החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על אילן ברדה

אילן ברדה, גר בהרצלייה. נולד באופקים. למד בכפר הירוק. לחם ופיקד ביחידה מובחרת. בגיל 27 קים את רשת מסעדות הקרפים "הנריס'", בגיל 40 נלחם בסרטן והחלים, בגיל 45 נלחם בסרטן מסובך יותר והחלים. בגיל 55 כתב את ספר הביכורים שלו ... עוד >>

ותרי עליי, אהובתי

מאת:
הוצאה: | 2019 | 327 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ברכבת ישנה שיוצאת מוינה, בעודו מתחבט אם ישרוד עשר שעות נסיעה לברלין בקרון עלוב, משתנים חייו של אוהד. איש עסקים ישראלי צעיר ומצליח שלכאורה יש לו הכול ולמעשה הוא מרוקן וכבוי. הוא פוגש בקארן, אדריכלית גרמנייה יפהפייה, שגם היא, כמוהו, איבדה תקווה לאהבה, ומייד ניצת הניצוץ, ומדליק רגשות עזים ששניהם טרם ידעו.

עם ההישאבות אל ההתאהבות הנדירה זוקפים ראש גם ייסורי המצפון שלו ואותה גולה שנוהגת להתנחל בחזהו בעתות מועקה. איך יבחר בין אהובתו הטרייה לבין אשתו ובנו המחכים לו בביתם ברמת השרון.

האם יעמוד בנדר המשותף שנדרו הוא וקארן – להיפגש בחלוף שלושה חודשים בברלין?

לאן תוביל התחינה "ותרי עליי, אהובתי" שישטח בפניה בעיצומו של סיפור כיסוי שיבדה? ואיך כל אלה קשורים אל החברים הטובים מהמוצב בלבנון?

הרומן "ותרי עליי, אהובתי" נע כרכבת על מסילתה בין תחנות חייו המעצבות של גיבורו- בין עיירת פיתוח להרצלייה פיתוח, בין הכפר הירוק לשפת הכנרת, בין צידון לביירות, בין ישראל לגרמנייה. זהו סיפור שמטלטל בין גאות לשפל, בין ייאוש ותקווה, תאווה ומוסר, חיים ומוות.

מקט: 978-965-571-327-5
מסת"ב: 978-965-571-327-5

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

קפצתי על הענק לבדי. החברים השתפנו. נתליתי על צווארו. ניסיתי לחנוק אותו. הוא סובב אותי באוויר והטיח אותי אל הרצפה. הבטתי לעבר החברים. אני בטוח שהם היו יכולים לזהות את האכזבה בעיניי. הם ודאי לא התקשו להבחין בילד המקופל שהייתי באותו רגע, שהר אדם בגילו ממטיר עליו אגרופים ובעיטות.

הגעתי הביתה כשחבורה כחולה-סגלגלה מעטרת את האזור שמסביב לעיני. הרגשתי כאב חזק בצלעות. "נפלתי במשחק כדורגל," הפטרתי מול הוריי המודאגים.

לא נרדמתי במשך כל הלילה. בדמיוני ראיתי את כל תלמידי בית הספר מצביעים לכיווני ומתגלגלים מצחוק. צוחקים במקהלה של שפנים, נשפכים על הארץ מצחוק בזה אחר זה, כמו שורה של לבני דומינו, עד שהאחרון שנופל על הערמה קורא "עד כמה אפשר להיות טמבל" ומנהיג לבני הדומינו עונה לו "עד שקורעים לך ת’חולצה." צוחקים את הצחוק ההוא שצחקו עליי מדי יום ראשון, כשהייתי מגיע לבית הספר אחרי עוד הפסד של הפועל.

קראו לו עמוס, אבל כולנו קראנו לו קונג – על שם המפלצת הענקית מהסרטים. כולם פחדו ממנו. היינו ילדים בכיתה ו’, וקונג, שהיה בן גילנו, נראה כמו תלמיד בכיתה י"ב. ענק. משוגע, אכזר, לא צפוי. מחצית מהזמן הוא היה מושעה מבית הספר. כשהיה חוזר, היה שב להטיל אימה על כל מי שנקרה בדרכו. במיוחד על החלשים. תיאמתי עם החברים שנקפוץ עליו כולנו יחד ונפוצץ אותו במכות. הבני זונות חמקו כמו שפנים.

למחרת בבוקר הגעתי שפוף לבית הספר. לא דיברתי עם אף אחד. הייתי דרוך כולי לקראת ההפסקה הגדולה. עם הצלצול יצאתי בצעדים נמרצים אל החצר המרכזית. השמיים השחירו, וריח של גשם עמד באוויר. ראיתי אותו בפינת מגרש הכדורסל, ליד הברזייה.

"אתה חתיכת אפס," הטחתי בו.

מיד ראיתי את כף ידו הימנית הופכת לאגרוף וטסה לעבר פניי. בדיוק כפי שצפיתי.

התכופפתי, ושלחתי אגרוף לתוך שקית אשכיו. הענק האכזר התקפל, נאנק מכאבים. התנפלתי עליו במהלומות.

התיישבנו בחדר המנהל, ממתינים לעונש כבד.

"אוהד, מה יש לך לומר?" שאל יצחק, המנהל שכולם אמרו עליו שהוא קשוח.

"שיחקנו בהיאבקות. אנחנו… אנחנו חברים טובים," שיקרתי.

"זה נכון?" פנה המנהל לקונג.

הענק הביט עליי בפליאה. "אה… כן," ענה בגמגום קל, "כן… אנחנו… חברים טובים."

"אני לא מאמין לכם," פסק המנהל. "והמשחק הזה לא מקובל עליי. אתם נפגשים היום אחרי שעות הלימודים, וכותבים ביחד חיבור נגד אלימות."

נפגשנו בספרייה. אחרי שעה בערך יצאנו משם עם חיבור משותף. אחרי שבוע בערך נהפכנו לחברי נפש.

"נוכל גם מחר ללכת מהבית ספר ישר אליך הביתה?" הוא שאל אותי כמה ימים אחר כך.

בילינו שוב בבית שלי, ושוב. עזרתי לו בשיעורי בית, ונתתי לו לאכול את כל מה שהיה לנו במקרר. "רק שההורים שלי לא ידעו שאני אוכל אצלך את כל זה," הוא אמר.

"נראה לי שמשהו עם ההורים שלו בבית לא לגמרי בסדר," אמרתי באחד הימים לאמא שלי, כששאלה אם כבר כדאי שהיא תכין ארוחת ערב באופן קבוע גם לחבר שלי, עמוס.

הענקתי לו את כל תשומת הלב והעזרה שיכול ילד בכיתה ו’ להעניק לילד בגילו. בתמורה הוא העניק לי ביטחון שאיש יותר לא ירים עליי יד בתחומי בית הספר וברחוב, והבטחה שהוא לא יכה יותר אף פעם מישהו חלש יותר ממנו. גם אם הוא זקוק עדיין לעוד קצת תשומת לב. אחרי חודש בערך הוא הפך להיות הילד האהוב ביותר בבית הספר.

בילינו כל הזמן יחד. מיום ליום אהבתי אותו יותר. באחד הימים הוא לא הגיע לבית הספר. התפלאתי. ניסיתי לברר, וחיכיתי למחר. גם למחרת הוא לא הגיע. חיפשתי אותו ולא מצאתי. עמוס נעלם.

"יש דבר כזה שנקרא שירותי רווחה," אמא הסבירה לי והעבירה אליי מפית טישו, שנראתה כאילו כבר עשו עליה סיבוב. "כשאנשי הרווחה מגלים שילד סובל בבית של ההורים שלו, או מצוי בסכנה, הם מעבירים אותו למקום שהוא יהיה בו מוגן. לפי מה שהבנתי, עמוס נמצא כרגע במקום כזה."

מאז, התנחלה אצלי גולה עצובה בחזה. נתקעה – ולא זזה ימים. מועקה, אמא קראה לזה, ואמרה שזה קורה לילדים ולאנשים שהם קצת רגישים מדי. נשבעתי לעצמי שכשאהיה גדול אעשה הרבה כסף, כדי שאוכל לעזור לעמוס, או לילדים אחרים שהחיים שלהם נתקעו עם שירותי רווחה.

השבועה שלי לא עזרה לעמוס. כשהגיע לגיל תשע-עשרה מצאו אותו זרוק ביחד עם שלושה מזרקים בחדר מדרגות של בניין נטוש בדרום תל אביב. לא אני, ולא שירותי הרווחה – אפילו הפרמדיקים של מגן דוד אדום שמישהו מהשכנים הזעיק כבר לא יכלו לעזור לו. שמעתי על זה מאחד החבר’ה כשיצאתי לאיזה חמשוש מהיחידה. גם כשהוא היה כבר מת, עמוס המשיך לאתגר את הגולה המעיקה שהתמקמה לי בחזה.

קוראים לי אוהד. זה נכון מה שאמא אומרת, תמיד הייתי רגיש. אבל לאורך כל חיי גם לקחתי סיכונים. גם כשרעדתי מפחד, מצאתי טיפת אומץ ורצתי קדימה. אפילו אם נשארתי לבדי. נולדתי בעיירת פיתוח וחלמתי על הרצליה פיתוח. רציתי לפרוץ את הדלתות שנראו כסגורות בפניי ולהגיע לרווחה כלכלית. נעתי במהירות, חדור מוטיבציה להצליח, והגורל זימן לי חיים לא שגרתיים.

עשר אצבעותיי עבדו במרץ, ובגיל ארבעים וחמש נהייתי לבעל ממון רב. בניתי בית רחב ידיים במערב רמת השרון, בחניון הפרטי שלי חנו מכוניות פאר, ובסכום הכסף הנזיל שהכילו הכספת וחשבונות הבנק שלי יכולתי לקנות כל אשר חשקה נפשי, וגם לעזור לילדי רווחה כמו עמוס. למתבונן מהצד נראיתי כהתגלמות האושר.

אבל האמת היא שרוב הזמן היה לי עצוב. אותה גולה בחזה הזכירה את עצמה במין עצב מתון ומונוטוני כזה, שאפשר לחיות איתו ולהסתירו בעזרת כוס יין.

כשבני היחיד עמית התגייס לצבא ביולי 2009, גברה תחושת הריקנות שלי. מצאתי את עצמי מסתובב בבית המפואר שלי ומאבד עניין בסובב אותי. שקעתי לתוך עצמי. מחשבות על מהות החיים, קראתי להן.

בנובמבר באותה שנה טסתי לגרמניה. רציתי לבדוק השקעות פוטנציאליות במיזמי נדל"ן במינכן ובברלין. בין לבין נסעתי לעיר וינה שבאוסטריה, כדי להעיר את השקיעה הריקנית שלי במשחק של הפועל תל אביב, שהתמודדה במסגרת הליגה האירופית בכדורגל מול קבוצת ראפיד וינה המקומית. למחרת בבוקר עליתי על הרכבת שנסעה מווינה לברלין.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.