החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 464 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

מטפלת, המטפל שלה, וחיינו הנגלים לפנינו

לורי גוטליב היא פסיכולוגית. יש לה קליניקה בלוס אנג'לס. יום אחד פוקד אותה משבר אישי ועולמה נחרב. כדי לטפל בעצמה היא נוחתת בחדרו של וֶנדֶל, פסיכולוג מוזר ומנוסה, שעם הקרחת שלו, בסוודר ומכנסי חאקי, נראה כאילו יצא מסוכנות לליהוק מטפלים.

זהו, שלא.

בזמן שגוטליב חוקרת את חייהם הפרטיים של המטופלים שלה – מפיק הוליוודי שקוע בעצמו, כלה צעירה שסובלת ממחלה סופנית, פנסיונרית שמאיימת לשים קץ לחייה, צעירה שמתחברת עם הגברים הלא נכונים – היא מגלה שהשאלות שהם מתמודדים איתן דומות להפליא לשאלות שגם היא מתמודדת איתן בעזרתו של ונדל.

בשילוב נפלא של חוכמה והומור, גוטליב מזמינה אותנו להיכנס לעולמם של המטפל והמטופל גם יחד. היא בוחנת את האמיתות והבדיות שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים, בעודנו מהלכים על חבל דק בין אהבה ותשוקה, משמעות ומוות, אשמה וגאולה, אימה ואומץ, תקווה ושינוי.

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו הוא ספר מהפכני בגילוי הלב שבו, הזמנה למסע אישי לנבכי הנפש. הוא מעניק לקוראיו מתנה נדירה: תשובה חושפנית ונועזת על השאלה 'מה זה להיות אנושי'.

 

לורי גוטליב היא פסיכותרפיסטית, סופרת של רבי־מכר, כותבת בקביעות ל"ניו יורק טיימס" ובעלת טור עצות ארצי, מרצה

ב־TED, מכהנת בוועדה המייעצת לארגון Bring Change to Mind ומופיעה במגוון תוכניות אירוח בערוצי הטלוויזיה השונים.

מקט: 15101157
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1:
אידיוטים

יומן טיפולים, ג'ון:

המטופל מדווח שהוא מרגיש 'לחוץ' ואומר שהוא מתקשה לישון ולהסתדר עם אשתו. מביע רוגז על אחרים ומבקש עזרה 'להתמודד עם האידיוטים.'

תפגיני חמלה.

נשימה עמוקה.

תפגיני חמלה. תפגיני חמלה. תפגיני חמלה…

אני חוזרת על המשפט הזה בראש כמו מנטרה בזמן שהגבר בן הארבעים שיושב מולי מספר לי על כל האנשים בחייו שהם 'אידיוטים'. הוא רוצה לדעת למה העולם מלא בכל כך הרבה אידיוטים. האם הם נולדים ככה? האם הם נעשים ככה? אולי זה קשור איכשהו בכל הכימיקלים המלאכותיים שמוסיפים למזון בימינו?

'בגלל זה אני מנסה לאכול אורגני,' הוא אומר. 'כדי לא להפוך לאידיוט כמו כל השאר.'

אני לא מצליחה לעקוב באיזה אידיוט מדובר עכשיו: השיננית ששואלת יותר מדי שאלות ('אף אחת מהן לא רטורית'), הקולגה שרק שואל שאלות ('הוא אף פעם לא אומר שום דבר, כי זה היה אומר שיש לו משהו להגיד'), הנהג לפניו שנעצר ברמזור צהוב ('שום דבר לא דחוף לו!'), הטכנאי של 'אפל' ב'דלפק המומחים' שלא הצליח לתקן את הלפטופ שלו ('גם כן מומחה!').

'ג'ון,' אני מנסה, אבל הוא מתחיל לספר סיפור מבולבל על אשתו. אני לא מצליחה להשחיל מילה, למרות שהוא בא לבקש ממני עזרה.

אני, דרך אגב, המטפלת החדשה שלו. (המטפלת הקודמת שלו, שהחזיקה מעמד שלוש פגישות, היתה 'נחמדה, אבל אידיוטית'.)

'ואז מרגו מתעצבנת — היית מאמינה?' הוא אומר. 'אבל היא לא אומרת לי שהיא כועסת. היא רק מתנהגת בכעס, ואני אמור לשאול אותה מה לא בסדר. אבל אני יודע שאם אני אשאל, היא תגיד 'שום דבר' בשלוש הפעמים הראשונות, ואז אולי בפעם הרביעית או החמישית היא תגיד, 'אתה יודע מה לא בסדר,' ואני אגיד, 'לא, אני לא יודע, אחרת לא הייתי שואל!"

הוא מחייך. זה חיוך ענקי. אני מנסה לעבוד עם החיוך — כל דבר שעשוי לשנות את המונולוג הזה לדיאלוג וליצור מגע איתו.

'מסקרן אותי החיוך הזה שלך עכשיו,' אני אומרת. 'כי אתה מדבר על התסכול שלך מכל כך הרבה אנשים, כולל מרגו, אבל אתה מחייך.'

החיוך שלו מתרחב. יש לו את השיניים הכי לבנות שראיתי בחיים. הן נוצצות כמו יהלומים. 'אני מחייך, שרלוק, כי אני יודע בדיוק מה מציק לאשתי!'

'אה!' אני עונה. 'אז —'

'חכי, חכי. אני מגיע לחלק הכי טוב,' הוא קוטע אותי. 'אז כמו שאמרתי, אני באמת יודע מה לא בסדר, אבל אני לא כל כך מעוניין לשמוע עוד תלונה. אז הפעם במקום לשאול, אני מחליט שאני הולך ל —'

הוא משתתק ונועץ מבט בשעון על המדף מאחורי.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לעזור לג'ון להאט את הקצב. אני יכולה להעיר משהו על המבט בשעון (האם הוא מרגיש שמאיצים בו פה?), או על העובדה שהוא קרא לי הרגע שרלוק (משהו בי עיצבן אותו?). או שאני יכולה להישאר יותר על פני השטח של מה שאנחנו מכנים 'התוכן' — הנרטיב שהוא מספר — ולנסות להבין קצת יותר למה הוא משווה את הרגשות של מרגו לתלונה. אבל אם אשאר ברמת התוכן, לא ניצור מגע כל הפגישה, וג'ון, כך אני למדה, הוא מישהו שיש לו בעיה ליצור מגע עם האנשים בחייו.

'ג'ון,' אני מנסה שוב. 'אולי כדאי שנחזור למה שקרה הרגע —'

'אה, יופי,' הוא קוטע אותי. 'נשארו לי עוד עשרים דקות.' ואז הוא חוזר לסיפור שלו.

אני מרגישה פיהוק מתקרב, חזק, ונדרש לי כוח כמעט על־אנושי להמשיך לחשוק את הלסת. אני מרגישה את השרירים מתנגדים, מעוותים את פניי להבעות מוזרות, אבל הפיהוק נשאר בפנים, תודה לאל. לרוע המזל, מה שמבקיע במקומו הוא גיהוק. חזק. כאילו אני שיכורה. (אני לא. אני הרבה דברים בלתי נעימים ברגע זה, אבל שיכורה אני לא.)

בגלל הגיהוק הפה שלי מתחיל להיפתח שוב. אני מהדקת את שפתיי חזק כל כך, שעיניי מתחילות לדמוע.

ג'ון כמובן לא מבחין בשום דבר. הוא ממשיך לדבר על מרגו. מרגו עשתה ככה, מרגו עשתה ככה. אני אמרתי ככה, היא אמרה ככה. ואז אמרתי —

מדריכה אחת אמרה לי פעם בזמן ההתמחות, 'בכל אחד יש משהו מעורר חיבה,' ולהפתעתי הרבה גיליתי שהיא צודקת. בלתי אפשרי להתוודע לאנשים לעומק ולא להתחיל לחבב אותם. צריך לקחת את האויבים בעולם, לשים אותם בחדר ולהביא אותם לשתף זה את זה בסיפורים ובחוויות המכוננות שלהם, בפחדים ובמאבקים שלהם, ויריבים גלובליים יתחילו להסתדר פתאום. מצאתי משהו מעורר חיבה ממש בכל אדם שטיפלתי בו אי־פעם, כולל בחור שניסה לרצוח מישהו. (מתחת לזעם הסתתר מותק של ממש.)

אפילו לא הזיז לי כששבוע קודם לכן, בפגישה הראשונה שלנו, ג'ון הסביר שהוא בא אלי כי אני 'אף אחת' פה בלוס אנג'לס, מה שאומר שהוא לא ייתקל באף אחד מהקולגות שלו בתעשיית הטלוויזיה כשיבוא לפגישה. (הוא חשד שהקולגות שלו הולכים ל'מטפלים מפורסמים, עם ניסיון'.) פשוט סימנתי לעצמי שנוכל לדבר על זה בעתיד, כשהוא יהיה פתוח יותר לתקשר איתי. גם לא נרתעתי בסוף אותה פגישה, כשהוא נתן לי חבילה של מזומנים והסביר שהוא מעדיף לשלם ככה כי הוא לא רוצה שאשתו תדע שהוא הולך לטיפול.

'את תהיי כמו הפילגש שלי,' הוא הציע. 'או בעצם, יותר כמו הזונה שלי. בלי להעליב, אבל את לא אישה מהסוג שהייתי בוחר כפילגש… אם את מבינה מה אני אומר.'

לא הבנתי מה הוא אומר (מישהי בלונדינית יותר? צעירה יותר? עם שיניים לבנות ונוצצות יותר?), אבל החלטתי שההערה הזאת היא רק אחת ההגנות של ג'ון מפני התקרבות למישהו או מפני הכרה בצורך שלו באדם אחר.

'הא־הא, הזונה שלי!' הוא אמר ונעצר ליד הדלת. 'אני פשוט אבוא לפה פעם בשבוע, אשחרר את כל התסכול שכלוא בי, ואף אחד לא צריך לדעת! נכון שזה מצחיק?'

בטח, רציתי להגיד, מצחיק בטירוף.

ובכל זאת, בזמן ששמעתי את ג'ון צוחק כך בדרכו במסדרון, הייתי מלאת ביטחון שעם הזמן אלמד לחבב אותו. מתחת לכל ההצגה הדוחה שלו ודאי יתגלה משהו מעורר חיבה — אפילו יפה.

אבל זה היה בשבוע שעבר.

היום הוא סתם נראה לי דפוק. דפוק עם שיניים מרהיבות.

תפגיני חמלה, תפגיני חמלה, תפגיני חמלה. אני חוזרת על המנטרה הדוממת שלי ומתמקדת מחדש בג'ון. הוא מדבר על טעות שעשה אחד מאנשי הצוות בתוכנית הטלוויזיה שלו (גבר שנקרא בסיפור של ג'ון פשוט 'האידיוט'), וברגע זה עולה משהו על דעתי: הקיטורים של ג'ון נשמעים מוכרים מאוד. לא המצבים שהוא מתאר, אבל התחושות שהם מעלים בו — ובי. אני יודעת כמה מחזקת התחושה הזאת — להאשים את העולם בחוץ בתסכולים שלי, לא לקחת בעלות על התפקיד שאני ממלאת במחזה האקזיסטנציאליסטי שנקרא חיי החשובים להדהים. אני יודעת איך זה לרחוץ בזעם צדקני, בתחושת הוודאות שאני צודקת לגמרי ונעשה לי עוול נוראי, כי ככה בדיוק הרגשתי כל היום.

מה שג'ון לא יודע הוא שאני מרגישה כך מאז אתמול בערב, כשהאיש שחשבתי שאני עומדת להתחתן איתו נפרד ממני בפתאומיות. היום אני מנסה להתמקד במטופלים שלי (מרשה לעצמי לבכות רק בהפסקות בנות עשר דקות בין הפגישות, מקפידה לנגב היטב את המסקרה הנוזלת לפני המטופל הבא). במילים אחרות, אני מתמודדת עם הכאב שלי כפי שאני חושדת שג'ון מתמודד עם שלו: בטיוח.

כמטפלת, אני יודעת הרבה על כאב, על דרכים שבהן כאב מתקשר לאובדן. אבל אני יודעת גם משהו שאינו מובן מאליו כל כך: ששינוי ואובדן הם בני לוויה למסע. אין שינוי בלי אובדן, וזאת הסיבה שאנשים רבים נוטים לומר שהם רוצים שינוי אבל נשארים בדיוק אותו הדבר. כדי לעזור לג'ון, יהיה עליי לפענח מה בדיוק יהיה האובדן שלו, אבל לפני כן עליי להבין את האובדן שלי. כי ברגע זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא מה שהחבר שלי עשה אתמול בערב.

האידיוט!

אני מחזירה את עיניי אל ג'ון וחושבת: אני שומעת אותך, אחי.

אולי אתם חושבים עכשיו, חכי שנייה, למה את מספרת לנו את כל זה? מטפלים לא אמורים לשמור את החיים הפרטיים שלהם בסוד? הם לא אמורים להיות לוח חלק ולעולם לא לגלות שום דבר על עצמם, צופים אובייקטיביים שנמנעים מלכנות את המטופלים שלהם בשמות — אפילו בתוך ראשיהם? חוץ מזה, מטפלים — מי אם לא הם? — בכלל אמורים להתמודד היטב עם חייהם, לא?

מצד אחד, כן. מה שקורה בחדר הטיפולים צריך להיעשות לטובת המטופל, ואם המטפלים אינם מסוגלים להפריד את הקשיים שלהם מאלה של האנשים שבאים אליהם, עליהם לבחור לעצמם מקצוע אחר, אין שום שאלה.

מצד שני, מה שמתרחש פה — ברגע זה, ביניכם לביני — אינו טיפול אלא סיפור על טיפול: איך אנו מחלימים, ולאן זה מוביל אותנו. בדומה לתוכניות בערוץ 'נשיונל ג'יאוגרפיק' שמראות התפתחות של עוּבּרי תנינים נדירים ואיך הם נולדים, אני רוצה לתפוס את התהליך שבו בני אדם שנאבקים להתפתח מתדפקים על הקליפות מבפנים, עד שבשקט־בשקט (ולפעמים ברעש רב) ולאט־לאט (ולפעמים לפתע פתאום) הקליפה נבקעת.

אז למרות שהתמונה שלי יושבת בין פגישות עם מסקרה נוזלת על פנים רטובות מדמעות אולי מעוררת בכם אי־נוחות, זה המקום שבו הסיפור הזה שאתם עומדים לקרוא, על קומץ בני־אנוש נאבקים, נפתח — באנושיות שלי.

מטפלים מתמודדים, כמובן, עם האתגרים של חיי היומיום בדיוק כמו כל אחד אחר. למעשה, ההיכרות הזאת נמצאת בשורש הקשר שאנו יוצרים עם זרים שנותנים בנו די אמון להפקיד בידינו את הסיפורים הרגישים והסודיים ביותר שלהם. ההכשרה שלנו העניקה לנו תיאוריות וכלים וטכניקות, אבל מתחת לניסיון הזה, שהרווחנו בעמל רב, ניצבת העובדה שאנו יודעים בדיוק כמה קשה להיות בן אדם. כלומר, אנחנו עדיין באים לעבודה מדי יום כעצמנו — עם כל הפגיעויות שלנו, הכמיהות וחוסר הביטחון שלנו, וההיסטוריות הפרטיות שלנו. מכל התעודות המעידות על כישוריי כמטפלת, המשמעותית ביותר היא היותי חברה מן המניין במועדון המין האנושי.

אבל חשיפת האנושיות הזאת היא כבר עניין אחר. עמיתה אחת סיפרה לי שכשהרופא התקשר לספר לה שההיריון שלה לא נקלט, היא בדיוק עמדה ב'סטארבקס' ופרצה בבכי. מטופלת שראתה אותה במקרה ביטלה את הפגישה הקרובה אצלה, ומאז לא נראתה עוד.

אני זוכרת ששמעתי את הסופר אנדרו סולומון מספר סיפור על זוג נשוי שפגש בכנס. הוא סיפר שבמהלך אותו היום, כל אחד מבני הזוג סיפר לו בחשאי שהוא לוקח כדורים נגד דיכאון, אבל אינו רוצה שבן הזוג ידע מזה. התברר שהם מסתירים את אותה התרופה באותו הבית. לא חשוב איזו פתיחות אנחנו מגלים כחברה בנוגע לעניינים שנחשבו בעבר פרטיים, הסטיגמה סביב המאבקים הרגשיים שלנו עדיין מעוררת יראה. אנחנו מדברים כמעט עם כל אחד על בריאותנו הגופנית (מישהו מסוגל לתאר לעצמו בני זוג שמסתירים זה מזה תרופה נגד צרבת?), אפילו על חיי המין שלנו, אבל נסו להעלות חרדה או דיכאון או צער עיקש ובלתי מוסבר, והבעת הפנים של בני שיחכם תשדר כנראה רצון דוחק להימלט מהשיחה הזאת, ומהר.

אבל ממה אנחנו מפחדים כל כך? הרי אם נציץ אל אותן פינות חשוכות ונדליק את האור, לא נגלה בהן אוסף של ג'וקים. גם גחליליות אוהבות את החושך. יש במקומות האלה יופי. אבל אנחנו צריכים להביט שם כדי לראות אותו.

העיסוק שלי — טיפול — הוא להביט.

ולא רק עם המטופלים שלי.

עובדה שלא מרבים לדון בה: מטפלים הולכים לטיפול. למעשה, בתקופת ההתמחות שלנו אנחנו נדרשים ללכת לטיפול כחלק מצבירת השעות לקראת קבלת הרישיון, כדי שנדע ממקור ראשון מה יחוו המטופלים העתידיים שלנו. אנחנו לומדים לקבל היזון חוזר, לשאת אי־נוחות, להתוודע לשטחים מתים ולגלות את השלכות ההיסטוריה וההתנהגות שלנו על עצמנו ועל אחרים.

אבל אז אנחנו מקבלים רישיון, ואנשים באים אלינו לטיפול ו… אנחנו עדיין הולכים לטיפול. לא בצורה רציפה בהכרח, אבל חלק גדול מאיתנו יושבים על הספה אצל מישהו אחר בכמה נקודות במהלך הקריירה, במידת־מה כדי שיהיה לנו מקום לדבר בו על ההשלכות הרגשיות של סוג העבודה שאנחנו עושים, ובמידת־מה כי החיים הם משהו שקורה, והטיפול עוזר לנו להתמודד עם השדים כשהם קופצים לבקר.

והם קופצים לבקר, כי לכל אחד יש שדים — גדולים, קטנים, ישנים, חדשים, שקטים, רועשים, לא משנה איזה. השדים המשותפים האלה הם עדות לעובדה, שכולנו בסופו של דבר די קרובים לתֶקן. והגילוי הזה אחראי לכך שנוכל ליצור מערכת יחסים שונה עם השדים שלנו, כזאת שבה נפסיק לנסות לשכנע את עצמנו לא להאזין לקול פנימי מטריד או להקהות את תחושותינו בהסחות דעת כמו יותר מדי יין או אוכל או שעות גלישה ברשת (פעילות שהקולגות שלי מכנים 'משכך הכאבים היעיל ביותר לטווח קצר שאינו מצריך מרשם רופא').

אחד הצעדים החשובים ביותר בטיפול הוא לעזור לאנשים לקחת אחריות על מצבם וקשייהם, כי ברגע שהם קולטים שהם יכולים (וצריכים) לבנות את חייהם, יש להם את החופש לייצר שינוי. אבל לא פעם אנשים מסתובבים עם האמונה שרוב הבעיות שלהם נובעות מנסיבות או ממצב מסוים — כלומר, שהן חיצוניות. ואם מה שמחולל את הבעיות הוא כל מי וכל מה שמחוצה להם, דברים שם בחוץ, מדוע שיטרחו לשנות את עצמם? גם אם יחליטו לעשות דברים בצורה שונה, הרי שאר העולם יישאר כמות שהוא, לא?

זה טיעון הגיוני. אבל בדרך כלל החיים לא עובדים ככה.

זוכרים את האמרה המפורסמת של סארטר, 'הגיהינום הוא הזולת'? זה נכון — העולם מלא אנשים קשים (או, א־לה־ג'ון, 'אידיוטים'). אני מתערבת שאתם יכולים לזרוק חמישה שמות של אנשים ממש קשים בלי לחשוב בכלל — מחלק מהם אתם נמנעים בחריצות, מאחרים הייתם נמנעים בחריצות אלמלא חלקו איתכם אותו שם משפחה. אבל לפעמים — לעתים קרובות מכפי שאנו נוטים להאמין — האנשים הקשים האלה הם אנחנו.

זאת האמת — לפעמים הגיהינום הוא אנחנו.

לפעמים אנחנו הגורם לקשיים שלנו. ואם אנחנו מצליחים להפסיק להכשיל את עצמנו, קורה משהו מדהים.

מטפל מציב מראה מול מטופלים, אבל גם מטופלים מציבים מראה מול המטפלים שלהם. טיפול רחוק מאוד מלהיות עניין חד־צדדי; הוא מתרחש בתהליך מקביל. מדי יום ביומו המטופלים שלנו מעלים שאלות שעלינו לחשוב עליהן ביחס לעצמנו. אם הם מצליחים לראות את עצמם ביתר בהירות מבעד לשיקופים שלנו, אנחנו יכולים לראות את עצמנו ביתר בהירות מבעד לשיקופים שלהם. זה קורה למטפלים כשהם מטפלים באחרים, וזה קורה גם למטפלים שלנו עצמנו. אנחנו מראות שמשקפות מראות שמשקפות מראות ומציגות את מה שעדיין אין ביכולתנו לראות.

מה שמחזיר אותי לג'ון. היום אני לא חושבת על שום דבר מזה. ככל שזה נוגע לי, עבר עליי יום קשה עם מטופל קשה, ואם זה לא קשה מספיק, אני נפגשת עם ג'ון מיד אחרי פגישה עם נשואה טרייה שגוססת מסרטן — אף פעם לא זמן אידיאלי להיפגש עם מישהו, אבל במיוחד לא כשאת סובלת מחוסר שינה, ותוכניות הנישואים שלך עצמך בוטלו זה עתה, ואת יודעת שהכאב שלך מתגמד ליד כאבה של חולה סופנית, ובו בזמן את גם מרגישה (אבל עדיין לא מודעת לכך) שהוא לא כל כך טריוויאלי, כי איזה אסון מתרגש בתוכך.

בינתיים, במרחק קילומטר וחצי בערך, בבניין לבנים ישן ברחוב חד־סטרי צר, מטפל ששמו וֶנדֶל יושב בקליניקה ומקבל גם הוא מטופלים. בזה אחר זה הם יושבים אצלו על הספה, ליד חצר פנימית מקסימה, מדברים על דברים דומים לאלה שהמטופלים שלי מדברים עליהם איתי בקומה העליונה של בניין משרדים גבוה מזכוכית. המטופלים של ונדל באים אליו במשך שבועות או חודשים ואולי אף שנים, אבל אני עדיין לא פגשתי אותו. למעשה, אפילו לא שמעתי עליו. אלא שזה עומד להשתנות.

אני עומדת להפוך למטופלת החדשה ביותר של ונדל.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.