חיילים רבים גדשו את הקרונות, מעשנים, משחקים בקלפים, לוגמים ודקה מבקבוקים גדולים. המעברים שבין הספסלים היו חסומים בתרמיליהם, בכלי הנשק […]
בינתיים התעורר גם טיבי. הוא מצא את עצמו לבד, בחדר שאת מראהו כבר הספיק לשכוח בשנה שחלפה, ויצא ממיטתו כדי לחפש את אמו. בשיטוטו בבית, הגיע אל המטבח ושם מצאו אותו שתי הנשים, יושב ומתבונן בעיניים כלות בלחם הטרי, שהונח להתקרר על אדן החלון.
“בוקר טוב ישנוני,” עלזה פרידה לקראתו, “ישנת היטב?”
הילד אץ אליה לחבקה והנהן בראשו.
“אני רעב אימא. אני יכול בבקשה לקבל פרוסת לחם?”
“בוודאי איש קטן,” שמחה אנה למראה הילד שכה אהבה. היא בצעה בסכין המטבח הגדולה פרוסה עבה מכיכר הלחם ומרחה עליה שכבה נדיבה של חמאה צהובה ורכה.
“הא לך, אכול לתיאבון,” אמרה ומזגה לו גם ספל תה.
אחר כך ישבו גם היא ופרידה לאכול, מביטות שתיהן ללא מילים זו בזו ואחר כך בילד האוכל בתאווה, אך בנימוס.
דבר לא נאמר, אך העיניים דיברו, והמחשבות ריחפו ביניהן, אינן זקוקות למילים כדי להבין.
שבוע ימים שהו פרידה וטיבי בביתם של אנה ומקס. שבוע שהתארכו בו הלילות, ובהם ישבו שתי הנשים ודיברו, סיפרו כל שעבר עליהן, שיתפו זו את זו בחלומות, בסיוטים, בפחדים ובתקוות שהיו מנת חלקן בשנה החולפת. שבוע שהתקצרו בו הימים, שכן ניסו במהלכם להספיק הרבה כל כך, והזמן חלף ואזל במהירות.
פעמיים הצליחו אנה ופרידה להוציא את מקס ממיטתו. הן רחצו אותו והחליפו את כותנתו ספוגת הזיעה החמוצה. אחר כך הוציאו אותו אל השמש הנעימה שבחצר האחורית. הוא ישב שם שעה תמימה, מקשיב לקול פטפוטו של טיבי, אוחז בידו את הסיגריה הנצחית, אך לשם שינוי, הפעם לא הדליק אותה, ורק
גלגל אותה בין אצבעותיו.
בזמן הזה טרחה אנה על הכנת הארוחה במטבח, ופרידה נכנסה לחדרו של מקס.
כרוח סערה תלשה את המצעים מהמיטה, פתחה את החלון לרווחה, פינתה את שאריות המזון ואת בדלי הסיגריות שהתגוללו בכל פינה וכיבדה את הרצפות. אחר כך החליפה את הסדינים, והניחה על השידה שליד מיטתו של מקס צנצנת קטנה, ובה כמה פרחים שקטפה השכם בבוקר, בצאתה אל השביל היורד אל הנהר.
כאשר התעייף מקס וביקש לשוב למיטתו, הופתע בראותו את השינוי שחל בחדרו המעופש. לאחר ימים רבים של שכיבה בחשכה, חדר לפתע אור יום אל החדר, משווה לו מראה נעים.
“התרצה שאסגור כעת את החלון אבא? אגיף את הווילונות?” שאלה פרידה זהירה ומתחשבת.
“אין צורך,” לחש מקס בשקט, “השאירי אותם פתוחים.”
ביתרת הזמן יצאו אנה, פרידה וטיבי לביקורים קצרים.
פרידה ביקשה לפגוש ולומר שלום למכרים משכבר, לרדת אל הנהר האהוב עליה, לטייל בעיירה ולעבור שוב ברחובות ילדותה.
אנשים רבים כבר עזבו את פרייביצה. מקצתם נסעו לפלשתינה, חלקם עזבו ולא נודע לאן.
מחברותיה הרבות של פרידה נותרו רק מעטות. הן היו מטופלות בילדים, בעליהן היו בצבא, וכולן התמודדו עם מחסור בכסף, באוכל, ובעוד מוצרים בסיסיים.
הביקורים היו קצרים. לא היה הרבה מה לומר. כל אחת השתדלה שלא להכביד על רעותה בתיאור הצרות והקשיים. הן שתו תה ללא סוכר, נזכרו בתקופת הנעורים היפה, בנשפים, בערבי הריקודים ובטיולים. נזכרו והתגעגעו.
פרידה עזבה אותן בלב כבד.
היא באה לפרייביצה מבקשת את חייה שהשאירה כאן, אך בשובה, לא מצאה את שהותירה מאחור. הזמנים ההם חלפו, וזמנים אחרים תפסו את מקומם.
לאחר שבוע הגיעה העת לשוב לבודפשט.
בערב שקדם לנסיעה, ביקשה אנה מפרידה לבוא עמה אל חדרה.
היא רכנה והזיזה את הארונית שניצבה בצמוד לקיר. מאחוריה התגלה אריח רופף. אנה שלפה אותו בזהירות ממקומו, מוציאה מהגומחה שבקיר שקיק בד קטן. “קחי את זה פרידה,” אמרה והושיטה לה את השקיק.
פרידה אחזה את השקיק בידה ואמדה את משקלו. “מה זה אימא?” שאלה וקולה רועד.
“פתחי בתי והתבונני בעצמך.”
ביד רועדת, התירה פרידה את השרוך שאגד את שפתי שקית הבד ושפכה את תכולתה. זוג עגילי זהב, טבעת נישואים אחת ושני צמידים מגולפים בעיטורים עדינים צנחו והחליקו בקרירות אל כף ידה הפרושה.
היא הרימה את עיניה בשאלה דוממת, ואנה ענתה לה אף בלי שתישאל.
“אין לי עוד כל צורך באלה פרידה. לך יש ילד קטן ובעל בצבא. יבוא יום ותזדקקי לכסף. אלה שווים לא מעט. שמרי אותם לשעות הקשות שהלוואי שלא יבואו. אך בזמנים שכאלה אין לדעת.”
פרידה ניסתה להתווכח, טוענת בהיגיון, כי ייתכן שאנה תזדקק להם עוד יותר ממנה, אך אמה לא אבתה לשמוע דבר. היא אספה את התכשיטים, מחזירה אותם אחד־אחד לשקיק הבד ומלפפת בקפידה את השרוך מסביב לצווארו. אחר כך הביאה את כלי התפירה שלה, ביקשה מפרידה להשחיל חוט למחט והנחתה אותה כיצד לתפור את השק הקטן לבטנת מקטורנה. בין החלק האחורי והקדמי, מתחת לבית השחי בחיבורי השרוול.
בבוקר המחרת, למרות הקושי שבדבר, התעקשה אנה ללוות את פרידה ואת טיבי אל תחנת הרכבת. בטרם תיסע, נכנסה פרידה לחדרו של מקס כדי להיפרד. היא נגשה אל מיטתו ונשקה קלות למצחו. הוא ישן עדיין. מטושטש מלילה קשה של שיעול מטריד ומהתרופה החזקה שנתנה לו אנה להקל את סבלו.
הוא חש בנשיקתה של פרידה ופקח לרגע את עיניו כדי סדק צר. במשכו את ידה אל שפתיו מלמל בלי קול: “שלום.”
אחר כך, כשטיבי אוחז בידה של אנה, ופרידה סוחבת את המזוודה, יצאו מהבית ופנו אל התחנה,
הפעם לא היה מי שיעזור, והן נשרכו לאט לאורך הדרך עד שהגיעו.
התחנה הָמְתָה אדם כתמיד. חיילים רבים ואנשים הנושאים הררי מזוודות, צרורות וחבילות. נוסעים מכאן או חוזרים, נודדים ומיטלטלים, מעבירים את רכושם ואת חייהם ממדינה למדינה.
עמדו שלושתם על הרציף. טיבי מתבונן בסקרנות לכל עבר, בעוד האם ובתה חבוקות ושותקות.
לא נותר עוד הרבה מה לומר.
כאשר הודיע הכרוז כי הרכבת עומדת להיכנס לתחנה, תפסה אנה את ידיה של פרידה ולחצה אותן חזק אל חזה. “שמרי היטב על רכושך פרידה,” אמרה בקול שניסה להתגבר על צווחת הקרונות המתגלגלים.
“היזהרי בדרך. הגני על בנך כעל אור עינייך, סעי לשלום.”
הן התחבקו ומשכו אליהן את טיבי לחיבוק משותף.
אנה מחתה דמעה סוררת בממחטה ששלפה מכיסה, אך הצליחה לעצור את בכייה.
טיבי, הנרגש למראה הרכבת, משך בשרוולה של פרידה וניסה להסב את תשומת לבה לאורכה של זו ולדגל הגרמני המתנופף עליה לצדו של הדגל הסלובקי.
פרידה תפסה את ידו בחזקה בידה האחת, באחרת הרימה, אך בקושי, את המזוודה, והם נסחפו עם ההמון הדוחף פנימה אל הקרונות. בעלותם, התמזל מזלם ומצאו ספסל פנוי בצד הקרון הפונה אל הרציף.
פרידה מיהרה אל החלון נאבקת בו להורידו במשיכה חזקה. החלון נפתח אך מעט, ופרידה הוציאה דרכו את ידה האוחזת במטפחת ונופפה אל האם, שעמדה עדיין על הרציף, לוטשת מבט ברכבת ובקהל הנאסף אליה.
אנה השגיחה בה ושלפה אף היא מטפחת מכיסה. כשהרכבת החלה נעה, הקרונות משתקשקים ונחבטים, פסי המתכת רועדים והגלגלים חורקים, נופפו האם ובתה במטפחותיהן עד שהרכבת הרחיקה אותן עוד ועוד זו מזו, ועד שלא נותר עוד דבר לראות, מלבד האד האפרורי המסתלסל מן הקטר.
התחנה הייתה לגוש כהה ומטושטש ושדות ומרחבים כבשו את כל חלקת החלון.
פרידה התיישבה במושב ליד טיבי והיטב ידעה, בכל נימי נפשה ובחושיה המחודדים עד דק, כי הפעם הזו שחיבקה את אמה היא הפעם האחרונה.
אין עדיין תגובות