קלמנה

פרולוג

'קִראו את החוזה מילה במילה,' אמר המתווך והגיש לכל אחד משניהם מסך דק ושקוף. 'כשהמערכת תזהה שסיימתם לקרוא, תועברו למסך החתימה. אם תבחרו לאשר, החוזה ייחתם ויהיה מחייב, לא ניתן לשנות את ההחלטה, אלא בהסכמת שני הצדדים.'

האיש המבוגר ניסה להסתיר את חיוכו בזמן שלקח מסך אחד מהמתווך. היו לו פנים עגולות, עיניים כהות ואף מחודד, שיחד עם עורו הלבן, הקנו לו מראה של תנשמת. הוא הרכיב את המשקפיים שהונחו על השולחן, ועל גבי המסך צפו ובלטו בצבע שחור עז סעיפי ההסכם. הוא החל לעבור על הפרטים. הכול כפי שסוכם. הוא התחייב לשלם לנער סכום נאה מאוד עבור כישרונו, סכום פעוט עבור החלום הגדול שלו עצמו.

הנער הזה כל כך מוכשר, הוא ראה אותו בפעולה והוא אהב את מה שראה. הוא זיהה את הטכניקה ואת הדיוק שאפיינו את הדרך שבה צייר. את משיכות המכחול הרכות, את העדינות באצבעותיו כשליטף את הבד, את הקסם שנוצר ממגעו. הוא לעולם לא היה מגיע ליכולות כאלו, גם אם היה מצייר בכל יום מבוקר עד ערב במשך שנים. הוא ידע לייצר כסף ממכירת ציורים של אחרים, את כל הונו צבר מסחר ביצירות של ציירים אחרים, אבל התשוקה הגדולה שלו הייתה לצייר בעצמו, לברוא יצירות מעוררות השראה מחומרים אמיתיים, פרי מוחו ואצבעותיו.

החלום הזה ליווה אותו שנים רבות והנה הוא עתיד להגשימו. הוא רצה זאת בכל מאודו. הוא היה משלם גם כפליים, בלי להניד עפעף, אבל את זה הנער לא ידע. זה נכון, הוא לא הצטיין בציור, אבל במסחר ובמשא ומתן הוא דווקא היה לא רע בכלל. הוא ניצל את תמימותו של הנער, אבל לא היה לו אכפת. הצייר המסכן הוא נער צעיר, הוא ילמד לצייר מחדש, או שיפתח לעצמו יכולת אחרת, חשב לעצמו. עם הסכום שהוא מקבל ממני, אני בעצם מעניק לו הזדמנות. הוא צריך להיות אסיר תודה על נדיבותי.

הנער אחז במסך שהוגש לו והביט בו מבעד למשקפיו, אך ככל שניסה לקרוא, המילים והאותיות ריצדו לפניו, הסתחררו במערבולת והתמזגו זו בזו. עכשיו כבר לא ראה דבר מלבד כתם שחור שיצא מהמסך והתמקם בליבו. תחושת ריקנות מילאה אותו והוא התקשה לנשום. קירות החדר כבר לא נראו לו לבנים כשהיו. כלום לא נראה לו לבן, רק כהה וקודר.

שלא תעז לעולם לחשוב על זה שוב. קולה המתוק והמגונן של אימו הדהד בראשו. הכישרון הזה הוא שלך, אליהו. קיבלת אותו במתנה מאלוהים, לא בשביל לסחור בו. לא בשביל לתת אותו למישהו אחר. הוא דחק את הזיכרון עמוק פנימה וכלא אותו בתא נסתר וחשוך. הוא לא יכול להרשות לעצמו לסגת עכשיו, המצב בבית היה קשה גם לפני המחלה הארורה של אחותו הקטנה, המתוקה. הוא חייב לעשות את זה. איך עוד יוכלו לשלם על הטיפול? הוא הסיר את משקפיו ועצם את עיניו לרגע קצר כדי למקד את מחשבותיו. כשפקח אותן שוב נשימתו כבר התייצבה וכך גם המשפטים על המסך השקוף.

הוא קרא את ההסכם ברצף, ללא השתהות, ממהר לסיים ולאשר, לפני שהמילים של אימו יצליחו לחמוק מאותו תא אחורי וחבוי ויציפו אותו שוב בתהיות ובחששות. ברגע שסיים לקרוא את הפסקה האחרונה, ההסכם נעלם והמסך שהיה שקוף — נאטם. אור מסנוור בקע מהמסך וחדר לעיניו, סורק אותן מבפנים. בעבר היו משתמשים בחתימה שטוחה, כמו זיהוי קשתית או סריקת רשתית, או אפילו טביעת אצבע, אך עלייה משמעותית בכמות הזיופים והמתחזים בשנים האחרונות העלתה את הצורך בחתימה עגולה המבוססת על סריקה מקיפה של גלגל העין, שאותה קשה יותר לזייף.

שני הגברים החזירו את המסכים למתווך, הוא הצמיד אותם זה לזה והשלים את הליך נעילת החתימות זו בזו. העסקה הושלמה. העתיד נחתם.

התנשמת והנער חצו את המסדרון ונכנסו בעקבות המתווך לחלל לא גדול במיוחד, האור היחיד שהיה בו בקע ממנורה התלויה במרכזו. אלומת האור התמקדה בשולחן הקטן שתחתיה. יתר החדר נותר חשוך למדי. במרכז השולחן ניצב מחשב קטן ולצידו שני כובעים טוויים מרשת של אלקטרודות. הנער נשך את שפתו ובחן את המראה המוזר בעניין, כבר לא בטוח אם בחר נכון כשהתעלם מתחינותיה של אימו.

המבוגר שמר על חזות אדישה, אך מי שהכיר אותו היה יכול להבחין בברק חדש שניצת בעיניו הכהות. המתווך הנחה אותם להתיישב לצידי השולחן ואחר כך חבש את הכובעים המוזרים לראשם. מיקם והידק אותם במיומנות רבה. 'הכול מוכן,' הוא אמר. 'מייד נתחיל בהליך המסירה, אתם עשויים להרגיש מעט עקצוצים, לא יותר, אין סיבה לחשוש,' הוסיף וחייך אליהם. האיש המבוגר הניד בראשו ולאחריו גם הנער. המתווך הצמיד את מסכי החתימות ללוח התואם במחשב והרים שני מתגים.

כובעי האלקטרודות לא היו מחוברים בכבל כלשהו למחשב אך התחושה של הנער הייתה שונה מהרגיל. הוא הרגיש את החיבור באוויר, את האחיזה של המחשב בראשו, במוחו, במהותו, כמו זבוב שנכנס והחל לשוטט בראשו מפינה לפינה, מזמזם ומטריד אותו מבפנים. המסירה ארכה פחות מדקה, אך בעיני הנער היא נמשכה חיים שלמים. הוא הביט באיש המבוגר שמולו, באיש שחייך עכשיו כמו שלא חייך מעולם. באיש שעשה צעד ענק לעבר הגשמת חלומו. הוא זיהה את תנועת החיוך אך לא מצא את הדרך להתחבר אליה. לא היה חיוך בליבו הריק, גם לא שמחת חיים או משמעות. הכישרון הזה הוא שלך, אליהו, חזרה אימו והדהדה בראשו. אבל הציור לא היה רק הכישרון שלו, הציור היה הוא עצמו, מהות קיומו. הוא היה. ואיננו. הוא לא היה בטוח כמה זמן נשאר לשבת, או באיזה שלב נעלם לו האיש המבוגר ואיתו גם המתווך. הוא לא מצא את הכוח לקום, את הכוח לצעוד בחזרה לבית הוריו, לאחותו החולה. איך יוכל להפגין כלפיה אהבה כתמיד כשליבו שלו חלול ואפל? איך יביט בעיני אימו המאוכזבת? יספיק לה מבט אחד בעיניו כדי לדעת שלא נשאר הרבה מהבן שהיה לה. הוא נותר לשבת במקומו ליד השולחן הקטן, ואלומת האור שבקעה מעליו הייתה האור היחיד שהרגיש.