החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אילן ברדה

אילן ברדה, גר בהרצלייה. נולד באופקים. למד בכפר הירוק. לחם ופיקד ביחידה מובחרת. בגיל 27 קים את רשת מסעדות הקרפים "הנריס'", בגיל 40 נלחם בסרטן והחלים, בגיל 45 נלחם בסרטן מסובך יותר והחלים. בגיל 55 כתב את ספר הביכורים שלו ... עוד >>

ותרי עליי, אהובתי

מאת:
הוצאה: | 2019 | 327 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ברכבת ישנה שיוצאת מוינה, בעודו מתחבט אם ישרוד עשר שעות נסיעה לברלין בקרון עלוב, משתנים חייו של אוהד. איש עסקים ישראלי צעיר ומצליח שלכאורה יש לו הכול ולמעשה הוא מרוקן וכבוי. הוא פוגש בקארן, אדריכלית גרמנייה יפהפייה, שגם היא, כמוהו, איבדה תקווה לאהבה, ומייד ניצת הניצוץ, ומדליק רגשות עזים ששניהם טרם ידעו.

עם ההישאבות אל ההתאהבות הנדירה זוקפים ראש גם ייסורי המצפון שלו ואותה גולה שנוהגת להתנחל בחזהו בעתות מועקה. איך יבחר בין אהובתו הטרייה לבין אשתו ובנו המחכים לו בביתם ברמת השרון.

האם יעמוד בנדר המשותף שנדרו הוא וקארן – להיפגש בחלוף שלושה חודשים בברלין?

לאן תוביל התחינה "ותרי עליי, אהובתי" שישטח בפניה בעיצומו של סיפור כיסוי שיבדה? ואיך כל אלה קשורים אל החברים הטובים מהמוצב בלבנון?

הרומן "ותרי עליי, אהובתי" נע כרכבת על מסילתה בין תחנות חייו המעצבות של גיבורו- בין עיירת פיתוח להרצלייה פיתוח, בין הכפר הירוק לשפת הכנרת, בין צידון לביירות, בין ישראל לגרמנייה. זהו סיפור שמטלטל בין גאות לשפל, בין ייאוש ותקווה, תאווה ומוסר, חיים ומוות.

מקט: 978-965-571-327-5
מסת"ב: 978-965-571-327-5

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

13

דליה הזונה, חיפה

רגעי הרפיון הקטנטנים שאחרי המתח הגדול הולידו שנת צהריים עמוקה ויציאה להליכה ספורטיבית של כמה קילומטרים בעיר. לבשתי טרנינג, נעלתי נעלי ספורט וארזתי את עצמי במעיל גשם ומטריית המלון. בדרך החוצה ניגשתי לקונסיירז’, וביקשתי המלצה על מסלול הליכה נחמד באזור. הוא סימן את המסלול על המפה שנתן בידי, השארתי לו תשר ויצאתי אל הרחוב הקפוא.

הייתי מרופד היטב, וההליכה המהירה חיממה אותי עד כדי הזעה. יצאתי מאזור בתי המלון, וטיילתי בשכונות מגורים, באזורי תעשייה ובפארקים. גיליתי את יופייה של ברלין, עיר שהופצצה ונכתשה מהאוויר במשך שנים והמשיכה להיחרב בקרבות הרחוב הקשים שהתנהלו בה כשהצבא הרוסי שחרר אותה מהשלטון הנאצי. עיר ששוקמה לה יחדיו מהריסות המלחמה שהביאה על עצמה, ועשתה זאת בקפדנות ובטוב טעם, בעדכניות אדריכלית המשלבת באופן מרשים ישן עם חדש. מומחים עולמיים בשיקום ערים מנזקי מלחמות ואסונות טבע נהרו בהמוניהם לברלין אחרי המלחמה, והעריכו שתהליך השיקום של העיר מההרס המוחלט יארך מאה שנים לפחות. הגרמנים עשו זאת בפחות משלושים שנים.

הגברתי את קצב ההליכה שלי כשנכנסתי למרכז העיר. באחד הרחובות עמדו זונות בפתחי בתים והציעו לי את שירותן. סירבתי בנימוס. חלפתי על פניהן מחויך, נזכר בחוויה הראשונה שהייתה לי אי פעם עם זונה. עם דליה הזונה.

הייתי אז חייל בן תשע-עשרה. ירדנו לישראל אחרי פעילות מבצעית ממושכת בלבנון, ובמקום לצאת הביתה לחופשה כמתוכנן הוחלט להשאיר אותנו בכוננות במשך כמה ימים בבסיס צה”לי על גבול הצפון. באחד הערבים קיבלנו אפטר בעיר חיפה. האוטובוס הוריד אותנו במרכז העיר, ולאחר שקבענו את שעת האיסוף התפזרנו וטיילנו להנאתנו ברחובות חיפה. אכלנו פלאפל, שתינו בירה, ואז אריק שטיגל זיהה מעברו השני של הרחוב בית קולנוע שמקרין סרטי סקס. “חבר’ה,” הוא אמר, “אין יותר מדי מה לעשות בעיר הזאת, אז בואו, בשביל החוויה, ניכנס לראות סרט סקס.” קנינו כרטיסים ונכנסנו.

האולם היה חשוך, אבל מבעד לאפלה היה אפשר להבחין בתוך קהל הצופים בכמה פרצופים מוזרים מאין כמותם. באולם הוקרן סרט צרפתי בשם “בתולות שובבות”, שעלילתו לא הייתה מרתקת במיוחד אבל השחקניות שבו הוציאו אותנו מאיזון. בהתחלה קראנו קריאות ביניים והתגלגלנו מצחוק, אבל לאט-לאט השתלטה על כולנו תחושת חרמנות מטורפת והתחלנו לבלוע רוק ולסדר את הבליטות באזור החלציים.

בתום שעתיים הסתיים הסרט ויצאנו מבית הקולנוע אל הרחוב. הרגשתי שגלי חום זורמים בגופי מאזור המפשעה לכיוון המוח, וכולי בוער, ואם לא אפרוק את הצטברות החרמנות והנוזלים שלי אני פשוט אתפוצץ. המצאתי איזה תירוץ כדי להיפרד מהחבורה, וירדתי לכיוון הנמל. זכרתי שעמדו שם זונות, לא רחוק מבית החייל, כשירדנו מהאוטובוס באזור הזה, שממנו גם יאספו אותנו בעוד כשעה.

כשהגעתי לאזור הנמל לעת ערב עמדה שם זונה אחת בלבד. חושנית ויפת מראה. בסמוך אליה ישבה אישה זקנה. לא ידעתי איך לגשת, ואם בכלל. רעדתי מפחד. ליבי הלם בקצב מסחרר. כמה ימים קודם לכן לחמתי באומץ בעומק לבנון כשכדורי מקלעים שורקים ליד ראשי ומפספסים אותי בסנטימטרים בודדים, והנה אני עומד מת מפחד מול זונה שאין בה גרם של רצון להרע לי. היא עמדה ליד בניין תעשייה גדול בשעה שאחרוני בתי המלאכה בו כבר סיימו את יום עבודתם וסגרו את דלתות המתכת הכבדות. מעבר לכביש שינעו מנופים גדולים אלפי קונטיינרים שנערמו לצד אוניות משא ענקיות. היא לבשה מכנסיים שחורים קצרים וצמודים שחשפו שני פלחים קטנטנים בתחתית ישבנה, וחולצה אדומה הדוקה ומכופתרת ללא שרוולים, שכפתוריה הלא רכוסים במתכוון מבליטים זוג שדיים גדולים, נעלה מגפיים שחורים מבריקים ואחזה בתיק קטן.

“היי, חייל, רוצה פינוק?” שאלה תוך כדי לעיסת מסטיק.

“כככ… כמה זה עולה?” שאלתי בקול סדוק.

“מאה שקל. כדאי לך. אני אעשה לך ממש טוב,” חייכה והמשיכה ללעוס.

אני מתאר לעצמי שהיא לא למדה את מדעי השיווק או המכירות, אבל אותי היא קנתה בשנייה. הייתי מוכן לשלם לה כל סכום שתרצה, אלא שבכיסי היו חמישים שקלים בלבד.

“יש לי ררר… רק חמישים שקלים,” גמגמתי מבוהל.

“מאה שקל, זה המחיר, חמוד,” אמרה בפסקנות. “מצטערת. אגורה לא פחות.”

“חבל,” מלמלתי מאוכזב. “זה כל הכסף שיש לי. חמישים. ביי, להתראות.”

הזקנה שישבה ליד הזונה פנתה אליה בעברית במבטא מרוקאי כבד. “תעשי לו טובה, כפרה עלייך. חייל. תתחשבי. איפה הלב שלך?”

“טוב, בסדר,” התרצתה הצעירה היפה, “חמישים שקלים. אבל זה רק בגלל הלב הרחמן של אמא שלי.” אמרה, והצביעה לעבר הזקנה.

הוצאתי מכיסי שטר של חמישים שקלים. הושטתי יד רועדת, מסרתי לה את הכסף והפניתי אל הזקנה בידיי מחוות תודה. בתגובה, פתחה הזקנה בסדרת ברכות לחיילי צבא ההגנה לישראל באשר הם. “שאלוהים ישמור עליכם ותחזרו הביתה בשלום, בעזרת השם והצדיקים רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי דויד ומשה,” והמשיכה למנות עוד ועוד רבנים, שאת שמותיהם הכרתי בעיקר מהברכות של סבתא “ממה” שלי.

בעוד אמא שלה ממשיכה למנות את שמות הצדיקים שבעזרתם נחזור בשלום מלבנון, הובילה אותי הזונה היפה לחלקו האחורי של הבניין.

“איך קוראים לך?” שאלתי.

“מה זה משנה?” ענתה וחייכה לעברי.

“סתם,” אמרתי נבוך, והסתכלתי בעיניה היפות שמוסגרו בצבעי עפרונות ומסקרה.

חבל שהיא מורחת על עצמה את כל האיפור הכבד הזה, חשבתי, היא ממש יפה באופן טבעי. איך היא בכלל הגיעה למצב שבו היא מוכרת את גופה? היא בטח קורבן של עוני או של סמים. המחשבות התרוצצו בראשי בלי סדר, וביניהן היו אותן אלה שהכו בי ובמוסר הקלוקל שלי, על כך שאני משתף פעולה עם המצב האומלל שהגיעה אליו שלא בטובתה וברצונה. האם אני מנצל את מצוקתה? אני, שכל כך ער ורגיש למצוקת הזולת?

“קוראים לי דליה,” חייכה אליי בביישנות. “אתה מוזר, בחיי. אבל חמוד.”

“אני אוהד,” אמרתי, מברך על התחממות היחסים בינינו.

נכנסנו למקום שנראה כמו חדר שירות. בצד עמדו פחי זבל ובלוני גז גדולים. הייתי מסוחרר. דליה נעמדה מולי, די קרוב. הרחתי את הבושם הזול שלה, הייתה לו מתיקות מוגזמת. לא ידעתי מה לעשות ואיך להתנהג. קירבתי את ראשי אליה ונשקתי על לחייה שתי נשיקות קטנות.

“אתה באמת מוזר,” היא אמרה וחייכה. “למה בחור יפה כמוך צריך לבוא לפה?”

סיפרתי לה שאני חייל באפטר, ושהסרט הכחול בקולנוע חירמן אותי.

היא צחקה, ואני הוקסמתי.

“את מאוד יפה,” אמרתי, והסטתי פלומות משערה אל מאחורי אוזניה. הבטתי לתוך עיניה ורכנתי כלפיה כששפתיי קרבות לשפתיה. רציתי לנשק אותה נשיקה צרפתית, אבל היא הסיטה את ראשה הצידה.

“אני לא מנשקת בשפתיים. מצטערת,” אמרה, והחלה פותחת את כפתורי מכנסיה. ומיד אחרי שהורידה את המכנסיים והתחתונים היא שלפה מהתיק הקטן שלה קונדום. פתחתי את החגורה וכמה כפתורים, והמכנסיים הצה”ליים שלי צנחו אל הברכיים. מתחתי את גומי התחתונים כלפי מטה ונעמדתי מולה עירום. במיומנות מקצוענית היא הלבישה את הקונדום על איבר מיני, שנוקשותו מאז הצפייה בסרט הכחול טרם פגה, והפנתה אליי את הגב. אחר כך התכופפה קלות, ונשענת על בלון גז גדול היא עודדה אותי לגשש באיבר מיני הזקור בין גבעות ישבנה עד שאחדור בהדרגה לתוך הנרתיק החם שלה. הרגשתי שעונג גדול מציף אותי. חפנתי בשתי כפות ידיי את שדיה הגדולים, ליטפתי את פטמותיה שהתקשו, והנעתי את גופי במהירות קדימה ואחורה, נכנס ויוצא ממנה עוד ועוד. באותם רגעים האמנתי בלב שלם שאני עושה אהבה עם האישה היפה בעולם.

האקט המיני נמשך דקות בודדות, וברגעי ההתפרקות החזקה והארוכה הבנתי שאני לא שולט על הקולות המוזרים שיוצאים מפי. הם הצחיקו מאוד את דליה. אני לא לגמרי בטוח, אבל יש לי הרגשה שגם היא לא סבלה במיוחד מכל האירוע.

“תודה רבה, דליה,” אמרתי בזמן שהתלבשנו, “היה לי כיף גדול.”

“כן,” היא ענתה בחיוך נעים, “הרגשתי. וגם… שמעתי שהיה לך כיף.”

נפרדנו בחיבוק הדדי. התחלתי לצעוד לכיוון נקודת האיסוף בבית החייל ולפתע השתלטה עליי תחושת ריקנות נוראה. הרגשתי רע עם עצמי. התביישתי בעצמי. המפגש עם דליה נראה לי לא מוסרי. לא הוגן. נדחיתי מההתנהגות שלי. רציתי להתקלח בדחיפות. לשטוף מעליי את הזוהמה העקומה הזאת. הבטחתי לעצמי לא לעשות את זה שוב.

כשהגעתי בחזרה לבסיס הוצאתי מתיק כלי הרחצה שלי ספוג שזמן רב לא היה בשימוש, מיהרתי למקלחת ושפשפתי בכל כוחי את גופי במים וסבון. לא סיפרתי דבר לאיש. למחרת כבר שכבתי בשעת לילה מאוחרת בעוד אחד מהמארבים השגרתיים. שעות על גבי שעות שכבנו בשטח, ממתינים לחוליית המחבלים שתחלוף על פנינו ותפעיל את המטען שהוכן לכבודה. בהמתנה הזו נדדו מחשבותיי אל דליה הזונה. הייתי עצוב בשבילה, התביישתי בשבילי, אבל גם שמחתי על כך שאני הוא זה שהיה הלקוח שלה לאותו ערב. חייכתי. והייתי בטוח שבמקום שבו היא נמצאת – גם דליה מחייכת כשהיא נזכרת בי.

חצי שנה מאוחר יותר עליתי על טרמפ מנהריה לתל אביב, כשבדרך עבר הנהג ליד נמל חיפה. “תוריד אותי פה, בבקשה,” אמרתי לו. והלכתי לחפש את דליה המתוקה. רציתי לספר לה על המחשבות וההרגשות שהוצפתי בהן, אבל לא מצאתי אותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ותרי עליי, אהובתי”