איך שולחים לקבר רוצח שכבר מת? לאחר שהצליחה למנוע מלחמה בעולם התחתון, אין דבר שקאת קרופילד רוצה יותר מקצת זמן […]
פרולוג
בית הקברות 'שלוות עולמים'
גארלנד, טקסס
"דונאלד ברתולומיו וויליאמס, תזיז את הישבן שלך בחזרה לפה. עכשיו!" שאגתי הוסיפה להדהד באוויר, כאשר תנועה כלשהי הסיטה את מבטי ימינה. ממש מאחורי מצבה בדמות מלאך קטן ובוכה עמד הדוד שלי. דון נעץ בי את מבטו, בעודו מכווץ את גבותיו בצורה שהביעה את חוסר הנוחות שלו באופן רהוט יותר מכפי שניתן היה להביע במילים. כשהוא לבוש בחליפה ובעניבה, ושערו האפור מסורק לאחור בסגנון הקפדני האופייני לו, למתבונן מהצד דון היה נראה כמו איש עסקים ממוצע בגיל העמידה, פרט לדבר אחד — הייתם צריכים להיות אל מתים או בעלי כוחות על טבעיים כדי להיות מסוגלים לראותו.
דון וויליאמס, שבעבר עמד בראש האגף במחלקה לביטחון המולדת שהגן על הציבור מפני יצורים על טבעיים זדוניים, מת לפני עשרה ימים. ויחד עם זאת הוא עמד שם מולי. רוח רפאים.
בכיתי לצד מיטתו, בזמן שהתקף הלב הקטלני הכה בו, ואחר כך הייתי עדה לשריפת הגופה שלו. בטקס האשכבה הרגשתי כמו זומבית, ואפילו לקחתי את האפר שלו לביתי, על מנת שאוכל לשמור אותו קרוב אליי. אך לא היה לי שמץ של מושג בדיוק עד כמה דון היה קרוב אליי, בהתחשב בכל הפעמים שהיה נדמה לי שקלטתי אותו בזווית העין.
בכל המקרים, שבהם נדמה היה לי כאילו קלטתי הבזקים של דודי, חשבתי שפשוט מדובר בחזיונות שווא הנובעים מאבל. לפחות עד לפני חמש דקות, כאשר הבנתי שגם בעלי, בונז, יכול לראות אותו.
אף שהיינו במרכזו של בית קברות, שברחביו עדיין היו פזורות גופות מקרב שהסתיים לא מכבר, ועל אף שבגופי היו נעוצים קליעי כסף, שבערו בקרבי כמו מדורות קטנות ומייסרות, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כך שדון לא רצה שאדע, כי הוא עדיין עומד נסתר בצד הקבר.
דודי ממש לא נראה מרוצה מכך שגיליתי את סודו. חלק ממני רצה לכרוך את זרועותיי סביבו ולחבק אותו, בזמן שחלק אחר רצה לטלטל אותו עד שהשיניים שלו ייסדקו.
הוא היה צריך לספר לי, לא להסתתר ברקע ולשחק איתי בגרסה על טבעית של משחק מחבואים! מובן שעל אף דחפיי הסותרים עכשיו כבר לא הייתי יכולה לטלטל את דון וגם לא לחבק אותו. כפות הידיים שלי פשוט יעברו היישר דרך גופו הלא מוחשי. דוד שלי כבר לא יכול היה לגעת בשום דבר — או בשום אדם — גשמי. כך שכל מה שנותר לי לעשות היה לנעוץ בו את מבטי, תוך כדי שאני נאבקת בבלבול, בשמחה ובתדהמה המהולים במידה מסוימת של כעס נוכח מעשה הרמאות שלו.
"אתה לא מתכוון לומר משהו?" שאלתי לבסוף.
עיניו האפורות ננעצו בנקודה לא רחוקה מאחורי גבי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת, שבונז התקרב אליי. מאז שהפך אותי מבת כלאיים לערפדית מלאה, הייתי יכולה להרגיש את בונז כאילו ההילות שלנו נשזרו בצורה על טבעית. וזה בדיוק מה שקרה, אני מניחה. עדיין לא הבנתי לגמרי את מאפייני החיבור בין ערפדים לאבותיהם, אך הדבר היחידי שידעתי הוא כי החיבור הזה קיים, והוא עוצמתי.
חוץ מאשר במקרים, בהם הגן על עצמו, הייתי יכולה לחוש ברגשותיו של בונז כאילו היו נחל הזורם לתוך נפשי באופן תמידי.
כך ידעתי שבונז מאופק הרבה יותר ממני. תדהמתו הראשונית נוכח הגילוי, שדון הוא רוח רפאים, התחלפה במבט מהורהר זהיר. אני, לעומת זאת, עדיין הרגשתי נתונה בסערת רגשות. בונז נעמד לצידי וקיבע את עיניו החומות בדודי.
"אתה רואה שהיא בטוחה," הצהיר בונז, והמבטא הבריטי נשמע היטב בקולו. "עצרנו את אפוליון, כך שהשלום בין הערפדים לג'ולים הושב על כנו. אתה יכול לעזוב בשלווה. הכול כשורה."
הבנה פרחה בתודעתי בליווי רגש שכיווץ את ליבי. האם זו הייתה הסיבה לכך שדוד שלי לא 'חצה לצד השני' כפי שהיה אמור לעשות? קרוב לוודאי. דון מכור לשליטה אף יותר ממני, ואם כי דחה את הצעותיי החוזרות ונשנות לרפא את הסרטן שלו באמצעות הפיכתו לערפד, ייתכן שדאג יותר מדי בנוגע לעוינות ההולכת ומתפתחת בין האל מתים על מנת לשחרר לחלוטין עם מותו. ראיתי לפחות רוח רפאים אחת, שנשארה מספיק זמן כדי לוודא שיקיר ליבה בטוח ומוגן. אין שום צל של ספק שהצורך של דון לוודא, כי אשרוד את הקרב הזה ואגן על המין האנושי על ידי מניעת עימות בין ערפדים לג'ולים, היה העוגן שהחזיק את דון פה; אלא שעכשיו, כפי שאמר בונז, הוא יכול לעזוב.
מצמצתי בעיניי מבעד ללחלוחית שהציפה אותן לפתע. "הוא צודק," אמרתי בקול חנוק.
"אני תמיד אוהב אותך ואתגעגע אליך, אבל אתה… יש מקום אחר שבו אתה צריך להיות כרגע, לא?"
דודי נעץ בנו את מבטו, הבעת פניו חמורת סבר. על אף שכבר לא היו לו ריאות אמיתיות, נשמע כאילו שחרר אנחת רווחה איטית.
"להתראות, קאת," הוא אמר. היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז יום מותו. ואז האוויר סביבו נעשה אביך, מטשטש את תווי פניו ומאפיל על דמותו. הושטתי את ידי אל ידו של בונז, והרגשתי את אצבעותיו החסונות עוטפות את אצבעותיי בלחיצה מנחמת. לפחות דון לא סבל מכאבים, כמו בפעם האחרונה שבה נאלצתי להיפרד ממנו. ניסיתי להעלות חיוך על שפתיי בזמן שדמותו של דודי התפוגגה ונעלמה, אך גל חדש של יגון הכה בי בעוצמה.
הידיעה, שהוא הולך למקום שאליו הוא שייך, לא עזרה לשכך את הכאב שהרגשתי נוכח מותו.
בונז המתין מספר רגעים לאחר שדון נעלם, ואז פנה אליי. "חתלתולה, אני יודע שזה תזמון גרוע, אבל יש דברים נוספים שעלינו לעשות. כמו להוציא את הקליעים האלה מתוך הגוף שלך, לסלק את הגופות —"
"לכל הרוחות," לחשתי.
בזמן שבונז דיבר, הגיח לפתע דון מאחוריו. הבעת זעף האפילה על פניו של דודי, והוא נופף בזרועותיו במפגן לא אופייני של סערת רגשות.
"מישהו רוצה להסביר לי מדוע, לכל הרוחות, אני לא מצליח לעזוב?"
1
קימטתי את החשבונית שמולי ולא זרקתי אותה, רק מפני שהכומר לא היה אשם בכך שטמינת האפר של דון באדמה קדושה לא הועילה במאום לשליחתו של דודי אל העולם הבא. ניסינו לעשות את כל מה שהחברים שלנו — חיים, אל מתים או כל גרסה אחרת על הסקאלה — הציעו על מנת לאפשר לדוד שלי לעבור מהמישור הזה למישור הבא. אך שום דבר לא עזר, כפי שמעידה עתה נוכחותו של דון הפוסע לצידי, כפות רגליו נוגעות לא נוגעות ברצפה.
אפשר להבין את התסכול שלו. ברגע שאדם מת, אלא אם כן המוות היה בסך הכול תנאי מקדים להפיכתו לערפד או לג'ול, ההנחה היא שלא יישאר תקוע בעולם הזה.
כן, כבר הזדמן לי להימצא בקרבת רוחות רפאים — ולאחרונה זה קרה לא מעט — אך בהתחשב במספר האנשים שמתו בהשוואה למספר רוחות הרפאים הקיימות, הסיכויים שאדם יהפוך לקספר עומדים על אחוז אחד, פחות או יותר. אלא שבין אם זה מצא חן בעיניו ובין אם לא, עושה רושם שדוד שלי איכשהו נתקע במצב הנדיר הזה בין העולמות. בשביל מישהו שניחן ביכולות כמעט מקיאוויליאניות לשלוט בנסיבות, חוסר האונים הנוכחי שלו בוודאי הציק לו במיוחד.
"אנחנו ננסה משהו אחר," הצעתי, בעודי מעלה חיוך מזויף על שפתיי. "היי, אתה מנוסה בהתגברות על מכשולים קשים במיוחד. הצלחת למנוע מהציבור האמריקני לגלות מידע על העולם העל טבעי על אף אתגרים מודרניים, כמו מצלמות וידאו בטלפון הנייד, רשת האינטרנט ויוטיוב. אתה תמצא דרך לחצות לצד השני."
ניסיוני לעודדו לא הניב יותר מאשר מבט מלא שנאה. "פביאן מעולם לא מצא דרך לחצות לצד השני," רטן דון, והמחווה שעשה בידו התייחס אל ידידי רוח הרפאים, שארב ממש מחוץ למשרד שלי. "וזה נכון גם לגבי אינספור האחרים, שמצאו את דרכם אלייך מאז שהפכת מגנט לרוחות רפאים".
התכווצתי בתוכי, אך היה צדק בדבריו. חשבתי כי להיוולד לערפד ולבת אנוש היה הדבר הכי לא סביר שיכול לקרות, אבל זה רק הוכיח לי את חוסר האמונה שלי בחוש ההומור המעוות של פיית'. ברגע שהפכתי לערפדית מלאה, הוצבתי במקום הראשון ברשימת האנשים המוזרים ביותר בעולם. לא ניזונתי מדם אנושי כשאר הערפדים. לא, במקום זאת הישרדותי הייתה תלויה בדם של אל מתים, וקיבלתי ממנו הרבה יותר מאשר הזנה בלבד. ספגתי גם — באורח זמני — את כל הכוחות המיוחדים, בהם ניחן הבעלים של אותו דם. לגימה מג'ול, שבמקרה יש לו קשרים אדירים לקבר, הפכה אותי למוקד משיכה שאין לעמוד בפניו לכל רוח רפאים שנקרתה בסביבתי.
ביני לבין עצמי חששתי, כי היכולות השאולות החדשות שלי הן אחת הסיבות לכך שדון עוד לא היה יכול לחצות לצד השני. אני בטוחה שהמחשבה הזאת חלפה גם בראשו, ושזו הסיבה לגישה הזועפת יותר מן הרגיל שאותה הפגין כלפיי.
"תבקשי מהם להיות בשקט, חתלתולה," רטן בונז בעודו נכנס לחדר. "אני לא מצליח לשמוע את המחשבות המזורגגות שלי."
הגברתי את עוצמת קולי על מנת לוודא שהוא יגיע גם למרפסת ולחצר האחורית, ולא יהדהד ברחבי הבית בלבד.
"בבקשה, חבר'ה, אתם יכולים להנמיך קצת את הפטפטת?"
בן רגע השתתקו תריסר שיחות שונות, על אף שניסחתי את דבריי כבקשה, ולא כפקודה. עדיין הרגשתי אי נוחות מכך שהיכולת החדשה והבלתי רצויה שלי כפתה על רוחות רפאים לציית לכל פקודה שבקעה מבין שפתיי. לא רציתי שתהיה לי השפעה כזאת על אף אחד, לכן נזהרתי מאוד באופן שבו ניסחתי את המסרים שלי מול רוחות הרפאים. ובמיוחד מול הדוד שלי. איך הזמנים השתנו, חשבתי לעצמי. במשך שנים רבות, כאשר עבדתי בתור אחת מיחידת חיילי העילית של דון, זעמתי על כך שנאלצתי לציית להוראותיו. עכשיו הוא יהיה חייב לציית להוראות שלי, אם ארצה — יכולת שכבר אז השתוקקתי אליה — אך שעכשיו אני משתוקקת להיפטר ממנה.
בונז התרווח בכיסא הסמוך אליי. גזרתו הדקיקה והחסונה הייתה תערובת משכרת של סקסיות ושל אנרגיה מתפרצת, אף כי ישב בנינוחות וברוגע, כשכף רגלו היחפה מונחת על ירכי. שערו השחור היה רטוב עדיין מהמקלחת, מה שגרם לתלתליו הקצרים להיצמד לראשו. טיפת מים תועה זלגה בעצלתיים במורד צווארו לעבר הרכסים הנוקשים בחזהו, מה שגרם לי ללחך את שפתיי בתגובה לדחף שלפתע הכה בי לעקוב אחר מסלולה בלשוני.
אילו היינו לבדנו, לא הייתי צריכה לדכא את הדחף הזה. בונז בהחלט לא היה מסרב לקצת עונג של אחר צוהריים. יצר המין שלו היה אגדי לא פחות מיכולותיו, אך מפאת שתי רוחות הרפאים, שהשקיפו עלינו, ייאלצו החקירות הלשוניות שלי להמתין למועד מאוחר יותר.
"אם ימשיכו לצוץ פה רוחות רפאים קולניות נוספות, אני אשתול שום ומריחואנה ברחבי כל הבית," הצהיר בונז כבדרך אגב.
דוד שלי נעץ בו מבט נוקב מתוך ההבנה, שכמויות גדולות של שום ושל מריחואנה ידחו את רוב רוחות הרפאים. "לא לפני שאגיע למקום שבו אני אמור להיות."
השתעלתי, משהו שלא הייתי צריכה לעשות מאז שנשימה כבר לא הייתה בגדר חובה בשבילי.
"עד שהם יצמחו, הכוח הזה אמור כבר לצאת מתוך המערכת שלי. התקופה הארוכה ביותר, שבה השתמשתי ביכולות שאולות, הייתה חודשיים. עברו כמעט חודשיים מאז ש… אתה יודע." עדיין לא כולם ידעו, כי מארי לאבו, מלכת הוודו של ניו אורלינס, הייתה הסיבה לכך שמעמדי היה שווה כעת לזה של מלכת רוחות הרפאים. היה זה דמה שלה, שנאלצתי לשתות. כן, מאוחר יותר הבנתי מדוע הכריחה אותי לעשות זאת, אך בזמנו זה עצבן אותי כהוגן.
"פעם הכרתי רוח רפאים, שהצליחה לחצות תוך שלושה שבועות," אמר פביאן מפתח החדר. לאחר שהבחין בחיוכי אסיר התודה, הוא החל לעשות את דרכו פנימה. "אני בטוח שקאת תחשוב על משהו שיעזור לך לצאת למסע," הוא הוסיף בביטחון מופרז.
יבורך פביאן. חברי אמת מגיעים בצורות שונות, ולפעמים הם אפילו שקופים.
דון לא נראה משוכנע. "אני מת כבר מעל חמישה שבועות," הוא השיב נמרצות. "שמעת על מישהו שלקח לו זמן רב כל כך לחצות לצד השני?" הטלפון הנייד שלי צלצל, וכך היה לפביאן תירוץ לא לענות בזמן שעניתי לשיחה. ההפרעה הגיעה בתזמון טוב, מפני שלפי הבעת הפנים שלו, עושה רושם שהתשובה של פביאן לא הייתה מוצאת חן בעיניו של דון.
"קאת."
לא הייתי צריכה להעיף מבט במספר שעל הצג, ואפילו לא הזדקקתי ליותר מהברה אחת כדי לזהות שמדובר בטייט, הקצין הראשי לשעבר שלי. קרוב לוודאי שהתקשר כדי לשוחח עם דון, אבל מפני שקול של רוח רפאים אינו עובר היטב באמצעות טכנולוגיה, נאלצתי לשמש כמתווכת.
"היי, מה קורה?" אמרתי, בעודי מנופפת בידי אל דון והוגה בשפתיי את המילים זה טייט.
"את יכולה להגיע למתקן הצבאי הלילה?" קולו של טייט נשמע מוזר. רשמי מדי. "היועץ המבצעי של הצוות רוצה לפגוש אותך." היועץ המבצעי? "ממתי יש לנו יועץ מבצעי?" שאלתי. שכחתי כי תקופה ארוכה כבר לא הייתי חלק מהצוות.
"מעכשיו," השיב טייט באדישות.
העפתי מבט בבונז, אך לא טרחתי לחכות למשיכת הכתפיים המאשרת שלו בטרם עניתי. לא היו לנו תוכניות חשובות, והסקרנות שלי הרקיעה שחקים. "בסדר. נתראה בעוד מספר שעות."
"אל תבואי לבדך," לחש טייט לפני שניתק את הטלפון. גבותיי התרוממו, יותר מפני שדיבר כדי שהמשפט לא יישמע על ידי מי שלא ניחן ביכולות שמיעה על טבעיות מאשר בגלל המילים עצמן.
לא היה לי ספק בכך שאני עדיין לא מודעת לכל הסיפור במלואו. ידעתי כי לא התכוון שאביא איתי את בונז, מפני שטייט ידע שהוא תמיד מלווה אותי בנסיעותיי אל מקום העבודה הישן שלי. טייט בוודאי התכוון למישהו אחר, וישנו רק אדם אחד נוסף שעולה בדעתי.
פניתי אל דון. "מתחשק לך לצאת לטיול?"
***
מהאוויר נראה המתקן הצבאי כמו בניין שגרתי בגובה קומה, המוקף במגרש חניה גדול ומבוזבז. במציאות היה זה מקלט צבאי ישן מפני נשורת גרעינית, שמתחת למעטה התמים־במתכוון שלו הסתתרו ארבע קומות תת קרקעיות ענקיות.
רמת האבטחה פה הייתה גבוהה במיוחד, כפי שניתן לצפות ממתקן ממשלתי חשאי שמשמש לניטור פעולותיהם של האל מתים. ובכל זאת הופתעתי, כאשר היה עלינו לרחף במשך עשר דקות לפני שהמסוק שלנו קיבל אישור נחיתה. זה לא שסתם החלטנו לקפוץ לביקור בהפתעה, למען השם.
ברגע שבונז ואני יצאנו מהמסוק, עצרו אותנו שלושה שומרים חבושים בקסדות, כאשר ניסינו להיכנס בין הדלתות הכפולות שעל הגג.
"תעודות זהות," פקד השומר הסמוך אלינו.
פרצתי בצחוק. "מצחיק מאוד, קופר."
מגיני הפנים של השומרים היו כל כך כהים, שלא הצלחתי להבחין בתווי פניהם, אבל לכולם היה לב פועם, וקופר הוא היחיד מבן חבריי האנושיים הוותיקים שהוא חכמולוג דיו כדי לנסות תעלול כזה.
"תעודות זהות," חזר ואמר השומר. הוא משך מספיק את צליל המילה כדי שאצליח להבין, כי קולו לא מוכר לי. טוב, אז זה לא קופר וגם לא מדובר בבדיחה. בתנועה בלתי נראית כמעט הידקו השומרים את אחיזתם בכלי הנשק האוטומטיים שלהם.
"זה לא מוצא חן בעיניי," מלמל דון בעודו מרחף לימיני. אף אחד מהשומרים אפילו לא הניד עפעף לכיוונו, אך מובן שבתור בני אנוש הם אינם מסוגלים להבחין בו.
זה לא מצא חן גם בעיניי, אבל היה לי ברור שהשומרים האלה נחושים בדעתם לראות את תעודות הזהות שלנו לפני שנקבל רשות להיכנס. התחלתי לפשפש בכיס, מפני שלמדתי בדרך הקשה שתמיד כדאי לשאת ארנק, גם אם לא חשבתי שאזדקק לו. בונז פשוט חייך אל השומרים.
"אתה רוצה את תעודת הזהות שלי?" הוא שאל בקול חלקלק. "הינה היא." ואז נצבעו עיניו בירוק ברקת בוהק, בזמן שניבים בקעו מתוך שיניו העליונות והתארכו עד קצה יכולתן כמו פיגיוני שנהב קטנטנים.
"תן לנו לעבור, או שנסתלק מפה, ואז אתה תוכל להסביר לבוס שלך כי לאורחים שהזמין היו דברים טובים יותר לעשות מאשר לבזבז את הזמן שלהם." השומר שדרש את תעודות הזהות שלנו היסס במשך דקה ארוכה ומותחת, אולם אז זז הצידה בלי לומר מילה. הניבים התאומים שנצנצו מתוך פיו של בונז נכנסו בחזרה פנימה, ועיניו חזרו לגוון החום הכהה הרגיל שלהן.
טמנתי את הארנק בתוך כיס מכנסיי. נראה כי בכל זאת לא אזדקק לרישיון הנהיגה שלי.
"בחירה נבונה," אמר בונז ונכנס בעקבותיי, בעודי חולפת על פני השומרים, ודוד שלי ממשיך למלמל שזה לא מוצא חן בעיניו. מה אתה אומר, חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי את זה בקול, ולא רק מפני שלא רציתי שיחשבו שאני מדברת לעצמי. היה זה הביקור הראשון של דון במבנה, שאותו ניהל במשך שנים רבות ושבו בסופו של דבר מצא את מותו. עכשיו הוא חזר לשם כיצור על טבעי, שרוב עמיתיו אפילו לא היו מסוגלים לראות. זה בוודאי מתסכל ביותר דרכים מכפי שיכולתי לשער בנפשי.
חצינו את המסדרון לעבר המעלית, וביני לבין עצמי מניתי את השינויים שחלו מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי פה. באזור הזה היו שני משרדים שוקקי פעילות, אבל הצלילים היחידים, שהעידו עכשיו על פעילות כלשהי, היו קולות פסיעותינו על גבי רצפת הלינוליאום.
כאשר נכנסנו למעלית, לחצתי על הכפתור שייקח אותנו לקומה התת קרקעית השנייה, שם נמצאים משרדי הצוות. ברגע שהדלתות המבריקות נסגרו, שטפה אותי מבפנים תחושת ד'זה־וו עוצמתית. הפעם האחרונה, שבה נסעתי במעלית הזאת, הייתה כאשר מיהרתי להגיע אל מיטתו של דון כדי להיפרד ממנו לשלום. כעת הוא עמד לצידי, ומבעד לצדודיתו ניתן היה להבחין במעומעם בצד השני של המעלית. אין ספק כי מסלול חיי סטה לכל מיני כיוונים שמעולם לא צפיתי.
"רק שתדעי, אם בזמן ביקורי פה אני אבחין באור לבן ובוהק, אני מתכוון לרוץ היישר לתוכו, עוד לפני שתספיקי לומר מילה מזורגגת," אמר דודי והפר את הדממה.
המרירות בקולו שעשעה אותי. "אני אעודד אותך לאורך כל הדרך," הבטחתי לו. שמחתי לגלות כי חוש ההומור הארסי שלו לא נעלם על אף השבועות הקשים, שעברו עליו לאחרונה.
המעלית נעצרה, ויצאנו החוצה. באופן אינסטינקטיבי רציתי לרוץ היישר למשרד לשעבר של דון, אך במקום זאת פניתי שמאלה. טייט אמר שהוא לא הרגיש נוח לעבור למשרדו הישן של דון, על אף שהיה זה המשרד הגדול ביותר וכלל בתוכו תחנת פיקוד קטנה. הבנתי אותו היטב. הייתי מרגישה כמו שודדת קברים, אילו הייתי גוזלת דברים מתוך משרדו של דון, בזמן שמבחינה טכנית ניתן לומר שהוא עדיין נמצא פה — אף כי מעט מאוד אנשים בבניין הזה היו מודעים לכך. דוד שלי לא רצה שאף אחד ידע על מעמדו החדש כרוח רפאים, אבל אני סירבתי להסתיר את המידע מכל חברי הצוות האל מתים, שעדיין היו יכולים לראות את דון ולשוחח איתו.
דלת משרדו של טייט הייתה פתוחה מעט. נכנסתי פנימה בלי לדפוק, אף כי ידעתי שאינו לבדו. בתוך המשרד נמצא איתו מישהו עם לב פועם. לב פועם ויותר מדי מי קולון לאף רגיש של ערפד.
"היי, טייט," אמרתי, בעודי שמה לב לכך שגופו נראה נוקשה על אף שישב.
הסיבה לדריכותו של טייט נעוצה ודאי בגבר הגבוה והרזה, שעמד מטרים בודדים משולחנו. שערו המאפיר היה קצוץ בסגנון הגבוה והמוקפד שטייט אהב, אבל משהו בהתנהגותו רימז על כך שתסרוקתו הייתה המאפיין הצבאי היחיד שלו.
עמידתו הייתה רגועה מדי, וכפות ידיו כוסו יבלות, שככל הנראה נוצרו משימוש בעטים, ולא משימוש בכלי נשק. המבט המבוהל ששלח לעברי בחטף העיד על כך שלא היה מודע לנוכחותי לפני שדיברתי, ואף שערפדים בהחלט יכולים להיות חשאיים, לא עשיתי שום מאמץ כדי להסוות את כניסתי.
השחצנות שאפיינה את מבטו, לאחר שהתאושש מההפתעה, הובילה אותי לשנות את התווית ששמתי עליו מאזרח לפקיד ממשלתי רעב לכוח. בדרך כלל היו יכולים שני דברים בלבד להסביר גישה כה שופעת ביטחון מופרז בפגישה ראשונה: שפע של יכולות על טבעיות קטלניות, או אדם המאמין בכל תוקף כי הקשרים שלו מאפשרים לו לשחק את המשחק לפי החוקים שלו. ומפני שמר שחצני היה אנושי, נותרה רק האפשרות השנייה.
"אתה בוודאי היועץ המבצעי החדש," אמרתי וחייכתי באופן שהיה נראה ידידותי למי שלא הכיר אותי.
"כן," הוא השיב בקרירות. "קוראים לי —"
"ג'ייסון מדיגאן." קולו של דון הדהד את תשובתו של העובד הממשלתי אפור השיער, והוא נשמע דרוך, המום כמעט. "מה הוא עושה פה?"
אין עדיין תגובות