החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יפהפיות נמות

מאת: ,
מאנגלית: אינגה מיכאלי | הוצאה: | 2018-08 | 720 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מגפה מוזרה מתפשטת ברחבי העולם, והיא פוגעת בנשים בלבד: כשהן נרדמות הן נעטפות מיד בפקעת קוּרים, ולא מתעוררות עוד. אם מישהו מנסה להעיר אותן, אם מעטה הקוּרים שמכסה את פניהן נקרע מסיבה כלשהי, הן פוקחות עיניים – ותגובתן רצחנית. מי שמביט בהן לא יודע זאת, אבל בשנתן מגיעות הנשים והילדות לעולם של נשים בלבד ששוררים בו הרמוניה ושיתוף פעולה.

רק אישה אחת, אלמונית הקוראת לעצמה איבי בלק, מחוסנת מפני מגפת השינה. היא הופכת למוקד של סכסוך בין הגברים שנותרו לבדם. ישנם גברים שמוכנים לעשות הכול כדי לאלץ אותה לגלות את סוד החסינות שלה, ואילו אחרים נחושים להגן עליה ולו גם במחיר חייהם.

בשעה שהמגפה מתפשטת והנשים הישֵנות בונות לעצמן עולם חדש שמותאם לצרכיהן, האנשים המקיפים את איבי שואלים את עצמם האם היא התרופה למחלה, או הגורם לה. האם היא ישות עליונה שיש לסגוד לה, או מפלצת שרק השמדתה תציל את המין האנושי מהכחדה?

אמן המסתורין והאימה סטיבן קינג ובנו, הסופר אוון קינג, חברו יחד לכתיבת ספר שיש בו מתח, שאלות נפיצות ומעוררות מחלוקת, עיסוק בטבעם של נשים וגברים ובעיקר סיפור מרתק שקשה להפסיק לקרוא.

מקט: 4-20-534912
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

1

רי שאלה את ג’נט אם עקבה אי־פעם אחר ריבוע האור שחדר פנימה מבעד לחלון. ג’נט אמרה לה שלא. רי שכבה במיטה העליונה, וג’נט בתחתונה. שתיהן חיכו לפתיחת התאים כדי לצאת לארוחת הבוקר. זה היה סתם עוד בוקר.

דומה ששותפתה לתא של ג’נט החליטה לחקור את ריבוע האור. רי הסבירה לה שהריבוע מתחיל מהקיר שמול החלון ואז מחליק מטה־מטה, צונח אל שולחן הכתיבה שלהן ולבסוף מגיע אל הרצפה. וכפי שג’נט רואה במו עיניה, הוא נמצא עכשיו ממש במרכז הרצפה, והוא בוהק להפליא.

‘רי,’ אמרה לה ג’נט. ‘ריבוע של אור פשוט לא מזיז לי.’

‘ריבוע של אור לא צריך לא להזיז לך!’ מגרונה של רי עלו הנחירות שנהגה להשמיע כשהייתה משועשעת.

ג’נט אמרה לה, ‘בסדר. מה שתגידי,’ ושותפתה לתא נחרה עוד קצת.

רי הייתה בסדר גמור, אבל היא הייתה קצת כמו ילדה קטנה, כי הדממה עוררה בה חרדות. היא ישבה על הונאת אשראי, זיוף והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. היא לא הייתה מוצלחת במיוחד באף אחד מהדברים האלה, ובגלל זה היא כאן.

ג’נט ישבה על הריגה. בליל חורף בשנת 2005 היא דקרה את בעלה דמיאן במפשעה תוך שימוש במברג, ומכיוון שהאיש היה מסטול הוא פשוט המשיך לשבת בכורסה והניח לעצמו לדמם למוות. גם היא הייתה מסטולית, כמובן.

‘הסתכלתי על השעון,’ אמרה רי. ‘תזמנתי את זה. עשרים ושלוש דקות לקח לאור להגיע מהחלון עד הרצפה.’

‘תתקשרי לספר השיאים של גינס,’ אמרה לה ג’נט.

‘חלמתי בלילה שאני אוכלת עוגת שוקולד עם מישל אובמה, ושהיא עצבנית עליי: ‘רי, את עוד תשמיני!’ אבל גם היא אכלה.’ רי נחרה בצחוק. ‘סתאאאם. לא באמת. הרגע המצאתי את זה. האמת היא שחלמתי על מורה שהייתה לי פעם. היא כל הזמן אמרה לי שאני בכיתה הלא־נכונה ואני כל הזמן אמרתי לה שכן, אז היא אמרה בסדר, והמשיכה ללמד, ואחרי כמה זמן היא שוב אמרה לי שאני בכיתה הלא־נכונה, ואני אמרתי לה שכן, אני בכיתה הנכונה, וככה זה נמשך. זה היה בעיקר מעצבן. על מה את חלמת, ג’נט?’

‘אה…’ ג’נט ניסתה להיזכר, אך לשווא. היא ישנה עמוק מאוד, אולי בגלל התרופות החדשות. לפניהן היו לה לפעמים סיוטים על דמיאן. בדרך כלל היא רואה אותו כמו שנראה בבוקר שאחרי, כשישב מת ועורו קיבל גוון תכלכל, כמו דיו שנרטב.

ג’נט שאלה את דוקטור נוֹרקרוֹס אם הוא חושב שהחלומות נובעים מתחושת אשמה. הרופא צמצם את עיניו כהרגלו, במין מחווה של ‘תגידי את עושה צחוק’ שהטריפה אותה לגמרי בעבר עד שבסוף היא התרגלה, ואז שאל אם היא חושבת שלארנבונים יש אוזניים שמוטות. טוב, בסדר. הבנתי אותך. על כל פנים, ג’נט לא התגעגעה לחלומות ההם.

‘מצטערת, רי. אני לא זוכרת כלום. גם אם חלמתי, זה פשוט נעלם.’

אי־שם בפרוזדור של אגף ב’ שבקומה השנייה נשמעה הלמות נעליים על רצפת הבטון: סוהר שעורך בדיקה של הרגע האחרון, לפני שהדלתות ייפתחו.

ג’נט עצמה את עיניה. היא המציאה חלום. בחלומה הכלא היה הרוס. צמחים מטפסים כיסו את קירות התאים ונעו ברוח האביב הקלה. התקרה קרסה חלקית, שיני הזמן נגסו בה עד שלא נותר דבר פרט למדף בולט. כמה לטאות קטנות התרוצצו על עיי החורבות החלודים. פרפרים רפרפו באוויר. ריחות עשירים של אדמה ושל עלים תיבלו את הריסות התא. בובי התרשם עמוקות, כשעמד לצידה בחור שנפער בקיר והציץ פנימה. אימו הייתה ארכיאולוגית. היא זו שגילתה את המקום.

‘את חושבת שאני יכולה להשתתף בשעשועון בטלוויזיה, אם יש לי תיק פלילי?’

החלום התנפץ. ג’נט גנחה. נו, טוב, זה היה קצר אבל כיפי. אין ספק שהחיים היו טובים יותר עם הגלולות האלה. היא תמיד יכלה לברוח למקום שלֵו ונחמד. ייאמר לזכותו של הדוקטור, הוא שיפר את איכות חייה בעזרת הכימיה. ג’נט פקחה שוב את עיניה.

רי לטשה בה מבט. לחיים בכלא לא היו יתרונות רבים, ובכל זאת בחורה כמו רי, אולי עדיף שתשב בפנים. אם תצא לחופשי היא עלולה לרדת לכביש בתנועה הסואנת או למכור גראס לשוטר ממחלק הסמים שנראה בדיוק כמו שוטר ממחלק הסמים. כפי שאכן קרה.

‘מה קרה?’ שאלה רי.

‘שום דבר. פשוט הייתי בגן עדן, זה הכול, ואת הרסת את זה עם הפה הגדול שלך.’

‘מה?’

‘לא משנה. לדעתי צריך להיות שעשועון טלוויזיה שאפשר להשתתף בו רק אם יש לך תיק פלילי. אפשר לקרוא לו ‘לשקר בשביל פרס׳.’

‘אהבתי! ואיך זה יעבוד?’

ג’נט התיישבה, פיהקה ומשכה בכתפיה. ‘אני צריכה לחשוב על זה. את יודעת, לקבוע את החוקים.’

ביתן נראה כפי שתמיד היה ותמיד יהיה, עולם ללא סוף, אמן. תא שכל אורכו עשרה צעדים, כולל ארבעה צעדים בין מיטת הקומתיים לדלת. הקירות היו חלקים, עשויים מבטון בצבע שיבולת שועל. התמונות והגלויות המסתלסלות בקצותיהן הוחזקו במקומן (לא שמישהי טרחה להציץ בהן) בחתיכות פלסטלינה ירוקה ודביקה, וכולן רוכזו על הקיר היחיד שהוקצה לצורך זה. על אחד הקירות נשען שולחן מתכת קטן ועל הקיר הנגדי נתלתה יחידת מדפים, גם היא ממתכת. משמאל לדלת עמדה אסלת הפלדה שמעליה נאלצו להשתוחח, כשהאחרת מסבה את המבט ומעניקה לשותפתה אשליה של פרטיות. בדלת התא חלון כפול זגוגית בגובה העיניים שהעניק להן הצצה אל הפרוזדור הקצר של אגף ב’. כל סנטימטר רבוע וכל חפץ בתא היו טבולים בריחות הרגילים של בית הכלא: זיעה, עובש, חומר חיטוי.

בניגוד לרצונה, ג’נט העיפה לבסוף מבט בריבוע האור שעל הרצפה. הוא הגיע כמעט עד הדלת, אבל יותר מזה כבר אין לו לאן ללכת, נכון? גם הוא היה לכוד כאן, כמוהן, אלא אם כן יבוא סוהר שיסובב את המפתח במנעול או יפתח את התא אוטומטית מתוך האקווריום.

‘ומי יהיה המנחה?’ שאלה רי. ‘כל שעשועון צריך מנחה. ומה יהיו הפרסים? הם חייבים להיות טובים. אני צריכה פרטים! חייבים לחשוב על הפרטים הקטנים, ג’נט.’

רי הרימה את ראשה והביטה בג’נט, ובתוך כך שיחקה באצבעה בתלתלים הבלונדיניים שעיטרו את ראשה. סמוך לקצה העליון של מצחה הייתה לה צלקת שנראתה כמו שבכה, שלושה פסים עמוקים מקבילים. ג’נט לא ידעה אמנם מהן נסיבות היווצרותה של הצלקת, אבל היא ניחשה מה היה הגורם לה: גבר. אולי זה היה אביה ואולי אחיה, אולי החבר שלה ואולי מישהו שמעולם לא ראתה ולעולם גם לא תראה שוב. לדיירות של מתקן הכליאה דוּלינג הייתה מעט מאוד היסטוריה של זכייה בפרסים, בואו נאמר את זה ככה. אבל הייתה להן היסטוריה ארוכה של קשרים עם בחורים רעים.

אבל מה כבר יכולת לעשות? יכולת לרחם על עצמך. יכולת לשנוא את עצמך, או את כל העולם. יכולת להסניף מוצרי ניקוי כדי לתפוס ראש. יכולת לעשות מה שבא לך (במסגרת האפשרויות המוגבלות שלרשותך), אבל גם זה לא היה משנה את המצב. חכי שיגיע תורך לסובב את גלגל המזל הגדול והנוצץ, וזה יקרה כשתתכנס שוב ועדת השחרורים. ג’נט התכוונה לסובב את הגלגל בכל כוחה. היה לה בן שצריך לחשוב עליו.

נקישה מהדהדת נשמעה פתאום, כשהסוהר שבאקווריום פתח שישים ושניים מנעולים. השעה הייתה שש וחצי, וכולן יצאו מתאיהן למסדר נוכחות.

‘אני לא יודעת, רי. תחשבי על זה,’ אמרה לה ג’נט, ‘וגם אני אחשוב על זה, ומאוחר יותר נחליף רעיונות.’ היא שלשלה את רגליה למטה והזדקפה.

2

כמה קילומטרים מהכלא, על הדֶק בבית משפחת נורקרוס, אנטון מנקה הבריכות אסף ברשתו חרקים מתים. הבריכה הייתה מתנה שנתן דוקטור קלינטון נורקרוס לאשתו, לילה, ליום נישואיהם העשירי. לא פעם כשראה את אנטון תהה קלינט אם נהג בחוכמה כשקנה לה את המתנה הזאת. גם הבוקר חלפה המחשבה במוחו.

אנטון לא לבש חולצה, משתי סיבות טובות ושקולות בחשיבותן. ראשית, כי ידע שהולך להיות חם. ושנית, כי היו לו קוביות בבטן. הוא היה שרירי, אנטון שלנו. הוא נראה כמו איזה דוגמן על כריכה של רומן רומנטי. אם הייתם מנסים להכניס לו כדור בבטן, עדיף היה לעשות זאת בזווית, למקרה שהקליע יינתז. מה הוא אכל? הררים של חלבון טהור? ומה היה משטר האימונים שלו? ניקוי הרפתות של אוגיאס, כאילו היה הרקולס?

אנטון נשא את מבטו וחייך מתחת לעיגולים הנוצצים של משקפי השמש שהרכיב. בידו החופשית הוא נופף לקלינט, שעקב אחריו במבטו מחלון חדר השינה הראשי שבקומה השנייה.

‘אלוהים אדירים, בנאדם,’ מלמל קלינט חרישית. הוא נופף בחזרה. ‘תרחם עליי.’

קלינט התרחק מהחלון. במראה שעל דלת האמבטיה נגלה לעיניו גבר לבן בן ארבעים ושמונה, עם תואר ראשון מקורנֶל ודוקטורט מאוניברסיטת ניו יורק וגם כמה צמיגים קטנים מרוב שתיית מוקה גראנדה בסטארבקס. בזקנו נזרה לובן, ובמקום שיזכיר חוטב עצים חסון הוא נראה בעיקר כמו קברניט צרוב רוחות וקטוע רגל.

העובדה שהוא הופתע פתאום מגילו ומגופו הרופס נראתה לקלינט כמו שיא האירוניה. הוא אף פעם לא גילה סבלנות לסממנים של גנדרנות גברית, בטח לא כאלה של משבר גיל הארבעים, והניסיון המקצועי שצבר קיצר עוד יותר את הפיוז המסוים הזה, שהיה קצר ממילא. למעשה, נקודת המפנה הגדולה בקריירה הרפואית שלו התרחשה שמונה־עשרה שנים קודם לכן, ב-1999, כשמטופל פוטנציאלי, אדם בשם פול מוֹנפֶּליֶיה, פנה לפסיכיאטר הצעיר בעקבות ‘משבר של שאפתנות מינית’.

הוא שאל את מוֹנפֶּליֶיה, ‘כשאתה אומר ‘שאפתנות מינית’, מה זה בדיוק אומר?’ אנשים שאפתנים רצו קידום. אבל אין חיה כזאת, סמנכ’ל לענייני סקס. זה נשמע כמו ניסיון מוזר לנקוט לשון נקייה.

‘זה אומר…’ נדמה שמוֹנפֶּליֶיה מתאמץ למצוא את המילים הנכונות. הוא כחכח בגרונו וניסה את כוחו, ‘שאני עדיין רוצה לעשות את זה. אני עדיין רוצה ללכת על זה.’

קלינט השיב לו, ‘זה לא נשמע לי כמו שאפתנות יוצאת דופן. זה טבעי לחלוטין.’

קלינט סיים זה עתה התמחות בפסיכיאטריה, גופו עדיין לא התחיל להתרכך, וזה היה היום השני בתפקידו החדש. מוֹנפֶּליֶיה היה המטופל השני שלו.

(המטופלת הראשונה הייתה נערה מתבגרת שסבלה מחרדות לקראת ההרשמה לקולג’. אבל מהר מאוד התברר שהנערה קיבלה 1570 מתוך 1600 הנקודות האפשריות במבחן הפסיכומטרי שלה. קלינט ציין שמדובר בתוצאה כמעט מושלמת, וקבע שאין שום צורך בטיפול או אפילו בפגישה שנייה. הצלחה! שרבט בתחתית בלוק הכתיבה הצהוב ששימש אותו לרישום הערות).

פול מוֹנפֶּליֶיה ישב מול קלינט בכורסה מעור מלאכותי, כשהוא לבוש באפודה לבנה ובמכנסי פֶּנְסים. קרסולו נח על ברכו, ותוך כדי שיחה הוא אחז ביד אחת במוקסין שלרגלו. קלינט ראה אותו מחנה מכונית ספורט אדומה כסוכרייה בחניון שמחוץ לבניין המשרדים הנמוך. תפקיד בכיר בתעשיית הפחם אפשר לו לקנות מכונית כזו, אבל פניו הארוכות והשחוקות מדאגה הזכירו לקלינט דמות מחבורת הבּיגֶלים, שהייתה משגעת תמיד את הדוד קמצוץ בחוברות הקומיקס הישנות.

‘אשתי אומרת – כלומר לא במילים אלה ממש, אבל אתה יודע, המשמעות ברורה. זה חבוי בין השורות. היא רוצה שאניח לזה. שאוותר על השאפתנות המינית שלי.’ האיש הרים את סנטרו.

קלינט עקב אחר מבטו. מאוורר התקרה הסתובב. אם מוֹנפֶּליֶיה היה מעיף לשם את השאפתנות המינית שלו, היא הייתה נקרעת לגזרים.

‘בוא נחזור קצת אחורה, פול. איך בכלל עלה הנושא הזה בינך לבין אשתך? איפה זה התחיל?’

‘ניהלתי רומן. אפשר לומר שזה היה הטריגר. ואז רודה – אשתי – זרקה אותי מהבית! הסברתי לה שזה לא בגללה, שזה כי יש לי צרכים, אתה מבין? לגברים יש צרכים שנשים לא תמיד מבינות.’ מוֹנפֶּליֶיה טלטל את ראשו מצד לצד. הוא פלט מעין שריקה של תסכול. ‘אני לא רוצה להתגרש! בתוך תוכי אני מרגיש שהיא צריכה להשלים עם זה. להבין אותי.’

העצב והייאוש של האיש היו אמיתיים, וקלינט היה יכול לדמיין את הכאב שהסבה לו העקירה הפתאומית מביתו – הצורך לשאת איתו מזוודה ובתוכה כל חייו, לאכול חביתות מימיות לבד בדיינר. זה לא היה דיכאון קליני, אבל זו בהחלט הייתה בעיה רצינית שחייבה התייחסות, כבוד וטיפול ראוי, גם אם הוא זה שהביא אותה על עצמו.

מוֹנפֶּליֶיה רכן לעברו מעל כרסו התופחת. ‘בוא נודה באמת. אני כמעט בן חמישים, דוקטור נורקרוס. ימי הסקס הפרוע שלי כבר אינם. ויתרתי עליהם בשבילה. הסגרתי אותם לידיה. החלפתי חיתולים. הגעתי לכל המשחקים והתחרויות וחסכתי לילדים ללימודים בקולג’. עשיתי וי בכל עמודה בשאלון הנישואים. אז למה אנחנו לא יכולים להגיע לאיזו הסכמה בעניין הזה? למה זה כל כך נורא ושנוי במחלוקת?’

קלינט לא ענה, הוא רק חיכה.

‘בשבוע שעבר הייתי אצל מירנדה. זו האישה שאני שוכב איתה. עשינו את זה במטבח. עשינו את זה בחדר השינה שלה. כמעט הצלחנו פעם שלישית במקלחת. עפתי מרוב אושר! איזה אנדורפינים! ואז הגעתי הביתה ואכלנו ארוחת ערב משפחתית ונעימה ושיחקנו שבץ־נא וכולם הרגישו מצוין! אז איפה פה הבעיה? זו בעיה דמיונית, זה מה שאני חושב. למה אני לא יכול לקבל טיפה חופש? זו בקשה מוגזמת? זה עד כדי כך בלתי נתפס?’

במשך כמה רגעים איש לא פצה פה. מוֹנפֶּליֶיה הביט ארוכות בקלינט. מילים נכונות התרוצצו במוחו של קלינט כמו ראשנים. היה לו קל מאוד לצוד אותן, ובכל זאת העדיף לשתוק.

מאחורי המטופל שלו נשען על הקיר הדפס ממוסגר של דיוויד הוקני, שלילה נתנה לקלינט במתנה ‘כדי להוסיף קצת צבע’. הוא תכנן לתלות את ההדפס במהלך היום. לצד ההדפס היו הארגזים של ספרי הרפואה שעוד לא סיים לפרוק.

מישהו צריך לעזור לאיש הזה, חשב לעצמו הרופא הצעיר, וכדאי שהוא יעשה זאת בחדר שקט ונעים כמו זה. אבל האם דוקטור קלינטון ר’ נורקרוס היה האדם המתאים למשימה?

ככלות הכול, הוא עבד קשה מאוד כדי להפוך לרופא, ולא היה שום חיסכון לקולג’ שסייע לו בדרכו. נסיבות חייו היו קשות, והוא פילס את דרכו במו ידיו ושילם על כל דבר שהשיג, לעיתים ביותר מאשר בכסף בלבד. כדי להגיע לאן שהגיע הוא נאלץ לעשות דברים שמעולם לא סיפר עליהם לאשתו, ולעולם גם לא יספר. האם בשביל זה עשה את כל מה שעשה? כדי לטפל בפול מוֹנפֶּליֶיה המאותגר מינית?

חיוך מבויש של התנצלות עלה על פניו של מוֹנפֶּליֶיה. ‘אוי, לא. קדימה, שפוך. אני לא עושה את זה כמו שצריך, נכון?’

‘אתה בסדר גמור,’ אמר לו קלינט, ובשלושים הדקות הבאות הניח בצד בהחלטה נחושה את כל ספקותיו. הם האריכו בדברים, הם בחנו את הנושא מכל הכיוונים, הם דנו בהבדלים בין תשוקה לצורך, הם דיברו על גברת מוֹנפֶּליֶיה ועל העדפותיה השגרתיות להחריד (בעיני בעלה) בחדר המיטות. הם אף עשו עיקוף מפתיע בכנותו ונגעו בחוויותיו המיניות של פול מוֹנפֶּליֶיה בנעוריו, כשנהג לאונן תוך שימוש בלסתותיה של בובת התנין האהובה על אחיו הקטן.

כמתחייב מתפקידו שאל קלינט את מוֹנפֶּליֶיה אם שקל אי־פעם לפגוע בעצמו. (לא). הוא תהה כיצד היה מרגיש מוֹנפֶּליֶיה לו היה המצב הפוך? (הוא התעקש שהיה מניח לאשתו לעשות את מה שהיא צריכה.) איפה ראה את עצמו מוֹנפֶּליֶיה בעוד חמש שנים? (בשלב זה, האיש באפודה הלבנה פרץ בבכי.)

בסוף הפגישה אמר מוֹנפֶּליֶיה שהוא מצפה בקוצר רוח לפגישתם הבאה, אבל מייד אחרי שהאיש יצא ממשרדו, קלינט התקשר לשירות הפסיכולוגי. הוא הורה להם להעביר את כל הפניות אליו לפסיכיאטר במֵיילוֹק, העיירה הסמוכה. המוקדנית שאלה עד מתי.

‘עד שהגיהינום יקפא,’ אמר לה קלינט. מחלון משרדו הוא עקב אחר מכונית הספורט האדומה כסוכרייה של מוֹנפֶּליֶיה כשנסעה ברוורס, יצאה מהחניון ומאז לא נראתה שוב.

לאחר מכן הוא התקשר ללילה.

‘היי, דוקטור נורקרוס.’ התחושה שניעורה בו לשמע קולה הייתה כנראה – או הייתה צריכה להיות – הפירוש האמיתי של הביטוי ‘ליבו התרונן משמחה’. היא שאלה אותו איך היה היום השני שלו במשרד.

‘האיש הכי פחות מודע לעצמו ביבשת כולה היה אצלי הרגע,’ הוא אמר לה.

‘באמת? אבא שלי קפץ לביקור? אני בטוחה שההדפס של הוקני בלבל אותו.’

היא הייתה חדה, אשתו, חדה וחמימה גם יחד, וקשוחה לא פחות מזה. לילה אהבה אותו, אבל אף פעם לא הפסיקה לאתגר אותו. קלינט חשב לעצמו שהוא כנראה זקוק לזה. כמו רוב הגברים.

‘חה־חה,’ אמר קלינט. ‘אבל תקשיבי: המשרה ההיא שהתפנתה בכלא. ממי שמעת על זה?’

בקו השתררה שתיקה של שנייה או שתיים, כשאשתו הפכה בראשה את השלכות השאלה. ואז הגיבה בשאלה משלה: ‘קלינט, יש משהו שרצית לומר לי?’

קלינט אפילו לא שקל את האפשרות שאשתו תתאכזב מהחלטתו לוותר על המרפאה הפרטית לטובת משרה ממשלתית. הוא היה משוכנע שהיא לא תתאכזב.

תודה לאל על לילה.

3

כדי להשתמש במכונה החשמלית ולגלח גם את הזיפים האפורים שמתחת לאפו היה עליו לעוות את פניו עד שנראה כמו קווזימודו. שערה צחה כשלג בצבצה מהנחיר השמאלי שלו. אנטון יכול להרים משקלות כמה שירצה, אך במוקדם או במאוחר שיער לבן בנחיריים הוא מנת חלקם של כל הגברים, וכך גם שיער מהאוזניים. קלינט הצליח להיפטר מהשערה.

הוא אף פעם לא היה בנוי טוב כמו אנטון, גם לא בכיתה י’ב, כשבית המשפט העניק לו עצמאות והוא עבר לגור לבד והצטרף לנבחרת האתלטיקה. קלינט היה צנום יותר, עם בטן שטוחה אבל לא שרירית, כמו בנו ג’ארד. פול מוֹנפֶּליֶיה שנחרת בזיכרונו של קלינט היה שמנמן יותר מהגרסה שלו עצמו שראה במראה באותו בוקר. ובכל זאת קלינט דמה לו יותר מאשר לאנטון. מעניין איפה הוא עכשיו, פול מוֹנפֶּליֶיה. האם המשבר נפתר? סביר להניח שכן. הזמן מרפא כל פצע. וכפי שציין פעם איזה חכמולוג, הזמן גם פוצע את כל המרפאים.

קלינט לא חש שום צורך לנהל רומן מחוץ לנישואים, מעבר לרצון הנורמלי לחלוטין – דהיינו פנטזיה בריאה ומודעת לעצמה. בניגוד לפול מוֹנפֶּליֶיה, הוא לא ראה במצבו ולו צל של משבר. מבחינתו זה היה בסך הכול חלק בלתי נפרד מחיי השגרה: מבט חטוף שמעיפים ברחוב בצעירה יפה. הצצה אינסטינקטיבית באישה שיוצאת ממכונית בחצאית קצרה. ניע של תשוקה כמעט תת־הכרתית למראה הדוגמניות שמקשטות את ‘פחות או יותר’. זה היה קצת מדכא, חשב לעצמו, מדכא ועם זאת אולי גם קצת קומי, איך שהגיל מרחיק אותך מהגוף שאהבת יותר מכול ומשאיר מאחור רק מין אינסטינקטים נושנים (לא שאפתנות, תודה לאל), כמו ריח של בישול שמשתהה הרבה אחרי שהארוחה כבר הסתיימה. ומה הוא עושה, האם הוא משליך מעצמו על כל הגברים כולם? לא. הוא בסך הכול חבר בשבט, זה הכול. הנשים הן החידה האמיתית.

קלינט חייך לעצמו במראה. הוא היה מגולח למשעי והוא היה בחיים. הוא היה בערך בן גילו של פול מוֹנפֶּליֶיה, כשזה הגיע אליו ב-1999.

הוא לחש אל המראה, ‘היי, אנטון: לך תזדיין.’ הרהב היה מזויף, אבל לפחות הוא ניסה.

מחדר השינה שמאחורי דלת חדר הרחצה הוא שמע קליק של מנעול, פתיחה של מגירה וחבטה כבדה כשלילה הניחה את חגורת האקדח שלה במגירה, סגרה אותה ואז נעלה אותה שוב בקליק. הוא שמע אותה נאנחת ומפהקת.

למקרה שנרדמה, קלינט התלבש בשתיקה, ובמקום להתיישב על המיטה ולנעול את נעליו הרים אותן בידו כדי לרדת למטה.

לילה כחכחה בגרונה. ‘זה בסדר. אני עדיין ערה.’

קלינט לא היה משוכנע שזה נכון לגמרי: לילה הספיקה לפתוח רק את הכפתור העליון במכנסי המדים לפני שצנחה על המיטה. היא אפילו לא התכסתה בשמיכה.

‘את בטח מותשת. אני תכף יוצא. כולם בסדר במאונטן רֶסט?’

אמש היא סימסה לו שהייתה תאונה במאונטן רֶסט רואד – אל תחכה לי. זה לא היה חסר תקדים, ובכל זאת יוצא דופן. הוא וג’ארד הכינו סטייקים לארוחת ערב וקינחו בשתי בירות על הדֶק בחצר.

‘קרון נגרר ניתק ממכונית. של פֶּט־מה־שמם. רשת חיות המחמד? הקרון התהפך וחסם את כל הכביש. חול לחתולים ומזון לכלבים נשפכו מסביב. בסוף נאלצנו להזמין דחפור ולנקות הכול.’

‘נשמע סיוט.’ הוא התכופף ונשק לה על לחייה. ‘היי. את רוצה להתחיל לרוץ ביחד?’ הרעיון עלה במוחו זה עתה, ומייד עודד את רוחו. אי אפשר למנוע מהגוף להשמין או לעצור את תהליך ההזדקנות, אבל אפשר להילחם בתהליך.

לילה פקחה את עינה הימנית, שהייתה ירוקה וחיוורת באפלולית החדר המוגף בווילונות. ‘לא הבוקר.’

‘ברור שלא,’ אמר לה קלינט. הוא גהר מעליה כי חשב שהיא עומדת לנשק אותו בחזרה, אבל היא רק אמרה, שיהיה לך יום נפלא ותגיד לג’ארד שיזרוק את האשפה. עינה הפקוחה שבה ונעצמה. הבזק של ירוק… וזהו.

4

הריח בצריף היה כמעט בלתי נסבל.

עורה החשוף של איבי סמר, והיא התאמצה לא להקיא. הצחנה הייתה מעין שילוב של כימיקלים שרופים, עשן של עלי שלכת ואוכל מקולקל.

אחד העשים נתלה בשערה ורפרף בעדינות על קרקפתה כאילו ניסה לעודד את רוחה. היא השתדלה לא לנשום עמוק וסרקה את סביבתה.

הצריף הטרומי הוקם כדי לייצר בו סמים. במרכזו עמד תנור גז, וצינורות צהבהבים נמתחו בינו לבין צמד מכלים לבנים. על הדלפק שהיה שעון אל הקיר עמדו מגשים, קנקנים של מים, קופסה פתוחה של שקיות אטומות, מבחנות, חתיכות שעם, אינספור גפרורים משומשים, מקטרת עישון עם גביע חרוך וכיור נייד שחובר לצינור שנמתח אל מתחת לדלת הרשת שאיבי פתחה כדי להיכנס. הרצפה הייתה זרועה בבקבוקים ריקים ובפחיות חבוטות. כיסא גן שנראה רעוע, ועל גבו הלוגו של נהג המרוצים דייל אֶרנהרדט הבן. בפינת הצריף נחה חולצת משבצות אפורה, מגולגלת לכדור.

איבי ניערה לפחות חלק מהזוהמה מהחולצה, ואז לבשה אותה. שוליה כיסו את ישבנה ונתלו על ירכיה. עד לאחרונה הבגד הזה היה שייך למישהו מגעיל. כתם בצורת קליפורניה כיסה את אזור החזה והעיד על כך שאותו מישהו מגעיל אהב מיונז.

היא השתוחחה ליד המכלים הלבנים ומשכה מתוכם את הצינורות המצהיבים. ואז היא סובבה קלות את הכפתורים על מכלי הפרופן.

מחוץ לצריף, אחרי שדלת הרשת נסגרה מאחוריה, איבי נעצרה ושאפה עמוק מהאוויר הצח בהרבה.

כמאה מטר משם, במורד הגדה המיוערת, עמד קרוואן על מצע של חצץ ובחזיתו חנו טנדר ושתי מכוניות. שלוש ארנבות שקרביהן נעקרו מתוכן – אחת מהן עדיין דיממה – נתלו על חבלי כביסה ולצידן כמה זוגות תחתונים דהויים וז’קט ג’ינס אחד. ענני עשן עלו מארובת הקרוואן.

במקום שהגיעה ממנו, מעבר לחורשה הצנומה ולשדה הפתוח, העץ כבר לא נראָה לעין. אבל היא לא הייתה לבדה: עשים ריחפו מעל לגג הצריף, רקדו ורפרפו בכנפיהם.

איבי פנתה לרדת במדרון. עשבים שוטים דקרו את כפות רגליה ואבן חדה חתכה את עקבה. אבל היא לא נעצרה. היא תמיד החלימה מהר. ליד חבלי הכביסה היא נעצרה והקשיבה. היא שמעה צחוק של גבר, מכשיר טלוויזיה וגם עשרת אלפים תולעים בחלקת האדמה הקטנה שמסביבה, משביחות את הקרקע.

הארנבת המדממת גלגלה אליה את עיניה המעורפלות. היא שאלה אותה מה הולך שם.

‘שלושה גברים, אישה אחת,’ השיבה הארנבת. זבוב יחיד התעופף מבין שפתיה השחורות, זמזם סביבה ולאחר מכן חדר לתוך החור הפעור באוזנה הרופסת. איבי שמעה את הזבוב מזמזם לו בפנים. היא לא האשימה אותו – הוא עשה מה שכל זבוב נועד לעשות – אבל התאבלה על הארנבת, שלא הגיע לה גורל מטונף כזה. איבי אהבה את כל בעלי החיים באשר הם, אבל יותר מכול אהבה את הקטנים, את היצורים שזחלו בדשא וקיפצו בין שלוליות, את אלה שרפרפו בכנפיים דקיקות והתרוצצו על רגליים קטנות.

היא חפנה את ידה מאחורי ראשה של הארנבת הגוססת וקירבה בעדינות אל פניה את הפה השחור הקרוש. ‘תודה רבה,’ לחשה לה איבי, והניחה לה להתעטף בדממה.

5

היו יתרונות לחיים בפינה המסוימת הזו בהרי האפלצ’ים, בין השאר גם היכולת לקנות בית גדול למדי משתי משכורות של עובדי ציבור. משפחת נורקרוס התגוררה בבית חדיש של חמישה חדרים בשכונה שכולה בתים דומים. הבתים היו יפים ומרווחים בלי להיות גרוטסקיים, עם מדשאה גדולה מספיק כדי לשחק תופסת, ובעונות הירוקות גם נוף הררי, מוריק ושופע. החלק המדכא בשכונה המסוימת הזו היה שלמרות המחירים הנוחים, כמעט מחצית מהבתים היפים והמרווחים למדי נותרו ריקים. הבית לדוגמה שבראש הגבעה היה היוצא היחיד מן הכלל. אף שלא היה מיושב, הוא היה נקי ובוהק ומרוהט בקפידה. לילה אמרה שזה רק עניין של זמן עד שאיזה נרקומן יפרוץ פנימה וינסה להתנחל. קלינט ביקש שלא תדאג, כי הוא מכיר את השריף. למעשה, הם אפילו יוצאים קבוע.

(‘היא אוהבת אותם זקנים?’ ענתה לו לילה, עפעפה אליו והצמידה את גופה אל מותניו.)

בקומה העליונה של בית משפחת נורקרוס היו חדר השינה הראשי, חדרו של ג’ארד וחדר שינה נוסף ששימש את בני הזוג כמשרד ביתי. בקומת הקרקע היה מטבח גדול ופתוח, ובינו לבין הסלון הפריד דלפק ארוחת בוקר. מימין לסלון, מאחורי דלתות צרפתיות סגורות, היה חדר אוכל שכמעט לא השתמשו בו.

קלינט שתה קפה וקרא את ה׳ניו יורק טיימס׳ באייפד שלו ליד דלפק המטבח. רעידת אדמה בצפון קוריאה גבתה את חייהם של המונים, אף שאיש אינו יודע כמה. בממשלת צפון קוריאה התעקשו שהנזק מזערי בלבד, בזכות ‘בנייה מעולה’, אבל סרטונים שצולמו בטלפונים ניידים חשפו גופות מאובקות ועיי חורבות. אסדת נפט בערה במפרץ עדן, ככל הנראה כתוצאה מחבלה אף שאיש לא קיבל אחריות עד כה. כל מדינה באזור נקטה במקבילה הדיפלומטית להתנהגותם של נערים ששוברים חלון תוך כדי משחק בייסבול ובורחים הביתה בלי להביט לאחור. במדבריות ניו מקסיקו האף־בי־איי הגיע ליום הארבעים וארבעה של המבוי הסתום מול המיליציה של שאר־בשר בּרייטליף (לשעבר סקוט דיוויד וינסטֶד הבן). החבורה העליזה הזאת סירבה לשלם מיסים, להשלים עם החוקה כלשונה או לוותר על מצבורי הנשק האוטומטי שלה. כשאנשים שמעו שקלינט הוא פסיכיאטר במקצועו, היו שביקשו ממנו לאבחן מחלות נפש אצל פוליטיקאים, ידוענים ושאר מפורסמים. במקרים כאלה הוא נהג להצטנע, אבל הפעם היה משוכנע למדי באבחנה שביצע על אף המרחק: שאר־בשר בּרייטליף סבל בלי שום ספק מהפרעה דיסוציאטיבית.

בתחתית העמוד הראשי הופיעה תמונה של אישה צעירה ושקועת לחיים שעמדה בחזית צריף עץ טיפוסי לאפלצ’ים, ובזרועותיה תינוק: ‘סרטן בארץ הפחם’. קלינט נזכר מייד בזיהום שהתגלה בנהר מקומי חמש שנים קודם לכן. אספקת המים נותקה לשבוע. מאז תוקנה התקלה ודווח שהכול בסדר, אבל קלינט ובני משפחתו הקפידו לשתות מים מינרליים, ליתר ביטחון.

השמש חיממה את פניו. הוא הציץ החוצה אל צמד עצי הבוקיצה הגדולים שבקצה החצר, מעבר לדֶק ולבריכת השחייה. עצי הבוקיצה הזכירו לו אחים ואחיות, בעלים ורעיות – הוא היה משוכנע שמתחת לפני הקרקע שורשיהם של שני העצים שזורים אלה באלה. הרים ירוקים כהים התנשאו במרחק כמו פרקי אצבעות. העננים נראו מתפוגגים ונמסים על רקע השמיים הצלולים. ציפורים התעופפו וצייצו. כמה חבל שארץ יפה כל כך מתבזבזת על תושביה. זה עוד משהו שאמר לו פעם איזה חכמולוג.

קלינט אהב לחשוב שהיא לא מתבזבזת עליו. הוא אף פעם לא ציפה שיהיו לו נופים כאלה. הוא תהה בינו לבינו כמה חלוש ורכרוכי יצטרך להיות לפני שכל זה, העובדה שלאנשים מסוימים משחק המזל ולאחרים לא, ייראה לו הגיוני.

‘היי, אבא. מה שלום העולם? יש משהו מעניין?’

קלינט הפנה את גבו אל החלון והביט בג’ארד שנכנס למטבח ורכס את תרמיל הגב שלו.

‘חכה שנייה –’ הוא גלל עוד כמה עמודים אלקטרוניים. הוא לא רצה לשלוח את בנו לבית הספר עם חדשות על דליפת נפט, מיליציה של מטורפים או סרטן. אה, הנה משהו מעניין. ‘פיזיקאים סבורים שהיקום עשוי להתרחב לנצח.’ ג’ארד חיטט בארון החטיפים, מצא חטיף בריאות ותחב אותו לכיסו. ‘זו בשורה טובה בעיניך? אתה יכול להסביר לי למה?’

קלינט חכך לרגע במחשבותיו, לפני שהבין שבנו סתם מנסה לעבוד עליו. ‘הבנתי אותך.’ הוא אמד את ג’ארד מכף רגל ועד ראש והשתמש באצבעו האמצעית כדי לגרד בעינו.

‘אל תתבייש, אבא. יש בינינו חיסיון של אב ובן. הכול נשאר במשפחה.’ ג’ארד מזג לעצמו קפה. הוא שתה את הקפה שלו שחור, כפי שקלינט נהג לעשות כשקיבתו הייתה צעירה.

מכונת הקפה עמדה ליד הכיור, ומעליה החלון שנפתח אל הדֶק. ג’ארד לגם לגימה והתרשם מהנוף. ‘וואו. אתה בטוח שאתה רוצה להשאיר את אימא לבד עם אנטון?’

‘תעשה לי טובה ותעוף מפה,’ אמר לו קלינט. ‘לך לבית הספר ותלמד משהו.’

בנו גדל בלי ששם לב. ‘האוּ!’ הייתה המילה הראשונה של ג’ארד, כשהכוונה הייתה כמובן לכלב. ‘האוּ! האוּ!’ הוא היה ילד מתוק, סקרן וטוב לב, ובנעוריו צמח והיה לבחור מתוק, סקרן וטוב לב לא פחות. קלינט התגאה בכך שהם סיפקו לו בית מוגן ובטוח, כזה שאִפשר לג’ארד להפוך יותר ויותר למי שהיה היום. ילדותו של קלינט הייתה שונה לגמרי.

הוא שקל לקנות לילד קונדומים, אבל לא רצה לדון בזה עם לילה וגם לא רצה לעודד שום דבר. למעשה הוא בכלל לא רצה לחשוב על זה. ג’ארד התעקש שהוא ומרי רק ידידים, ואולי אפילו האמין בזה. אבל קלינט ראה איך ג’ארד מביט בה, כמו שמביטים במישהי כשרוצים להיות חברים מאוד־מאוד קרובים שלה.

‘כִּיף של ליגת האפרוחים,’ אמר לו ג’ארד והושיט את ידו. ‘אתה זוכר?’

קלינט זכר: מצמידים אגרוף לאגרוף, ואז אגודלים, מסובבים את הידיים, מחליקים כפות ידיים ואז נותנים שני כִּיפים מעל הראש. חלפו מאז שנים, אבל הטקס בוצע בצורה מושלמת, ושניהם צחקו. פתאום הבוקר נראה זוהר יותר.

ג’ארד יצא מהבית ונעלם מהשטח עוד לפני שקלינט נזכר שהוא אמור לומר לבנו לזרוק את האשפה.

גם זה קורה כשמזדקנים: אתה שוכח את מה שרצית לזכור וזוכר את מה שרצית לשכוח. אולי זה הוא החכמולוג שאמר את זה. כדאי שיקנה כרית שרקום עליה המשפט הזה.

6

אחרי שהופיעה בדוח המצטיינים שישים יום ברציפות קיבלה ג’נט סורלי גישה לחדר ההסבה שלושה בקרים בשבוע, בין השעות שמונה לתשע. למעשה בין שמונה לשמונה חמישים וחמש, כי בתשע בדיוק החלה המשמרת שלה, שש שעות עבודה בצריף הנגרות. היא העבירה את זמנה בשאיפת לכה דרך מסכת כותנה דקיקה ובציפוי רגליים של כיסאות. שכרה היה שלושה דולרים בשעה. הכסף הופקד בחשבון, וישולם לה בהמחאה ביום שתשתחרר מהכלא (האסירות קראו לחשבונות המשכורת שלהן ‘חניה חינם’, כמו במונופול). הכיסאות עצמם נמכרו בחנות הכלא, מצידו האחר של כביש 17. הם נמכרו כמו לחמניות טריות, כמה מהם בשישים דולר, רובם בשמונים. ג’נט לא ידעה לאן הולך הכסף וזה לא עניין אותה. הגישה לחדר ההסבה, לעומת זאת, עניינה אותה ועוד איך כי היו שם טלוויזיה גדולה, משחקי לוח ומגזינים. היו שם גם מכונת חטיפים ומכונת משקאות שפעלו על מטבעות של רבע דולר, ולאסירות לא היו מטבעות של רבע דולר, ומטבעות נחשבו לסחורה מוברחת – מלכוד 22! – אבל לפחות היא יכלה לשטוף את העיניים (חוץ מזה, בשעות מסוימות של השבוע חדר ההסבה הפך לחדר ביקורים, והאורחים המנוסים, כמו בנה של ג’נט, בובי, ידעו להצטייד במטבעות רבים של רבע דולר).

הבוקר היא ישבה לצידה של אנג’ל פיצרוי וצפתה בחדשות הבוקר בערוץ WTRF, אפיק 7 המשודר מווילינג. החדשות היו שגרתיות למדי: ירי ממכונית נוסעת, דלֵקה שפרצה בתחנת שנאים, אישה שנעצרה על תקיפת אישה אחרת בתחרות המונסטר טראק, דיון סוער בבית המחוקקים המקומי סביב כלא חדש לגברים שנבנה מעל אתר כרייה על הר וככל הנראה התגלו בו בעיות מבניות. ברמה הארצית, נמשך המצור על המיליציה של שאר־בשר בּרייטליף. ובצידו האחר של העולם, אלפים נספו כנראה ברעש אדמה בצפון קוריאה, ורופאים באוסטרליה דיווחו על התפרצות של מחלת שינה שתקפה משום מה רק נשים.

‘זה בגלל המת’,’ אמרה אנג’ל פיצרוי. היא כרסמה לאיטה טוויקס שמצאה במגש שבתחתית מכונת החטיפים והאריכה את האכילה ככל האפשר.

‘איזה מהם? הנשים שנרדמו, אלה שהלכו מכות בתחרות המונסטר טראק או הבחור שנראה כמו פליט ריאליטי?’

‘אולי כולם, אבל חשבתי על ההיא מהתחרות. הייתי פעם בתחרות כזאתי, וכמעט כו־לם חוץ מהקטנטנים היו לגמרי מתודלקים. את רוצה קצת?’ היא חפנה בידה את שאריות הטוויקס (למקרה שהסוהרת לאמפּלי עוקבת אחריהן מבעד למצלמות שנתלו בחדר ההסבה), והציעה אותו לג’נט. ‘זה לא כזה ישן כמו החטיפים האחרים שם.’

‘אני מוותרת,’ השיבה לה ג’נט.

‘לפעמים מתי שאני רואה משוּ אני חושבת לעצמי חבל שאני לא מתה,’ אמרה אנג’ל כבדרך אגב. ‘או שכל האחרים לא מתים. סְתכלי על זה.’ היא הצביעה על כרזה חדשה שנתלתה בין מכונת החטיפים למכונת המשקאות. בכרזה נראתה דיונת חול, עם עקבות רגליים שהתרחקו כביכול עד אין קץ. מתחת לתצלום הופיע המסר: האתגר הוא להגיע לשם.

‘אז הוא הגיע לשם, אבל לאן הוא הלך? איפה זה המקום הזה?’ שאלה אנג’ל.

‘בעיראק?’ הציעה ג’נט. ‘הוא בטח נמצא בנווה המדבר הבא.’

‘לא, הוא מת ממכת חום. הוא שוכב שם איפשוּ מחוץ לתמונה, העיניים שלו יוצאות מהחורים והעור שלו שחור כמו הלילה.’ היא לא חייכה. אנג’ל הייתה נרקומנית, ובחורה כפרית אמיתית: כזו שלועסת טבק והוטבלה במזקקת ויסקי ביתית. היא ישבה על תקיפה, אבל ג’נט ניחשה שאנג’ל יכלה לסמן וי כמעט על כל קטגוריה בשאלון פלילי. פניה היו רק עצמות וזוויות – הן נראו קשיחות דיין לשבור חתיכות ממדרכה. רוב זמן שהותה בדוּלינג עבר עליה באגף ג’. יושבות אגף ג’ זכו לצאת החוצה רק לשעתיים ביום. זה היה אגף הילדות הרעות, אגף ג’.

‘לא נראה לי שאתה הופך לשחור אם קיבלת מכת חום בעיראק,’ ציינה ג’נט. אולי זו הייתה טעות לחלוק על אנג’ל (גם אם הדבר נעשה ברוח טובה), כי האישה התקשתה ‘לנהל כעסים’ כפי שדוקטור נורקרוס נהג לומר, אבל הבוקר התחשק לג’נט לחיות על הקצה.

‘הפואנטה זה שאלה זיוני שכל,’ אמרה אנג’ל. ‘למה שהאתגר האמיתי זה פשוט לעבור בשלום כל יום מזוין, כמו שאת בטח יודעת.’

‘מי לדעתך תלה את הדבר הזה? דוקטור נורקרוס?’

אנג’ל נחרה. ‘נורקרוס לא כזה טיפש. לא, זה בטח המנהלת קוֹאטס. ג׳אאאאניס. האישה הזאת חזקה בקטע של מוטיבציה. ראית מה תלוי לה במשרד?’

כן, היא ראתה – משהו מיושן כזה, אבל לא בקטע טוב. בכרזה נראה חתלתול שתלוי על ענף של עץ. תחזיק מעמד, מותק, בתחת שלי. רוב החתלתולות במקום הזה כבר נפלו מזמן מענפי העץ.

כמה מהן עפו רחוק מאוד מהעץ.

בטלוויזיה הופיע כעת תצלום משטרתי של אסיר נמלט. ‘אוי לא,’ אמרה אנג’ל. ‘לגמרי הוכחה ששחור זה לא תמיד יפה.’

ג’נט לא הגיבה. לאמיתו של דבר היא עדיין אהבה גברים עם מבט זדוני בעיניים. היא עבדה על זה עם דוקטור נורקרוס, אבל לעת עתה נשארה תקועה עם המשיכה הבלתי מוסברת הזו לגברים שעלולים בכל רגע נתון לקחת מטרפה ולהצליף לך בגב בזמן שאת עומדת במקלחת.

‘העבירו את מקדיוויד לאחד מתאי השמרטפות של נורקרוס באגף א’,’ אמרה לה אנג’ל.

‘איפה שמעת את זה?’ קיטי מקדיוויד הייתה אחת האסירות החביבות על ג’נט – בחורה פיקחית ומלאת אנרגיה. השמועות אמרו שבחוץ קיטי הסתובבה עם פושעים רציניים, אבל לא היה בה ולו שמץ של רוע, אלא אם כן הוא כוון כלפי עצמה. בעבר היא נהגה לחתוך את עצמה חופשי. הצלקות ניכרו היטב על שדיה, מותניה, ירכיה. חוץ מזה היא סבלה מתקופות של דיכאון, אם כי התרופות שרשם לה נורקרוס שיפרו מעט את מצבה.

‘את רוצה לשמוע את כל החדשות? אז תגיעי להנה מוקדם. שמעתי את זה ממנה.’ אנג’ל הצביעה על מָאוּרָה דאנבָּרטוֹן הזקנה, אסירה־נאמנה שריצתה מאסר עולם. מָאוּרָה ליקטה כעת מגזינים מהעגלה שלצידה ופיזרה אותם על השולחנות בקפדנות רבה. שערה הלבן יצר מעין עטרה דקיקה סביב ראשה. לרגליה היו גרבוני לחץ עבים בצבע של צמר גפן מתוק.

‘מָאוּרָה!’ קראה לה ג’נט – אבל בשקט. צעקות בחדר ההסבה היו אסורות בתכלית, חוץ מאשר צעקות של ילדים במהלך ביקורים ושל האסירות עצמן במסיבות החודשיות. ‘בואי רגע, אחותי!’

מָאוּרָה גלגלה לאיטה את העגלה שלה לכיוונן. ‘יש לי ‘סֶבֶנטין’,’ אמרה. ‘מישהי מכן מעוניינת?’

‘גם כשהייתי בת שבע־עשרה לא התעניינתי,’ אמרה לה ג’נט. ‘מה קורה עם קיטי?’

‘היא לא הפסיקה לצרוח כל הלילה,’ אמרה מָאוּרָה. ‘מעניין איך זה שלא שמעת אותה. הם גררו אותה החוצה מהתא, תקעו לה מחט והעבירו אותה לא’. עכשיו היא ישנה.’

‘על מה היא צרחה?’ שאלה אנג’ל. ‘או שהיא סתם צרחה?’

‘שהמלכה השחורה מגיעה,’ ענתה מָאוּרָה. ‘אמרה שהיא מגיעה עוד היום.’

‘אריתה מגיעה להרים פה הופעה?’ שאלה אנג’ל. ‘למה שהיא המלכה השחורה היחידה שאני מכירה.’

מָאוּרָה התעלמה ממנה. היא בהתה בבלונדינית כחולת העיניים שקישטה את שער המגזין. ‘בטוחות שאתן לא רוצות את ה’סֶבֶנטין’ הזה? יש שם שמלות ערב יפות.’

אנג’ל ענתה לה, ‘אנ’לא לובשת שמלת ערב מתי שאין לי כתר,’ ואז פרצה בצחוק.

‘דוקטור נורקרוס ביקר אצל קיטי?’ שאלה ג’נט.

‘הוא עוד לא הגיע,’ השיבה מָאוּרָה. ‘פעם לבשתי שמלת ערב. יפה כזאת, כחולה ונפוחה. בעלי עשה בה חור עם המגהץ. בלי כוונה. הוא רק ניסה לעזור. אבל אף אחד אף פעם לא לימד אותו לגהץ. רוב הגברים אף פעם לא לומדים. ועכשיו הוא כבר לא ילמד, זה בטוח.’

אף אחת מהן לא הגיבה. כולם ידעו היטב מה עשתה מָאוּרָה דאנבָּרטוֹן לבעלה ולשני ילדיה. זה קרה לפני שלושים שנה, אבל יש פשעים שלא שוכחים.

7

שלוש או ארבע שנים קודם לכן – אולי בעצם חמש או שש. השנים ההן חלפו ביעף, וגם שאר הפרטים נותרו מעורפלים – בחניון שמאחורי סניף קיי־מרט בקרוליינה הצפונית, איש אחד אמר לטיפאני ג’ונס שהיא בדרך לצרה צרורה. אף שחמש־עשרה השנים האחרונות התפוגגו מזיכרונה, הרגע ההוא נחרת עמוק במוחה. שחפים צווחו ונברו באשפה סביב רציף ההעמסה שמאחורי קיי־מרט. זרזיף של גשם הכתים את חלון הג’יפ שישבה בו – כלי הרכב של האיש ההוא, שאמר לה שהיא בדרך לצרה צרורה. האיש היה מאבטח בקניון. היא זה עתה סיימה לרדת לו.

הוא תפס אותה כשניסתה לסחוב דיאודורנט. הם ניהלו משא ומתן והגיעו להסכמה פשוטה למדי וגם לא מפתיעה: היא תמצוץ לו והוא יניח לה ללכת. הוא היה שמן, הבן זונה. לא היה קל למצוא את דרכה אל הזין שלו בין הכרס לירכיים ולגלגל ההגה של המכונית. אבל טיפאני כבר עשתה בחייה הרבה דברים, והדבר הזה היה שולי כל כך בהשוואה לאחרים שהוא אפילו לא היה נכנס לרשימה אלמלא הדברים שאמר.

‘זה בטח מבאס נורא, הא?’ חיוך אוהד התפשט על פניו המיוזעות כשהתפתל במושב הנהג וניסה להרים בחזרה את מכנסי הטרנינג האדומים שלו, שהיו כנראה הדבר היחיד שהיה יכול להכיל את משמניו החזיריים. ‘את יודעת שאת בצרות כשאת מוצאת את עצמך במצב כזה, שאין לך ברירה ואת חייבת לשתף פעולה עם אחד כמוני.’

עד לאותו רגע טיפאני הייתה משוכנעת שכל המתעללים למיניהם – אנשים כמו דודנה טרוּמן – חיים בהכחשה. אחרת, איך הם יכולים לחיות? איך אפשר בכלל לפגוע באדם אחר או להשפיל אותו בידיעה ברורה ובכוונה תחילה? טוב, אז היא גילתה שאפשר – וזה בדיוק מה שעשו אנשים כמו המאבטח החזיר. זה היה הלם אמיתי מבחינתה, ההבנה הזו שהבהירה לה כל כך הרבה מחייה המחורבנים. טיפאני חשבה שאף פעם לא התגברה על הרגע ההוא.

שלושה או ארבעה עשים התעופפו להם בתוך הבועה של גוף התאורה שנתלה מעל הדלפק. הנורה עצמה נשרפה מזמן, אבל זה לא משנה. הקרוואן היה מואר כעת באור יום. העשים השתובבו ורפרפו, וצלליותיהם הקטנות הבליחו. אבל איך הם הגיעו לשם? ואם כבר מדברים על זה, איך היא הגיעה לכאן? לתקופה מסוימת, אחרי הקשיים שידעה בסוף שנות העשרה לחייה, טיפאני הצליחה לבנות לעצמה חיים. ב-2006 היא מלצרה בביסטרו, והטיפים היו טובים. היא שכרה דירת שני חדרים בשרלוטסוויל וגידלה שרכים במרפסת. היא הסתדרה לא רע, יחסית למישהי שנשרה מהתיכון. בסופי שבוע היא אהבה לשכור סוסה גדולה בשם מולין, שניחנה במזג נוח ובצעד קליל, ויצאה לרכוב בעמק שננדואה. והנה עכשיו היא בקרוואן הזה שבמזרח חרבּנה, בהרי האפלצ’ים, והיא כבר לא בדרך לצרה צרורה. היא הגיעה לשם. נו, טוב, לפחות הצרה הייתה מרופדת בכותנה. זה לא כאב ולא עקץ כפי שהיית מצפה מצרה צרורה, ואולי זה דווקא היה הקטע הנורא מכול, כי ככה את תקועה עמוק כל כך בפנים, לכודה בשורה האחרונה מאחור, עד שאין לך שום אפשרות –

טיפאני שמעה חבטה, ופתאום היא שכבה על הרצפה. ירכה כאבה אחרי שפגעה בפינת הדלפק.

טרוּמן בהה בה כשסיגריה תלויה לו בזווית הפה.

‘כדור הארץ לזונה המסוממת.’ הוא עמד מולה במגפי בוקרים ובתחתוני בוקסר וזהו. עורו נמתח על צלעותיו ועל חזהו כמו יריעת פלסטיק. ‘כדור הארץ לזונה המסוממת,’ חזר טרומן ואמר, ואז מחא כפיים מול פניה כאילו הייתה איזה כלב שהתנהג לא יפה. ‘את לא שומעת? מישהו דופק בדלת.’

טרוּ היה שמוק אמיתי, עד כדי כך שטיפאני הסתכלה בו לפעמים בפליאה מדעית ממש, אי־שם עמוק בפנים, באותו חלק ממנה שעדיין נותר חי – החלק שהצית בה מדי פעם את הדחף להבריש את שערה או להתקשר לאיליין, ההיא מהמרפאה לתכנון המשפחה שרצתה לצרף אותה לרשימת ההמתנה למרכז גמילה סגור. טרוּ היה השמוק בהתגלמותו. טיפאני שאלה את עצמה לא פעם, ‘מעניין אם ההוא שמוק גדול יותר מטרומן.’ אבל רק מעטים השתוו לו – למעשה, רשמית, רק דונלד טראמפ וקניבלים עמדו בדרישות. רשימת העבירות של טרומן הייתה ארוכה להחריד. כילד הוא נהג לתקוע לעצמו אצבע בישבן ולאחר מכן לדחוף אותה לנחיריהם של ילדים קטנים יותר. לאחר מכן עלה מדרגה והחל לגנוב מאימא שלו, ולמשכן את התכשיטים ואת הענתיקות שלה. הוא זה שדחף את טיפאני להתמכר למֶת’, יום אחד כשקפץ לביקור בדירה הנחמדה שלה בשרלוטסוויל. מבחינתו, תעלול חביב היה לכבות סיגריה על כתפך החשופה בזמן שאת ישנה. טרומן היה גם אנס, אף שהוא אף פעם לא נשלח על זה לכלא. יש כאלה שמוקים עם מזל. את פניו עיטרה צמיחה לא אחידה של זקן אדמדם־זהוב ואישוניו היו ענקיים, אבל הילד הלגלגן ההוא שלעולם לא מתנצל עדיין ניכר היטב בלסת ששורבבה תמיד קדימה.

‘זונה מסוממת, עבור.’

‘מה?’ הצליחה טיפאני לשאול.

‘אמרתי לך לפתוח את הדלת! אלוהים אדירים!’ טרומן הניף את אגרופו באיום, והיא כיסתה את ראשה בידיה. היא מצמצה וכבשה את הדמעות.

‘לך תזדיין,’ אמרה בחצי פה. היא קיוותה שדוקטור פליקינגֶ’ר לא שמע אותה. הוא היה בשירותים. טיפאני חיבבה את הרופא. הוא היה בחור מגניב. הוא קרא לה גברתי ונהג להוסיף גם קריצה כדי להבהיר שהוא לא לועג לה.

‘את חתיכת זונה מסוממת, חירשת וחסרת שיניים,’ הכריז טרומן כשהוא מתעלם מכך שגם הוא עצמו נזקק בדחיפות להשתלת שיניים.

חברו של טרומן יצא מחדר השינה של הקרוואן, התיישב ליד השולחן המתקפל ואמר, ‘זונה מסוממת מתקשרת הביתה.’ הוא צחקק לשמע הבדיחה של עצמו והקפיץ את מרפקיו במעין ריקוד ניצחון. טיפאני התקשתה לזכור את שמו, אבל קיוותה שאימא שלו גאה בבנה, שמתהדר בקעקוע של החרא מ’סאות׳ פארק’ על הגרגרת.

נקישה בדלת. הפעם גם טיפאני שמעה אותה, נקישה כפולה וחזקה.

‘לא משנה! באמת שלא נעים לי להטריד אותך, טיפ. תמשיכי לשבת על התחת הגדול שלך.’ טרומן פתח את הדלת.

בפתח עמדה אישה לבושה באחת מהחולצות המשובצות של טרומן, כשרגליה השזופות מבצבצות מתחת.

‘מה זה?’ שאל אותה טרומן. ‘מה את רוצה?’

הקול שענה לו היה קלוש. ‘שלום, איש.’

ממקום מושבו ליד השולחן קרא לעברה חברו של טרומן, ‘אז את הדיילת מכירות, אה?’

‘שלום, מותק,’ אמר לה טרומן. ‘את מוזמנת להיכנס, אבל נראה לי שאני צריך את החולצה שלי בחזרה.’

חברו של טרומן פרץ בצחוק לשמע הדברים. ‘מדהים! כאילו מה, זה היומולדת שלך היום, טרוּ?’

טיפאני שמעה את הדחת המים בשירותים. דוקטור פליקינגֶ’ר סיים את ענייניו.

ידה של האישה שעמדה בפתח נורתה קדימה ואחזה בצווארו של טרומן. הוא השמיע מעין חרחור קל. הסיגריה נפלה לו מהפה. הוא הושיט את ידו, ואצבעותיו התחפרו בפרק ידה של האישה. טיפאני ראתה את עורה של האישה מלבין מהלחץ, אבל היא לא הרפתה.

כתמים אדומים הופיעו על עצמות הלחיים של טרומן. טיפות של דם נזלו מהשסעים שקרעו ציפורניו בפרק ידה של האישה. היא לא הרפתה. החרחור הצטמק והפך לשריקה. ידו החופשית של טרומן מצאה את קת סכין הציד שנהג להחזיק בחגורתו, והוא משך אותה החוצה.

האישה פסעה לתוך החדר, וידה השנייה לפתה את אמתו של טרומן כשהניף את הסכין. היא פסעה עוד כמה צעדים קדימה והטיחה את גבו בקיר הנגדי של הקרוואן. הכול קרה מהר כל כך שטיפאני לא הספיקה להביט היטב בפניה של הזרה, היא קלטה רק את סבך השיער שנפל על כתפיה, ושהיה כה כהה עד שנדמה שנשזר בו גוון של ירוק.

‘היי, היי, היי,’ קרא חברו של טרומן. הוא הושיט את ידו אל האקדח שהיה חבוי מאחורי גלילים של מגבות נייר והתרומם מכיסאו.

הכתמים האדומים על לחייו של טרומן התרחבו והפכו לעננים סגולים. הוא השמיע מין צפצוף, כמו נעלי ספורט שחורקות על רצפת פרקט, והגיחוך התמידי שעל פניו צנח להעוויה של ליצן עצוב. עיניו התגלגלו בחוריהן. טיפאני ראתה את הדופק שלו משתולל מתחת לעור המתוח משמאל לעצם החזה. כוחה של האישה היה בלתי נתפס ממש.

‘היי!’ קרא שוב החבר כשהאישה נגחה בראשו של טרומן. אפו של טרוּ נשבר בקול פיצוח, כמו זיקוקים.

זרזיף של דם ניתז על התקרה וכמה טיפות נתלו מהבועה של גוף התאורה. העשים השתוללו והתנגשו שוב ושוב בזכוכית, כמו קוביות קרח שמשקשקות בתוך כוס.

טיפאני השפילה את מבטה מהתקרה וראתה את האישה מניפה את גופו של טרומן לעבר השולחן. חברו כבר עמד וכיוון את האקדח. רעם אדיר, כמו התנגשות של כדור באולינג מאבן, החריד את הקרוואן. במצחו של טרומן נפער חור לא אחיד בצורתו, כמו חתיכת פאזל. פיסת עור גדולה כממחטה נקרעה מגולגולתו של טרומן וצנחה על עינו, כשהגבה עדיין צמודה אליה. דם נזל מפיו הרופס של טרומן והחליק במורד סנטרו. פיסת העור עם הגבה הצמודה היטלטלה קדימה ואחורה על לחיו. לטיפאני היא נראתה כמו יריעות הבד הספוגיות שמנקות את השמשה הקדמית בשטיפת המכוניות.

ירייה שנייה חוררה את כתפו של טרומן, ורסס של דם ניתז על פניה של טיפאני כשהאישה הטיחה את גופתו של טרומן בחברו. השולחן כרע תחת כובד משקלם של השלושה. טיפאני לא שמעה את עצמה צורחת.

הזמן זינק קדימה.

טיפאני מצאה את עצמה בפינת הארון, מכורבלת מתחת למעיל גשם שמשכה עד לסנטר. סדרה של חבטות קצובות ועמומות הרעידה את הקרוואן מצד לצד. מוחה של טיפאני החזיר אותה כמה שנים אחורה, אל מטבח הביסטרו ההוא בשרלוטסוויל ואל השף שהשתמש בפטיש כדי לשטח בשר עגל. כך בדיוק נשמעו החבטות, אבל הרבה־הרבה יותר כבדות. היא שמעה מתכת נקרעת ופלסטיק נבקע, ופתאום החבטות פסקו. הקרוואן הפסיק לנוע.

נקישה הרעידה את דלת הארון.

‘את בסדר?’ שאלה האישה.

‘תעופי מפה!’ צרחה טיפאני.

‘האיש שהיה בשירותים ברח מהחלון. לא נראה לי שהוא צריך להדאיג אותך.’

‘מה עשית?’ ייבבה טיפאני. היא הייתה מכוסה בדמו של טרומן, והיא לא רצתה למות.

האישה לא ענתה לה מייד. לא שהיה בזה צורך. טיפאני ראתה מה עשתה האישה, או לכל פחות ראתה מספיק. וגם שמעה מספיק.

‘תנוחי עכשיו,’ אמרה לה האישה. ‘רק תנוחי.’

כעבור שניות, מבעד לשאון הירי שהמשיך להדהד בראשה, היה נדמה לטיפאני ששמעה את דלת הקרוואן נטרקת.

היא הצטנפה מתחת למעיל הגשם ונאנקה כשלחשה שוב ושוב את שמו של טרומן.

הוא לימד אותה לעשן מֶת’ – שאיפות קטנות, אמר לה. ‘ככה תרגישי יותר טוב.’ איזה שקרן. איזה בן זונה הוא היה. איזה מפלצת. אז למה היא מתאבלת עליו? היא לא שלטה בזה. היא רצתה להפסיק, אבל היא לא שלטה בזה.

8

דיילת המכירות שלא הייתה דיילת מכירות יצאה מהקרוואן וחזרה אל מעבדת המֶת’. ריח הפרופן התחזק עם כל צעד שעשתה, עד שהאוויר הצחין כולו. מאחוריה נשארו עקבות, לבנות, קטנות ועדינות, צורות שהופיעו משום מקום ונדמה שהיו עשויות ממוך לבנבן של חַלְבִּיב. שיפולי החולצה השאולה רפרפו סביב ירכיה הארוכות.

בכניסה לצריף היא הרימה פיסת נייר שנלכדה בתוך שיח. בראשה התנוססו באותיות כחולות גדולות המילים ‘אצלנו מוכרים הכול כל יום!’ מתחת הופיעו תמונות של מקררים גדולים וקטנים, של מכונות כביסה ומדיחי כלים, של מיקרוגלים ושואבי אבק, של טוחני אשפה ומעבדי מזון, ועוד. באחת מהתמונות נראתה אישה צעירה ודקיקה במכנסי ג’ינס מחייכת בידענות אל בתה הקטנה, שהייתה בלונדינית כמו אימא שלה. הפעוטה היפה החזיקה בידיה בובת פלסטיק של תינוק וחייכה אליו. והיו גם מסכי טלוויזיה גדולים שהציגו גברים משחקים פוטבול, גברים משחקים בייסבול, גברים במכוניות מרוץ, ולצד אלה גם מתקני ברביקיו שמאחוריהם גברים עם מזלגות ומלקחיים ענקיים. שום דבר לא נאמר במילים מפורשות, ובכל זאת המסר היה ברור: נשים מבשלות ומנקות ומקננות והגברים צולים את הציד.

איבי גלגלה את עלון הפרסומת לצינור והחלה לנקוש באצבעות ידה השמאלית מתחת לפינת העלון שבצבצה החוצה. זיק ניצת עם כל נקישה באצבעותיה. בנקישה השלישית, הנייר ניצת. גם איבי ידעה לצלות דברים. היא החזיקה מולה את צינור הנייר, בחנה את הלהבה ואז השליכה אותה לתוך הצריף. היא מיהרה להתרחק בצעד נמרץ וחצתה את החורשה אל כביש 43, או בפי המקומיים בּוֹלז היל רואד.

‘היום יהיה עמוס,’ אמרה לעשים שהמשיכו לחוג סביבה. ‘עמוס מאוד־מאוד.’

היא לא הסתובבה גם כשהצריף התפוצץ, ואפילו לא מצמצה כשיריעה של פח גלי התעופפה מעל לראשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יפהפיות נמות”