כשהפרופסור הנודע רומן אנדרסון מוזמן לסוף שבוע במלון מבודד בחברת כוכבים הוליוודיים – הוא מרגיש על גג העולם. אך מפגש […]
פתח דבר
האורחת הקבועה החנתה את מכוניתה ברחבת החניה של בית החולים הפסיכיאטרי ‘קפיטל דיסטריקט’ ונכנסה פנימה בצעדים בוטחים. כהרגלה, עשתה פעמיה הישר לקומה השניה, לחדר 218. ידה הימנית אחזה בסלסלת דובדבנים, הפרי האהוב על אחותה. היה אהוב, ליתר דיוק. בשנים האחרונות רייצ’ל לא התרגשה משום דבר.
היא עלתה לקומה השנייה ברגל, מתעלמת מהמעלית הסמוכה, אך מייד כשדרכו רגליה במבואת הקומה, חשה שמשהו אינו תקין. אי-סדר יוצא דופן שרר במבואה ואף אחות לא ישבה בקבלה, דבר חריג כשלעצמו. היא הרגישה מעין דקירות בלבה ופעימותיה גברו. היא החישה את צעדיה, מבטה מנסה לאתר מה לא בסדר, עד שקפאה במקומה. בקצה המסדרון, סמוך לחדרה של רייצ’ל, היתה התקהלות של רופאים ואחיות. אחת האחיות, רוברטה, הבחינה בה ומיהרה לקראתה במבט מבועת.
היא קפאה על מקומה בזמן שרוברטה חצתה את המסדרון הארוך. בלי משים הרפתה אחיזתה מסלסלת הדובדבנים שנפלה על הרצפה, והדובדבנים התפזרו לכל עבר, חלקם נמעכים ומשפריצים את דמם האדום כמו במשיחות מכחול אקראיות.
“מה קרה? קרה לה משהו? היא עשתה לעצמה משהו?” מילותיה בקושי נפלטו מגרונה כשרוברטה כבר עמדה כמעט לידה.
“בואי איתי, בואי נשב רגע בצד, בואי ניכנס לחדר שלי”, רוברטה אחזה במרפקה וניסתה להוביל אותה, אבל היא ניערה ממנה את היד. “מה קרה? תגידי לי מה קרה מייד, אני דורשת לדעת מה קרה”, היא לחשה בזעם והחלה לצעוד לעבר חדרה של רייצ’ל.
“לא, לא, אל תיכנסי לשם, לא כדאי לך… אל תתנו לה להיכנס לשם”, צעקה רוברטה לעבר שאר האחיות מאחורי גבה. “היא מגיעה, היא מגיעה, תשמרו עליה”.
שתי אחיות מיהרו לעברה, חוסמות בגופן את דרכה. האחות הראשית, הנרייטה, אישה כבדה ומוצקה בחלוק לבן ושיער אסוף לאחור, פניה אדומות ועיניה דומעות, אחזה בה בכוח ועצרה אותה.
“אל תיכנסי לשם, יקירתי, אין לך מה לעשות שם, אני כל כך מצטערת…” היא ניסתה להיחלץ מאחיזתה של הנרייטה, אבל כוחה עזב אותה. היא חשה איך הדם קופא בוורידיה ואיך חולשה שכמותה לא הכירה עוטפת את כל איברי גופה. ידיה הושטו לכל עבר, מנסות לדחוף את הנרייטה ממנה, לגשת בכל זאת לרייצ’ל, לראות במו עיניה, אבל הנרייטה היתה חזקה ממנה. “היא מתה… לא הצלחתי לשמור עליה… היפה שלנו הלכה… היא מתה…”
מעולם לא צרחה לפני כן, אבל הפעם בקעו מגרונה זעקות שבר איומות שהרעידו את המחלקה. המחלקה שהתרגלה למחזות אימה ולרגעי משבר נוראיים. המחלקה שקירותיה ספגו את כל העצב שבעולם. היא זעקה וייבבה וצרחה עד שלא יכלה עוד.
1
ג’ואי נכנס לאט ובשקט על קצות אצבעותיו אל חדרו של אביו. החדר עצמו היה ריק. הארי מיטשל נמנם במרפסת, קסקט ישן שמוט על עפעפיו, מתמסר לשמש החמימה ולציוץ הציפורים.
ג’ואי המשיך לפסוע בצעדים חרישיים. הוא התקרב אל השידה, שם נחו בקערת אגוז קוקוס מפתחות הרכב של הארי, ג’יפ לבן משומש אבל שמור בהחלט. רגע לפני שהרים את המפתחות אימץ ג’ואי את אוזניו, מוודא שאביו לא התעורר. חיוך שבע רצון נמתח אל זוויות פיו והוא סידר את בלוריתו השחורה והפרועה. בנשימה עצורה לקח בזהירות את המפתחות. בו ברגע נשמעו נביחות רמות, ממש מתוך החדר, והוא ניתר בבהלה. הנביחות נמשכו וג’ואי הבחין ברמקול הקטן שהפיץ את הרעש. הוא הפנה את מבטו לאביו, שהמשיך לנמנם אבל מלמל – “אתה יודע שהג’יפ מחוץ לתחום. עכשיו צא החוצה ותן לי לישון”.
ג’ואי יצא למסדרון וקילל בשקט. אבא שלו הקליט את קלינט נובח. נו באמת. הוא נעמד על מקומו. בטנו קרקרה, זה הזכיר לו שהוא באמת צריך כבר להוציא את הכלב לטיול. נחוש כמי שזה עתה קיבל החלטה גורלית, הוא השיב לאוזניו את האוזניות שנחו על צווארו, הפעיל שוב את החדש של בוב סינקלייר, ופנה לכיוון מטבח בית המלון. הוא תהה מה הכינה מלאני הפעם לשעת התה עבור האורחים שהתארגנו לקראת סיום חופשתם.
בית המלון ‘שלוות נצחים’ נמצא בלב קרחת יער גבוהה, מוקף עצים, הרחק מכל יישוב, מרחק שעה נסיעה מהעיירה הקרובה צ’זוויק, ולמרות שמו הבלתי מוצלח בעליל, נחשב מוצלח בהחלט. בעליו, הגרשווינים, בני זוג בשנות החמישים לחייהם, ניהלו אותו במסירות ובאהבה. הם היו קפדנים ודקדקנים ולא חסכו דבר מאורחיהם. שישה עשר חדרים בלבד היו במלון, זהים לחלוטין זה לזה: מיטת קינג סייז רחבה, רכה ונעימה אבל קשיחה במידה הנכונה, מצעים מלטפים, שמיכת פוך עבה שהבטיחה שנת לילה טובה, אמבט נקי ומצוחצח, מקרר קטן מאובזר בכל טוב ומרפסת צרה שמספיקה בדיוק כדי ליהנות מנוף היער לקראת השקיעה או עם עליית קרני הבוקר הראשונות.
בית המלון חייב את אורחיו להפקיד בקבלה את הטלפונים הניידים, את המחשבים הניידים, ולמעשה כל מכשיר אלקטרוני אחר ששימש לתקשורת עם החוץ, מייד עם הגעתם למלון ועד העזיבה. עם הזמן, הכלל הזה הפך להיות גורם המשיכה של המלון הקטן.
מרפסות החדרים היו מחוברות זו לזו, כך שהאורחים בשתי קומות המלון יכלו בקלות להיפגש ולנהל שיחות בעת שהותם שם. גם שאר שטחי המלון הזמינו בילוי חברתי משותף. המדשאות הרחבות גבלו בעצים עבותים, ובריכה כחולה וצלולה כמראה הוקפה בכיסאות נוח ושמשיות. בלובי המתינו כורסאות רכות שהזמינו לשקוע בהן, ולידן ניצבה ספרייה מעץ אלון גדושה בספרי מסעות, אומנות, תרבות, היסטוריה וקולינריה. בסמוך הונחה מכונת קפה משוכללת ושקטה לשימוש עצמי, ומעבר לה שכן הבר של ג’ורג’ גרשווין, ששמח על כל הזדמנות ללגום כוסית עם מי מאורחיו. אשתו דורותי, לעומת זאת, שכונתה דוטי בפי כל, ואף הציגה עצמה כך, נמצאה כל העת בתנועה. תמיד הייתה מוצאת לאן ללכת, מה לעשות, היכן לתקן ומה לשפר. בעת ובעונה אחת הייתה מחלקת הוראות לכובסת, מתכננת את תפריט ארוחת הערב, מפקחת על העובדת החדשה בדלפק, בודקת הזמנות, מטפלת בשיווק, מסלקת גרגירי אבק סוררים מאחד החלונות ומוודאת שמוזיקת הרקע תהיה בדיוק בעוצמה הנכונה. שני בני הזוג היו חביבים ומסבירי פנים. עברם, עם זאת, נותר תמיד עלום בפני האורחים. איש לא ידע היכן היו ומה עשו בטרם התמקמו בגן העדן שבלב היער.
מתוך שישה עשר החדרים, חדר אחד אויש בקביעות על-ידי הארי מיטשל ובנו ג’ואי. הארי היה בן 66, רעמתו מוזהבת ושערו מלבין רק בצדי הראש, עיניו כחולות בהירות, חדות מבט, מחשבתו מהירה אך תגובותיו איטיות. לפני שלוש שנים, כשמתה אשתו, עוד קיווה שהעבודה תסייע לו להתגבר על האובדן. אולם כבר לאחר החקירה הראשונה, שבה נכשל כישלון מהדהד כשאיבד תחת ידיו חשוד מרכזי בשוד, החליט לתלות את הנעליים ולפרוש מהמשטרה. הוא השאיר מאחור את דירתם המשותפת, מסר את הריהוט ואת הבגדים, ארז מזוודה אחת, לקח את ג’ואי, שהיה אז בקושי בן 14, ושקית גדולה של מריחואנה, שאותה קיבל עם מרשם לטיפול בדיכאון שלו, ונענה להזמנתם של הזוג גרשווין, שחבו לו טובה ישנה, לבוא ולנוח במלון.
הימים חלפו, הארי התמכר לשלוות המלון ושכח כמעט לחלוטין את השעות הארוכות ואת השגרה המייגעת שמילאה את רוב חייו – חקירות עבריינים, איתור רמזים, איסוף ראיות, וגם כמובן הפוליטיקה הפנימית במשטרה, אליה מעולם לא התרגל. אחת לכמה זמן קיבל על עצמו חקירה פרטית כזו או אחרת באזור. השמועה שבלש בכיר בדימוס חי במלון הביאה לקוחות מעת לעת. הוא קיבל עבודות בעיקר כדי לשמור על כושר. כך או כך, תמיד העדיף לחזור אל המרפסת, אל כיסא הנוח ואל מכשיר האידוי שקנה לא מזמן, שאפשר לו לעשן בנחת את המריחואנה שלו, בלי עשן, כמעט בלי ריח ובלי שאלות מיותרות. כן, ההרגל הזה, שאימץ לאחר מות אשתו, הסב לו נחת. למעשה, בלעדיו לא הצליח להירדם בלילות.
הניסיון של ג’ואי לסחוב את הג’יפ שעשע אותו. הארי ידע שבחר עבור בנו מסגרת חיים יוצאת דופן. חיים בבית מלון מבודד אינם הדבר האידיאלי עבור נער מתבגר. אבל מצד שני, יש דברים יותר גרועים. מאז מות אשתו, הוא הפסיק להקשיב לעצות של אחרים. הוא רק רצה שקט. ג’ואי מצידו בילה שעות מול המחשב, ובכל פעם הפתיע את הארי עם פיסות מידע שהותירו אותו מלא הערכה.
בחודשים האחרונים הצטרפה אליהם גל, צעירה ישראלית בת 23 שנסעה לטייל באמריקה לאחר שירותה הצבאי. באחד מטיוליה תעתה ביערות שהקיפו את המלון ונכנסה בשעריו, בשיער פרוע ובבגדים מרושלים, תיק גב גדול על גבה. היא הייתה תמירה ויופיה ניכר למרות הרישול. כבר בערב הראשון עמד הארי על פקחותה, ולאחר ששמע על ניסיונה במשטרה הצבאית בישראל, הציע לה לעזור לו מדי פעם בחקירותיו. הוא הרגיש רגשות אשם על שהזניח את מסורת החגים היהודיים לאחר שאשתו מתה. לה זה היה חשוב וג’ואי אהב את החגיגות, אבל אחרי מותה הרגיש שזה למעלה מכוחותיו. הוא חשב שגל תוכל לחזק את הקשר של ג’ואי לשורשים של אמו. היא מצִדה נהנתה מלינה בבקתה צדדית בשטח המלון, מהכנסה צנועה, מאוכל טעים ומהטיולים שערכה בשעותיה החופשיות.
אחר הצהריים הזה היה שונה מהרגיל. למחרת אמור היה המלון להתמלא בשחקני קולנוע ידועים מהוליווד לקראת הפקה של סרט חדש. דני מקגווייר, ג’סיקה ג’ונס ואמנדה מייפייר, שחקנים צעירים ששמם כבר גדש את מדורי הרכילות, עמדו להגיע למלון. הגברת גרשווין לא חדלה להמטיר הוראות לכל עבר.
* * *
מלורי סימנס פרצה בצחוק מתגלגל, “מעניין אם הבוסית מכינה לנו משחקי חברה”. היא ישבה להפסקת אוכל קצרה עם חברותיה לעבודה – מגי וראיין. במשרד של קלי מילר כל ההפסקות היו קצרות, אם בכלל היו הפסקות. הן עבדו כמעט מסביב לשעון. “חמש שנים אני כאן, ופעם ראשונה שהיא מפנקת אותנו בחופשה משותפת”, אמרה מלורי לאיימי, העובדת החדשה.
“אני מקווה שזו באמת תהיה חופשה”, אמרה ראיין. “על מה יש לנו לדבר איתה? מעולם לא דיברתי איתה על שום דבר חוץ מעבודה…”
“אולי היא רוצה לשנות את זה”, אמרה מגי.
“או שכמו שהיא אמרה, אולי זה פשוט בונוס על ההצלחה בפרויקט של גילברט”, השיבה מלורי בחיוך, “היא בטח הרוויחה שם המון כסף”.
דיויד גילברט היה סמנכ”ל בכיר ב”דרימלנד”, חברה בורסאית שמכרה תמרוקים בכל רחבי ארצות הברית. הוא נעצר בחשד להרצת מניות ובשל כך הפיל את שווי המניה של החברה, בנוסף לנזק החמור שגרם לשמה הטוב. מועצת המנהלים של החברה היתה בהיסטריה. קלי יעצה להם למזער נזקים – לפטר את גילברט במסיבת עיתונאים בשידור חי, וכשעה לאחר מכן שיחררה לשני כתבים שונים מעיתונים שונים פרטים עסיסיים וצהובים על שני בכירים בחברות מתחרות, פרטים מהסוג שהחוקרים הפרטיים שהעסיקה על בסיס קבוע דאגו להשיג עבורה לשעת הצורך. האחד צולם יוצא מחדר במלון לאחר שנרשם בו בשם בדוי וניהל בו רומן עם נער ליווי מוכר, והשני צולם במצבים אינטימיים עם בכירה אחרת באותה חברה במהלך כנס בינלאומי באירופה. כל זה בתזמון מושלם. תוך זמן קצר עברה התקשורת לחגוג על השערוריות החדשות, ופרשיית גילברט נשכחה מהציבור.
הן קראו לה הבוסית. היא אמנם היתה רק בת 38 אבל הקריירה שלה היתה מטאורית, בין היתר בשל מוכנותה לעשות דברים שאחרים לא היו מוכנים לעשות. כל הבנות שהעסיקה היו צעירות ממנה בערך בעשור ורחשו לה יראת כבוד. היא היתה קשוחה וניהלה ביד רמה את המשרד שלה לייעוץ אסטרטגי, שהיה ידוע במומחיותו בניהול מצבי משבר. לאחרונה הן שמו לב שהבוסית השקיעה במראה החיצוני שלה – שינתה תסרוקת, צבעה את שערה, נראה שגם עשתה מתיחת פנים קלה באזור הגבות והשפתיים. היא אפילו שינתה את סגנון הלבוש שלה והחלה להופיע במשרד בבגדים נועזים יותר, עדכניים יותר. הן לא ידעו על חייה הפרטיים דבר. נראה שהיא חיה את כל חייה במשרד. תמיד הגיעה אליו ראשונה ויצאה ממנו אחרונה. אבל אין ספק שמשהו טוב קרה לה לאחרונה.
ואז גם הגיעה ההודעה המשמחת על החופשה.
גווין נכנס לחדר הישיבות, “היא עולה במעלית, קדימה, תתארגנו מתוקות”. גווין היה יד ימינה של קלי ושלט ללא עוררין באדמיניסטרציית המשרד. חוץ מזה הוא גם היה הומוסקסואל מוחצן.
הבנות החלו להתקפל. “חבל שאתה לא בא איתנו”, אמרה מגי, “יהיה משעמם שם בלעדיך”. עוד בטרם הספיק להשיב לה, קלי נכנסה בסערה.
“הי בנות, רק התחיל היום וכבר התעייפתן? מלורי, מה עם השביתה אצל ג’קסון? הוא מתקשר אליי כל חמש דקות, טיפלת בזה?”
“כן בוס”, קפצה מלורי על רגליה.
“גווין, קפה”, פקדה קלי בדרכה לחדרה.
* * *
“…לסיכום, המקרה של ג’יימס הרלי מדגים את המתח המובנה בין חופש הביטוי מצד אחד לבין הצורך לשמור על רגשותיו של הציבור הרחב מצד שני. אני ממליץ לכל אחד לחשוב לעצמו היכן הוא נמצא על הקשת הזו. ניפגש ביום שני, סוף שבוע נעים לכולם”.
פרופסור רומן אנדרסון מיהר לאסוף את רשימותיו. הוא כבר השתוקק לסיים את השיעור הזה, האחרון להיום, האחרון לשבוע. מחר כבר ינוח הרחק מכל זה, יתחכך בזוהר ובצמד נשים מדהימות שעד היום ראה רק על המסך.
“היי פרופסור, יש לי שאלה קטנה, אפשר?”
הוא הרים את ראשו וראה את שרלוט, שכיכבה בשיחות המסדרון של חלק מהמרצים, ולאו דווקא בשל רמתה האקדמית. מחשבות מגונות החלו לצוף במוחו.
“כן שרלוט, בהחלט”, הוא חייך.
“אני כל כך שמחה שנרשמתי לקורס שלך”, אמרה לו. “המאמר שלך על עברייני המין ממש פקח את עיניי…”, היא הסמיקה ומתחה את חולצתה הצמודה לאחור. אנדרסון בלע את רוקו.
“כן, טוב, תודה רבה”, אמר ברשמיות. “את מתארת לעצמך הרי שלא כולם רואים את זה כמוך ורבים מותחים ביקורת על העבודה שלי”. הוא הכניס את ספריו לתיק. “לא שזה אכפת לי. אני תמיד הולך עם האמת שלי ומעדיף לעשות את מה שמהנה אותי”, חייך לעברה.
“אתה צודק. הלוואי שגם אני יכולתי לחיות ככה”, היא חייכה וליטפה את שערה בעדינות והוא ידע שהיא מפלרטטת איתו. “בכל מקרה, רציתי לאחל לך מזל טוב והצלחה בסרט החדש”, היא קטעה את מחשבותיו. “תזמין אותי לפרמיירה?”
“תודה רבה לך”, חיוכו שינה גוון, “ייתכן, אבל נראה לי שהקורס יסתיים עד אז…”
“אולי נישאר בקשר…”, אמרה בחיוך ביישני מעושה והמשיכה ללטף את קצוות שערה.
פעם נוספת הוא מצא עצמו מברך על מזלו הטוב. שנים של הוראה, מחקרים ומאמרים בכתבי עת מקצועיים שאיש לא קרא, ודווקא עכשיו, בגיל 55, דרך כוכבו בעקבות רומן אירוטי שפרסם בשם עט, ובן לילה הפך לרב מכר. בדיקה של עיתונאי זוטר גילתה את זהותו האמיתית של הסופר ופרסמה אותה ברבים. מאז הוא הוזמן לתוכניות אירוח, סיפק כמה כתבות דיוקן, ועכשיו גם קנו ממנו את הזכויות להפקת סרט קולנוע. מחר ייסע לסוף שבוע במלון בוטיק יוקרתי בלב יער, עם כל בכירי צוות ההפקה ועם הכוכבים הראשיים. סוף שבוע שלם עם שתיים מהכוכבות ההוליוודיות הגדולות ביותר של התקופה.
“נתראה ביום שני”, הוא חייך שוב אל שרלוט, אסף את חפציו והלך.
אין טעם להמשיך את השיחה הזו. הוא הקפיד שלא לקיים מערכות יחסים מיניות עם סטודנטיות שלומדות אצלו בקורסים. זה עדיין הותיר לו מאגר רחב של בחורות צעירות מרחבי הקמפוס.
בשנות הנישואים הראשונות המין עם לורן אשתו עוד היה סביר. אבל נראה שבשלב מסוים זה פשוט הפסיק לעניין אותה. למען האמת גם הוא הפסיק להתאמץ. לורן ניהלה קריירה מוצלחת באוניברסיטה שנחשבה ליוקרתית בהרבה מהקולג’ שבו הוא לימד והיתה מומחית בתחומה, פמיניזם אדריכלי. היו לה חיים שלמים ומלאים, והיא הייתה גם אימא מסורה. אבל המין… כן, זה היה הדבר הראשון שנעלם מהתפריט, עד שמתישהו, הוא אפילו לא זוכר איך ומדוע, הוא עבר לישון בחדר נפרד, וכעבור זמן קצר שניהם התרגלו לזה ונהנו מהנוחות שליוותה את הסידור החדש.
הוא זכר את הפעם הראשונה ששכב עם מישהי אחרת. זה קרה שנים אחרי שלא נגע באף אחת מלבד אשתו. הוא לא תכנן את זה, זה פשוט קרה. תחילה רק ביקש לבחון אם זה אכן אפשרי, אם מישהי עוד יכולה לרצות אותו. היא הייתה סטודנטית צעירה, וימים ארוכים לאחר מכן עוד היו לו ייסורי מצפון, עד שבסופו של דבר שכנע את עצמו שהכול בסדר. שהמרקם המשפחתי לא השתנה כהוא זה. בסופו של דבר הוא הצטער שלא עשה את זה קודם.
בתחילה, כשהביט באשתו, חשב שאולי הוא אינו הוגן כלפיה. היא כמובן לא חשדה בדבר. מובן שלא העלה על דעתו שייתכן שגם היא בוגדת בו.
הוא ירד למגרש החנייה ולפני שנכנס לרכבו, הביט סביב. קולות הסטודנטים מילאו את האוויר. הוא עצם את עיניו ושאף פנימה את ההתרגשות שמילאה אותו. זהו, זה מגיע, זה עומד לקרות. הוא מוכן.
אין עדיין תגובות