הבדל בסיסי קיים בין האמנות לאורך ההיסטוריה לבין האמנות העכשווית: בעוד שהאמנות העתיקה היוותה חלק אינטגרלי מחייו של האדם, זמינה […]
מבוא
סוגי הבילוי הנפוצים בקרב הציבור הם תיאטרון, מופעי מחול, סרטי קולנוע, מופעי רוק, קונצרטים של מוזיקה קלאסית, מופעי אופרה וכדומה. ביקורים במוזיאונים נערכים על ידי הציבור הרחב, שאינו שוחר אמנות באופן מוצהר, באופן בלתי עקבי, מדי פעם, בעיקר כאשר מוצגת תערוכה מיוחדת ואטרקטיבית, כגון המיצבים רחבי הממדים של צדוק בן דוד, או תערוכת הענק הפרובוקטיבית של האמנית היפנית יאיוי קוסמה במוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכות מסוג זה אכן מביאות לכדי השתרכות של תורים ארוכים של משפחות בכניסה למוזיאון ובחלל המוזיאון עצמו, ואף לאורך המדרגות הנעות ועד לקומה השנייה.
מאידך, יש לציין, רבים מאוד מקרב הציבור אשר יודע על קיומה של תערוכה כשל קוסמה (‘יש איזו תערוכה עם נקודות…’) אינם מתכוונים כלל להגיע ולבקר בה; ובקרב המגיעים בכל זאת, תערוכה זו היא לעיתים בגדר שעשוע בלבד, כאשר יצירתה של קוסמה נדמית כמעין משחק, סוג של ‘ג’ימבורי’, בעיקר בשל היעדר כלים להבנת המשמעויות המטאפוריות והאלגוריות בתערוכה מסוג זה. בהגדרה ‘כלים’, אין הכוונה להיעדרו של טקסט אוצרותי לצד העבודות, שאכן בהחלט קיים, אלא לידע והבנה מוקדמים בשפת האמנות ותולדותיה, שמאפשרים הבנה אמיתית של התערוכה ומשמעויותיה.
וכן, קיים ציבור נרחב מאוד שאיננו יודע דבר על אודות תערוכות מסוג זה, והוא למעשה אדיש לגמרי לגבי קיומן או אי קיומן. ביקורים בתערוכות מתחלפות בגלריות אינם עומדים במוקד סדר היום של ציבור זה, שאמנות אינה תחום עיסוקו המקצועי או תחביבו המובהק. תערוכות אלו, שמשך הצגתן בדרך כלל כשלושה שבועות, הן נחלתו של הציבור המשתייך לעולם האמנות, ובמיוחד תערוכות בגלריות תל אביבות הממוקמות באזורי תעשייה, שאליהם הגישה במהלך השבוע היא כמעט בלתי אפשרית: גלריות בקריית המלאכה — מקום לאמנות, רוזנפלד, בנימין, חנינא, רו־ארט, מאיה, והגלריות באזור השכן לקריית המלאכה — עינגא, BY5, ‘המעבדה לאמנות’, P8, ארטפורט, נולובז, ברוורמן, או גלריות גורדון ושגב ברחוב הזרם, ועוד. אפילו גלריות כגון נגא ורוטשילד, שהן בעלות אוריינטציה אסתטית יותר, אשר עשויה לפנות גם אל ציבור אשר מצפה מאמנות ראשית לענג את העין, אינן זוכות לביקורים של ציבור נרחב, כזה שאינו משתייך לעולם האמנות ושהוא נטול אינטרס לגמרי, מלבד צפייה נטו באמנות.
תערוכות שנערכות מדי פעם בחללים אלטרנטיביים הן כמעט לחלוטין מוקד עניינה של קהילת האמנות בלבד — אוצרים, האמנים עצמם, סוחרים, וקבוצה מצומצמת של שוחרים, שהם לעיתים קרובות תורמים או בעלי אינטרס כזה או אחר.
הציבור שמגיע לשיחי גלריה, המתקיימים בעיקר בשבתות, מורכב בדרך כלל — מלבד האמנים המשתתפים בתערוכה — מאמנים נוספים, אוצרים נוספים, קרובי משפחתם וחבריהם של האמנים, אנשים שפרשו לגמלאות, או אנשים שבקיאים באופן מיוחד באמנות ומתעניינים באופן קבוע בתחום, אולם לא קהל שאינו משתייך לאף קטגוריה אחת מאלה, שהוא נטול אינטרס כזה או אחר ובחר לנצל את השבת לסיור גלריות בקריית המלאכה ושיח באחת מהן. נסיעות נופש לחו’ל בקרב ציבור שתחום מקצועו אינו אמנות כוללות לעיתים ביקור במוזיאון מפורסם, כאשר לעיתים קרובות זוהי בבחינת מטלה שיש לבצע (‘לסמן V’) כחלק מריצוי חברתי.
על מנת להעניק ביטוי מוחשי לדברים, ניתן לחשוב למשל על דיירי בניין מגורים מסוים או אזורי מגורים שלמים בעיר זו או אחרת, קיבוץ או מושב, ולשאול — האם הם ביקרו לאחרונה בתערוכה בגלריה אלפרד, חנינא, מאיה או נולובז? האם הם בכלל מכירים את הגלריות בקריית המלאכה בתל אביב?
מוזיאון פתח תקווה, לדוגמה, שוכן בלב שכונת מגורים בעיר — מצידו האחד שורות של בתים טוריים (‘בתי רכבת’) ישנים, ובסביבתו הקרובה בנייני מגורים חדשים יותר מסוגים שונים ובתים פרטיים. מכאן, שמדובר באוכלוסייה מגוונת מאוד. שאלה מעניינת היא — האם תושבי בתים ובניינים אלו אמנם מבקרים בתערוכות המתחלפות במוזיאון? האם הם מעודכנים בשמות האמנים והאמניות, נושאי התערוכות וכיוצא בזה?
לצערנו ניתן לנחש שרוב המתגוררים בסביבת המוזיאון, אם אמנות אינה מוקד עיסוקם המקצועי ופרנסתם, אינם מעודכנים כלל בתערוכות המתחלפות, ובכלל, במתחולל בזירת האמנות הישראלית (ומן הסתם גם האוניברסלית); ורבים אף אינם יודעים מהו בכלל מקצוע האוצרות.
יודגש, שאוצרת מוזיאון פתח תקווה במשך שנים רבות, דרורית גור־אריה, היא אחת האוצרות המוכשרות והמצוינות ביותר בזירת האמנות הישראלית, ומאמציה העצומים ויצירתה האוצרותית השופעת מוערכים מאוד בתחום. ועם זאת, באופן הדומה לפעילות ענפה של אוצרים אחרים, נראה שהעבודה וההשקעה הניכרת משפיעה רק על חברי קהילת האמנות והרוח, ואינה נוגעת כלל בחייו של הציבור שאינו משתייך לתחום האמנות והרוח ושעיסוקו אחר לגמרי.
אכן, הטענה העומדת במרכזו של דיון זה היא, שרוב הציבור אינו מורגל כלל באמנות, אינו צורך אותה, ואף אינו מודע כלל לקיומה הנרחב. יתרה מזאת, הניסיון מלמד, שבשיחות על אמנות בין תיאורטיקנים או חוקרי אמנות לבין אנשים שמעולם לא שמעו שיעור אחד או הרצאה בתולדות או שפת האמנות, ואינם מצליחים אף לזכור מתי לאחרונה ביקרו במוזיאון, דיברו האחרונים באופן דעתני ונחרץ, התווכחו ואף התלהטו, ועמדו על דעתם, תוך שהם מגלים בורות רבה ואינם מודעים כלל לערך של ידע בתחומים אלו או היעדרו של ידע זה, ואף למאמץ העצום שהושקע כדי לרכוש אותו (ומן הסתם גם רומסים ומבטלים, אף שלא בכוונה, את הידע והנסיון הרב של התיאורטיקן או התיאורטיקנית המשתוממים…), שהרי, בעוד ויכוח עם איש מקצוע אחר, כגון רופא שיניים, מהנדס או פרופסור למתמטיקה, לא יעלה על דעתם של רבים, הרי שוויכוח עם תיאורטיקן של אמנות הוא חזון נפרץ, וזאת כאמור מתוך אי ידיעה והבנה של מהות המקצוע. הציבור הישראלי אינו מעורה כלל בעולם האמנות, ואמנות פלסטית, בניגוד לתחומי האמנות האחרים, זרה לו.
אציין, שבעניין זה אין הבדל, כפי שמקובל לעיתים לחשוב, בין תושבי תל אביב רבתי, לתושבי יוקנעם, חדרה, רחובות או אשדוד. בקרב ציבור נרחב, ביקור בגלריות כגון אלו שצוינו לעיל אינו מהווה כלל חלק מחייו.
השוואה קיצונית אחרת הממחישה את הבעייתיות שבה נתון כיום עולם האמנות הישראלי היא מצב מדומיין, משונה מאוד, שבו רופאים ירפאו רק רופאים, מהנדסים יבנו רק עבור מהנדסים, סַפָּרים יספרו רק סַפָּרים; ובתחום התרבות, דבר שימחיש בעייתיות זאת אף יותר — סופרים יכתבו ספרים רק עבור סופרים, קולנוענים יפיקו סרטים רק עבור קולנוענים, זמרים ישירו רק עבור זמרים וכולי. מצב דמיוני זה אכן מחדד את המצב המוזר שאליו הגיע עולם האמנות הפלסטית הישראלי: אמנות מופנית ונצרכת בעיקר על ידי ציבור המשתייך לעולם האמנות — יוצרים, אוצרים, תיאורטיקנים, סוחרים ואספנים, בעלי אינטרסים, או אנשים שאינם נמנים על אלו אולם הם משתייכים דרך קִרבה מסוימת (משפחתית, חברתית וכדומה) לקהילת האמנות.
הסיבה להבדלים אלו בהרגלי תרבות הפנאי נעוצה, כפי הנראה ובין היתר, בכך שבעוד שצפייה בסרט או בהצגת תיאטרון מספקת הנאה מיידית, ללא צורך בידע מוקדם על אודות התחום עצמו, הרי שצפייה ביצירת אמנות, הבנתה והנאה ממנה דורשת פעמים רבות ידע מוקדם בתולדות ושפת האמנות, תחומים שנעדרים כמעט לחלוטין מחייו של רוב הציבור.
ואמנם, לתולדות האמנות חשיבות רבה בהבנת אמנות עכשווית, שכן ביצירות אמנות עכשוויות רבות קיימים ציטוטים והתייחסויות (רפרורים) ליצירות עתיקות; יצירות אחרות דורשות את הבנת השפה האמנותית; ואילו אמנות קונספטואלית (מושגית) אינה תקשורתית כלל עבור מי שאינו מכיר את החשיבה העומדת מאחורי סוג אמנות זה, שהתפתח למן ‘המזרקה’ של מרסל דושאן (Marcel Duchamp) בשנת 1917, ולאורך שנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 (ואולם, כפי שיוסבר בהמשך, קיים כבר באמנות העולם העתיק).
רוב הציבור עדיין מתייחס לאמנות מופשטת כאל ‘קשקושים’, ואינו מבין מדוע אובייקט מעולם המציאות (Ready-Made) מוצג כיצירת אמנות. וככלל, רוב הציבור אינו נחשף ללימודי תולדות ושפת האמנות במהלך חייו, מלבד מי שלמד במגמת אמנות בתיכון או בחר בתחום זה כמקצוע.
אמנות היא מרכיב מסוים במערך הלימודים, בגן, בבית הספר היסודי ולעיתים בחטיבת הביניים, כאשר מדובר למעשה בעיסוק בעבודות יצירה או מלאכה. בלימודים התיכוניים, תחום זה הוא נחלתם של תלמידי מגמת אמנות בלבד, אשר לצד הלימודים המעשיים לומדים תולדות האמנות. מקצוע תולדות האמנות אינו נלמד כלל במגמות אחרות, ולמעשה רוב הציבור בישראל אינו לומד תולדות ושפת האמנות כלל בשום שלב בחייו, דבר שמגביר עוד יותר את המצב שבו אמנות אינה חלק מחייו של מי שאינו מהתחום.
ניתן להשוות, למשל, בין מקצועות כגון ביולוגיה, מתמטיקה ומקצועות ריאליים אחרים אשר נלמדים במגמת אמנות בתיכון, כך שכל אדם יודע משהו על אודות תחומים אלו, גם אם לא יעסוק בהם באופן מקצועי, בעוד שמקצוע תולדות האמנות נלמד כאמור רק על ידי תלמידי מגמת אמנות, דבר שמנציח את המעגל הסגור המאפיין תחום זה.
לאור זאת ניתן לקבוע בפירוש, שהציבור בישראל הוא בור לגמרי בתחום האמנות הפלסטית, ועל כן גם לא ניתן לצפות שיהנה מהתבוננות ביצירת אמנות קונספטואלית ויראה זאת כבילוי.
ספר זה מבוסס על מחקר אקדמי נרחב שמטרתו מוגדרת: להציע שיטה יסודית לשם יצירת מצב שבו אמנות תהפוך לחלק אינטגרלי מחייהם של רבים, שעבורם אמנות אינה מקצוע ולא הייתה תחביב קודם לכן. מטרת שינוי זה להביא למצב שבו ביקור בגלריה, במוזיאון או בחלל אלטרנטיבי יקביל לביקור בקולנוע, בתיאטרון או במופע רוק, וחלק אינטגרלי מתרבות הפנאי והעונג.
בספר זה מוצגות גישות תיאורטיות ומעשיות ליצירת שינויים בהלכי הרוח בקרב הציבור בישראל, מתוך כוונה להביא לשינוי המשמעותי הרצוי.
על מנת להמחיש את מטרת השינוי נתאר לעצמנו סיטואציה שבה שתי נשים עומדות בתור לקופה בסופרמרקט, מקצוען אינו קשור כלל לעולם האמנות, הן לא למדו אמנות או תולדות האמנות בלימודים גבוהים, אין הן מקורבות לאמן או אמנית כלשהי, ואין הן סוחרות או אספניות של יצירות אמנות. נשים אלו הן הרבה לפני גיל פרישה, כך שהעניין באמנות אינו נובע אצלן מזמן פנוי לאחר יציאה לגמלאות. בין שתי הנשים מתפתחת שיחה ערה, ובמהלכה האחת מספרת לשנייה על אודות תערוכה שביקרה בה בגלריה רו־ארט בקריית המלאכה בתל אביב, ואילו השנייה ממליצה בחום על התערוכה המוצגת באותו זמן בגלריה העירונית במודיעין. לפתע מצטרפת לתור ולשיחה באופן אקראי מכרה ושואלת — ‘ראיתן את התערוכות שמוצגות כעת בראשון לציון? מקבץ תערוכות מעולה!’ בתום המפגש המקרי והמלבב קובעות שלוש הנשים אחר צהריים משותף של ביקור בגלריה לאמנות עכשווית ברמלה, ומועד לסיור גלריות משותף בשבוע שלאחר מכן.
בסיטואציה דמיונית אחרת יושבים שני גברים בבית קפה בכל עיר או יישוב בישראל שניתן להעלות על הדעת. גם הם אינם עוסקים כלל באמנות ומעולם לא למדו אמנות או תולדותיה באופן מקצועי. הם אף אינם אספנים או סוחרי אמנות, והם דנים בלהט ובהתרגשות על אודות התערוכה האחרונה שראו. שני גברים אקראיים הישובים בשולחן שלצידם מאזינים לשיחתם, תורמים מילה או שתיים, ובין הארבעה מתפתחת שיחה ערה על אודות התערוכות שראו ועוד יראו, מביעים דעות ומשאלות על אודות אמנים שאת תערוכותיהם ירצו לראות, מתאמים ביקורים משותפים בהמשך, ומגיעים לפתיחות של תערוכות ושיחי גלריה כדי לפגוש את האמנים.
עולם שבו האמנות היא חלק אינטגרלי מחייו של כל אדם עשוי להיתפס כאוטופי ולגמרי לא ריאלי, והושמעה באוזניי זה מכבר על ידי אנשי מקצוע הדעה, שלדמיין מצב שבו כל סוגי האוכלוסייה בישראל יגלו עניין באמנות פלסטית הוא בלתי אפשרי. התפיסה שהושמעה באוזניי לא פעם, שלפיה אמנות אינה מיועדת עבור הציבור כולו, היא שגויה ומתנשאת; וכן, המרחק בין המצב הנוכחי של שיממון קיצוני ביחס לאמנות פלסטית לבין המצב האוטופי הוא רב, ובפער שבין שני המצבים ניתן לבצע שינויים רבים, הן בחשיבה והן במעשה. שינויים אלו אולי לא יביאו לתמורה המשמעותית האוטופית לכאורה באופן מיידי, אולם יסללו את הדרך באופן הדרגתי לשינוי, כאמור, לפחות ביחס למצב הנוכחי.
שינוי זה עשוי לתרום, בין היתר, למניעת מצבים כגון השערוריה שאירעה לאחרונה לאחר פתיחת מוזיאון רמת גן, כאשר ראש העיר ביקש להסיר מהמוזיאון עבודה של דוד ריב בתואנה שהיא פוגעת ברגשות הציבור. דרישה זו של ראש העיר אינה לגטימית, כמובן, ללא קשר לאיכות היצירה ולסיבות האוצרותיות להצבתה. דרישה זו היא בבחינת שימוש בכוח ומעמד לשם השתקת ביטוי אמנותי שאינו לטעמו של ראש עיר, והיא נובעת מאי ידיעה של ההיסטוריה של האמנות, מהיכרות מוגבלת עם אמנות פוליטית, ביקורתית וחברתית, ומאי הבנה והכרה של מקצוע האוצרות.
מאידך, ייתכן שהבחירה בהצבת עבודה זו של דוד ריב צריכה הייתה להישקל במשנה תשומת לב, לאור נתונים מסוימים. כפי שיובהר, ותוך התבססות על ברי סמכא אחרים מהתחום שיצוטטו בהמשך, בעת קבלת בחירות אוצרותיות אין להתעלם מנתונים חשובים, כגון אזור, אופי האוכלוסייה סביב מיקום המוזיאון או הגלריה וכיוצא באלה.
השיטה המתוארת בספר זה מוגדרת כאוצרות פלורליסטית, והיא מבוססת על הנחה בסיסית, שהיא למעשה עובדה, לפיה פלורליזם, כלומר ריבוי ומגוון, הוא מצב יסוד בהוויה החברתית והתרבותית בישראל. החברה הישראלית מורכבת ממגוון של עדות, מוצאים, אמונות, דתות, נטיות פוליטיות וכולי, ולא ניתן להתעלם מעובדת יסוד זו. פעילות חברתית או תרבותית הנעשית תוך התעלמות מעובדת המגוון החברתי בהוויה הישראלית עלולה ליצור מצב של ניכור והיבדלות, וכך לגרום לנזק, ולפעמים עדיף שלא תיעשה כלל.
פלורליזם תרבותי הוא תפיסת עולם שהוגדרה במסגרת העקרונות של יהדות חילונית, על ידי הוגים כיעקב מלכין ויהודה באואר. תפיסת היהדות החילונית מבקשת לשלב בין התרבות היהודית לתרבויות אחרות, בניגוד ליהדות האורתודוקסית שמטיפה להתבודדות.
תמצית היהדות החילונית, כפי שהוגדרה על ידי יעקב מלכין מבוססת על האמונה באוטונומיה של הסובייקט; אמונה באחריות מוסרית; אמונה בהומניזם ובערכים הומניסטיים כנעלים; בחופש בחירה לצד מחויבות לסדר חברתי ולחוק; אמונה בזכותו של היחיד לעונג ואושר בחייו, תוך התחשבות בזולת. יהדות חילונית נתפסת כתרבות, ודת היא רק היבט אחד מן הקיום היהודי. היא נכללת בו אולם אינה זהה לו. מאפיין בולט של התרבות היהודית החילונית הוא הפלורליזם, וכפי שהוא מוגדר על ידי יעקב מלכין: ‘פסיפס של יהדויות’. כאומה שעברה הוא של עם מפוזר ומופרד, המבוססת ברובה על מהגרים, מורכבת החברה הישראלית מקהילות אתניות ועדתיות מגוונות, ומפלגים דתיים שונים, ולכן עקרון הפלורליזם עומד בליבת ההוויה הישראלית.
בהוויה כה מגוונת, אין אפשרות לכפות דרך אחת בלבד, לא כל שכן להתעלם מדרכו של הסובייקט להתנהל בחייו בדרכו ועל פי אמונותיו. ועל כן, כפי שקובע יהודה באואר, פלורליזם היא הדרך היחידה להישרדות של החברה והתרבות היהודית. לכך אבקש להוסיף, שפלורליזם תרבותי הוא הדרך היחידה להישרדות של החברה הישראלית בכללותה.
אוצרות פלורליסטית היא המשך ישיר וטבעי לתפיסת עולם זו, כאשר הפלורליזם הוא העיקרון המנחה לשם יצירת תפיסה אוצרותית מגובשת, ושיטה סדורה ליישום התפיסה בשטח. אוצרות פלורליסטית נקשרת עם אוצרות עירונית, שכן, מעצם טיבו, עקרון הפלורליזם נועד כדי לקדם את רווחתו של היחיד במסגרת החברתית המגוונת, ואילו העירייה — יחידת השלטון המקומי — היא הגוף המחויב לרווחתם של מגוון התושבים בתחומה, רווחה שאינה חומרית בלבד, אלא גם תרבותית. כמו כן, היישום של הגישה הפלורליסטית זקוק לשם התממשותו לתמיכה מצד סמכות בעלת מחויבות למגוון של תושבים, וסמכות זו היא העירייה. אמנים ואמניות רבים ורבות רואים את העירייה ככתובת לפנייתם לשם קבלת חלל עבודה וחללי תצוגה, ואכן, אך טבעי הוא שבמסגרת טיפוח חיי התרבות בקהילה, על העירייה לטפח את האמנים המקומיים ולהיות בעלת עניין ברווחתם. מחויבות זו של עיריות, כפי שיוצג בהמשך, מתקיימת כיום באופן חלקי ולא עקבי, ומטרת השיטה של אוצרות פלורליסטית היא לתקן מצב זה על ידי הבאה לכלל מודעות את המחויבות העירונית לרווחה התרבותית של התושבים מחד, ולרווחתם של האמנים מאידך, והצעת מהלכים ליישום השיטה בשטח.
מעצם העיסוק בפלורליזם, כלומר בריבוי ובמגוון של תפיסות עולם ואורחות חיים, הרי שבאופן טבעי גם המחקר עצמו מתאפיין בריבוי — ריבוי של מקורות העומדים בבסיסו. מקורותיו של מחקר זה הם, אם כן, מתחום חקר האוצרות, חקר האמנות הישראלית ותולדות האמנות האוניברסלית, חקר שפת האמנות, מקורות פילוסופיים ואידיאולוגיים, ומקורות משטח האמנות עצמו. הספר מורכב משני חלקים מרכזיים, המציגים את הגישות השונות לאוצרות פלורליסטית: החלק הראשון מציג את הגישות התיאורטיות, ואילו החלק השני את ההיבטים המעשיים, וכן הצעות לחשיבה אוצרותית, אשר תיישם את הגישה של אוצרות פלורליסטית.
ככלל, מטרת המחקר המוצג בספר זה היא, ראשית — להעניק לגיטימציה לפלורליזם בשדה האמנות הישראלי. הדבר דורש בהכרח שינוי של תפיסות קיימות והצגת תפיסות חדשות, תוך הסבר מפורט על אודות הסיבות לשינויים אלו.
שנית — מחקר זה מבקש לשרטט את עקרונות היסוד של גישת האוצרות הפלורליסטית לכדי משנה סדורה, ולהציע רעיונות לשם יישומה בשטח. מטרתה של האוצרות הפלורליסטית היא להביא למצב שאמנות תהיה חלק בלתי נפרד מחיי הציבור במדינת ישראל.
אוצרוּת היא ‘קיר ותשוקה’, כפי שקבע האוצר והתאורטיקן גדעון עפרת, תוך שהוא מכוון את דבריו לתשוקתו של האוצר. כותרתו של ספר זה — ‘קיר תשוקה’ — מבקשת להפנות את תשומת הלב לתשוקת הצופה להנאה ועונג אסתטי ואינטלקטואלי, כאשר תפקידה של מלאכת האוצרות הוא למלא תשוקה אנושית בסיסית זו, וקיר ההצבה יהפוך למושא תשוקה להתבוננות עבור קהל רב ומגוון.
אין עדיין תגובות