"אנחנו שנינו" הוא מסע מרגש בין דורות, זיכרונות ויבשות, החל מצרפת תחת הכיבוש הגרמני, דרך אמריקה שאחרי המלחמה, ועד ירושלים […]
פרק 1
השנה הייתה 1942. יום שישי בצוהריים, ובעוד מספר ימים יחול יום הולדתה. היא הציצה ביומן, דפדפה בו, עד שידה רעדה כשחיפשה את חודש יולי, והיומן נשמט, נפל על הרצפה ומשך אחריו את ידה ואת גבה. וכשכרעה להרים אותו, נתקלה ברגל השולחן והשתטחה מלוא קומתה ארצה.
כאב עז הציף את פניה. כף ידה השמאלית נרטבה מדם. כשהבינה שנפצעה בפניה, התרוממה במהירות ורצה לחדר האמבטיה. שם, מול המראה התלויה על הקיר, בחנה את גודל הנזק. שריטה קטנה על המצח ועוד פציעה קלה על האף – משתיהן זלג דם רב והן כאבו מאד.
אבל – קבעה לעצמה אחרי שאמדה את מידת הנזק – הפגיעה קלה ולא פגעה בפניה היפות.
היא שבה לשולחן, הרימה בזהירות את היומן מהרצפה, ומבטה נתקל בדף הפתוח, שעליו נמרחה טיפת הדם האדומה – ממש על התאריך: ח' באב תש"ב, 22 ביולי 1942. היא דפדפה חמישה דפים קדימה, עד שהגיעה לתאריך שלה – 27 ביולי, יום שני. התאריך העברי הראה – י"ג באב תש"ב. זהו היום שבו היא אמורה לחגוג 39 שנים.
היא נעצרה לרגע, שאפה אוויר אל ריאותיה, ובלי משים חזרה אחורה, דפדפה שוב אל טיפת הדם. לא נתנה לעצמה דין וחשבון על הדחף הזה, אבל הרגישה שמשהו דוחף אותה חזרה אל הכתם – אל התאריך ההוא, ה-22 ביולי.
בינה לבינה חישבה את השנים שעברו מאז שעזבה את ההורים, את הבית, את גרמניה. שמונה שנים עברו – והן נראו לה כמו עשרים.
מייד הציף אותה הזיכרון ההוא, מיום העלייה. כששתי רגליה נגעו סוף־סוף באבני הרציף של נמל יפו. כשהעבירו אותה מהאונייה, טלטלות הסירה ונתזי הגלים, יחד עם הצורך להחזיק חזק בדפנות, הפחידו אותה. והיה גם את הערבי השחום עם הגלבייה והשרוואל. זו לא הייתה חוויה מרנינה.
היא הייתה בת שלושים ואחת כשפגשה לראשונה את ארץ ישראל. אכזבה וכעס הציפו אותה כשזיהתה על החוף רק את מרים פרוסט, ולא את עדינה, חברתה. היה לה חם ולח, למרות הקור של חודש מרץ, והיא חשה את שמלתה נדבקת לגופה. היא הרגישה מסורבלת וכבדה – התרמיל העיק עליה, המזוודה נגררה לאט, והלַאוּטָה המעצבנת (גיטרה עתיקה) התנדנדה ונשמטה כל רגע מגבה.
היא חשבה כמה שינויים עברה בשמונה השנים שחלפו: החליפה שם, שינתה מצב משפחתי, ובגללו – מלינה נתן, הפכה ללאה קמינצקי. מאישה נשואה לאימא לתאומים בני שנתיים וחצי. גם השפה השתנתה – היא דיברה עברית כמעט שוטפת, הודות לישכר, בעלה. רק בכתיבה עדיין לא הייתה מרוצה מעצמה. עדיין כתבה עם שגיאות.
היא עבדה ב'הדסה', לצד חברות שגם הן נאבקו עדיין בשפה החדשה והמוזרה, שלא נקלטה אצלן בקלות.
לבדה עלתה לארץ ישראל, מבחירה. ומתוך תודעה ציונית מלאה. הגיעה כשהיא נחושה לעבוד דווקא במקצוע שלה – על אפם ועל חמתם של כל קִצרי הראות ובני המשפחה, שלא הבינו מה יש לה לחפש בפלשתינה.
גם הפקיד במשרד העלייה לא הצליח להרגיז אותה, כשקבע – בעברית עם מבטא רוסי כבד – שלינה הוא שם של "גויים", ופה, בארץ ישראל, היא תהיה לאה. הפקיד, שמן ואדום פנים, חרץ את עתידה וזהותה בשם שהחליט להעניק לה. בשם מי? מיהו, סגנו של הרצל? באיזו רשות העז לקבוע לה זהות חדשה? היא בלעה את רוקה, הבליגה, הרגיעה את עצמה. אמרה, שגם אם הוא לא סגנו של הרצל, הרי שהוא פועל בשמו, כנציגו.
אגל הזיעה שהתגלגל לאיטו במורד שדרתה העביר לה מסר חד־משמעי: הזהות הציונית החדשה כבר נחרתה בה, ומחייבת אותה לדרוך ברגל בוטחת על האדמה העברית הקשה, גם אם זו יפו הערבית. אבל היא, העקשנית, ידעה והזכירה לעצמה: גם אם ההצלחה לא תושג בקלות, היא תגיע, במוקדם או במאוחר!
היא לא שכחה איך נעמדה מול העץ הענק, שאמרו לה שהוא עץ פיקוס, אותו פגשה בחצר "בית צעירות מזרחי" שבו החלה ללמד בראשית צעדיה בתל אביב. אז אמרה לעצמה:
"אני אהיה כמוהו. עד שיעמיקו שורשי בארץ הזאת, אשלח 'שורשי אוויר' אל עבר הקרקע שמתקשה לקבלני."
וזכרה איך הוסיפה:
"אני לא מוותרת על מה שאני מביאה איתי מבית הצמיחה האירופי שלי. מקומי כאן, במזרח, אבל גם לי יש שורשי אוויר והם הכוח שלי להתמודד עם החמסין והיתושים, עם הלכלוך והסירחונות," – אז עוד לא הכירה את המילה, רק את הריח – "עם הצעקות והאלימות, עם המלחמות, עם קטנות הראש וצמצום הרוח." עם עוד ועוד יסודות חדשים שצצו והתגלו לה מדי שבוע.
היא עוד תכה פה שורש, ותיאחז באדמה הזאת שתהפוך לשלה, על אפם וחמתם של כל בני משפחתה שהיגרו לאמריקה, ארץ החלומות.
היא גרה ברחוב החבשים בירושלים, ולא פעם חשבה לעצמה כמה מזל יש לה להיות בארץ ישראל, בזמן שהוריה וכל אחיה – פרט לקרל וסלמה שבפיליפינים – כבר הגיעו לחוף מבטחים, וחיים בשלווה יחסית במולדת החדשה שאימצו לעצמם.
שנים עברו מאז. מדי פעם הייתה מציצה בחטף בעיתון "הגלגל", שיצא מטעם "רשות השידור בירושלים", ודרכו חדרה לתודעתה הידיעה שיש מלחמה בעולם.
זה היה באירופה, אבל בינה לבין עצמה, זה לא כל כך עניין אותה, מה שקורה שם, באותה יבשת רחוקה שפעם הרגישה שייכות אליה.
היא לא ידעה למי להודות על כך שכל משפחתה נמצאת בחוף מבטחים. בינואר 1939 הגיעו גם הוריה, אלברט ואידה, לארצות הברית. היא לא הרגישה שהיא חייבת תודה לאלוהים, אלא קודם כול לאחיה לו, שכבר ב-1923 חי, עבד ויצר בניו יורק, והוא שיזם ועשה הכול להבאתם של ההורים הזקנים לארץ החלומות, כנראה באוניה האחרונה, או אחת האחרונות, שיצאו באישור מגרמניה.
היא ידעה שאף אחד לא יאפה לה עוגה ליום ההולדת, וגם נרות לא יודלקו. וישכר לא יבין את עומק הצער שעטף אותה. מניין לו להכיר את המושג או את האירוע אותו הביאה איתה ב'נודל זאק' (תרמיל גב) הענקי, שנשאה על גבה כל הדרך מגרמניה.
כעת, עליה לדחות הכול עד ליומולדת של הילדים, בסוף אוקטובר. את הריחות, את הטעמים, את ניחוח העוגה, את ניחוח הבושם של אימָהּ ואת ריח הסיגר של אביה, את כל אלה עליה לדחות בינתיים. עליה להדחיק מהזיכרון את הבית מרחוב וילהלם שטראסה שבאופנבאך, עיירת הולדתה.
היא התיישבה על הכיסא, ופלטה נשיפת אוויר חמה מפיה. על הכוננית מולה עמדו שתי תמונות: האחת קטנה והשנייה גדולה ממנה. בקטנה עמד אחיה הצעיר לוּ, במלוא קומתו והדרו, לבוש במעיל חורפי בהיר ואלגנטי.
כובע הלֶבֶד האפור־בהיר שלו נטה מעט מעל עינו השמאלית, כדרך הגברברים. חיוכו המעט שחצני, הביע את מלוא אושרו על ההישג. משמאלו עומד אביו, אלברט, בכובע שחור אנגלי, אולי אפילו יהודי, אבל רחוק מלהיות אמריקני. מעיל חורפי שחור, מביט נכוחה, זקוף קומה אך נמוך כדי ראש מבנו. שפמו הלבן מכסה חצי חיוך, וימינו אוחזת בקצה הסיגר שעדיין לא שש להיפרד ממנו. משמאלו הוא חבוק ב'אנגאז'ה' על ידי בנו הגדול פרד, שעטוף במעיל גשם לבן, דרכו ניתן לראות את העניבה שלו.
פרד, בשמאלו, חובק את זרוע אימו, אידה, שעטופה כולה במעיל חורפי כבד ושחור, שאולי הוא אפילו מעיל מפרווה אמיתית. היא חובשת כובע שחור אופנתי למדי, משנות העשרים או השלושים בגרמניה.
אף היא הייתה חבוקה משמאל, על ידי בתה הצעירה אליס, שגבהה בינתיים, וחיוכה מעיד על שמחתה האמיתית. מאחורי החמישה חנתה מכוניתו של לו, סמל סטטוס שלא ניתן להתעלם ממנה. לימים, הוסיפה לאה לתמונה שהוגדלה את המילים:
January 1939 arrival in N.Y.
התמונה הגדולה, סיפרה בשחור לבן, על שנת 1921. אִימָהּ אידה, ואביה אלברט, חגגו עשרים וחמש שנות נישואין, ומשני עבריהם יושבים ועומדים כל שמונת ילדיהם מהגדול – פרד ועד הקטנה – אליס.
היא עשתה חישוב מהיר בליבה: הם התחתנו במאה הקודמת, המאה התשע עשרה, בשנת 1896. מייד נזכרה, שבשינוי הספרות תקבל את שנת לידתו של אביה כלומר ב-1869.
הוא נולד בעיירה קטנה בבאווריה, בשם בירקן. אידה, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים, נולדה ב-1871 בעיירה קטנה ליד דרמשטאט, בשם 'דריי-אייפן-זיין', שבחבל הסן. הם התחתנו בעיירת הולדתה באופנבאך, על נהר מיין, סמוך לפרנקפורט, העיר הגדולה.
היא חלפה בעיניה על תמונות אחיה ואחיותיה, שבעה במספר, וזכרה את שנת הולדתם ותאריך לידתם, אחד לאחד. וכך מנתה אותם בקול, בגרמנית חרישית – שאף אחד לא ישמע:
טילדה, הבכורה ב-1898, אחריה סלמה ב-1899. האח הגדול אלפרד, שכולם הכירו אותו כפְרֶד ב-1901, ואחריו אני – לינה, או קרולינה, כפי שכתוב בתעודת הלידה שלי ב-1903. אחרַי נולדה אֶרנֶה ב-1905, אחריה שוב בן, לודוויג, הלא הוא לוּ, ב-1909, אחריו אליס, הצעירה בבנות, ב-1911. ואז, אחרון אחרון חביב, האח הצעיר קרל, שנולד שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, ב-1913.
כעבור שנים היא תסביר לעדינה בלומנטל, את הרקע החברתי שבו גדלו בגרמניה, במילים אלה:
"אנחנו גדלנו כאזרחים גרמנים בני דת משה, בקהילה יהודית מאוד ליברלית. בית כנסת עם אורגן, רב קונסרבטיבי־ליברלי כשרוב היהודים קרובים להיות יהודים רפורמים (במינוח של היום), בעלי עסקים, בעלי מלאכה – בעיקר בתחום מוצרי העור – תיקים, מזוודות, נעליים ועוד."
והיא, רק בת שמונה עשרה. עדיין ילדה טובה של אימא ואבא. חולמת, על מה? ודאי שלא על החולות והזבובים "האזייאתים" שם רחוק בפלשתינה. עם הפנים האלה, החולמים, התמימים, היפים – עם הגבות המצילות על העיניים – שהוטבעו כמעט במדויק בפניהם של שני ילדיה.
כשישבה אז, בירכתי חצר הבית ברחוב ווילהלם שטראסה באופנבאך, עדיין לא יכלה לראות את הנתיב הארוך של חייה שיימשך ויטפס אל מרומי גילה.
לינה הסתכלה בשעון, השעה הייתה כבר שתיים וחצי. נזכרה שעליה להיות ב'הדסה' בשלוש, כלומר, ב'בית הבריאות שטראוס', מרחק עשר דקות הליכה מהבית. היום עליה להעביר שיעור תדרוך תחת הכותרת 'ניהול מטבח'. היא חשבה לעצמה כמה קל ופשוט לה כבר לדבר עברית, כשכל הבנות מבינות אותה והיא מבינה אותן.
היא הרימה את ראשה, הזדקפה, והרגישה איך היא מתמלאת בגאווה על ההישג. היא יצאה מהבית, ירדה במדרגות לקומת הקרקע, והחלה לצעוד לעבר היעד. עברה את בתי השכנים, הרימה מבטה אל מגדל הפעמונים של הכנסייה החבשית, ראתה שהוא עדיין ניצב במלוא הדרו ועליונותו על הרחוב והחומה שמתחתיו.
עברה את בית אביגדורי, המוצל בעץ אקליפטוס ענקי. נזכרה שגם הרחוב נקרא על שמו, וציינה לעצמה לשאול את ישכר מיהו אותו אביגדורי שחי בבית וברחוב על שמו.
עברה את בית הכנסת של המזרחי, מימין, ושיננה לעצמה שעליה להשגיח טוב־טוב כשתעבור ברחוב החדש, שרק עכשיו החלו לסלול, ושעתיד לחבר בין רחוב צ'נסלור לאזור בית הכנסת וספריית בני ברית שבפינה.
פועל ערבי צעיר שרץ לקראתה עם בד אדום בידו, קטע את שרשרת המחשבות שהתרוצצו בראשה, כשעצר אותה במילים "גברת, גברת, בארוד, בארוד."
היא לא נבהלה, אבל את המילה 'בארוד' שמעה בפעם הראשונה, ושאלה את הפועל: "מה זה בארוד?"
הוא חייך, הרים את ידו וסימן לה עם אגודל ושתי אצבעות – ירידה ועלייה מתונה של היד מספר פעמים – מה שהיא פירשה כ'לאט־לאט', "שווייה, שווייה," הוא אמר.
את הפירוש של זה הבינה, עד שבא הפיצוץ האדיר. היא נבהלה ונרתעה לאחור, אבל החבר הערבי שלה, החייכן, אמר לה: "זה בַּארוּד אבל יש עוד אחד." והוסיף, "עוד, עוד בארוד."
בינתיים הגיעו עוד מספר אנשים שאמרו זה לזה, "בארוד –" במלרע. ואחד מהם אמר: "זו מילה בערבית. פירושה חומר נפץ."
לא היה שם צל, והיא הייתה חשופה לשמש היוקדת, שחדרה מבעד למטפחת שהגנה על ראשה, וחיממה את הקרקפת. הפועל החייכן עדיין עמד שם, כשהוא אוחז בחתיכת הבד האדומה.
והיא החלה להעלות בראשה את המילים: פועל, פועל, "הפועל המזרחי". הפועל המזרחי במלרע. והיא תמהה מה ההבדל בין זה לבין "מזרחי"? היא זכרה שידעה משהו על זה, אבל לא בדיוק. ואמרה לעצמה שאם עדינה עוד הייתה חיה, היא הייתה יכולה לשאול אותה. כי עד כמה שזכרה, עדינה הרי הייתה "מזרחי".
ואז שוב חדר להכרתה שעדינה מתה כבר יותר משנה, ושלא תוכל להיעזר בה בפתרון החידה.
עדינה הייתה החברה החשובה והיחידה שהייתה לה בארץ לפני ישכר. דמעות הציפו את עיניה לפתע, עד שהגיע הפיצוץ השני. והחבר הערבי, הפועל, אמר לה, "גברת, גברת, עכשיו אם ממהרת, יכולה ללכת. תודה ולהתראות."
הוא מצא חן בעיניה הבחור הזה. היא שמה לב שהוא שחום אפילו יותר מישכר ובחור יפה. פחות מישכר, אבל עדיין יפה, עם שיניים לבנות, צחורות. היא זכרה את המילה הזאת, "צחורות", ששיננה בראשה.
אמרה, "תודה רבה", והמשיכה בדרכה לעבר בית הדסה, שכבר נראה כאילו מתקרב אליה מעצמו.
כעבור כמה שעות, כשהחזירה את התאומים בני השנתיים מהמעון בדרכה הביתה, שוב עברה ליד בית הכנסת, ועיניה ננעצו בשלט: "הסתדרות נשים מזרחי". זה הקפיץ שוב את עדינה לראשה. היא כבר לא הבינה בדיוק למה "המזרחי" הדליקה את דמותה של עדינה בזיכרונה, אבל כשזו נשתלה בראשה, לא הרפתה.
היא נזכרה בהיכרות ביניהן בגרמניה. תמונות ואירועים עלו וצפו בה, כמו סרט קולנוע. אבל יותר ויותר עלתה בה מחשבה, מין ביקורת עצמית חטופה, עד כמה השפיעה עליה החברה הזאת ודחפה אותה לכוון את צעדיה ארצה, לארץ ישראל.
היא חשבה לעצמה שללא עדינה, ייתכן שכל חייה היו מתגלגלים אחרת. לינה אמנם הייתה בתנועת הנוער "בלאו ווייס", אבל עדינה, שעלתה שנה לפניה לארץ, באה ממשפחה דתית, וכל ההיכרות הציונית שלה צמחה מתוך העולם היהודי המשכיל.
היא הושפעה ממרטין בובר, בביתה היה מקום לשיח וויכוח על מהות ושוני ביהדות. ציוניותה הייתה מעשית ופרקטית.
היא למדה מקצוע, וכשידעה שתוכל להתפרנס ממנו בארץ ישראל, קמה ונסעה ללא היסוס. לינה לא יכלה לשכוח איך פעם, באחד מימי ראשון, כשהזמינה את עדינה, אז עוד הייתה אדלהייד שטרוק, אל ביתם, והן דיברו על המצב בגרמניה בנוכחות חלק מהאחים, פתחה לפתע החברה האורחת את פיה ואמרה:
"מה שהנאצים יעשו כאן, בגרמניה, זה יתלו את כל היהודים על עמודי התאורה ברחובות. כשיגמרו העמודים – הם יקצרו את כל השאר במכונות ירייה ללא שום התרעה מוקדמת. וכשייגמרו הכדורים, הם ירעילו את כל ה"יהודונים" שיישרדו ברעל נגד חולדות ועכברים. וכשיגמרו הרעלים – הם יטביעו את כל הנותרים בנחלים, בנהרות ובימים, עד שגרמניה תישאר יודנראין.
זו לא רק התוכנית, זו תהיה מציאות קשה שתתבצע ללא ויכוח. והעם הגרמני ישתף פעולה. מי יותר, ומי פחות."
היה הלם מוחלט בחדר, מתוך נימוס.
אבל אחרי כמה דקות, כשהחל הוויכוח, לא היה אחד מהצעירים שהשתתפו בשיחה שלא התחשב ביכולותיה, בנחישותה ובאש הפנימית שלה. הם דיברו איתה בזהירות. חששו לוותר לה.
וכל זה היה עוד לפני חוקי נירנברג, ליל הבדולח, ושריפת הספרים. ועכשיו היא, אדלהייד, עדינה כבר בארץ, ממוקדת בעולם אחר.
פתאום אחד התאומים החל לבכות. היא הכירה את הבכי של רחל, היטיבה לה את השמיכה והבכי פסק.
היא הגיעה לבית מספר 103, נכנסה לחצר, הרימה את שני גלגלי העגלה הקדמיים מעט באוויר, עברה את המדרגה והוליכה בביטחון את 'עגלת השולחן' של התאומים אל מתחת לקמרון. שלפה את רילי, אחריו את רחל, אל זרועותיה – והחלה לטפס במעלה המדרגות לקומה השנייה.
ישכר עוד לא חזר מהעבודה. גבה כאב והיא התיישבה על עם שתי תומכות קשות מעץ. וחשבה – בינה לבינה – שהגיע הזמן לקנות כיסא מרופד, שיוכל להכיל את עייפותה ויאפשר לה לצנוח אל חיקו הרך והמיוחל, אחרי יום עבודה מתיש.
היא חשבה על יום ההולדת שיבוא בעוד חמישה ימים, שוב יהיה זה יום הולדת בלי עדינה.
כשהראש פתוח והמחשבות רצות, עולים הרבה דברים שמסיחים את הדעת, ובאים דווקא מעולם החושים. לא הראש גם לא הלב משהו אחר. היא הרגישה שמשהו מתגנב אליה בדלת צדדית, אחרת. היא ניסתה להבין מה זה יכול להיות. היא עדיין לא שאלה את עצמה, אבל חשה שהדבר הבלתי מושג או מוסבר, מגיע ומתגנב מהמטבח הקטן.
היא קמה, ורק אז – מתנועת ההזדקפות של הגוף – קלטה בתודעתה: זה ריח. ריח של בננות. אבל לא סתם בננות, בננות בשלות, שקנתה במיוחד לתאומים.
היא תהתה על פשר התופעה, וחשבה לעצמה שהריח הזה, שהתגנב מהמטבח עד לחדר הגדול, היה ממש כמו עשן. כשעיניה פגשו את שתי הבננות הצהובות, היפות והמושלמות, היא ראתה שהן לא בשלות מעבר למידה. לא היה בהן פגם, לא כתם שחור, לא סימן לריקבון.
פתאום הבינה שאמרה את המילה 'ריקבון' בעברית ולא בגרמנית, ורצתה ממש לטפוח לעצמה על השכם, על שידעה להבחין בין סירחון לריקבון. שתי מילים מאוד אוריינטליות, יומיומיות, ובעברית מדוברת. איזה הישג זה, כמעט לאומי. אם לא ציוני.
היא הסמיקה מול הניצחון הזה על השפה הגרמנית. היא חשבה "כמה ישכר יהיה גאה בי".
וכשכל זה התחיל היא חשה איך היא נסחפת אל ההתנצחות הזו עם השפה. עד ששאלה את עצמה: "ומהו בעצם ההבדל בין ריח ריקבון של בננה, שמתקרב לצחנה מבאישה, לבין ניחוח מבשם של פרי עתיר בשלות, עם ארומה מבשרת ומבטיחה עם טעם דבשי, שנע בין קרמלי לסוכרי?"
היא עצרה לרגע את הסחף, ואמרה לעצמה שכל 'התרגיל' המיוחד שחוותה עכשיו, לא היה אלא ניסיון פרובוקטיבי, מוצלח למדי, להתגרות ולנצח את 'שפת האם' שלה. על מנת להשיג עצמאות משליטת העבר עליה, ושחרור מלפיתתה הכואבת של המולדת הישנה בצוואר נשמתה. היא הייתה גאה מאוד בעצמה, כשהצליחה לנתח ולנסח בעברית תמה את התובנה השלמה הזו שנולדה מעצמה וממנה.
היא נשארה עוד כחצי שעה במטבח, מזיזה כלים ונעתרת לאהבתה האחרת, הבישול, שמיומנותה שבו כבר עשתה לה שם בקרב מיודעיה מכריה וחברותיה למקצוע.
פתיחת הדלת קטעה את תנופת העשייה והיא הסבה את ראשה אל ישכר, שבא לנשקה עם שובו מהעבודה. כבר ניכרו אורות אדומים בחלון, ואווירת בין־ערביים ליטפה את הפנים. ישכר ניגש לרדיו, להאזין למהדורת חדשות.
כעבור זמן מה קרא לה לנטוש את המטבח לטובת "השידור מטעם הסוכנות היהודית". היא לא שמעה אותו ושאלה "לבוא למה?" והוא צעק את התשובה, שחתמה מדי ערב את מהדורת החדשות, "המדור לחיפוש קרובים".
"משה פלדמן מפתח תקווה מחפש את אחותו מלכה, בת יעקב ושיינדל מהעיירה. הירשל יעקובוביץ שואל אם מישהו מכיר או יודע על מקום הימצאם של ילדי אחיו, זלמן ואשר, באחד מכפרי הנוער בארץ.
רבקה נמרובסקי מחפשת את אחותה שיינה שעלתה ארצה כנראה בשנת 1941. זליג ופרומה מנשקר מחפשים את אחותם בלה, שהגיעה ארצה באוניה "נילי" וטרם יצרה קשר איתם.
יאנוש כהן בן גבריאל מחפש את פניה בלובשטיין ממינסק.
דויד בלכוביץ מחפש את אביו איסר, ממנו נפרד ביארובוב פולין, לפני כחצי שנה וגורלו לא ידוע.
עובד בן יפת עוזרי מחפש את אחותו זהרה, שהתחנכה בכפר הנוער שפיה."
הוא קפץ מן הכיסא כנשוך נחש "איסר!" הוא אמר בקול רם. "מה עם איסר? איפה הוא נעלם לנו, האיש הזה? איך לא ביררנו איפה הוא נמצא?"
הוא הרגיש שהדם עולה לו לראש, והרגליים נעשו כבדות מדי מכדי לקום. לאה עזבה אותו בלא מילה, וחזרה למטבח. והוא שמע אותה אומרת בלחש: "אולי הוא המשיך בצבא והגיע ללגיון הזרים בצפון אפריקה? אולי הוא בכלל בסהרה? אולי בגלל זה לא מגיעים מכתבים."
"אני מרגיש שזה לא יכול להיות," ענה לה. "משהו פה לא מסתדר לי, זה לא מתאים לאדם שאני מכיר. לאה רגע מה אני מריח? היית בשוק? מה זה הריח הזה? הוא נעים ומתקתק, מה זה? זה לא אגסים, בננות? קנית בננות? ריח טוב, ניחוח של נקטר."
היא רצה אליו מהמטבח, התיישבה על ברכיו, חיבקה את צווארו, וסיפרה בהתלהבות איך הצליחה להדביר את הגרמנית, על ידי מציאת המילים הנכונות והמדויקות בעברית לניחוח הבננות.
הוא נשק לה ברוך ואמר: "אני גאה בך. איזו מיומנות, איזו שליטה יפה." הוא באמת הרגיש שיש לו שותפה לעברית, ולא רק תלמידה מהעבר. הוא חיבק אותה בהתרגשות, וחלק איתה את הרגשות שפיעמו בו.
"אבל אני מודאג לגבי איסר," אמר לה. "וזה לא רק איסר, יש גם את אסתר, אשתו. ובתם, הלן הקטנה. היא צריכה להיות היום בת…" הוא ניסה לחשב בראשו את גיל הילדה ולא הצליח.
עד שלאה סייעה לו, "הילדה נולדה בפריז ב-1937, והיום אנחנו בשנת 1942, אז הלן היום ילדה בת חמש, חיה ונושמת לצד שני הוריה בפריז."
הייתה דממה. לאה ירדה מעל ברכיו והתיישבה על הכיסא הלא מרופד שליד השולחן. פקחה זוג עיניים גדולות ויפות מולו, ואפשרה לחיוך קל להתגנב אל שפתיה.
הוא הסתכל עליה, בוהה, ואמר: "כנראה שכחת שיש מלחמה בעולם. וצרפת, לפחות רובה, כבושה בידי הגרמנים. כנראה, ואני לא אומר את זה בביטחון, אבל כנראה, שהם הפעילו גם שם את חוקי הגזע, כמו שעשו בגרמניה. ונדמה לי, אם אני זוכר נכון את מה שקראתי בעיתון, שהיום גרמניה עצמה כבר 'נקייה' מיהודים. הם ידעו לאסוף אותם, להעמיס אותם על רכבות, ולשלח אותם הלאה – לפולין.
"אז למה שאני לא אחשוד, שבאותה דייקנות 'גרמנית' ובנמרצות אידיאולוגית, הם לא יבצעו את אותו הדבר עם יהודי צרפת? לכן, אם לא ברחו בזמן, או אם לא מצאו מקום מסתור, אז אני לא רוצה לחשוב מה עלה בגורלם."
הדברים נזרקו לחלל בלי תגובה. ואז, פתאום, רעש גדול התגלגל, הדהד ונפל עליהם בזעם. צלצול פעמונים ממגדל הכנסייה החבשית שמעבר לרחוב. הוא התפרץ לחדר בתהודה עזה, וזעזע את השלווה. העוצמה הפתיעה והקפיצה את שניהם, עד שהרעידה את גופם.
בעוד לאה קפצה ורצה לחדר הילדים, כי אחד מהתאומים התעורר בבכי, נקלטה בתודעתו של ישכר העובדה: מאז דצמבר 1940 לא הגיע אפילו ציוץ מאיסר, לא מצרפת ולא מהמשפחה כולה.
הוא הרגיש שהוא מחוויר, וכעס על כך שפרט להאזנה ל'מדור לחיפוש קרובים', הוא לא טרח לשאול, לברר, לחפש ובעיקר לא התעורר. הוא אפשר לאי־הידיעה לזחול בתוכו בלי לעשות דבר. הוא הבין במעורפל שחדלונו מצביע על חולשה, על ויתור ואולי אף על השלמה.
ואז אמר לעצמו שהוא לא יכול להמשיך כך ללא עשייה.
הוא רץ אל לאה, שהייתה עסוקה עם אחד הילדים, ואמר לה בהתרגשות: "מחר אני הולך לסוכנות, ליעקב רבינוביץ', הכרתי אותו לפני שנים, הוא ידע לשלוח אותי לכתובת הנכונה."
הוא אמר לעצמו ששנתיים, מאז שפרצה המלחמה, זה יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו, בלי שיתבייש להסתכל במראה.
תמונת הילדה הקטנה, הלן, מחובקת משני צדדיה על ידי איסר אחיו ואשתו אסתר, לא הרפתה ממנו. ואז אמר לעצמו:
"היעד הבא שלי הוא הלן. וזה יהיה שם המבצע, לגלות אותה, את ההורים שלה ולהתפרץ אל עבר איתור והצלה."
אין עדיין תגובות