ציידת הלילה 7 – בדמי הלילה

פרולוג

קראנץ'.

הצליל גרם לה לתחושת הקלה. כך גם הרפיון שניכר לפתע בגוף שמתחתיה. זה נגמר.

היא מיהרה לקום מהגופה, לפני שזו תתחיל לנזול כפי שקרה עם כולן. ואז עמדה בדריכות, מקפידה לא להישיר מבט אל הגבר הזקן שהתבונן בה מאחורי שכבת זכוכית עבה. הוא לא אהב את זה שהיא נעצה בו את מבטה.

הגבר כיווץ את שפתיו, בעודו מהרהר בתוצאות המבחן האחרון שלה. פניה נותרו חתומות, אך בפנים היא חייכה בתגובה למנגינה שחזרה והתנגנה בתוך ראשו. נדיר היה שהמדריכים האחרים שלה זימרו במחשבותיה — אך כך היה איתו. בכל פעם ופעם. אילולא היה זה מכעיס אותו, היא הייתה מספרת לו שזה הסב לה הנאה, אך המדריך שלה לא אהב שאנשים פולשים לתודעתו. היא קלטה את המחשבה הזאת זמן קצר לאחר שקיבלה את היכולת הזאת, לכן מעולם לא סיפרה לו.

"שבע שניות," הוא אמר לבסוף והתבונן בגופה. "הנבדקים האלה כבר לא מהווים בשבילך אתגר."

הוא נשמע מרוצה, אך היא עדיין לא חייכה. הפגנת רגשות הובילה למבול של שאלות, והיא רצתה לחזור למדריכים שלה.

"הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא," הוא אמר.

נראה כאילו מילותיו כוונו אליה, אולם הוא, בעצם, דיבר אל הגבר שמאחורי המראה הדו כיוונית, שניצבה כעשרים מטרים מעליו. אך מפני שהיא לא הייתה אמורה לדעת על נוכחותו, היא הנהנה בראשה.

"אני מוכנה."

"האומנם?"

הדרך שבה משך את המילים הזהירה אותה מכך שהמבחן הבא כבר לא יהיה קל, ולכן היא לא הצליחה להסתיר את מצמוץ ההפתעה שלה, כאשר המגלש מעל ראשה נפתח, ונבדק חדש נפל אל הזירה. הוא נראה דומה לאחרים שהיא נטרלה, אולם כאשר זינק וניצב מולה, נפל לה האסימון. ליריב החדש שלה לא היה לב פועם.

"מה זה?" היא שאלה, בזמן שליבה החל להלום בקצב מהיר יותר.

ליריב שלה הייתה שאלה משלו.

"מה זה, לעזאזל?"

"נטרלי אותו," ציווה המדריך אפור השיער.

היא הסתירה את אכזבתה. אולי אם תסיים מהר יותר, היא תזכה לפרס בדמות תשובה. לכל הפחות, נטרול של ה… דבר הזה יספק לה מידע נוסף.

היא שעטה קדימה ללא היסוס, בעטה ברגליו, הפילה אותו לרצפה ואז נעצה את מרפקה בגרונו.

קראנץ'.

עצמותיו המתרסקות הפיקו את הצליל הרגיל, אך במקום שגופו של היצור ייעשה רפוי, הוא הרחיק אותה מעליו וקם על רגליו, תוך כדי שהוא מתבונן בגבר הזקן בתדהמה.

"מה עשית?"

בעודו מדבר צווארו חזר למקומו מהר יותר מכפי שהספיקה למצמץ שוב. היא לטשה את מבטה בבלבול. איזה מין יצור יכול לרפא את עצמו ככה?

"אתה רוצה לחיות?" השיב המדריך שלה ליצור בקור רוח. "תצטרך להרוג אותה."

אותן המילים ממש כבר נאמרו ליריבים רבים לפניו, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שבה כפות ידיה היו רטובות מזיעה. בהתחשב ביכולת הריפוי המדהימה שלו, האם ייתכן שלא ניתן לנטרל את היצור הזה?

היא נשאה את עיניה אל הגבר הזקן, והן פגשו בעיניו רגע לפני שהסבה ממנו את מבטה. גם אם הרגע הזה ארך פחות משנייה, היא קיבלה תשובה לשאלתה.

היצור הזה ניתן להריגה. היה עליה רק להבין כיצד לעשות זאת.

1

התעלמות מרוחות רפאים היא משימה קשה יותר מכפי שנדמה לכם. ראשית כול, קירות לא מהווים בשבילן מכשול, כך שגם אם טרקתי את הדלת בפני הרוח, ששוטטה מחוץ לביתי, היא נכנסה בעקבותיי פנימה כאילו שהזמנתי אותה להיכנס. לסתי התהדקה מרוב עצבים, אך התחלתי לפרוק את המצרכים כאילו לא הבחנתי בה. סיימתי את פריקת המצרכים מהר מדי. עקב היותי ערפדית הנשואה לערפד, רשימת הקניות שלי הייתה קצרה למדי.

"זה מגוחך. את לא תוכלי להמשיך להתחמק ממני לנצח, קאת," רטנה רוח הרפאים.

כן, רוחות רפאים יכולות גם לדבר. מה שעוד יותר הקשה עליי להתעלם מהן. מובן שהעובדה, כי מדובר בדוד שלי בהחלט לא תרמה לכל הסיפור. בין אם הם חיים, מתים או אל מתים — קרובי משפחה תמיד מוצאים דרך לעלות לכם על העצבים.

דוגמה להמחשת הנקודה שלי: אם כי נשבעתי לא לדבר איתו, לא הצלחתי להימנע מתגובה.

"למען האמת, מפני שאף אחד מאיתנו לא מזדקן, אני דווקא כן יכולה להמשיך ככה לנצח," אמרתי באדישות. "או עד שתתחיל לשתף אותי בכל מה שידוע לך על השמוק שמנהל את הצוות הישן שלנו."

"מדיגאן הוא הסיבה שבגללה באתי לשוחח איתך," הוא אמר.

הצרתי את מבטי בהפתעה מהולה בחשד. במשך חודשים ארוכים סירב דודי דון לחשוף מידע כלשהו על אודות אויבי המושבע החדש, ג'ייסון מדיגאן. לדון יש עבר משותף עם קצין הסי.איי.איי לשעבר, שהשתלט על היחידה המבצעית אשר בשירותיה עבדתי, אך הוא שמר על שתיקה גם כאשר שתיקתו של מדיגאן כמעט גרמה למותי, למות בעלי ולמות חפים מפשע נוספים. עכשיו הוא היה מוכן להתחיל לדבר? חשדתי שדון זומם משהו. דון הקפיד לשמור על חשאיות בצורה כה קיצונית, עד שגיליתי כי אנחנו קרובים רק לאחר ארבע שנים שבהן עבדתי בשבילו.

"מה?" שאלתי ללא דיחוי.

הוא הרים גבה אפורה, הרגל שלא הצליח לשבור גם לאחר שאיבד את גופו הגשמי, ונראה היה שהוא לבוש בחליפתו הרגילה, אם כי הוא מת בחלוק בית חולים. הייתי עלולה לחשוב שזיכרונותיי מכתיבים את מראהו של דון, לולא מאות רוחות הרפאים האחרות שיצא לי לפגוש. אומנם אין קניונים בעולם הבא, אך שרידי הדימוי העצמי היו חזקים מספיק כדי לגרום לאחרים לראות רוחות רפאים כפי שהן ראו את עצמן. בחייו היה דון סטריאוטיפ מובהק של עובד בכיר בשירות המדינה, מטופח בן שישים ומשהו, לכן הוא נראה כך בתור רוח רפאים.

הוא גם לא איבד מהעקשנות הניכרת היטב בעיניו המתכתיות — התכונה הפיזית היחידה המשותפת לנו. את שערי בגוון הארגמן ואת עורי החיוור ירשתי מאבי.

"אני דואג בקשר לטייט, לחואן, לדייב ולקופר," אמר דון. "הם לא ביקרו בביתם בזמן האחרון, וכפי שידוע לך, אני לא יכול להיכנס למתקן הצבאי ולבדוק אם הם שם."

לא ציינתי בפני דון, כי בגללו מדיגאן ידע כיצד להפוך מבנה לחסין לרוחות רפאים. כמויות מסחריות של מריחואנה, של שום ושל מרווה בוערת יגרמו לרוב רוחות הרפאים להימלט באימה. לאחר שבשנה שעברה רוח רפאים כמעט הרגה את מדיגאן, הוא צייד את הבסיס הישן שלנו באספקה נדיבה של כל השלושה.

"מתי ראית אותם בפעם האחרונה?"

"לפני שלושה שבועות וארבעה ימים," הוא השיב. לדון לא היו חסרות מגרעות, אבל הוא היה דקדקן. "אילו רק אחד מהם היה נעדר למשך זמן רב כל כך, הייתי מניח שהוא עוסק במשימה חשאית, אבל כולם יחד?"

כן, זה היה מוזר אפילו בשביל חברים במחלקה סודית של המחלקה לביטחון המולדת, שהתמקדה בחברים הסוררים מחברת האל מתים. כאשר הייתי חלק מהצוות, נמשכה המשימה החשאית הארוכה ביותר, שבה השתתפתי, אחד עשר ימים. לנבלים מקרב הערפדים והג'ולים הייתה נטייה לבקר בדרך קבע באותן הנקודות החמות, אם הם היו טיפשים מספיק כדי לבלוט עד כדי כך שמשכו את תשומת ליבה של הממשלה.

ובכל זאת לא התכוונתי להניח שקרה הגרוע מכל. אחת היכולות שנגזלו מדון עם הפיכתו לרוח רפאים הייתה עריכת שיחת טלפון, אבל לי לא היו מגבלות כאלה.

הוצאתי טלפון נייד מתוך המגירה במטבח וחייגתי את מספרו של טייט. הגעתי לתא הקולי שלו וניתקתי את השיחה. אם קרה משהו, ומדיגאן היה אחראי על כך, הוא בוודאי יבדוק את הודעותיו של טייט. לא הייתה לי שום כוונה לאפשר לו לדעת שאני מרחרחת אחר רמזים.

"אין תשובה," אמרתי לדון. הנחתי את הטלפון הנייד בצד, הוצאתי מהמגירה טלפון נוסף וחייגתי לחואן. לאחר מספר צלצולים הורה לי קול ספרדי מתנגן להשאיר הודעה. סירבתי, ופעם נוספת ניתקתי את השיחה והוצאתי מהמגירה טלפון נוסף.

"כמה מכשירים כאלה יש לך?" שאל דון, בעודו מרחף מעל כתפי.

"מספיק כדי לעשות למדיגאן כאב ראש," אמרתי בשביעות רצון. "אם הוא מבצע מעקב אחר שיחות, המכשירים האלה ימנעו ממנו לאתר את מיקומי, גם אם הוא מת לדעת היכן אני."

דון לא האשים אותי בהיותי פרנואידית. ברגע שהשתלט על משרתו הקודמת של דודי, מדיגאן דאג להבהיר לי כי אינו מחבב אותי. לא ידעתי מדוע. באותה תקופה כבר פרשתי מהצוות, ולמיטב ידיעתו של מדיגאן כבר לא היה בי שום דבר מיוחד. הוא לא ידע שהמעבר מערפדית למחצה לערפדית מלאה לווה בתופעות לוואי בלתי צפויות.

גם הטלפון של דייב שלח אותי לתא הקולי. וכך גם הטלפון של קופר. שקלתי לנסות להשיג אותם במשרדיהם, אך הם מוקמו בתוך המתקן הצבאי. ייתכן שהציתות של מדיגאן לקווים האלה יאפשר לו לאתר אותי, גם אם דאגתי לנתב מחדש את האותות של הטלפונים.

"טוב, עכשיו גם אני מודאגת," אמרתי לבסוף. "אולי הגיע הזמן לקפוץ לביקור בביתו של מדיגאן ולערוך איתו שיחה קצרה."

"אל תטרחי," השיב דודי. "נדיר שהוא עוזב את המתקן הצבאי."

גם המידע הזה היה חדש מבחינתי, והוא רק העצים את חרדתי.

"אז כשבונז יחזור הביתה, נחשוב יחד על דרך לבחון את המתקן הצבאי בצורה יסודית יותר."

דון בחן אותי במבט מפוכח. "אם מדיגאן אכן עשה להם משהו, הוא יצפה שתקפצי לביקור."

גם הפעם התהדקה לסתי בחוזקה. בוודאי שאקפוץ לביקור, לכל הרוחות. טייט, דייב, חואן וקופר לא היו סתם חיילים, שלצידם לחמתי במשך שנים כחלק מהצוות — הם גם היו חברים שלי. אם קרה להם משהו רע בגלל מדיגאן, בקרוב מאוד הוא יתחרט על כך.

"כן, ובכן, בונז ואני נהנינו ממספר חודשים של שקט יחסי. נראה שהגיע הזמן לטלטל את הסירה."

***

החתול שלי הלסינג זינק מחיקי באותו זמן, שבו נטען האוויר בזרמי אנרגיה קטנטנים ובלתי נראים. רגשות שטפו את תת המודע שלי. לא היו אלה רגשותיי שלי, אך הם היו מוכרים לי כמעט באותה מידה. מספר רגעים לאחר מכן שמעתי את רעש השלג הנמחץ תחת גלגלי מכונית. עד שדלת המכונית נטרקה, הלסינג נעמד מול הדלת, זנבו השחור הארוך מתנועע בציפייה.

נותרתי במקומי. חתול אחד המחכה ליד הדלת זה די והותר. הדלת נפתחה, ובעלי נכנס בליווי משב רוח צונן. פתיתי שלג עטפו אותו, והוא נראה כאילו פיזרו מעליו אבקת סוכר. הוא רקע בכפות רגליו בניסיון לנער את פתיתי השלג ממגפיו, והלסינג זינק לאחור בבהלה.

"עושה רושם שהוא חושב כי קודם כול אתה צריך ללטף אותו, ורק אחר כך לטפל בשלג," אמרתי.

עיניו, שהיו כל כך כהות עד שנראו שחורות כמעט, ננעצו בעיניי. וכשזה קרה, מצב רוחי המשועשע התחלף להערכה. סומק עלה בלחייו של בונז, והצבע הדגיש את עורו המושלם, את תווי פניו המסותתים ואת שפתיו הבשרניות החושניות. ואז הוא פשט את מעילו וחשף חולצה בגוון אינדיגו, שנדבקה לשריריו. מכנסי הג'ינס השחורים שלו היו הדוקים בכל המקומות הנכונים, מדגישים בטן שטוחה וירכיים חזקות, וכאשר הסתובב כדי לתלות את מעילו, ראיתי ישבן שיכול להיחשב כיצירת מופת. כשהוא הסתובב אליי בחזרה, הפך חיוכו הצנוע לחיוך זחוח. רגשות נוספים שטפו את תת המודע שלי, בזמן שהריח שלו — תערובת עשירה של תבלינים, של מושק ושל קרמל — מילא את החדר.

"התגעגעת אליי, חתלתולה?"

לא ידעתי כיצד הוא הצליח לגרום לשאלה הזאת להישמע גסה, אך זה בדיוק מה שקרה. אפשר לומר שהמבטא הבריטי שלו תרם לכך, אבל חבריו הטובים ביותר היו בריטים, וקולותיהם מעולם לא המסו אותי מבפנים.

"כן," השבתי בעודי קמה ממקומי וניגשת אליו.

הוא התבונן בי ולא זז, בזמן שהרמתי את כפות ידיי וכרכתי אותן מאחורי עורפו. כדי לעשות זאת נאלצתי לעמוד על קצות אצבעותיי, אבל לא נורא. כך היינו קרובים יותר, ומגע גופו הנוקשה היה משכר כמעט כמו מערבולות התשוקה שהסתחררו בתוכי. אהבתי את זה שהייתי יכולה לחוש את רגשותיו כאילו הם רגשותיי שלי. אילו הייתי יודעת שזה אחד היתרונות שמהם איהנה לאחר שהוא יהפוך אותי לערפדית מלאה, ייתכן שכבר לפני שנים רבות הייתי דואגת לשדרג את מעמד בת הכלאיים שלי. ואז הוא הרכין את ראשו; הפניתי את ראשי רגע לפני ששפתיו ליטפו את שפתיי.

"לא עד שתאמר שגם אתה התגעגעת אליי," התגריתי בו.

בתגובה לכך הוא הרים אותי בזרועותיו וריסן בקלות את מאבקי המדומה. עור חלקלק פגש בגבי, כאשר הניח אותי על הספה, גופו כמתרס שלא רציתי לעקור ממקומו. כפות ידיו חפנו את פניי, אחזו בי ברכושנות, שעה שקשתיות עיניו נצבעו בירוק וניביו החלו לבצבץ מתוך שיניו.

גם הניבים שלי החלו להתארך, נלחצים לעומת שפתיי שנפשקו בציפייה. הוא הרכין את ראשו, אולם בקושי ליטף את שפתיי בשפתיו להרף עין, לפני שהחל לצחקק.

"שניים יכולים לשחק במשחק הזה, אהובה."

התחלתי להיאבק בו ברצינות, מה שרק הגביר את צחוקו. מניין החיסולים שלי זיכה אותי בכינוי המלאכית האדומה בקרב שוכני עולם האל מתים, אך גם לפני הכוחות החדשים והמדהימים של בונז לא הייתי מסוגלת לגבור עליו. כל ניסיונות ההיחלצות שלי גרמו לו בסך הכול להתחכך בי בצורה ארוטית להפליא — וזאת הסיבה שהוא המשיך לעשות זאת.

רוכסן הסוודר שלי הורד כל הדרך למטה, בלי שכפות ידיו ירפו מראשי. את רוב התרגול של יכולותיו הטלקינטיות הוא ביצע על בגדיי. ואז הותרו הסוגרים הקדמיים בחזייה שלי וחשפו את חלק הארי של שדיי. צחוקו הפך לנהמה, ששלחה בקרבי עקצוצים מעוררי תיאבון. אך כאשר הותרו כפתורי חולצתו הכחולה, הזכיר לי צבעה את עיניו של טייט ואת החדשות שהיה עליי לבשר לו.

"קרה משהו," אמרתי בין נשימותיי הכבדות.

שיניים לבנות הבזיקו, לפני שבונז הוריד את שפתיו אל שדיי. "קלישאתי מאוד, ויחד עם זאת מדויק להפליא."

החלק היצרי שבי ייחל לכך שאוכל לדחות את השיחה הזאת בשעה, אולם דאגתי לחבריי הייתה חזקה מדי. חזרתי לעשתונותיי, אחזתי בכף ידי מלוא החופן מתלתליו של בונז וזקפתי את ראשו.

"אני רצינית. דון קפץ לביקור ומסר לי מידע מטריד ביותר."

נדמה כי נדרשו לו כמה שניות עד שהמילים חלחלו, אולם אז גבותיו התרוממו. "אחרי כל הזמן הזה סוף כל סוף הוא סיפר לך את המידע שהקפיד להסתיר על אודות מדיגאן?"

"לא," אמרתי, ונדתי בראשי. "הוא רצה לעדכן אותי, כי טייט והאחרים לא היו בביתם מעל שלושה שבועות. ניסיתי את הטלפונים הניידים שלהם, אבל לא הייתה תשובה. למען האמת, זה הסיח את דעתי מהתוכנית שלי ללחוץ על דון שיספר לי על עברו עם מדיגאן."

בונז נשף בזעף, והאוויר נשב היישר לתוך העמק הרגיש שבין שדיי. "המנוול המתחכם הזה ודאי ידע שזה מה שיקרה. קשה לי להאמין שבמקרה החליט למסור לך את המידע הזה בזמן שנעדרתי."

עכשיו, שדאגתי לחבריי כבר לא ערפלה את מחשבותיי, גם אני הייתי בטוחה בכך שדון עשה זאת בכוונה תחילה. יצא לו לבקר בביתי מספיק כדי לדעת שכל כמה ימים בונז יוצא לכמה שעות כדי לאכול. לא הצטרפתי אליו, מפני שהצרכים התזונתיים שלי היו שונים. סיננתי קללה בתוך ראשי. עדיין היה לי חשוב לברר אם חבריי בסדר, אבל גם היה לי חשוב לגלות מה דון ידע על אודות מדיגאן. בוודאי מדובר במידע חשוב, אם דוד שלי המשיך לשמור על שתיקה אף שכתוצאה מכך לא דיברנו במשך חודשים ארוכים. אחרי הכול, לא רק שהייתי קרובת המשפחה היחידה שנותרה לדון — בתור ערפדית גם הייתי בין הבודדים שהיו יכולים לראות אותו במעמדו החדש כרוח רפאים.

"אחר כך נטפל בדוד שלי," אמרתי, בעודי נאנחת ודוחפת מעליי את בונז. "כרגע אנחנו צריכים להבין כיצד נוכל להיכנס לתוך המתקן הצבאי בלי ששנינו נגמור בבית כלא לערפדים."