענותיו של יוסטוס? מדוע לא טען בפשטות שיוסטוס שקרן, ומדוע לא ייחס לו מידות רעות אלה ואחרות? שלושים שנה לאחר המרד לא רבים יכלו לסתור את יוסף, והם בוודאי היו מעטים מאלה אשר יכלו לסתור את הנאמר בחיבוריו הקודמים. למי נותן יוסף דין וחשבון במצב כזה? מה יש בחיבורו של היהודי מטבריה, שמפחיד את יוסף יותר מזעמם של רבים מבני עמו על ״מלחמת היהודים״ (שלא לדבר על מעללי יוסף בגליל), או מזעמם של יוונים רבים על ״נגד אפיון״? ובכן, לדעתי, ״היוסף הישן״ עדיין שם, והוא אינו סובל משכחה או מבלבול בשל גילו המתקדם. הזהירות כלפי יוסטוס נובעת מאותה סיבה שבעטייה יוסף היה יכול לחוש בטוח כאשר זכה להגנתו ולחסותו של טיטוס; גם ליוסטוס היה, מן הסתם, פטרון, וייתכן שאפילו סביר להניח שבהקדמת חיבורו התנוססה (בדומה להמלצתו של טיטוס על ״מלחמת היהודים״) המלצתו של קיסר אחר – זה שיוסף אינו מזכיר את שמו. על פי השערה זו, טרייאנוס נלחם בסופר יהודי אחד באמצעות סופר יהודי אחר. כך הצליח יוסטוס מטבריה ״לעשות יוספוס״ ליוסף בן מתתיהו.

קבלת הסברה שטרייאנוס עודד, במישרין או בעקיפין, את הפצת ספרו של יוסטוס, ושהיה לו אינטרס אישי בעניין, בייחוד אם טרייאנוס האב עדיין היה בחיים כאשר בנו עלה לשלטון, וכן ההשערה שיוסף נתקל בקשיים לא ברורים בבואו לפרסם חיבור חדש, לאחר שספרו של יוסטוס פורסם, מאפשרות לנו להשיב על שאלות רבות: מי קידם את הפצת ספרו של יוסטוס אחרי פטירתו של אגריפס? מדוע תגובתו של יוסף כל כך מוצנעת, מבולבלת ואפולוגטית? מדוע הספר של יוסטוס (שיש להניח שנעשו בו ״התאמות״ כלשהן בהתאם לעידן שבו הוא פורסם) נכתב כפי שנכתב? ומדוע יוסף לא פרסם מעולם את הספר שתכנן לכתוב בנוגע למנהגים היהודיים? טענתי היא שהמבנה של ״חיי יוסף״ ומיקומו כנספח ל״קדמוניות היהודים״, שבעבר לא נראה שהיה ניתן להבדיל אותו מהחיבור שאליו הוא צורף, אינם תוצאתו של חשש מצידו של יוסף מפני דומיטיאנוס, אלא נובעים מבעיות קשות שנתקל בהן בתקופת טרייאנוס.

ייתכן שהמבקרים יגידו, הרי ״עברו הרבה מים בטיבר״ מאז המרד הגדול, או מאז תחילת שנות השמונים של המאה הראשונה, ועד להתמנותו של טרייאנוס הבן לקיסר לקראת סופה של אותה מאה. לטרייאנוס הבן היו בוודאי דברים רבים לעשות חוץ מלהתעסק ביוסף בן מתתיהו ובתיעוד חלקו של אביו במרד הגדול. גם הזעם הישן כלפי יוסף בוודאי שכך בזמן שחלף מאז. אלא שיוסף טען שאמר רק אמת, לא רק ב״מלחמת היהודים״, אלא גם בחיבור ״נגד אפיון״ שנכתב לאחר נפילת דומיטיאנוס, בתקופת שלטונו הקצרה של נרווה, או ממש תחת שלטונו של טרייאנוס הבן, אם מוסיפים עובדה זו ל״דפוס האנטי-טרייאני״ של ״מלחמת היהודים״, שלדעתי אינו מוטל בספק, גם ממרחק של אלפיים שנה ניתן לשמוע את ה״עשן יוצא מאוזניו״ של טרייאנוס הבן.

לדעתי, כתיבה מנומקת ומסודרת, הגם שהיא יותר נהירה לקורא, תופסת יותר מקום יחסית ל״דחיסה״ מרוכזת של נתונים כמו זו שבוצעה ב״חיי יוסף״. גם חוסר הפירוט בנוגע לתקופה שלפני המרד ולאחריו מעיד על ניסיון לצמצם במקום; גם במצב של חוסר בזמן וחשש מדומיטיאנוס יוסף היה יכול לכתוב יותר על תקופות אלו. למעשה, אין שום רמז לסכסוך בין דומיטיאנוס ליוסף על רקע יהדותו של האחרון; היהודים לא היו מטרה לרדיפות דומיטיאנוס, גם אם התייהדות (או התנצרות) הייתה צידוק לרדיפות שהתמקדו באליטה הרומאית הבכירה. בניגוד לכך, דומיטיאנוס ידע להעתיר שפע על נאמניו ועל בני חסותו, ויוסף בהחלט ידע ללחך פנכה. אם הסכסוך היה מתרחש בימי דומיטיאנוס, סביר מאוד להניח שיוסף לא היה מפרסם כלל את ״חיי יוסף״ ולא את ״קדמוניות היהודים״, ובוודאי לא היה שורד לכתוב את ״נגד אפיון״. כמו כן אין לנו שמץ של מושג על מה נסוב סכסוך משוער זה, ואין בחיבוריו של יוסף שום התעסקות בתקופת דומיטיאנוס כשליט או באופיו כאדם. הסיבה היחידה שתיאוריה זו עלתה היא השאיפה להסביר את הנסיבות הלא ברורות שבהן לכאורה כתב יוסף את ״חיי יוסף״ ב-94. לעומת זאת, יש יסוד סביר, לדעתי, לתארך עימות מסוג זה (גם עם מאפיינים שונים) לימי טרייאנוס.

לסיכום, תיאוריית המהדורה השנייה מאפשרת לבסס רצף אירועים וכרונולוגיה הגיוניים יותר של כתבי יוסף, בניגוד לתיאוריית המהדורה האחת, הכופה הר כגיגית ומציגה כרונולוגיה בעייתית ובלתי סבירה (גם אם אפשרית) של מהלך האירועים. לאור כל זאת, לדעתי יש לקבל את דברי קוקינוס, ״להסיר אבק״ מעל לקיר ותקריי ולהמשיך את המחקר מהמקום שבו הם הפסיקו. אין סיבה לפקפק בדבריו של פוטיוס, הייתה מהדורה שנייה של ״קדמוניות״ אחרי שנת 100 לספירה, ולזאת ניתן להוסיף כעת את האפשרות שטרייאנוס לא היה ניטרלי ביחס ליוסף. בהתאם לזאת אבצע את הניתוח ביחס למקור דבריו של קאסיוס דיו על יהודי מסופוטמיה בהתבסס על הנחת שתי המהדורות, גם אם היא אינה מקובלת במחקר העכשווי.

ח.3 על מי הסתמך קאסיוס דיו? מקורות אפשריים

ועתה נחזור לקאסיוס דיו: תחילה, יש למנות את המקורות הידועים לנו, שבהם היה יכול להשתמש מחבר זה בכתיבתו על אודות המרד הגדול:

  • “מלחמת היהודים” – יוסף בן מתתיהו, מקור פלאבי: “כתבים אלמוניים” שונים של מחברים רומאים שיצאו עד פרסום “מלחמת היהודים” בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה הראשונה לספירה, מקורות שפורסמו בתחילת ימי שלטונם של הפלאבים. אנו יודעים על קיומם משום שיוסף מספר לנו על כך בלי להזכיר את שמם או את זהות מחבריהם. יוסף קובע שחיבוריהם נחותים מספרו, משום שאף אחד מן המחברים לא היה עד ראייה למלחמה, ומשום שהם אינם מספרים את האמת. ייתכן שאחד המקורות הללו הוא ספרו של מרכוס אנטוניוס יוליאנוס, הפרוקורטור של יהודה.
  • “ספרי זיכרונות הקיסרים”: ספרי זיכרונות של אספסיאנוס וטיטוס. אוטוביוגרפיות שהכילו דוח על אודות המרד – גרסת הקיסרים עצמם. אנו יודעים על קיומם דרך יוסף.
  • “רשימות המפקדים הרומאים” (Commentarii): דוחות שנכתבו בזמן אמת על ידי המפקדים הרומאים רמי הדרג בזמן המרד. מקורות אלו שימשו את יוסף, אך לא היו נגישים לציבור הקוראים. למעטים הייתה גישה אליהם.
  • “ספרו של יוסטוס איש טבריה”: על פי פוטיוס, הספר עסק בתולדות היהודים מימי משה ועד המלך אגריפס השני והכיל פרק נרחב ביותר על המרד הגדול. פרק זה השמיץ בין השאר את יוסף. השפעתו הייתה כה גדולה עד שיוסף נאלץ לכתוב את החיבור “חיי יוסף” כתגובה לו. פוטיוס טען שהחיבור נמשך עד לשנה השלישית של שלטון טרייאנוס, שהיא גם שנת מותו של אגריפס. שם הסתיים החיבור, עיתוי הפרסום של החיבור לא ידוע, אך מטבע הדברים, מאוחר משנה זו. למרות הדיון האקדמי, ואף שחלק מהחוקרים ניסו להקדים את שנת הפרסום עד לתקופת הוצאת “קדמוניות היהודים” לימי דומיטיאנוס, הערתו של פוטיוס ספציפית. מקור זה, אם כן, הוא מימי טרייאנוס. על פי יוסף (המתבסס, ככל הנראה, על ההקדמה לספרו של יוסטוס), החלקים הרלוונטיים למרד נכתבו כבר כעשרים שנה לפני כן, בראשית שנות השמונים של המאה הראשונה. מקור זה לא שרד עד ימינו.
  • “דברי הימים” מאת טאקיטוס: חיבור שהתפרסם לאחר נפילת השושלת הפלאבית, הקטעים הנוגעים למרד שרדו בחלקם. החיבור השלם כלל כנראה ארבעה-עשר ספרים, ממות נירון בשנת 86 ועד למותו של דומיטיאנוס בשנת 69 לספירה. מחיבור זה נשתמרו ארבעת הספרים הראשונים וחלקים מהספר החמישי, שבו סופר על אודות חלק מן המצור על ירושלים בשנת 07.

ה”צנזורה” שמנעה מיוסף לספר על חלקם של החדייבים לא הייתה מכוונת אליו אישית, הוא היה בן חסותם של הפלאבים וכתב את כתביו על פי הנרטיב שלהם. על כן ניתן לקבוע שמה שהיה נכון ביחס ליוסף היה נכון גם ביחס לסופרים אחרים. יוסף מאשים בכלליות את יוסטוס מטבריה, וגורס כי דבריו אינם תואמים את “זיכרונות הקיסרים”. משתמע מכך שדבריו של יוסף תואמים את אותם הזיכרונות, וניתן לשער שגם באוטוביוגרפיות אלו לא הייתה התייחסות מיוחדת לחדייבים. בימי דומיטיאנוס, ימי השיא של הצנזורה, ספק רב אם היה מישהו שהיה מסתכן בהפצתו של ספר שחלק על הנרטיב הרשמי. ניתן לכלול גם את “הכתבים האלמוניים”, שנכתבו בשנים שלאחר המרד, באותה הקבוצה: יש לשער שגם בהם לא הייתה התייחסות למעורבות החדייבית.

מכך יש להסיק בסבירות גבוהה שהמקור של קאסיוס דיו אינו פלאבי.

הדבר מותיר אותנו עם שלושה מקורות אפשריים הידועים לנו:

  • ספרו של יוסטוס: אם נלך בעקבות פוטיוס, חיבור זה התפרסם לאחר שנת 001 לספירה.
  • “דברי הימים”: של טאקיטוס, פרסומו משוער לראשית המאה השנייה.
  • “רשימות המפקדים הרומאים”: ההיגיון אומר שרשימות אלו היו חייבות להכיל מידע על החדייבים. אלה לא פורסמו, ולא בטוח ששרדו עד ימיו של קאסיוס דיו. אם אכן שרדו, נראה שהסיכוי שלצורך כתיבת ספרו המונומנטלי “היסטוריה רומאית” (דברי ימי רומא מהיווסדה ועד לשנת 922) קאסיוס דיו הטריח את עצמו למקום הימצאן של רשימות אלה כדי לעיין בהן, כדי לעיין בהם, לצורך סיכומו הקצר על המרד הגדול, בזמן שעמדו לרשותו שפע חיבורים מעובדים זמינים והרבה יותר נגישים – נראה קלוש.
  • “דברי הימים” של טאקיטוס: אף על פי שחלק ניכר מהחיבור אבד, ארבעת הספרים הראשונים שלו שרדו, והחמישי שרד באופן חלקי. בתוך הספר החמישי שרד קטע המתאר את אירועי המרד הגדול (עם התמקדות בקרב על ירושלים), את ביצורי ירושלים וסקירה של תולדות היהודים, על פי נרטיב האופייני למחברים מצרים אנטישמים. מקור זה, שנכתב בשנות שלטונו הראשונות של טרייאנוס והתבסס על חיבורים קודמים הנוגעים למרד הגדול, אינו מזכיר במילה לא את יוסף ולא את החדייבים, אף על פי שהוא מכיל מידע מפורט יחסית על הסיעות שלחמו בעיר ומזכיר את שלושתן. חוקרים רבים מחזיקים בדעה שטאקיטוס לא השתמש ביוסף כמקור לאירועי הקרבות ואף לא קרא אותו. הגם שכמה מן הסיפורים שיוסף כותב עליהם מופיעים גם בתיאורו של טאקיטוס למרד הגדול, אין שום ודאות שהם נלקחו מספריו של יוסף. כאשר טאקיטוס ישב לכתוב את ספריו, בשנים הראשונות לשלטונו של הקיסר טרייאנוס, הוא השתמש, לפחות בקטעים הנוגעים למרד הגדול, במקורות שהיו זמינים עבורו. כתיבתו על תולדות העם היהודי אינה מתייחסת לנרטיב המקראי, אף שייתכן ש”תרגום השבעים” היה זמין עבור טאקיטוס, אלא לגרסאות שונות ומשונות של עלילות אנטישמיות. תיאורו את מנהגי היהודים רחוק מלהיות מדויק (זאת כאשר ספריו של יוסף, המתארים את מנהגי היהודים, היו זמינים לו), ואין לחשוד בו באהבה יתרה כלפי היהודים. מתוך כך, נראה שטאקיטוס לא הטריח עצמו לקרוא כלל כתבים “יהודיים”, ובכלל זה כתבים של היסטוריונים יהודים. הוא הגביל עצמו לכתבים רומאיים בנושא המרד הגדול ולכתבים אלכסנדרוניים, אנטישמיים ברובם, בנושא היהודים. לאור זאת ניתן לראות, לדעתי, בתיאורו של טאקיטוס למרד הגדול מעין סיכום מתוקצר של מקורות פלאביים (שאבדו) על אודות המרד בכלל, והקרב על ירושלים בפרט. בסיכום זה אין מידע שהופיע בכתבים של מחברים יהודים, כמו יוסף או יוסטוס (שספרו כבר יצא לאור בשלב זה). חוסר אזכור החדייבים אצל טאקיטוס, אף שתקופתם של הפלאבים הסתיימה, ואיתה כנראה גם הצורך להסתיר את המעורבות החדייבית – מחזק אצלי את הרושם שאף מקור רומאי רשמי לא התייחס לחדייבים. ה”צנזור” נגע לכולם.

אצל יוסף ישנן התייחסויות לאותות וניסים שניבאו לכאורה את החורבן, אותות מלפני המרד, שלדעתו היהודים טעו בפירושם. טענה דומה לכך חוזרת אצל טאקיטוס, עם דמיון רב לסיפורו של יוסף. גוטמן סבר ששתי הגרסאות הדומות כל כך היו חייבות להילקח מאותו מקור, אחד החיבורים הרומאיים המוקדמים (שקדמו להוצאת ״מלחמת היהודים״). גם סווטוניוס מציין את הנבואה המוזכרת אצל יוסף וטאקיטוס, המדברת על אנשים שיצאו מיהודה וישתלטו על העולם הרומאי, ואיך היהודים טעו בפרשנותה. ההתייחסויות לאותות ולנבואות עוברות כחוט השני בין כל המקורות העומדים לרשותנו, העוסקים במרד הגדול. אך בתיאורו של קאסיוס דיו לאירועי המרד הגדול אין זכר לכל זאת, ואף על פי שיש התייחסות ליוסף, לא נראה שהיא נלקחה ישירות מכתביו. לעומת זאת, אין לדיו בעיה כללית לכתוב על אותות מבשרי רעה במקומות אחרים, למשל בסיכום המצומצם יותר על אודות מרד בר כוכבא, אף שאותות אלה פחות מרשימים מהאותות שנראו לכאורה טרם המרד הגדול. הדבר מעיד, בסבירות מסוימת, על כך שקאסיוס דיו לא השתמש במקורות רומאיים מתקופת המרד בכלל ובמקורות פלאביים בפרט, עד כמה שהידע שלנו מאפשר לקבוע.

אשר למקורות יהודיים, לנו ידועים רק שניים כאלה: את האחד, שנכתב תחת הפלאבים ברומא ושגלוי לנו, חרשנו במחקר זה לאורכו ולרוחבו כדי למצוא סימנים לחדייבים, והוא אינו המקור לדבריו של קאסיוס דיו. החיבור השני נכתב בארץ ישראל, כנראה בעיר טבריה, תחת שלטון הפלאבים אך בחשאיות, וממש לא בהתאם (וסביר להניח שאף בניגוד) לנרטיב שלהם. המחבר לא ידע אם הספר יתפרסם בימי חייו, אך מקורותיו, וכנראה גם יושרו, עלו על אלה של יוסף, ובוודאי ובוודאי של הפטרונים שלו, והוא לא היה מוגבל תחת שום צנזורה. מקורותיו היו המלך אגריפס השני ואנשי חצרו, וגם הוא נטל חלק במרד. המקור אבד, אך הוא כנראה התשובה לשאלת המקור של קאסיוס דיו.

ספרו של יוסטוס – מקור אפשרי של קאסיוס דיו: במשך כתשע-עשרה שנים (לפחות) לאחר פרסום “מלחמת היהודים”, היה יוסף המקור הראשון במעלה לידיעות על המרד. לצידו היו מקורות רומאיים שונים, אך לא כן בזמנו של קאסיוס דיו. בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס (או מעט אחריה) התפרסם חיבור חדש על אודות המרד הגדול, שנכתב ככל הנראה ביוונית צחה, על פי כל כללי ההיסטוריוגרפיה היוונית, ושנהנה מאחידות ספרותית שספריו של יוסף, שהשתמש בעוזרים כדי לתרגם וללטש את היוונית שלו, לא ניחנו בה. החיבור נכתב “במחתרת”, כעשרים שנה לפני פרסומו, כנראה כ”תגובה” ל”מלחמת היהודים”. ייתכן שחוסר שביעות רצונו של המלך אגריפס השני מן הכתוב ב”מלחמת היהודים” היה גורם נוסף שדחף לכתיבת הספר, והחיבור היה יכול להיחשב כ”גרסת המלך אגריפס” למרד הגדול. מחבר הספר, יוסטוס, היה אחד מנכבדי טבריה, יהודי בעל חינוך הלניסטי, שהיוונית הייתה שגורה בפיו, וראש אחת הסיעות בעיר. יוסטוס השתתף בשלבים הראשונים של המרד, אולם כאשר הבין שהגליל הולך ליפול לידי הרומאים, חמק אל המלך אגריפס. כל הידוע לנו עליו נלקח מהחיבור “חיי יוסף”, שנכתב כתגובה לחיבורו. נפילת השושלת הפלאבית אפשרה ליוסטוס לפרסם את הספר טרם מותו. זאת אנו יכולים ללמוד מהחיבור “חיי יוסף”, שבו יוסף מתפלמס עם יוסטוס כאילו הוא עומד בפניו.

הספר של יוסטוס כלל ביקורת קשה כלפי יוסף כמפקד הגליל, וכנראה גם כלפי אספסיאנוס וטיטוס, שיוסף מנסה, ככל יכולתו, להציג אותם כהגונים ורחמנים. בתקופתו של קאסיוס דיו היה מקור זה זמין, נוח לקריאה ואינפורמטיבי, ונחשב כנראה אמין יותר מ”מלחמת היהודים”, שנכתב על פי הנרטיב הפלאבי על ידי מלכך פנכה שהיהודים (ואולי גם כמה מן הרומאים) ראוהו כבוגד. בהנחה כי הסופר לא אימץ נרטיבים אנטישמיים, בניגוד לטאקיטוס, ואין שום סימן שקאסיוס דיו אימץ כאלה (לפחות לא בכתיבתו), מקור זה נחשב אמין יותר מהכתבים שנכתבו ופורסמו בתקופת הפלאבים (כולל “מלחמת היהודים”), בייחוד בשל “מחתרתיותו” ו”טיבם” השונה של מקורותיו. ככל הידוע, ספרו של יוסטוס הוא החיבור הראשוני (שמחברו היה עד לאירועים) המאוחר ביותר על אודות המרד הגדול, והיחיד שהתפרסם לאחר שלטון הפלאבים, וככל הנראה לא התבסס על מקורות מתקופתם. דבר זה בוודאי הוסיף לאמינותו. זהו המקור הסביר ביותר להערתו של קאסיוס דיו, למרות היותו אבוד, ואם לא חמק מידיעתנו דהיום מקור נוסף.

חיזוק לרושם זה אפשר לשאוב גם מפרטים נוספים הלקוחים מתיאורו של קאסיוס דיו למרד הגדול, בראש ובראשונה סיפור פציעתו של טיטוס בזרועו, במהלך המצור על ירושלים, מאבן גדולה שהושלכה לעברו. הזרוע מעולם לא חזרה לאיתנה. המקור לסיפור זה אינו יוסף, לא טאקיטוס (בחלקים ששרדו) וככל הנראה שום מקור פלאבי אחר. כולם, כמו יוסף, כך יש להניח, חיפשו להלל את טיטוס כמצביא מבריק ובלתי מנוצח. בנוגע לסווטוניוס, אף שאינו מזכיר את פציעתו של טיטוס בביוגרפיה שלו, ניכר שהוא היה מודע לה היטב, ובסוגיה זו אני מעוניין לדון: סווטוניוס צירף תיאורים פיזיים לביוגרפיות בחיבור “חיי שנים-עשר הקיסרים”. מטרתם להמחיש לקורא איך נראתה האישיות מבחינה חיצונית, ובכלל זה גובה, ממדים, צורת גוף, סימטרייה של הגוף, הבעת פנים ועוד. ברוב המקרים תיאור פיזי זה ממוקם לקראת סופן של הביוגרפיות ולעיתים קרוב לאמצען, חוץ מחריג אחד בולט – הביוגרפיה של טיטוס. בביוגרפיה זו התיאור הפיזי נמצא בראשיתה, ומיד לאחריו מתחיל סיפור השתתפותו של טיטוס בדיכוי המרד הגדול. מיותר לציין שבתיאור פיזי זה אין שום אזכור לנכות כלשהי של טיטוס. יחסו של סווטוניוס כלפי טיטוס חיובי, בניגוד גמור ליחסו לדומיטיאנוס, שאת מגרעותיו הוא מרבה להבליט. את הסיבות ליחס זה ניתן לשער, אך החשיבות לענייננו איננה ביחס זה, אלא במיקומו של התיאור ובמה שניתן להקיש ממנו על העולם שבו חי סווטוניוס; מחד גיסא, מיקומו של תיאורו הפיזי של טיטוס בתוך הביוגרפיה שלו היא חריגה מהכלל שלא ניתן להתעלם ממנה. מאידך גיסא, אי-אזכור פציעתו של טיטוס בתיאור זה. שני הנתונים הללו נראים קשורים זה בזה, וצירופם יחד מעלה חשד כבד שסווטוניוס אכן ידע על הפציעה, ושמדובר פה במעין “תמרון התחמקות” מתוחכם שאותו הוא מבצע, כדי להימנע מאזכורה, על ידי העברת התיאור למקום בביוגרפיה העוסק בפרק זמן שקדם להתרחשותה, טרם המרד הגדול והמצור על ירושלים.

נשאלת השאלה: אם אכן זהו “תמרון התחמקות”, כפי שאני טוען, מדוע היה צורך בו? האם סווטוניוס (לא משנה מה היו טעמיו) לא היה יכול פשוט להחסיר את הידיעה על פציעתו (והנכות שנגרמה בעקבותיה) של טיטוס מתיאורו הפיזי של האיש, בלי לשנות את המבנה הספרותי השגרתי של הביוגרפיות שלו? התשובה לכך נראית לי ברורה – נראה שלא. הסיבה לכך היא שייתכן שידיעה זו הייתה ידועה לא רק לסווטוניוס ולקומץ “יודעי דבר”, אלא גם לרבים מקוראיו. השמטתה של ידיעה זו, ללא שינוי מבנה הביוגרפיה של טיטוס באופן שיצדיק השמטה זו, או לכל הפחות יחפה עליה, הייתה יכולה להביא להאשמה כלפי סווטוניוס שהוא מחסיר מידע. סווטוניוס, שפעל בעידן ה”ללא חרון אף, ללא משוא פנים”, לא היה מעוניין בכך.

השאלה המיידית שעולה בשל סברה זו היא מהו מקורה של ידיעה זו. על דעתי עולות שתי אפשרויות:

  • הידיעה על פציעתו של טיטוס אמינה וידועה לסווטוניוס ולרבים אחרים – אך עדיין לא הועלתה על הכתב בימיו.
  • בימיו של סווטוניוס היה מקור כתוב שהביא ידיעה זו, ועצם קיומו מחייב את סווטוניוס לבצע את “תמרון ההתחמקות”.

בנוגע לאפשרות הראשונה, נראה שסיכויי היתכנותה קלושים; קשה להניח שסווטוניוס היה מבצע תמרון התחמקות מעין זה בתגובה לידיעה העוברת מפה לאוזן, בייחוד אם חלפו קרוב לארבעים שנה מאז מותו של טיטוס, ומרחק השנים ייתכן שהשפיע גם הוא על טיבה של ידיעה זו, עד כדי הפיכתה ללא יותר משמועה רכילותית. אם כך, הרי המקור שממנו קאסיוס דיו מביא את הידיעה על פציעתו של טיטוס נכתב לאחר “חיי שנים-עשר הקיסרים”, יותר מחמישים שנה לאחר המרד. אין לנו כיום שום מידע על קיומו של מקור כזה, שלא לדבר על זהותו. הסיכוי לקיומו של מקור כזה נראה כמעט אפסי.

האפשרות השנייה נראית סבירה הרבה יותר; בתקופה שבה פעל סווטוניוס היה מקור כתוב שכבר הביא את הידיעה הזו, ודרך האופן שבו סווטוניוס נוהג, ייתכן שניתן לאפיין ולהבין את טבעו של המקור. מקור זה היה ידוע ואמין מספיק כדי לגרום לסווטוניוס, שביקש לא לציין את הנכות שנגרמה לטיטוס בעקבות הפציעה במרד, לשנות את מבנה הכתיבה השגרתי שלו כדי להימנע מציון נכות זו. עם זאת, בסיכומו של דבר סווטוניוס נמנע מאזכור פציעה או נכות כלשהן אצל טיטוס. החשד המיידי, כמו בכל מקרה שבו אנו נתקלים במידע על המרד הגדול שאינו נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, נופל על טאקיטוס. במצב כזה ראוי לשאול מדוע סווטוניוס עושה כזה מאמץ להימנע מאזכור פרט שטאקיטוס, היסטוריון ידוע ומכובד, אִזכר בגלוי לפניו; על מה ולמה כל הסודיות? התשובה על כך נראית ברורה – המקור שאזכר את הפציעה אינו טאקיטוס.

טיעון זה תקף גם ביחס למקורות מוקדמים יותר שטאקיטוס הסתמך עליהם. אלה היו כנראה אותם חיבורים שיוסף בן מתתיהו מזכיר כחיבורים שקדמו לספרו. חיבורים אלו נכתבו כבר בימי אספסיאנוס, כאשר טיטוס טרם היה קיסר. בתקופה זו, כך יש להניח, היה קיים התמריץ החזק ביותר להסתיר את נכותו של טיטוס. גם ההערה של קאסיוס דיו, ש״היד מעולם לא חזרה לאיתנה״, אומרת דרשני, מהיכן ידע זאת קאסיוס דיו? ההסבר הפשוט וההגיוני ביותר לשאלה זו הוא שייתכן שההערה מועתקת מן המקור ומעידה על ידיעה שלאחר מעשה, כלומר לאחר מותו של טיטוס. קשה להאמין שאיזה שהוא מקור שנכתב בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה הראשונה, גם אם הביא ידיעה מעין זאת (והסיכוי לכך קלוש), הביא אותה בצורה כזו.

בתקופה שבין שנת 81 (מותו של טיטוס) לשנת 120 לספירה (סווטוניוס, ״חיי שנים-עשר הקיסרים״) אנו יודעים רק על שני מקורות שעסקו במרד הגדול ושיכלו להביא את הידיעה הנ״ל לשולחנו של קאסיוס דיו: טאקיטוס, ויוסטוס מטבריה. אם מקבלים את ההנחה שבזמנו של סווטוניוס היה בנמצא מקור שהביא את הידיעה בגלוי, ושמקור זה אינו טאקיטוס, הרי גם ללא ניסיון להגיע לקביעה חד-משמעית, ניתן לומר שהידיעה על אודות פציעתו של טיטוס מדיפה ניחוח ״יוסטוסי״ כבד, וזאת בלשון המעטה. סווטוניוס שולח לקוראים בני תקופתו ״קריצה״, כמו הרבה ״קריצות״ אחרות שדנתי בהן במחקר זה. בשל אובדן מידע שהיה נגיש לקוראים אלו, ואינו עומד לרשותנו כיום, אנו מתקשים להבחין בקריצה מעין זו. את הטעמים לקשיים של סווטוניוס, ולבחירתו לבצע ״תמרון התחמקות״ במקום אזכור מפורש, ניתן רק לשער.

ישנם חוקרים אשר ניסו, על פי הכתוב ב”חיי יוסף”, ובשל העובדה שהחיבור צורף בכתבי היד שנשתמרו כ”נספח” ל”קדמוניות היהודים”, להקדים את הוצאת “חיי יוסף” וממילא גם את ספרו של יוסטוס לשנות התשעים של המאה הראשונה, תקופת שלטונו של דומיטיאנוס. אך הדבר אינו תואם את הערתו של פוטיוס על מועד יציאת ספרו של יוסטוס. כמו כן אנחנו יכולים לראות שגם בעידן דומיטיאנוס הנרטיב הרשמי נותר כשהיה. הטינה שנטר דומיטיאנוס לאביו ולאחיו אינה בהכרח מעידה על כך שהיה אפשר לפרסם בתקופתו חיבורים משמיצים על אודותיהם. נוסף על כך, בשלהי שנות שלטונו נצרו הסופרים הרומאים את לשונם, ונערכו רדיפות אחר יהודים וגם אחר רומאים אנשי המעמד הגבוה שנחשדו בהתייהדות. זה לא היה זמן מתאים לפרסם ספר כספרו של יוסטוס. לעומת זאת, שנותיהם של נרווה וטרייאנוס, שנחשבו לקיסרים מתונים מבחינת ענייני פנים, היו הרבה יותר נוחות לפרסום ספרים והתקבלו בהקלה גדולה. טרייאנוס בוודאי לא התנגד לחיבורים המשמיצים את השושלת שקדמה לו. האם פג הצורך ב”נרטיב ההסתרה” על אודות המעורבות החדייבית במרד הגדול? ככל הנראה, התשובה חיובית:

נראה שבמהלכה של המלחמה הפרתית-רומאית של טרייאנוס התפרסמה חליפת המכתבים של פליניוס הצעיר עם טרייאנוס. בחליפת מכתבים זאת נחשף פרט מעניין הקשור לחטיפתו של אופה ששמו קלידרומוס, שהתרחשה בימי דומיטיאנוס, כנראה בשנת 85 לספירה, על ידי הדאקים. מהכתוב במכתב עולה כי המלך פקורוס, מלך הפרתים באותה תקופה, היה ידידו של דקבלוס מלך הדאקים – ואויב מר לרומאים. יש אף שמכנים את הקשר ביניהם “ברית”. אף מקור אחר אינו מספר לנו על הקשר הזה בין המלכים, אך טרייאנוס, שכונה “הקיסר החייל”, הכניע את דקבלוס, ובסופו של דבר יצא למלחמה קשה בפרתים ב-113.

איננו יודעים אם טרייאנוס תכנן מלחמה פרתית כזאת עם עלייתו לשלטון, חמש-עשרה שנים לפני כן או בשנה השלישית למלכותו (השנה שבה מסתיים ספרו של יוסטוס), אך מקריאה בקאסיוס דיו אנו למדים שזו לא הייתה מלחמת מגן – טרייאנוס עשה זאת לשם התהילה. זו הייתה מלחמה מתוכננת, ולא ידוע מתי תכנון זה עלה בראשו. כחלק מתהליך ההתכוננות למלחמה זו, ניתן להניח שהיה גם צורך (בכל מקרה, אין הדבר מזיק) בהליך של “הכשרת לבבות” לקראת המלחמה.

הפלאבים לא היו מעוניינים באזכור מעורבותם של יהודים מהאימפריה הפרתית במרד הגדול כדי לא “לדחוף” לעבר מלחמה כזאת, אך לטרייאנוס היו שאיפות שונות בתכלית. ההשערה שספרו של יוסטוס, שיצא בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס, מדבר כנראה על המעורבות החדייבית מעידה, לדעתי, על כך שכבר אז השתנה הנרטיב. הקיסר החדש היה מעוניין לחשוף את מה שקודמיו הסתירו, כדי להשיג בדיוק את אותן תוצאות שהם רצו למנוע – הגחכת קודמיו כחלשים אל מול הפרתים, והצגתם של האחרונים כאויבי הרומאים, זוממי מזימות ומעוררי מדנים תמידיים.

הופעת ספרו של יוסטוס, אשר היה ככל הנראה המקור לדבריו של קאסיוס דיו, מעידה לדעתי על כך שהנרטיב השתנה בשנותיו הראשונות של טרייאנוס. ייתכן שהשינוי נבע מכך שכבר בשלב מוקדם של שלטונו הוא תכנן מלחמה עם הפרתים.

לסיכום, בבואנו לנסות ולאתר את מקורותיו של קאסיוס דיו בכתיבתו על אודות המרד הגדול, אנו עומדים לא מול מחבר אחד, אלא שניים; דיו עצמו, שאינו מציין את המקורות ששימשו אותו בכתיבת תיאור זה, ויוחנן קסיפילינוס, מתקצרו של דיו, שכנראה השמיט מהתיאור מידע שהיה יכול להיות רב-ערך עבורנו לצורך קביעת זהותם של מקורות אלו. ניסיון “להפריד את המוץ מן התבן” מוביל למבוך מבלבל המסתבך ככל שחודרים לתוכו. ללא ידיעה מה בדיוק החסיר קסיפילינוס מן התיאור, קשה מאוד לקבוע מהם המקורות שעליהם הסתמך קאסיוס דיו. אך ניתן להעלות סברות אחדות; קאסיוס דיו השתמש בכמה מקורות בכתיבתו על אודות המרד הגדול. המקור העיקרי רומאי באופיו; יוסטוס מטבריה בוודאי לא ייחס ליוסף בן מתתיהו יכולות נבואיות, כפי שקאסיוס דיו עשה. עם זאת, ספק אם ידיעות מסוימות המופיעות בתיאור הגיעו מאותו מקור רומאי.

לדעתי, נצטברו במחקר זה מספיק ראיות המחייבות לבחון מחדש את הנטייה השלטת במחקר, לייחס כל פרט מידע המופיע במקורות מאוחרים, ואינו מופיע אצל יוסף, לקטעים האבודים שכתב טאקיטוס על אודות המרד הגדול; מעבר לנדון בפרק זה, הנחה זו נוגדת היגיון בסיסי מסוים: המוקד של החיבור ״דברי הימים״ של טאקיטוס לא היה המרד הגדול, אלא תולדות רומא לאורך ציר זמן של כשלושים שנה. אין לנו ידע על ממדיהם של החלקים האבודים של טאקיטוס העוסקים במרד הגדול, או על מידת הפירוט שבה תוארו האירועים. אך ניתן להניח בסבירות גבוהה שחלקים אלו קצרים יותר ומפורטים פחות מחיבורים אשר עסקו במרד הגדול באופן בלעדי (יוסף בן מתתיהו, כתבים רומאיים מוקדמים), או מחיבורים אשר סקרו חיי אישים שהמרד הגדול נקשר בגורלם (האוטוביוגרפיות של אספסיאנוס וטיטוס). אשר ליוסטוס מטבריה, בין שחיבורו נגע בנושא המרד הגדול בלבד ובין שזה היה חיבור גדול יותר שרק חלקים מסוימים ממנו נגעו למרד הגדול, ברור לחלוטין שכתיבתו הייתה ענפה ומפורטת מאוד, כללה תיאור של המאורעות על בסיס אזורי ואף ירדה לאנקדוטות אישיות. אף ניתן להגיד בוודאות שכתיבה זו כיסתה את כל מהלך המרד, ולא רק את הלחימה בגליל, שבה היה מעורב יוסטוס באופן אישי. חיבורו של יוסטוס לא נפל, מבחינת ההיקף ורמת הפרטנות שלו, משום חיבור אחר אשר עסק במרד הגדול.

אם קאסיוס דיו ביצע עבודת איסוף מקורות ענפה, והוא אכן ביצע, וביקש להשתמש במקורות המפורטים והטובים ביותר על אודות המרד, גם אם מידת אמינותם של חלק ממקורות אלו מוטלת בספק, אין שום סיבה להניח שהוא בחר להשתמש דווקא בטאקיטוס. עמדו לרשותו מקורות מפורטים יותר, גם אם ידועים פחות. כמו כן, לא נראה שקאסיוס דיו ביקש להסתמך על מקור אחד בלבד ולהיראות כפלגיאטור (ומאחר שטאקיטוס הוא היסטוריון מפורסם – היה קל לאתר את הפלגיאט) העושה לעצמו ״חיים קלים״ ומעתיק מההיסטוריון הרומאי המפורסם והנגיש ביותר שכתב על אודות המרד הגדול. ייתכן, ואף מתקבל על הדעת, שקאסיוס דיו עשה בטאקיטוס שימוש כללי כמקור לחיבורו, אך בנוגע למרד הגדול עמדו לרשותו של דיו מקורות טובים יותר. הרבה יותר הגיוני להניח שאותו מקור רומאי מסתורי היה אחד החיבורים המוקדמים על המרד, או האוטוביוגרפיות של אספסיאנוס וטיטוס, או שילוב של שני סוגי המקורות.

הידיעה על אודות פציעתו של טיטוס נראית כמו פרגמנט מספרו של יוסטוס. אין אפשרות להגיע לקביעות מוחלטות, אך בהתאם לדיון המובא למעלה, הייתי אומר שהסבירות שידיעה זו הגיעה מיוסטוס גבוהה. בהחלט נראה לי שספרו של יוסטוס היה בין המקורות שבהם השתמש קאסיוס דיו כדי לכתוב את סיכומו על אודות המרד הגדול. אשר למקור הידיעה על אודות הלוחמים היהודים ממסופוטמיה על חומות ירושלים, לא ניתן לשייך ידיעה זו ליוסטוס באופן מובהק כמו הידיעה על פציעתו של טיטוס, אך לאור הדיון האמור מעלה, האפשרות שגם ידיעה זו הגיעה מספרו של יוסטוס היא ריאלית בהחלט.

אפשרות נוספת היא שייתכן שחיבור רומאי שלא ידוע לנו עליו, ושהתפרסם בימי טרייאנוס, הכיל את המידע הזה. אך ככל שעבר הזמן הסיכוי שמקור חדש אכן יופיע – הלך ופחת: בראשית המאה השנייה רק קצינים רמי דרג מעטים שהשתתפו במלחמה זו עדיין היו בחיים. בכל מקרה, לא ידוע לנו על שום מקור ראשוני העוסק במרד והמאוחר לספרו של יוסטוס איש טבריה. זהו גם המקור הראשוני היחיד, ככל הידוע, המאוחר בזמנו לשלטון הפלאבים. דיון היפותטי במקור נוסף ש”אפשרי, שהיה יכול להיכתב”, ושאין לנו שום הוכחה שאכן היה קיים, אינו צריך לשנות את מסקנותינו דהיום. הבה ניהנה מן ההפקר.

נוסף על כך, הסיכוי ל”חיבור גנוז” כמו של יוסטוס נמוך ביותר. אחרי הכול חיבור זה נכתב על ידי אדם שעמו, וגם הוא באופן אישי, שילמו מחיר כבד על המרד. גרסתו לאירועים הייתה מקורית, ופרסומה היה חשוב בעיניו, אף שלא העז לפרסם אותה תחת שלטון הקיסרים הפלאבים (וסביר מאוד להניח שמבין היהודים, הוא לא היה היחיד). לרומאים שהשתתפו במרד וזכו במשרות בכירות אחריו לא היה מניע מעין זה. סביר להניח שאם הם הותירו אחריהם תיאור של השתתפותם במרד, הוא התפרסם כבר בתקופת הפלאבים, ותחת סייגיה. לכן אנחנו יכולים לקבוע בסבירות גבוהה שהמקור לידיעה על אודות היהודים המסופוטמים על חומות ירושלים אינו פלאבי, ובסבירות מסוימת המקור הוא יוסטוס איש טבריה.