החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על איריס בקשי

ד"ר איריס בקשי, חוקרת בתחום הסוציולוגיה של החינוך את משמעות תפקיד המורה בהקשר חברתי. מחקריה האחרונים עסקו באמפתיה של מורה כמפתח לבניית יחסים טובים בכיתה, ובתוך כך בגורמים שמקדמים ובולמים אמפתיה כזו. מזה כעשור היא מלווה סטודנטיות וסטודנטים לחינוך בעבודה ... עוד >>

יחס מפלה חמקמק

מאת:
הוצאה: | 2019-05 | 118 עמ'
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"המועקה הרי נמצאת אצל האדם האחר. אני אפילו לא צריכה להגיד. אני לא באה אף פעם ואומרת למישהו אחר, "אתה כזה וכזה". אני אומרת, "אני כזאת וכזאת", ומה שאני הוא איזושהי מראה שמשקפת לאנשים אחרים משהו על עצמם גם, על השונות שלהם, על האחרוּת שלהם. לפעמים אנשים לא רוצים להסתכל במראה, אז אני לא צריכה לעשות שום דבר. עצם הקיום שלי כמישהי בעלת זהויות ייחודיות שאינן תואמות לנורמה החברתית מייצג משהו שלפעמים אנשים אומרים: "עזבי אותי, אין לי כוח להסתכל על זה, על תוכי, על איפה אני, לא שייך-כן שייך, לא רוצה להסתכל על זה." הרי מה זה סטריאוטיפים ודעות קדומות ואחר כך אלימות כלפי השונה? זה "אל תראי לנו את הצדדים שיש לנו בתוכנו ואז אנחנו נחיה בשקט ובשלווה".

במוקד ספר זה עומדות ארבע דמויות: שתי נשים ושני גברים החווים בחיי היומיום 'יחס מפלה חמקמק' – תופעה חברתית עולמית וישראלית נרחבת, שעדיין לא נדונה בשיח הישראלי, הציבורי והאקדמי. החמקמקות של יחס מפלה מעידה על היותו קשה לזיהוי וקשה לתפיסה משום שהוא עובר מאדם אחד לזולתו דרך רגעים שגרתיים, קצרים ומהירים, באופן שנראה לא מכוון ולא מודע על ידי האדם המפלה.
מטרת ספר זה היא לקדם את המודעות לקיומן של צורות שונות של יחס מפלה חמקמק בין אדם לזולתו בחברה הישראלית, ולהבנתן.
הספר מיועד בראש ובראשונה לכל מי שמחנכים לשוויון ערך האדם: הורים, גננות, מורות ומורים ארגוני החינוך הפורמליים והבלתי-פורמליים, ופעילים בארגונים. נראה שדווקא מי שמחנכים לשוויון ערך האדם, שפועלים למימושו בחיי היומיום ושנאבקים באפליה בחברה, צריכים להכיר מקרוב את צורותיו החמקמקות של היחס המפלה.
ההבנה וההכרה בצורות אלה עשויות לזמן את המודעות העצמית לתפיסות ולדעות הקדומות שֶׁחֻבְרַתְנוּ אליהן מינקות, ושאולי חבויות גם מאיתנו. המודעות פנימה לדעות הקדומות החבויות בתוכנו, והמודעות החוצה לצורות שונות של יחס מפלה חמקמק – עשויות ללטש את יכולתנו לזהותן בתוכנו ובסביבתנו, ולעורר חשיבה על דרכי תגובה ופעולה כוללניות למיגור התנהגויות מפלות – גלויות וסמויות, בבית, בארגוני החינוך ובמרחב הציבורי.

 

מקט: 4-800-42131

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה

אמי נולדה במפגש נהריים, בעיר הנמל בצרה שבדרום עירק. שנים ספורות לפני שהלכה לעולמה ביקשתי שתספר לי על עצמה. תחילה סירבה. אין לי מה לספר, אמרה. התעקשתי. רציתי לחקוק בי את קולה שלא יֹאבד, ורציתי לאסוף לתמונה מדויקת ושלמה את שברי חייה, שפיזרה עליי ועל אחיותיי במנות קצובות וקטועות. לבסוף התרצתה וסיפרה על הוריה ועל בית הספר בו למדה וכך הלאה. בין השאר סיפרה כי בהיותה בת ארבע־עשרה הלכה למגיד עתידות. הוא אמר לה שיום אחד תתחתן עם מישהו שיבוא מעבר לים הגדול.

המפגש בין אמי לאבי שנולד בבואנוס־איירס (לשם הגיעו הוריו מקישינב, לשם הגיעו אימהותיהם ואבותיהם מוורשה ומלייפציג) התרחש בשנות ה-60 במדינת ישראל. זה היה מפגש בין תרבויות. ערבית, עברית, ספרדית ויידיש התערבבו ללא משים בחיי המשפחה החדשה. אימא מדברת עם סבתא בערבית, אבא מדבר עם סבתא ביידיש, אבא מדבר עם חבריו בספרדית וכולנו מדברים זו עם זה בעברית.

רק בעת הכנת עבודת השורשים, כנהוג אצל בני ובנות המצווה בבית הספר היסודי, הגיעו לאוזניי המילים ‘מזרחים’ ו’אשכנזים’, ושמעתי לראשונה מפי הוריי שאימא מזרחית (או ספרדית) ואבא אשכנזי. לגילוי הזה הצטרף באותם הימים גם הגילוי שסבתי מצד אמי לא השתתפה בחתונת הבזק של הוריי בבית הכנסת הגדול בתל אביב, כי אמי העזה להמרות את פיה ולהתחתן עם אשכנזי. סבתי קיוותה שבתה האחרונה להינשא תצרף לחיק המשפחה המורחבת חתן עירקי, לאחר ששלושת ילדיה האחרים התחתנו עם אשכנזים. בחלוף ימים ספורים מיום החתונה נערך פיוס בין סבתי לאבי, שהפך במהרה לחתן אהוב, וסיפור הגזענות המשפחתי הפך מאז לקוריוז שמספרים אותו שוב ושוב בחן ובהומור.

גילויים אלו לא הסעירו ולא זעזעו את עולמי, ילדת בת המצווה. גדלתי ביישוב קהילתי, הומוגני למדי מבחינת מוצא (אשכנזי) ומעמד כלכלי (בינוני־גבוה), שתושביו באותה תקופה נודעו בתפיסותיהם החברתיות־אדנותיות. השסע המזרחי־אשכנזי לא דובר ביישוב, אך נחווה והורגש במישור הסמוי. כך למשל, חבריי ואני נהגנו לכנות משפחות עולות ממדינות צפון אפריקה, שהתגוררו כולן ברחוב אחד, בשם אחיד וכוללני על פי הטיה ברבים של אחת המשפחות, כדוגמת ה’ביטונים’ – כינוי מכליל שביטא את תחושת הזלזול, העליונות והחשיבות העצמית שחשנו מול קבוצה חברתית מסוימת.

אולם במישור המשפחתי לא זיהיתי כילדה או כנערה את סולם מדרג השווי של מזרחים ואשכנזים, וגם לא ביטויים אחרים של יחס מפלה. רק עם מותה של אמי בקיץ 2012 עלתה וצפה בי שאלת המסרים האי־שוויוניים – האם בתוך ביתי פנימה, בבית שבו מוצאו של אדם לא היה עניין לדבר בו, טופחה ועוצבה בסתר תפיסת עליונות של תרבות אחת על שנייה? האם המסר הקהילתי הסמוי של אדנות האשכנזי על פני המזרחי חדר גם לחיי המשפחה החדשה שקמה במדינת ישראל?

תשעה חודשים לפני מותה, ביקרה אמי בביתי בפעם האחרונה. היא ישבה חלושה וכפופה על ספת הסלון, ואני סיפרתי לה על התקליטור של דודו טסה שמנגן ושר בערבית של עירק שלה, בשילוב קולות ונגנים מכאן ומשם, ביניהם סבו ואחי־סבו של טסה, דאוד וסלאח כוויתי. רציתי לעודד את רוחה והשמעתי לה שיר אחד שחשבתי שתאהב, ‘רוחי תלפת’:

עָיְפָה נַפְשִׁי וּנְדוּדֵי הַשֵּׁנָה הִתִּישׁוּ אֶת כֹּחִי,

הוֹ אֲנָשִׁים, לֹא הָיִיתִי בּוֹכֶה אִלְמָלֵא כְּאֵבִי.

טֶרֶם עָבְרָה מַחֲצִית חַיַּי, אֲנָשִׁים טוֹבִים, וּשְׂעָרִי הִלְבִּין,

אֲהוּבִי בָּגַד בִּי וְאֵין בְּלִבּוֹ רַחֲמִים.

סוֹבֵל אֲנִי מִן הַכְּאֵב, כָּל יוֹם הוּא כְּמוֹ שָׁנָה,

הוֹ רַחְמָנִים, הַכֹּל כָּתוּב מִלְּמַעְלָה.

(דודו טסה, 2011)

אמי האזינה בדממה לדודו טסה השר בערבית ואני הקראתי מתוך עלון התקליטור את המילים העבריות המתרגמות את שירתו, כאילו היא לא יודעת את השפה. כשהסתיים השיר הזדקפה ואמרה בעיניים גדולות ונוצצות – “שיר יפה”. נותרתי שותקת, ודומעת.

גַּם הַיָּם נָסוֹג,

וְיֵשׁ לוֹ אוּלַי

רִגְשֵׁי אַשְׁמָה,

כְּמוֹ לִי.

פִּתְאוֹם

וְהַכֹּל חוֹף

וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף

וְחַיּוֹת

וְצָרִיךְ לַחֲזֹר

מֵהַנְּסִיגָה

וְלֶאֱסֹף.

(יונה וולך, 1992)

מעל הגלים שבתוכי, שנשאו הרהורים על מסרים אי־שוויוניים, מי שווה יותר ומי שווה פחות – במשפחה וביישוב – ריחפו בזיכרוני מסרים ברורים, מדוברים וחדים, מאימא ומאבא כאחד: אדם הוא אדם הוא אדם, אין אדם שווה ערך יותר מזולתו, אין עליונים ואין נחותים.

היום אני חוקרת בתחום הסוציולוגיה של החינוך את משמעות תפקיד המורה בהקשר חברתי. בעשור האחרון אני מנחה סטודנטיות וסטודנטים בעבודת מחקר, במהלכה עליהם לערוך שיחה פרשנית, קרובה ואינטימית, עם אדם אחד שחווה יחס אי־שוויוני כלפיו על רקע כלשהו (Bakshy, 2015). מטרת השיחה היא להבין את משמעות החוויה שחש האדם, ואז לספרה בפומבי, כדי לעשות מעשה – לערער הרגלי מחשבה, להוציא משיווי משקל תפיסות ודעות קדומות חבויות, לבחון אותן בביקורתיות ובאומץ ולעורר שיח שמטרתו לפתוח אופני חשיבה והתנהגות חדשים במרחב החברתי הישראלי. זהו מעשה של פוליטיקה מינורית (זהבי, 2010) – פוליטיקה שמתחילה ‘מלמטה’, מאדם אחד שהשתתף בפעולה, ואז עוד אחד ועוד אחת ועוד אחד – בניגוד לפוליטיקה של כוח עצום ומרכזי הפועל לשנות רעיונות ומעשים בבת אחת. השיחה האינטימית עם אנשים שחווים יחס אי־שוויוני מזמנת לנשות ואנשי החינוך העתידיים הזדמנות לבקר אצל עצמם ולבקר את עצמם; לברר מי הם אגב היכרות אמיצה עם התפיסות החבויות בהם, שמנחות את השקפת עולמם והתנהגותם כלפי הזולת בכיתה, בקהילה ובמרחב הציבורי. ניסיון זה עם תלמידותיי ותלמידיי יצר מקבץ רחב ועמוק של שיעורים חברתיים חשובים. שיעורים אלו סללו בפניי את הדרך למחקר שעליו מבוסס ספר זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יחס מפלה חמקמק”