יהלום אפוף עשן

שבע קריאות פסיכואנליטיות בסיפורים של אונורה דה בלזק. גי דה מופסאן, פרוסט, ברביי ד'אורווילי, פול ואלרי, אלבר לונדר.
"כפרויד כן לאקאן הוקיר את תרומתם של המשוררים לפסיכואנליזה. יתרה מכך, בהוראתו האחרונה הוא מציג את הקשר בין פסיכואנליזה ושירה והשימוש ששתיהן עושות בכפל משמעות, פשט ודרש, אומר והיגד 'כדי לתקוף את השימוש השגור בשפה.'
בכמה מקומות בסמינרים שלו מתייחס לאקאן באופן מפורש לוואלרי ומצביע על מה שגילה המשורר לפני הפילוסוף."

מקט: 4-644-1186

שבע קריאות פסיכואנליטיות בסיפורים של אונורה דה בלזק. גי דה מופסאן, פרוסט, ברביי ד'אורווילי, פול ואלרי, אלבר לונדר. "כפרויד כן […]

---

"מקום שרק לבני אדם יש רשות להיכנס אליו"[1]

"להראות את האמת, משמע לתת אילוזיה גמורה של האמת… אולי מן הראוי היה שריאליסטים בעלי כישרון ייקראו אילוזיוניסטים. הרי ילדותי הוא להאמין במציאות בשעה שכל אחד מאיתנו יש לו במחשבותיו וברגשותיו מציאות משלו."

גי דה מופסאן

"המשוגעים מושכים את ליבי, אנשים אלה חיים בארץ מסתורית, ארץ של חלומות משונים, בתוך ענן הטירוף האטום ששם כל מה שראו על פני האדמה, כל מה שאהבו, כל מה שעשו מתחיל מחדש בקיום מדומיין מחוץ לכל החוקים השולטים בדברים ומכוונים את המחשבה האנושית."[2]

הנובלה "הדוקטור הרקליוס גלוס" היא ללא ספק סיפור על שיגעון. מופסאן מתאר לנו את תהליך התדרדרותו הנפשית, את קריסת הזהות והתפרקות ה"אני" של גיבורו, הדוקטור הרקליוס גלוס, כתוצאה של הִקסמותו מהמֵטֶמפסיכוזה.[3]

שם המשפחה שהמחבר בחר להעניק לגיבורו — גְלוֹס — שנראה כי נגזר משמו של גיבור "קַנְדיד" של וולטר, פַּאנְגלוֹס,[4] וקרוב קִרבה סמנטית למושג גְלוֹסוֹלַליָה,[5] ואף בחירתו בשם הפרטי, הֵרַקְליוּס, המרמז אולי על הפילוסוף הֵרַקְליטוּס, כל אלה מלמדים על התצורה והסגנון של יצירה זו, שהיא מעשייה פילוסופית בנויה מפרקים ושופעת אזכורים תרבותיים, היסטוריים וספרותיים נוסח וולטר.

בנקודה זו ראוי לציין כי את "קנדיד" תיאר וולטר במילים אלה: "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759".[6]

בדומה לוולטר המלגלג ב"קנדיד" על האופטימיות, מלעיג מופסאן את המטמפסיכוזה, מבית מדרשו של פיתגורס, מגחיך עד לכדי אבסורד את האמונה הדתית־פילוסופית העתיקה כי לנשמה מגוון רחב של סוגי גוף שהיא יכולה לאכלס, כולל גלגולה בבעלי חיים.

מופסאן, שלימים יעיד על עצמו ויאמר: "נכנסתי לספרות כמטאור, אצא ממנה ממכת ברק",[7] מספר את סיפורו של הדוקטור הרקליוס גלוס, שמקדיש את חייו ללימודי ספרות, דוקטרינות מדעיות והיסטוריה ומחפש אחר האמת הפילוסופית. "הוא חיפש את האמת הפילוסופית" ועשה זאת באמצעות קריאת ספרים.

הגיבור, אדם שאת תואר הדוקטור שלו הוא חב לאילן היוחסין ולשושלת החברתית שבה גדל, "מלומד" שלא כתב מימיו דבר משל עצמו מלבד תרגום כתב היד שמצא באקראי, ושעליו מלגלג ידידו הרקטור באומרו ש"תרגומו המבדח, הדומה בקירוב לטקסט כמו שגיטרה דומה לטחנת רוח", מנכס לעצמו את הידע ש"גילה" כמו גם את זהות כותבו.

בעדינות ובדייקנות, כשהוא עובר מהקומי לטרגי ומההומוריסטי לאירוני וללא שמץ של סנטימנטליות, מוליך אותנו המחבר דרך המומנטים של התמוטטות ההזדהויות הדמיוניות שאפשרו לגיבורו, עד לרגע מסוים, לחיות חיים יציבים, פחות או יותר. חיים שהוקדשו לנבירה בספרים עתיקים בחיפוש קדחתני אחר האמת הפילוסופית.

בחיפושו אחר האמת האחת והיחידה, "מגלה" הדוקטור הרקליוס גלוס את פיתגורס ואת המטמפסיכוזה ונִשבה בקסם הרעיון של טרנסלוקציה של נשמות מיצור חי אחד ליצור חי אחר, או גלגול נשמות, הִקסמות שמביאה אותו עד טירוף. במהלך חקירתו ובאמצעות תעתועי המַראָה, הרקליוס גלוס מגיע אף להזדהות עם הקוף שאותו הוא מאמץ, קוף שהוא מייחס לו היבטים אנושיים ואומר עליו שהוא, "אדם נטול יכולת הדיבור".

הדוקטור גלוס מתגלה כסובייקט הכופר ב"סירוס", שמסרב להסכים לקבל את חסרונו לתמיד של אובייקט הסיפוק הראשוני. הוא מערער על הקטגוריות והחוקים המארגנים את העולם, מרוקן את השפה ממשמעות, ממלא את הרִיק שנוצר בוודאות פסיכוטית ובורא עולם שאין בו הפרדה בין החיצוני והפנימי.

וכך, גם כאשר הוא מתפכח מהמטמפסיכוזה, הרקליוס גלוס נותר פסיכוטי, דלוזיונלי. דלוזיה שעליה אומר פרויד שבדומה לטלאי באה לכסות את האזור שבו היה במקור קרע בין ה"אני" לבין העולם החיצוני.[8] מול האחר — הכפיל, שטוען לעומתו על בעלות על המטמפסיכוזה, גלוס יוצא נגד החיות, אותן חיות שקודם לכן קידש, ועושה זאת באותו להט מטורף.

את נקודת הפריצה של הפסיכוזה אפשר למקם אחרי החלום שמקדים את מציאת כתב היד. "וחלום זה נראה למלומד הרקליוס כהודעה רבת משמעות. על מה התריעה ההודעה?… ובמה הייתה רבת משמעות?… הדוקטור לא ידע לבטח, אך בכל זאת ציפה למשהו".

על פי מפת הדרכים שמספק לנו לאקאן[9] להבנת התופעות האלמנטריות של הפסיכוזה, הרקליוס גלוס מצביע על כך שקיימת משמעות שהוא אינו מודע לה, אך היא כופה את עצמה עליו כוודאות, כלומר העובדה שמדובר בסימן שנשלח אליו מ"האחר", ש"זה מדבר אליו" — אף שהוא אינו יודע מהו המסר — אינה נתונה לשום דיאלקטיקה.

מופסאן הצעיר נאמן להצהרתו המאוחרת כי "מטרת הרומאניסטן אינה כלל בזה שיספר לכם איזה סיפור מעשה, כדי לשעשע או לזעזע אתכם אלא בזה שיביאכם לידי מחשבה, להשיג את משמעותם העמוקה והסמויה של האירועים."[10]

ברוח הצהרתו זו, כל קריאה חוזרת בנובלה הפנטסטית הזאת חושפת רבדים חדשים של משמעות, עומק ויופי הממתיקים את מרירותו של הסיפור ומטשטשים את הגבולות בין סדר ואי־סדר, בין תבונה ושיגעון, משהו בבחינת "אנוש הנני וכל דבר אנושי אינו זר לי", כאמירתו המפורסמת של המחזאי הרומי פּוּבְּליוּס טֵרֶנטיוּס.[11]

אך יותר מכל מגלים רבדים אלה את יכולתו יוצאת הדופן של מופסאן לתאר לנו דמות רדופה, דחויה ומנוכרת בעולם קר ואדיש, חף מאלוהים. מופסאן מסיר אחת לאחת את ההגנות שמספקות לנו מראיות העין כדי להציג את האמת כאילוזיה, כפיקציה, ולומר לנו שבמחשבותיו וברגשותיו של כל אחד מאיתנו שוכנת מציאות נפשית ייחודית לו. הגיבור מפנה עורף לתביעותיה של המציאות החיצונית ומציב במקומה מציאות חדשה, עד למפגש הבלתי נמנע שלו עם הטרגיות של ההרס והכיליון.
***

הנובלה "הדוקטור הרקליוס גלוס", הנמנית עם יצירותיו הראשונות של מופסאן, נכתבה ככל הנראה בסוף שנת 1875 בהיות המחבר בן עשרים וחמש. היה זה כשנתיים לפני שהמחבר אובחן כחולה בעגבת. ב־1891 מופסאן ניסה להתאבד וב־1893 הוא נפח את נשמתו אחרי שמונה עשר חודשי אשפוז בבית המחסה לחולי נפש של הפסיכיאטר דוקטור אמיל בְּלָאנְש, מי שהיה רופאם של אישים נוספים, ביניהם ז'ראר דה נֶרוָואל, תֵאוֹ ואן גוך, שארל גוּנוֹ ואחדים מבני משפחת האינטלקטואלים המפורסמת, משפחת הלוי.

ב־23 בנובמבר 1890 מעיד אדמון דה גונקור: "נדהמתי מפני מראהו הרע של מופסאן. רזונו, לובן עור פניו וקיפאונו החולני של מבטו. נדמה לי כי לא יאריך עוד ימים בעולם הזה".[12]

בקטע מ־17 באוגוסט 1892 מדווח דה גונקור: "ברכבת, בדרך לסן־גראסיין, בשעה שהעיתונים מודיעים כי מצב בריאותו של מופסאן הוטב, מספר לי איריאר[13] על שיחה שהייתה לו בימים אלה עם דוקטור בלאנש. מופסאן, לדברי הרופא, מדבר ימים שלמים עם אנשי שיחה מדומיינים ועם בנקאים, סרסורי בורסה ואילי כסף. וד"ר בלאנש מוסיף ואומר: 'שוב אין הוא מכירני, הוא מכנני בשם דוקטור אך הנני בעיניו סתם דוקטור, ולא דוקטור בלאנש.' ודה גונקור מוסיף: 'הוא (דוקטור בלאנש) תיאר את דמותו העגומה של מופסאן ואמר כי פניו עכשיו כפני משוגע אמיתי שמבטו תועה ופיו רופס'."[14]

על התפתחות המחלה והסבל הנורא שהיא מועידה לקורבנותיה אפשר לקרא בספרו של אלפונס דוֹדֶה, "בארץ המכאוב".[15]
***

הפסיכואנליזה הלאקאניאנית גורסת שאין להבין את השיגעון מבלי לגשת לבעיית השפה. הדוקטור גלוס הוא איש של שפות, איש לשון שנידון לגלוסולליה ועל כן לא יהיה זה מופרך להניח כי יצירה זו מתייחסת בין היתר לסוגיית השפה המייחדת את היצור האנושי ומבדילה אותו מהחיות. ההבדל בין מה שמכונה "שפת החיות" לבין השפה האנושית הוא ששפת החיות אינה מאפשרת דו־משמעות, בעוד שהדו־משמעות ומשחקי הלשון הם שמכוננים שפה.

הדוקטור המלומד מציג פרספקטיבה אירונית ביחס לשפה באומרו ש"סולם בעלי החיים החל בדרגות הנחותות מן הנחש או מן החזיר והסתיים בקוף 'שהוא אדם נטול יכולת הדיבור'." על זה עונה ידידו הרקטור "כי לפי אותו אורח מחשבה, הרקליוס גלוס לא היה אלא קוף שניחן ביכולת הדיבור".

לשפה יש אפקט של אִיוּן: "המילה היא רצח הדבר" (בהסתמך על פרידריך הֵגֶל) — זאת אחת הטענות הראשונות בהוראתו של לאקאן, ממנה משתמע שהסמלי נפרד מהממשי. בפרספקטיבה של גיבורנו המילה אינה המוות של הדבר. היא הדבר עצמו.

הדוקטור הרקליוס גלוס אינו קורא את היצירה שגילה כטקסט "מוצפן" שיש לפענח את משמעותו אלא כמערכת פורמלית, כפרוטוקול מחולל ודאות. הרקליוס פועל כאֶתנולוג המשרטט את מסלול התפתחותו של האדם, משחזר את ההיסטוריה האנושית ומנסח חוק של תרבות והכללה בנוגע לטבע האדם. מנקודת מוצא זו הוא גם מתחיל לחפש את מחברו של כתב היד שנכתב ברומא בשנת 184 לספירה.

באחד המקומות בנובלה, שבו מתייחס מופסאן באופן ישיר לסוגיית השפה, הוא מתאר למעשה את הפסיכוטי כמי שמדבר איתנו על אודות השפה, על אודות מהי השפה. "לילה אחד, בעודו מתפלסף עם כבוד הדיקן, אמר לו: 'כה צודקים, ידידי, הטוענים כי האמת שוכנת בתוך באר… הדליים יורדים בזה אחר זה כדי לשלות אותה ולעולם מעלים רק מים צלולים… אני מניח לך לשער,' הוסיף בפקחות, 'איך אני מאיית את המילה דליים.' זה משחק המילים היחיד ששמעו מפיו אי פעם".

מופסאן מדגים את מבנה יחסו של הדוקטור הרקליוס גלוס לשפה, מבנה החותר תחת הפער שקיים בין מה שאומרים ומה שקוראים. הוא אינו מקבל ש"המסמן" ו"המסומן"[16] אינם הוֹמוֹלוֹגיים, ויוצא נגד היעדר החפיפה בין המילה והאובייקט. הרקליוס מבודד את האות, משנה את האִיוּת של המילה המדוברת, כלומר מעביר אותה לכתב, כדי ליצור זהות בין מה שנאמר למה שנכתב, כל זאת כדי להעניק לנאמר מובן אחד, חד משמעות שהיא גם כל המשמעות

בספרו "הבדיחה ויחסה ללא־מודע" מצטט פרויד את שקספיר: "בדיחה מוצלחת לנה באוזנו של השומע, לא על לשונו של הדובר אותה".[17] כדי שייווצר חידוד לשון, או בדיחה, צריך שהמסר לא יופיע בצורה הקבועה והמוכרת בקוד, אבל בעיקר שהאחר שאליו הוא מכוון יגיב אליה בצחוק. האם זה משחק מילים? חידוד לשון? ייתכן, אך זוהי בדיחה לא מוצלחת במיוחד כי היא אינה פותחת פתח למובן חדש אלא דווקא עוצרת את תנועת המשמעויות.

בדוגמה אחרת מופסאן מספר על הרקליוס המרבה לצטט את פּוֹלִין, גיבורת מחזהו של קורנֵיי: "אני רואה, אני חש, אני מאמין, אני מאוכזב".[18] ובכל פעם משסע אותו הרקטור ומעיר לו שאת המילה "מאוכזב" יש לכתוב בשתי מילים בצירוף סימן הריבוי בסוף: אני רואה, אני חש, אני מאמין — כלומר אני נמנה עם המרוּמים". הרקליוס אינו שומע את משחק המילים של הרקטור והן אינן משסעות אותו, הדוקטור המלומד הפריד את עצמו מהאפקטים של המשמעות.[19]

מהדיון בשפה נגזר גם היחס לגוף. התגלית של הפסיכואנליזה היא שהשפה משנה את הפרט האנושי אפילו ברמת הגוף, האדם חושב הודות למבנה מסוים, זה של השפה, המבנה השׂפתי הוא שיוצר גם את גופו, "גוף שאין לו כל קשר לאנטומיה", אומר לאקאן בטקסט "טלויזיה".[20] מופסאן מתגלה כבעל חושים פסיכואנליטיים מחודדים בהתייחסו לגופו של הדוקטור.

"כאשר שב הדוקטור הרקליוס לביתו בערב, הוא היה בדרך כלל הרבה יותר שמן מאשר ברגע שיצא ממנו. זאת מפני שכל אחד מכיסיו, והיו לו שמונה עשר, היה מלא וגדוש בספרי פילוסופיה עתיקים שאך זה רכש בסמטת היונים העתיקות; והרקטור החומד לצון טען כי אם כימאי היה מנתח אותו ברגע ההוא, הוא היה מוצא כי הנייר הישן מהווה שני שלישים בתרכובת של הדוקטור". גם ידידו הדיקן מתאר את גופו "שהוא ודאי נשכח, במשך מאות רבות, בין דפיו של ספר אִין־פוליו, לצד ורד וסיגלית, כי הוא היה תמיד מגונדר מאוד ומבושם מאוד", ורקטור האוניברסיטה אמר: אם הוא לא היה הדוקטור הרקליוס המלומד הוא היה משמש לבטח כסכין מכתבים מצוין".

תיאורים אלה של גופו כגוף העשוי מניירות ישנים, ספרים וטקסטים עתיקים הם תוצאת ההזדהות של הדוקטור הרקליוס גלוס עם האובייקטים שאותם הוא חוקר.

רעיון דומה אפשר למצוא בסיפורו של מלוויל "בארטלבי הלבלר" מ־1853.[21] המספר מסביר את ה"הייתי מעדיף שלא" התמידי של בארטלבי כתוצאה מעבודתו הקודמת כפקיד במחלקת הדואר שעסק באיסוף ושרפה של מכתבים מתים, מכתבים שאין להם נמען. מלוויל מקשר בין גורלו של בארטלבי לגורלם של המכתבים על בסיס הזדהות, שבסופו של דבר תוביל לכליאתו ולהיעלמותו מהעולם.

את האופי הממית שיכולה לקבל ההזדהות אפשר למצוא גם בסיפורו של בורחס "ספריית בבל" מ־1941.[22] המספר, ספרן שנולד בספרייה וחי בה כל חייו, מתקין את עצמו למות בין כתליה לאחר שכילה את חייו בחיפוש אחר ספר שהוא התמצית של כל הספרים — "הספר המכיל כול".

"הדוקטור הרקליוס גלוס", נובלה שנכתבה בתחילת דרכו הספרותית של מופסאן, מכילה בתוכה שאלות יסודיות על אודות המבנה הנמצא ביסוד חיי הנפש של האדם. גם כשהוא מבקר למדנות פילוסופית ואסכולות הגותיות, עניינו העיקרי הוא ההתרחשויות הנפשיות, ההגיגים, החלומות והפחדים של בני האדם והוא עושה זאת מתוך היכרות עמוקה עם הזרות, האלביתיות[23] והחרדה.

בסיכומו של דבר, השיגעון הוא מנת חלקו של האדם. בהזיה יש יסוד אוניברסלי והיא שייכת לקליניקה המבחינה בין היצור האנושי ובין בעל החיים משום שהיא קשורה להיותנו יצורים מדברים הלכודים בשפה. אף שיש מן המשותף בין האדם והחיה ואף שאפשר להשפיע על החיות ולשנות את התנהגותן, את תפקודיהן וזאת באמצעות הביות והאילוף, החיות אינן משוגעות. כמאמרו של לאקאן: "פרט לישויות המדברות אין קיום ללא מודע… הסוג הנותר, הן החיות חולות הגעגוע לאדם, הנקראות משום כך החיות של האדם, ובשל סיבה זו עצמה הן אמנם סובלות מרעדים סיסמים קצרים מן הלא מודע".[24]
***

בסצנת הסיום של הנובלה אנו רואים את פיתגורס, כלבו הנאמן של הדוקטור הרקליוס גלוס, מיילל ליד חומות בית המשוגעים… "מבקש שייפתחו בפניו דלתות הבית הזה, מקום שרק לבני אדם יש רשות להיכנס אליו". סצנה זו והמשפט הנועל את הסיפור מזכירים לנו כי נחת הרוח שמעוררת בנו יצירת פיוט מקורה בצמצום המרחק בין ייחודיותו של המשורר והמהות האנושים הכללית. המשורר ביצירתו משחק לפנינו את משחק דמיונו, ו"יוצר בשבילנו את האפשרות ליהנות מכאן ואילך בעצמנו מהזיותינו שלנו בלא מוסר כליות ובלא בושה".[25]

מארס 2020
[1] מתוך גי דה מופסאן, "הדוקטור הרקליוס גלוס", מצרפתית: אביבה ברק־הומי. נהר ספרים, 2020. [העורך].[חזרה]
[2] גי דה מופסאן, "מאדאם אֶרמֶה", בתוך "השָׁמכָּאן", מצרפתית: אביבה ברק. הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1999. [כל ההערות הן של המחברת אלא אם צוין אחרת].[חזרה]
[3] Metempsychosis, תהליך של מעבר הנשמה של יצור חי כלשהו מגוף אחד לגוף אחר. דעותיהם של פילוסופים קדומים שונים על תופעה זו היו מגוונות. לדוגמה, הרקליטוס ותלמידיו מדברים על היררכיה שבה נשמתו של אדם יכולה לעלות או להתנשא, בהתאם לדברים שהוא עושה בחיים האלה. פילוסופים נתנו לעיתים קרובות מבנה ברור לתהליך זה וטענו כי למען הטוב בחיים הבאים הנשמה תהיה רשאית לעבור לגוף של ישות גבוהה יותר או של אדם לחיים בתנאים נוחים יותר. עבור מעשים רעים להפך, אדם יכול להיות כלוא בגוף של חיה. פיתגורס בתורו תפס את המטמפסיכוזה כאגדה, בדיה מיתולוגית. ועם זאת לדבריו אדם שמאמין בגלגול נשמות לא יתפתה לנהל אורח חיים לא צודק.[חזרה]
[4] פאנגלוס, המורה החכם, האורים והתומים של קנדיד, בחיבור הסאטירי של וולטר.[חזרה]
[5] glossolalia, דיבור לא מובן או חסר פשר שהוא תוצאה של אקסטזה דתית או של הפרעה נפשית.[חזרה]
[6] "קנדיד, או: האופטימיות", מצרפתית והוסיף הערות דורי מנור, תל אביב: פן, המפעל לתרגום ספרות מופת, 2006.[חזרה]
[7] דברים שאמר מופסאן לידידו המשורר ז'וזה מריה דה הֵרֵדיָה ב־15 בנובמבר 1890. דה הרדיה הזכיר אותם בטקס הסרת הלוט מפסלו של מופסאן ברוּאָן ב־17 במאי 1900.[חזרה]
[8] זיגמונד פרויד, "נוירוזה ופסיכוזה", 1924. בתוך "הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה", מבחר כתבים א', מגרמנית דנית: דותן, הוצאת רסלינג, 2007.[חזרה]
[9] ז'אק לאקאן, (1901–1981). פסיכואנליטיקאי צרפתי, רואה עצמו כממשיכו של זיגמונד פרויד, ומגדיר את תורתו שלו כחזרה לפרויד.[חזרה]
[10] מתוך מאמרו של מופסאן "התפתחות הרומן במאה התשע־עשרה", בתוך "ספרות העולם, לכסיקון", יוחנן טברסקי, דביר ועם עובד, תשכ"ג.[חזרה]
[11] Homo sum, humani nihil a me alienum puto במקור, פובליוס טרנטיוס (195–159 לפנה"ס).[חזרה]
[12] בתוך "מיומני האחים גונקור", עברית: א. שלונסקי, ספרית פועלים, 1945.[חזרה]
[13] לצערנו לא הצלחנו לאתר במי מדובר.[חזרה]
[14] ראו הערה 12 לעיל.[חזרה]
[15] אלפונס דודה, "בארץ המכאוב", פתח ואחרית דבר: ג'וליאן בארנס, מצרפתית: מיכה פרנקל, נהר ספרים 2006.[חזרה]
[16] מונחים מתחום הבלשנות שנטבעו על ידי פרדינן דה־סוסיר. המסמן הוא הצליל — המילה עצמה. המסומן הוא המשמעות שלה.[חזרה]
[17] זיגמונד פרויד, "הבדיחה ויחסה ללא־מודע" (1905), תרגום: רן הכהן, עריכה מדעית: ד"ר יוסף שוורץ, ד"ר ערן רולניק. מבחר כתבים, ג. רסלינג, 2008.[חזרה]
[18] Pauline, דמות במחזהו של פייר קורניי "פּוֹלִִייֵקט" (Polyeucte, 1641). דברים אלה מצוטטים גם בכתבי וולטר.[חזרה]
[19] בצרפתית משחק מילים: des abusés במקום désabusé.[חזרה]
[20] ז'אק לאקאן, "טלויזיה", תרגום: ב"צ בן־משה, כפר סבא: חנות הספרים, 1992.[חזרה]
[21] הרמן מלוויל, "בארטלבי הלבלר", תרגם: אברהם יבין, בתוך "הסיפור האמריקאי הקלאסי", אנתולוגיה בעריכת משה רון, עם עובד, 2012.[חזרה]
[22] חורחה לואיס בורחס, "ספריית בבל", תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, בתוך "בדיונות", הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 2002.[חזרה]
[23] Das Unheimlich (ז' פרויד, 1919). תחושה שיסודה במוכָּר, שהיה בשעתו ידידותי, אינטימי וביתי — והפך למקור של מועקה ואיום. ראו מסתו של זיגמונד פרויד "האלביתי", תרגום ד"ר רות גינזבורג, מבחר כתבים ח', הוצאת רסלינג, 2012.[חזרה]
[24] ראו הערה 20 לעיל.[חזרה]
[25] זיגמונד פרויד, "המשורר וההזיה", בתוך "מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה", תרגם אריה בר, הוצאת דביר, 1997.[חזרה]