האחרון מבין אדוני האימפריה, השעא, שדיכאו ביד חזקה את כל הגזעים התבוניים ביקום, הלך לבסוף לעולמו. הוא הותיר אחריו אימפריה […]
1
השייטת המובסת הייתה שקועה בתאוטה, כשרשפי המנועים פונים לעבר זנשעא. ההפצצה על דלהי נאנקה ורעדה תחת לחץ של יותר משלושה ג’י. לעתים היו הרעידות כה אלימות שהאישה הקרויה קרוליין סולה תהתה אם הסיירת הפגועה תתפרק.
לאחר ימים כה רבים של תאוטה אכזרית, כבר לא היה אכפת לה.
סולה הכירה היטב את קשיי הכבידה העזה. היא שירתה על סיפון תעוזה תחת פיקודו של סגן אלוף ריצ’רד לי, כשלפני קצת יותר מחודשיים הצטרפה לצי הבית בסדרה מטורפת של תאוצות שהסתיימה בפריצה לעבר האויב הממתין במגריה.
האויב היה מוכן למתקפה שלהם וסולה הייתה הניצולה היחידה מצוות תעוזה. הדלהי, הסיירת הכבדה שמשכה את הקרבית של סולה מהריסות התבוסה, ניזוקה כה קשות שהיה זה נס שכלל שרדה את הקרב.
כל שש הספינות ששרדו מהשייטת היו דלות בתחמושת ויהיו חסרות תועלת במקרה של קרב. הן ייאלצו להאט, לעגון בתחנת הטבעת של זנשעא, להצטייד בטילים ובדלק אנטי-חומר ואז לפצוח בסדרה חדשה של תאוצות כדי לקבל את המהירות הדרושה שתמנע מכל אויב שיגיע מלהשמיד אותן בן רגע.
פירוש הדבר היה עוד כמה חודשים של שלושה או ארבעה או יותר ג’י, חודשים שבהם תחוש סולה כאילו גבר גדול וכבד יושב על חזה.
אזעקת התאוטה נשמעה, כמה אנקות ארוכות בקעו מהספינה וסולה פלטה אוויר בהקלה כשהגבר הבלתי נראה שכרע עליה קם והלך לדרכו. זמן ארוחת הערב. שעה שלמה של 0.6 ג’י משחרר, זמן למתוח את שריריה הדואבים. לאחר מכן תצטרך להתחיל את המשמרת שלה בפיקוד העזר, היות שהפיקוד עצמו הושמד, יחד עם קברניט ההפצצה על דלהי ושניים מסגניו.
העייפות משכה מטה את עפעפיה, אפפה את לבה. היא שחררה את הרתמה שהצמידה אותה לספת התאוצה וקמה על רגליה כשראשה סחרחר לפתע בעוד לבה מנסה פעם נוספת להתאים את לחץ הדם שלה. היא הסירה את הקסדה שלה – היא נדרשה להעביר את זמני התאוצה בחליפת לחץ – ושאפה אוויר שלא היה רווי לחלוטין בצחנת גופה. היא הניעה את צווארה וחשה במפרקת נוקשת, ואז קילפה את הפד הרפואי מאחורי אוזנה, הפד שהזרים לגופה חומרים כימיים שהקלו עליה להתמודד עם הכבידות הגבוהות.
היא תהתה אם יש לה זמן להתקלח והחליטה שכן.
שאר הקצינים כבר עמדו לסיים את ארוחתם כשסולה, בסרבל שאול נקי, התקרבה לשולחנם בעודה מצמידה פד רפואי נוסף מאחורי אוזנה. הקצינים אכלו כעת בחדר האוכל של המלחים, היות שחדר האוכל שלהם נהרס, ומאחר שגם מלאי המזון והמשקאות שלהם הושמד הם חלקו במזון המלחים. כשהוגשה לה הארוחה הבחינה שכולה מורכב ממזון שטוח, כפי שקורה לכל דבר שמוטל לתנור ואז נחשף לחמש שעות תאוטה רציפה בשלושה ג’י.
סולה שאפה לקרבה את ריחו העבש של תבשיל הירקות השטוח והדחוס ואז שטפה את הביס הראשון ממנו במשקה שטוח – תורן חדר האוכל ידע להגיש לה מים במקום יין או בירה שהיו המשקאות הרגילים של הקצינים.
סגן ג’רמי פוט ישב בכיסא מולה כשמדיו הכחולים-ירוקים הנקיים משמשים עדות למעשה ידי משרתיו.
“איחרת,” אמר.
“התרחצתי, המפקד,” אמרה סולה. “אולי תנסה זאת פעם.”
זו הייתה הכפשה, היות שכנראה גם פוט לא נהנה לחיות בתוך הסירחון של עצמו, אך מילותיה גרמו לממלא מקום הקברניט להדחיק חיוך.
פניו יפי התואר של פוט לא הפגינו כל תגובה ללעג של סולה. תחת זאת עטה על פניו חיוך חתולי קפוץ שפתיים ואמר, “חשבתי שאולי קראת את המכתב האחרון שלך מרב סרן מרטינז.”
לבה של סולה הלם בעוז לשמע שמו של מרטינז והיא קיוותה שתגובתה לא נראתה על פניה. היא עמדה להשיב כשממלא מקום הקברניט, מורגן, התפרץ לשיחה.
“מרטינז?” אמר. “מרטינז מהקורונה?”
“בהחלט,” אמר פוט. נימת קולו המתמשכת, שהעידה על דורות של חינוך משובך וזכויות יתר, קיבלה הטעמה מרושעת, והוגברה בקפידה כדי שתגיע עד שולחן המלחים. “הוא שולח הודעות לסולה הצעירה שלנו כמעט כל יום. והיא משיבה על כל הודעה במכתבים מלאי תשוקה ממעמקי לבה העדין. זה מרגש, רומן יפהפה במסורת זמרי הדריבו.”
מורגן הביט בה. “את ומרטינז, אה…”
סולה לא ידעה למה החשיפה הזו אמורה להביך אותה: לורד גרת מרטינז היה אחד הגיבורים היחידים שיצאו מהמלחמה, לפחות מהצד שלהם, ובניגוד לאחרים עדיין היה בין החיים.
סולה אכלה חתיכת תבשיל שטוח בטרם השיבה, וכשעשתה זאת הגבירה את קולה כפי שעשה פוט. “אה, מרטינז ואני ידידים ותיקים,” אמרה. “אבל סגן משנה פוט תמיד ממציא לי רומנים. זו דרכו להסביר למה איני מוכנה לשכב אתו.”
זה פגע בו: היא ראתה עווית חולפת בעפעפיו של פוט. שוב ממלא מקום הקברניט החניק חיוך. “טוב, אני מקווה שאת אומרת עלינו דברים טובים,” אמר.
סולה נעצה בפוט את עיניה הירוקות והשיבה בחיקוי מדויק של דיבורו המתמשך, “על רובכם.” היא שתתה מים. “דרך אגב,” אמרה, “אני תוהה כיצד סגן משנה פוט יודע על המכתבים שלי?”
“אני הצנזור,” אמר פוט. חיוכו הציג שיניים לבנות מושלמות. “אני צופה בכל רגע לוהט של ההודעות הידידותיות שלכם.”
“יש עדיין צנזורה?” סולה הופתעה מחוסר הטעם בדבר. אין לפוט משהו יותר טוב לעשות? הם איישו סיירת פגועה, שרוב קציניה נהרגו, מעטות ממערכות הנשק תפקדו והשליש הקדמי שלה היה גוש מותך הפתוח לריק החלל. לבטח אחד הקצינים היחידים הנותרים יוכל לנצל טוב יותר את זמנו מאשר בחיטוט במכתביה.
מורגן הביט בה בכובד ראש. “הצנזורה חשובה כעת יותר מאי פעם, ליידי סולה. עלינו למנוע מהידיעות על מה שאירע במגריה מלהתפשט.”
סולה מיהרה לבלוע את חתיכת הלחם השטוח שלעסה כדי להצליף, “להתפשט למי?” אמרה. “לאויב? האויב יודע היטב שהשמיד לנו ארבעים ושמונה ספינות! הוא יודע שנותרו רק שש ספינות בצי הבית, והוא לבטח יודע שהדלהי הרוסה.”
מורגן הנמיך את קולו, כאילו עודד את סולה לא להשמיע זאת באוזני המלחים, שידעו זאת היטב. “עלינו למנוע מהפאניקה להתפשט לאוכלוסיה האזרחית,” אמר.
סולה פלטה צחוק חמוץ. “לא, אנחנו לא יכולים להרשות לאזרחים להיכנס לפאניקה. לא לאזרחים הלא נכונים, מכל מקום.” היא נתנה בפוט מבט עוקצני. “אני בטוחה שמשפחתו של כבוד הצנזור נכנסת לפאניקה ברגע זה ממש. ההבדל היחיד בינם לבין שאר האוכלוסיה הוא שמשפחת פוט הולכת להיכנס לפאניקה כל הדרך לשדה התעופה. אני בטוחה שכספם מומר ל…” היא נתקעה. “ל… אה, דברים שאפשר להמיר כדי לשאת לפינות בטוחות יותר של האימפריה בהמתנה לתקופה טובה יותר. ייתכן שהם אפילו נישאים בציפת הכרית של לורד פוט הנוכחי.”
“דודי,” אמר פוט חרש, “חולה מכדי לעזוב את ארמונו בזנשעא.”
“יורשו, אפוא,” אמרה סולה. “תפקיד הצנזורה הוא לאפשר לבני האצולה מונופול על המידע הדרוש לשרוד את מה שמגיע. כל מי שלא שייך למעמדנו אמור להמשיך בחייו הרגילים, להרוויח כסף עבור בני האצולה, עד לרגע שבו יגיע צי הנקסידים ויתחיל להמטיר פצצות אנטי-חומר מהשמים. ואז אולי יורשה להם להבין שדיווחי התקשורת לא היו אמינים במיוחד.”
ממלא מקום הקברניט הנמיך את קולו אף יותר. “סגן משנה סולה, איני חושב שזה נושא הולם לשולחן ארוחת הערב.”
סולה חשה את שפתיה מתעוותות בשעשוע. “כרצונך,” אמרה. ייתכן שהדבר מועיל גם למשפחתו של מורגן.
אך לא למשפחתה של סולה, מהסיבה הפשוטה שלא הייתה לה משפחה. היא הייתה בעמדה כמעט חסרת תקדים של בת אצולה ללא כסף או השפעה. אף שהתואר ליידי סולה הפך אותה באופן תיאורטי לראש משפחת סולה, אך היה זה ראש ללא גוף, ללא רכוש וללא כסף מלבד קרן נאמנות צנועה שהקימו כמה מחבריו של לורד סולה המנוח. היא הצטרפה לצי רק מפני שמעמדה כבת אצולה העניק לה מקום באחת האקדמיות. לא היה לה פטרון בצי או מחוצה לו.
מצער ככל שהיה בכל זאת העניק לה מעמדה הצצה לדרך פעולתם של בני האצולה. השעא הנוכרים, שכבשו במלחמות עקובות מדם את הטרנים, הנקסידים ושאר המינים שהרכיבו את האימפריה, הקימו מעמד אצולה כאמצעי תיווך בינם לבין המוני נתיניהם. כעת שהלך השעא האחרון לעולמו, בני האצולה נטלו את השלטון – והצליחו להתרסק למלחמת אזרחים תוך חודשים ספורים ממות אדונם.
סולה התפלאה שנדרש להם זמן כה רב. למיטב הבנתה, בני האצולה התנהגו כפי שאפשר לצפות ממעמד בעל מונופול כמעט מוחלט על הכוח, כשאצבעותיהם נעוצות בכל עסק רווחי, ושעם לקוחותיהם היו הבעלים של כמעט הכול. המעצור היחיד לתאוות הבצע שלהם היה לגיון הנחישות, שיהרוג כל אדם שחמדנותו תפרוץ כל גבול – כפי שהרגו, למעשה, את לורד וליידי סולה האחרונים.
סולה שמה לב שבני האצולה פועלים באנוכיות מוחלטת, אך מסיבה כלשהי היה זה לא מנומס לציין זאת.
סולה סיימה את המזון השטוח שלה, ואז העלתה כרונומטר על הצג השרוולי שלה ותהתה אם יש לה מספיק זמן לבדוק את הדואר שלה לפני שתתחיל המשמרת שלה.
היא החליטה שיש לה די והותר זמן.
סולה שבה לתאה, שהיה שייך לפני כן לנגד שנהרג במגריה, ושעדיין הכיל את רוב חפציו. היא הדליקה את צג הווידיאו באגודלה הימני, והפעולה גרמה לצריבה חדה פתאומית. היא הרחיקה את ידה וכשנדלקה התצוגה בחנה את רקמת הצלקת העבה על אגודלה. לאחר הקרב, במהלך התיקונים הדחופים, נגע אגודלה בצינור הפליטה הרותח, ואף שהפצע נרפא, תנועה לא נכונה עדיין שלחה כאב איום לכל אורך זרועה.
היא תחבה את האגודל בכף ידה ודפדפה בתפריטים עם האצבע המורה עד שמצאה את תיבת הדואר.
רק הודעה אחת, מרב סרן גרת מרטינז, שנדרשו לה שלושה ימים להגיע דרך לייזרי תקשורת רבי עוצמה. היא פתחה את ההודעה.
“נו, הקורונה הצליחה לדפוק עוד תרגיל,” אמר בעייפות. דמותו רחבת הכתפיים הייתה שקועה בכיסאו – הוא, בדומה לסולה, סבל מימים רבים של כבידה גבוהה ותשישותו הפגינה זאת. ירכיתו לא הייתה מכופתרת בצווארו. הייתה לו לסת כבדה, גבות עבות ועור בגון הזית; מבטאו הקרתני היה כבד דיו לשלוח צמרמורות במעלה עצביה של סולה.
כשנפגשו לראשונה, לפני המלחמה, הם התקרבו לזמן קצר, ואז התרחקו בפיצוץ. היא חשבה שהייתה זו אשמתה הבלעדית: היא נכנסה לפאניקה, הייתה פרנואידית, יצאה משיווי משקל. בחודשים שלאחר מכן הסתתרה מפניו. בן אצולה רברבן כמו פוט היה אדם שביכולתה להתמודד עמו; מרטינז היה משהו אחר.
אם יתמזל מזלם לשוב ולהיפגש, היא לא מתכוונת להניח להם לשוב ולהיפרד.
“אמרתי על אפס-אחת-שבע!” אמר מרטינז. “מה הבעיה שם?”
“סליחה, המפקד!” אצבעות מכות בתצוגה. “אפס-אחת-שבע המפקד.”
“טייס, סובב ספינה.” הקורונה כבר איחרה.
“ספינה מסתובבת, המפקד. כיוון חדש שתיים-שתיים-שבע על אפס-אחת-שבע.”
“מנועים, היכון להפעלת מנועים.”
“רשף טילים!” קראו שתי מפעילות החיישנים בו זמנית. “שיגור טילי אויב!”
“הפעל לייזר יירוט.”
“לייזר יירוט מופעל, המפקד.”
לפתע התחוור למרטינז שההכרזה על טילי האויב הסיחה את דעתו במידה כזו ששכח להורות על הפעלת המנועים. הוא רכן קדימה בספה כדי להדגיש את פקודתו וכלוב הפיקוד שלו חרק כשהתנודד על הגימבל.
“מנועים,” אמר. “הפעל מנועים.”
ואז נזכר ששכח משהו נוסף.
“נשק,” הוסיף, “זה תרגיל.”
בתום התרגיל, לאחר שנמוגה התצוגה הווירטואלית ממוחו של מרטינז ותחושת הכישלון הכבדה שבה לעלות במחשבותיו, הוא העביר את מבטו בפיקוד וראה צוות דומם ואומלל בדיוק כמוהו.
רבים מדי מהם היו חדשים. שני שליש מצוות הקורונה היו בספינה פחות מחודש, ואף על פי שהסתגלו היטב לתפקידיהם החדשים, מיומנותם לא הייתה כה גבוהה. מפעם לפעם ייחל לשוב ולהיות עם צוותו הישן – הצוות הבסיסי שעמו הציל את הקורונה מנפילה בשבי בשעות הראשונות של המרד הנקסידי. כשהרהר כעת בבריחה הזו – המתח, חוסר הוודאות, התאוצות העזות, האימה שגרמו טילי האויב – נצבעה בגוונים החמים והמוכרים של הנוסטלגיה. במצב החירום הגיבו הוא ואנשי צוותו באורח מבריק, אך איש מהם לא שב להפגין רמה זו שוב.
הצוות הישן עדיין היה עמו, יחד עם כל החדשים, אך מרטינז לא סמך עליהם. את כל החדשים היה צריך להכשיר, להתאים לתפקידיהם ולקבל מהם ביצועים יעילים כאילו שירתו כבר שנים בתפקידיהם.
רחש נשמע מחליפת הלחץ שלו כשהופעלו יחידות הקירור והציפו את החליפה באוויר קריר ובניחוח קל של חומר סיכה.
“טוב,” אמר. “נערוך תרגיל נוסף אחרי ארוחת הערב, בשעה 26:01.”
חרף העובדה שאנשי הצוות לבשו את חליפות הלחץ הלבנות-כחולות שלהם, הוא ראה את רגש התבוסה בראשם הרכון ובכתפיהם השמוטות.
במדריך לקצינים שמצא במחשב המשחתת קרא את הנוסחה העתיקה: שבח-תקן-שבח. ראשית, המליץ המדריך, שבח אותם על מעשיהם הנכונים, לאחר מכן תקן את טעויותיהם, ואז שבח אותם על השיפור. בראשו תרגל את הנוסחה לאור המצב הנוכחי.
1. לא דפקתם את זה באותה מידה כמו בפעם הקודמת.
2. בכל זאת דפקתם את זה.
3. נסו לא לדפוק את זה שוב.
הבעיה היחידה הייתה שלצוות הייתה כל זכות לענות “קודם אתה, המפקד.”
גם מרטינז למד את העבודה וגילה חוסר יציבות בביצועיו. דבר בהכשרתו לא רמז שהמלחמה מלאה בכל כך הרבה אלתורים נואשים.
קול סגנו השלישי, וונדרהיידט, נשמע באוזניות שלו.
“רב סרן קמרולה, המפקד, ברשת הבין-ספינתית. אני מאמין שזו התחלת התדרוך.”
רק זה היה חסר למרטינז. קמרולה היה הקצין הבכיר בשייטת הקלה 14 ובאופן טבעי היה אמור לפקד עליה, אלמלא הואשם בדפיקת תמרון בידי מפקד השייטת דו-פך, ששימש כעת כמפקד העליון של השייטת הכבדה והקלה, כוח-פך, ששמה פעמיה לחון-בר. בפעולה של זדון אוטוקרטי טהור, הסיר דו-פך את קמרולה מהפיקוד על השייטת הקלה והחליף אותו בקברניט בעל הוותק המועט ביותר.
מרטינז.
אמנם מרטינז קיבל את המינוי בלי לחשוב פעמיים, אך הייתה הצדקה לפעולה העריצה הזו: מרטינז היה היחיד מבין הקברניטים עם ניסיון קרבי. אך הניסיון הזה כלל את חטיפת הקורונה ובריחה מכוח האויב במגריה; הוא לא כלל פיקוד על שייטת, מיומנות שנדרשה כעת ממרטינז, ושאותה ניסה ללמוד באורח נואש.
למרבה המזל היה הסיכוי להיתקל באויב במשימה הזו קטן. כוח-פך נשלח מזנשעא לחון-בר לפני האסון במגריה, וכשהגיעה הידיעה על התבוסה כבר הרחיקו מכדי לשוב על עקבותיהם. כשהשייטת של מרטינז תגיע ליעדה היא תחוג סביב השמש של חון-בר ותצא חזרה לבירה לסיוע בהגנתה.
בשלב זה, סביר להניח, תזדקק הקורונה ליכולות הקרביות שלה.
דבר מזה לא שינה את העובדה המצערת שקמרולה עלה עכשיו בקשר לעלוז על ביצועיה המושלמים של ספינתו בתרגיל.
“תגיד לו לחכות,” אמר מרטינז. במקום לשוחח עם קמרולה העלה בקשר את הקצינה הראשונה שלו, דלקיית, שאיישה את פיקוד העזר במהלך התמרון. בזמן שצוותו בפיקוד תמרנו את השייטת הווירטואלית בתרגיל, דלקיית פיקדה על השייטת עצמה והתירה אותה בתאוצה יציבה של 2.3 ג’י לכיוון חור התולעת שמוביל לחון-בר.
קול הקצינה צרם באוזני מרטינז. “דלקיית.” הוא נחרד לגלות בפגישתו הראשונה אתה שהיא ניחנת בקול ילדותי גבוה בגוף אישה אפורת-שיער בגיל העמידה. ליידי אליסה דלקיית הייתה אחת הקצינים שהצטרפו לקורונה לפני קצת יותר מחודש בזנשעא, שהוותק שלה בצי עמד בניגוד לדרגתה הנמוכה. הסיבה לכך הייתה מיומנות נמוכה או מחסור בפטרון. מיומנותה בתפקידה לא הייתה נמוכה בעיני מרטינז, אך לא כך המוטיבציה שלה: היא ביצעה כל משימה טוב למדי, אך ללא כל התלהבות מיוחדת ומבלי לנדב שום דבר חדש, מועיל או מעניין. הוא קיווה למישהו יותר צעיר ואנרגטי. מישהו שיסיר מעל כתפיו של מרטינז חלק מחובותיו, אך שנות ההזנחה של הצי הוציאו מדלקיית את העלומים והאנרגיה, ועומס העבודה של מרטינז נותר כבד מנשוא.
“התמרון הסתיים, סרן,” אמר מרטינז. “אנו נשיב את הפיקוד על הספינה.”
“כן, המפקד. אנו מוכנים למסירת הפיקוד.”
“המתיני.” מרטינז חיבר את שאר הצוות בפיקוד לשידור. “אנחנו לוקחים פיקוד על הספינה… עכשיו.” ידיו עטויות הכפפות נקשו על התצוגה והמסכים בכל עמדה בפיקוד הציגו את מצבה האמיתי של הקורונה.
“את יכולה לפרוש,” אמר מרטינז לדלקיית.
הצוות בפיקוד דיווח על מצב הקורונה כפי שנראה על התצוגות שלהם ואז נאנח מרטינז כנגד הכבידות שנחו עליו. לא הייתה חלופה לקמרולה ולתדרוך.
הוא הורה לוונדרהיידט לחבר אותו לערוץ הבין-ספינתי ועבר לתצוגה וירטואלית. חדר הפיקוד המרובע, עם הדמויות בחליפות הלחץ התלויות בכלובי התאוצה שלהן, נעלם מעיניו והוחלף בראשו הרבוע והמאפיר של קמרולה. למרבה המזל לא היה קמרולה לבד – בינתיים הצטרפו רוב הקברניטים לשידור, וכן מפקד השייטת דו-פך, שפיקד על שתי השייטות שהרכיבו את כוח-פך. דו-פך היה מגזע הלאי-און, ציפורים חסרות יכולת תעופה גבוהות מאדם. עצמותיהם החלולות לא יכלו לעמוד בתאוצות הגבוהות שהתאפשרו לטרנים; אך מאחר שאבותיהם עפו בשמים, היו מוחותיהם אמורים להיות מותאמים יותר לתמרונים תלת-ממדיים, והם נחשבו לגזע של טקטיקנים מעולים.
לפחות נוכחות מפקד השייטת, אויבו המר, תמנע מקמרולה מלהיות זחוח מדי.
“רבותיי,” בירך מרטינז.
“רב סרן,” אמר דו-פך וחשף את שיניו דמויות הסיכות בחרטום הטורף שלו. הוא היה צעיר לדרגתו הרמה, כפי שהעידו נוצות שיערו הכהות משני צדי ראשו בעל הקודקוד השטוח, שיער שאיבד כל לאי-און בהגיעו לבגרות מלאה. דיבורו היה ענייני מבלי להיות גס. מרטינז טרם פגש אותו פנים אל פנים והתקשה לצפות את התנהגותו, אך ההיסטוריה של דו-פך עם קמרולה רמזה שאל למרטינז לאכזב את הלאי-און.
פני שאר הקברניטים הופיעו אחד אחרי השני בתצוגה הווירטואלית. דו-פך החל בסיכום אירועי התמרון הווירטואלי שבו כולם השתתפו והמשיך בביקורת מפורטת על ביצועי כל ספינה וספינה. הקורונה ננזפה על מסירת הודעות איטית לשאר ספינות השייטת הקלה, וכן על מילוי עלוב של אותן פקודות.
“כן, המפקד,” אמר מרטינז. לא היה טעם להמציא תירוצים.
הוא ראה את השמחה השקטה בעיניו של קמרולה כשדו-פך הודה בנימה קרירה שספינתו תפקדה היטב.
דו-פך הורה על תמרון כמעט מדי יום, והספינות טסו בקרבה זו לזו כשלייזרי התקשורת ביניהן מספקים סביבה וירטואלית משותפת. התמרונים עצמם תוכננו מראש לפרטי פרטים ונלקחו מהארכיונים העצומים של תמרוני הצי שהיו בני אלף שנים ויותר. דו-פך הורה על תמרונים שבהם לחמו השייטת הכבדה והקלה זו בזו, או זו לצד זו נגד אויב ממוחשב; או כאלמנטים קטנים בצי גדול יותר. פעולות אישיות לא נדרשו: כל ספינה נשפטה על פי מידת ביצוע ההוראות ולאו דווקא על פי ביצועיה נגד ה”אויב”. הצד שנועד לנצח על פי התרחיש תמיד ניצח, וכך הוצגה עליונותה של דוקטרינת הצי הנאותה מול טקטיקות פחות נאותות, ופחות דוקטרינריות.
שוב ושוב דורגה הקורונה באחד המקומות הנמוכים לאחר כל קבוצת תמרונים, והסיבה היחידה שלא נותרה דרך קבע במקום האחרון הייתה שגם ספינות אחרות תפקדו בכי רע.
התמרונים היו חזון נפרץ בצי – עול איום שתבע רבות מהקצינים וגרר את אנשי הצוות ממשימות חשובות כמו הברקת הפליז, שטיפת הרצפות וצחצוח המנוע כהכנה לביקורת פתע. בצבא שלא לחם בקרב מזה שלושת אלפים וארבע מאות שנה, הסגולות החברתיות נעשו חשובות לפחות כמו הצבאיות, והיו אנשי צוות בפיקוד של דו-פך שלא השתתפו אפילו בתמרון וירטואלי בטרם הצטרפו לכוח-פך.
מרטינז העריך את דו-פך על הבנתו שהמלחמה שינתה הכול. הוא היה נחוש להפוך את הפיקוד שלו לכוח לחימה ראוי, והתמרונים והתדרוכים היומיים היו חלק מזה. מרטינז שיבח זאת כקצין בעודו מחפש מקום לקבור את עצמו לנוכח ביצועי ספינתו.
“רבותיי,” אמר דו-פך לסיכום כשעיניו הזהובות עוברות בין הפנים הווירטואליים. “אני שמח לדווח שמנהלת הצי הסכימה לבקשותיי החוזרות לשלוח לי את רשומות הקרב במגריה. אני מתכוון לשדר אותן, מוצפנות, לכל אחת מהספינות תחת פיקודי. יידרש מפתח קברניט לפתיחת הקובץ. אני מתריע בפניכם לצפות ברשומות האלה בפרטיות ולהיזהר עם מי אתם חולקים אותן.” עפעפיו השלישיים השקופים נעצמו בכובד ראש. “תמרוני מחר יערכו בידי הקצינים הראשונים שלכם ממרכזי פיקוד העזר. בזמן זה אנו נשוב וניוועד כדי לראות אם נוכל לגלות מה הקרב מלמד אותנו.”
מרטינז חש את המתח בעצביו. הממשלה לא הודתה באופן רשמי שהתרחשה תבוסה במגריה, ותחת זאת פרסמה סדרה אינסופית של דרישות מכל אזרח נאמן לעשות כמיטב יכולתו במשבר, לדחות הלוך רוח מרדני, לתמוך בפרקסיס ולהילחם ללא לאות למען עתיד האימפריה. היה זה אשד של סיסמאות נואשות שרמז על פאניקה רבה מאחורי הקלעים. מרטינז הצליח לסנן את המידע הגולמי ממנהלת הצי והוכה הלם מהעובדה שארבעים ושמונה מספינות הקרב המשובחות ביותר של הצי התפוצצו לפסולת רדיואקטיבית על פיקודן. אך הוא לא ידע כיצד הושמדו ארבעים ושמונה הספינות.
כמה שעות מאוחר יותר, כששכב במיטתו לאחר ארוחת הערב בזמן התאוצה, העלה את רשומות הקרב על התצוגה שלו ונחרד מזעם הקרב. מספר הטילים ששיגרו שני הצדדים היה בלתי ניתן לספירה: שייטות שלמות משני הצדדים הושמדו בן רגע, או תוך שניות ספורות, בזעמם הבוער של טילי האנטי-חומר.
הקלטות מועילות במיוחד נעשו בידי הקרבית ששלחה הסיירת בשייטת המובילה, שאיכשהו הצליחה להימנע מהשמדה לכל אורך הקרב ורעתה את מטח הטילים שלה ללא פגע עד שניתן היה להשתמש בהם ביעילות נגד האויב, והשמידה חמש ספינות שחסמו את נסיגת שש ספינות צי הבית השורדות. הקרבית הייתה בעמדה מצוינת לחזות ברוב הקרב, החל מהסתערות שייטת הסיירות השנייה ועד לתבוסה האיומה.
מרטינז תהה איך קרוליין, ליידי סולה, חשה כשצפתה באובדן צי הבית מהקרבית הבודדה שלה.
יהיו אשר יהיו תחושותיה, הן לא השפיעו על מיומנויות הטיסה שלה. היא לא רק השמידה חמש ספינות אויב, אלא גם ליוותה את ההשמדה בשידור בערוץ הראשי, בזעקה צרודה של התרסה נגד האויב:
“סולה! סולה עשתה את זה! זכרו את שמי!”
המילים העבירו צמרמורת בעמוד השדרה של מרטינז. הרגע תהה איך חשה סולה כשצפתה בחורבן צי הבית – וכעת ידע איך חשה. במילותיה שמע מרטינז את הייאוש, הזעם והאבל שנחו מאחורי הצעקה המתריסה.
הוא חש דחף בלתי נשלט לעטוף את סולה בזרועותיו ולשכב עמה בממלכת דומיה, שם יוכל להשכין שלווה במחוזות האימה ששמע בקולה קורא התגר.
וזה היה מגוחך, כי בקושי הכיר אותה. וכשניסה להתקרב אליה, היא ברחה.
בכל כוח רצונו סילק את סולה ממחשבותיו ושב לחזות בהקלטות. שוב ושוב צפה בשייטות המתמרנות זו נגד זו בשבריר משמעותי של מהירות האור, בנתיבי הטילים שחיברו ביניהן, בקרינה המלבלבת ממקום גוויעתן.
תחושת שכנוע עמוקה עלתה בו. מרטינז פנה לצג השרוולי שלו והתקשר לאדם היחיד בצוות שבו בטח בכל מאודו.
“התקשר לעלי-חאן.”
“אדוני.” התשובה נשמעה במהרה ופניו חמורי הסבר של עלי-חאן הופיעו בתצוגת בד הזיקית על שרוולו השמאלי של מרטינז. עלי-חאן פרש מהצי אחרי שלושים שנות שירות, בדרגת תותחן בכיר, ועטה את השפם המסתלסל וזקן התיש שחיבבו רבים מהנגדים הבכירים. מרטינז החזיר אותו לצי כשרת שלו, וכמקור לחוכמה ולמידע מעשי.
עלי-חאן לבש את חליפת הלחץ והקסדה שלו ושכב על ספת תאוצה.
“אתה לבד?” שאל מרטינז.
“אני באגף הנשק, אדוני, לזמן התמרון.”
מרטינז רשם לעצמו נקודה שחורה על שכיחת התרגיל המתוכנן לשעה 26:01, אחרי ארוחת הערב. הוא הציץ בכרונומטר שעל הקיר וראה שנותרו רק דקות ספורות לתחילת התרגיל.
נוכחותו לא הייתה הכרחית: היה זה תרגיל שקבע בעצמו, לצוות הקורונה בלבד, בתקווה לחדד את ביצועיהם לקראת תמרון הצי מחר. תחת זאת יורה לדלקיית לפקד על התמרון, עם צוותה בפיקוד העזר. היא בכל מקרה תפקד על הספינה במהלך התרגיל מחר, אז היא זקוקה לניסיון יותר ממרטינז.
מרטינז הביט בדמותו של עלי-חאן על הצג השרוולי שלו. “אני רוצה שתעלה לווירטואלי ותסתכל בקובץ. אל תראה זאת לאיש. אני רוצה שתביט בו בקפידה ותגיד לי אילו מסקנות אתה מסיק.”
“קובץ, אדוני?”
מרטינז אמר לו במה מדובר. עיניו של עלי-חאן נפערו לרווחה.
“כן, אדוני,” אמר.
מרטינז התקשר לדלקיית והודיע לה שהיא אחראית על התרגיל הקרוב. “חפשי משהו בקבצים שכולל שתי שייטות שמתמרנות זו נגד זו – מסוג הדברים שדו-פך יבחר. האנשים שלך זקוקים לתרגול, כי דו-פך מתכנן שאת תפקדי על התמרון מחר בבוקר.”
אחד היתרונות בקצינה ראשונה חסרת דמיון היה שנראה שדבר לא מפתיע אותה. או אולי הכול הפתיע אותה במידה שווה.
“כן, המפקד,” אמרה.
ידו השמאלית של מרטינז התעייפה מאוד מהפעילות בכבידה הגבוהה וכששבה תצוגת בד הזיקית בשרוולו לצבעה הירוק-כהה הרגיל, השיב מרטינז את ידו בהקלה לצד גופו. יהיה לו נוח יותר בספת תאוצה, אך כל הספות היו באזורים ציבוריים, והוא רצה את פרטיות תאו. ריח העגבניות והשמן עלה משולחנו, שם נותרו שאריות ארוחות הערב שלו בהמתנה לפינוי ברגע שישובו לכבידה רגילה. אור רך זהר על אריחי העץ הכהים שהתקין הקברניט הקודם של הקורונה.
אותו קברניט, פהאד טרפא, היה אחד מאוהדי הכדורגל השרופים ביותר בצי, והרחיק עד לצביעת גוף הספינה בצבעו הירוק של מגרש כדורגל, כולל קווי הסימון הלבנים ומוטיב של כדורי רגל מקפצים בצדי הספינה. תאו של טרפא היה מקושט במזכרות ספורטיביות, בגביעים ובתמונות של קבוצותיו המנצחות ושל טרפא עם שחקנים מפורסמים, יחד עם זוג נעלים מוכתם בבוץ שנשמר בגזים נדירים תחת קערת זכוכית.
טרפא, קבוצתו המנצחת ורוב קציניו ואנשי צוותו נפלו בשבי בתחילת המרד הנקסידי, והותירו את מרטינז בפיקוד הקורונה. מרטינז היה יכול רק לקוות שיהיה אשר יהיה מצבו של טרפא, הוא מתנחם בעובדה שקבוצת הקורונה ניצחה את ההפצצה על בייג’ינג ארבע-אחת.
תמונותיו וחפציו האישיים של טרפא נשלחו למשפחתו, אך למרטינז טרם היה זמן להחליף אותם בחפצים אישיים משלו. לקירות החשופים היה מראה מדכא, והציגו רק תמונה שעלי-חאן העתיק מצילומי החדשות, מסגר ותלה: התמונה הראתה את מרטינז פונה למועד, הגוף המחוקק העליון באימפריה, לאחר שהוענק לו כדור הזהב על הצלת הקורונה מידי המורדים.
הרגע המזהיר שלו בהיסטוריה. ממנו המשיך במדרון תלול מטה.
רגעיו האחרונים של הקרב על מגריה היו קפואים במסך מעליו בתצוגה מופשטת של נקודות, שובלים, ציוני כיוון ומהירות, שנבלעו בלבלובים הקטלניים של התפוצצויות האנטי-חומר. מרטינז העביר את ציר הזמן של התצוגה לתחילת הקרב והריץ אותו שוב. קרוליין סולה שבה ועלתה במחשבותיו והוא התקשה להתרכז.
אולי סולה שלחה לו מכתב. הוא בדק וגילה שאמנם כך, מכתב שחצה מזה שלושה ימים את החלל ביניהם.
הציפייה ריננה בו כשהעלה את הווידיאו.
אבסורד, אמר לעצמו. הוא בקושי מכיר אותה.
סולה הופיעה באוויר לפניו. הוא עצר לרגע בהערכה לגון עורה הבהיר, לשיער הזהב החיוור ולעיניים הירוקות המבריקות, יסודות יופייה המהמם שנפגמו רק קלות, ברגע זה, בסימני עייפות וכאב. והמוח שנח תחת החזות המופלאה היה מדהים לפחות באותה מידה – קרוליין סולה קיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינת ההסמכה מבין המועמדים לקצונה, ואז פוצצה חמש ספינות בקרב מגריה.
אף על פי כן, לא היה זה מוחה שמרטינז העריך באותו רגע. הצפייה בה גרמה לו לחוש כאילו הכו בחלציו בפטיש קטיפה.
סולה הביטה בו ודיברה. “עוד תשעה עשר ימי תאוטה עד שנגיע – ” ואז הופיע הבזק לבן מעצבן, עם סמל הצי, שהעיד על צנזורה, בטרם סולה שבה והופיעה, מבלי להיות מודעת להפרעה. “כולם עייפים. אף אחד בספינה לא מתרחץ מספיק, כולל אני.
“צר לי לשמוע על ביש המזל שלך בתרגיל. זה בטח לא מהנה לעבוד עם צוות חדש.” שפתיה התעוותו בחיוך מרומז, הבזק של שן לבנה חדה. “אני מצטערת שאני לא שם לעזור לך להכניס אותם לכושר.” החיוך גווע והיא משכה בכתפיה. “אבל אני בטוחה שתצליח. יש לי ביטחון ביכולתך להכניע כל אדם אחר לרצונך המתנשא.”
מרטינז הניח שזו אמורה להיות מחמאה. לעתים היו בחירות המילים של סולה מעורפלות מדי לטעמו.
“אבל אתה בטח לא נהנה,” המשיכה, “לא כשכל קברניט אחר בצי מקנא בך ומצפה לחזות בכישלונך. אני מקווה שיש לך לפחות כמה חברים בספינה.”
הבעת פניה השתנתה קמעה, מסכה שנפלה למקומה מאחורי עיניה. “ועם כבר מדברים על חברים, מכר ותיק שלנו קיבל את המשימה לצנזר את ההודעות האלה. מדובר בסגן משנה ג’רמי פוט, שאני מאמינה שהכרת כשעוד היה צוער. אז אם חסרים חלקים מההודעה הזו – ” מרטינז צחק למראה הסמל הלבן בידיעה שסולה מדברת בכוונה על סודות צבאיים או מטילה רפש בקצינים הבכירים. רגע הדממה הארוך הסתיים וסולה שבה כשעל פניה עוד אחד מחיוכיה הדו-משמעיים. ” – אז דע שהסיבה לכך היא חברנו המשותף.” סולה הרימה את ידה לנופף לשלום, אך לפתע העוותה את פניה. “הכוויה השתפרה,” הוסיפה, “תודה ששאלת. אבל הבת זונה צורבת אם אני זזה בפתאומיות.”
סמל סיום השידור הכתום מילא את האוויר.
ג’רמי פוט, חשב מרטינז. פוץ בלונדיני גדול עם בלורית, ילד עשירים שיהירותו ויומרנותו הובילו לחוסר צייתנות ובוז. מרטינז תיעב אותו למן הרגע הראשון שפגש אותו, והפגישות הנוספות לא שיפרו את דעתו.
פוט לא טרח להשתתף במבחני הקצונה שבהם קיבלה סולה את הציון הגבוה ביותר – עבודה כזו הייתה מתחת לכבודו של בן פוט. הוא קודם ישר להפצצה על דלהי בידי הקברניט, דודו טייס היאכטות, וקידומים נוספים לבטח כבר הובטחו לו בידי קשרים וחברים אחרים בצבא. ייתכן שמות דודו יחד עם מחצית מבני צוותו יעכב מעט את תוכניתו, אך היה לו ספק שכוכבו ידעך זמן רב. בני האצולה רמי הדרג דאגו זה לזה.
לפחות נראה שסולה חשה אותה מידת תיעוב לפוט כמוהו, והיה ביכולתו להתנחם בזה.
הוא שמר את ההודעה של סולה בתיקיה שרק מפתח הקברניט יכול לפתוח ואז הורה לתוכנה להקליט תשובה. הוא הביט במצלמה ועטה מה שהחשיב לארשת פנים רשמית, מסכתו הבלתי חדירה של מפקד.
“את יכולה רק לדמיין את העונג שחשתי לשמע הידיעה שסגן משנה פוט הוא שמצנזר את המכתבים שלך,” אמר. “אני יודע, כמובן, שדרגתי הגבוהה מונעת ממנו לצנזר אותי, ושהוא לא יראה את המכתב הזה אלא אם כן תראי לו אותו.
“אני נותן לך רשות לעשות זאת. כידוע לך, אני מפקד כעת על שייטת שנשלחה ל…” הוא עצר למען הרושם. “משימה מסוכנת. לאחרונה צפיתי ברשומות קרב מגריה, כולל רשומות הקרבית שלך. מאחר שבקרוב כנראה אוביל ספינות לקרב בעצמי, אני מעוניין לשמוע את ההערכה שלך על הפעולה.”
הוא נעץ במצלמה מבט רציני, שקיווה שנראה אצילי. “אנא תני את הערכתך הכנה ביותר לביצועינו, ולביצועי האויב. את יכולה לתת תשובה מלאה, ואני מקווה ללא צנזורה – אני מקווה שההודעה הזו תבהיר לסגן משנה פוט שאין צורך להסתיר מפניי את פרטי הקרב, הם כבר ידועים לי. אני יודע שכל ספינותינו הושמדו מלבד שש, שההפצצה על דלהי איבדה את הקברניט שלה וספגה נזק כבד, וששאריות צי הבית חוזרות לזנשעא בתקווה להגן על הבירה.”
הוא נעץ במצלמה מבט שקיווה שהיה מלא ביטחון. “אני מקווה שניתוח הקרב שלך יוכל לסייע במשימתי להשיב את שלטון הפרקסיס והשלווה לאימפריה. סוף שידור.”
שפוט יבלע את זה, חשב.
הוא הוסיף את ההודעה לפרץ הבא של לייזר התקשורת והשיב את התצוגה לקרב מגריה. שוב צפה בצי הבית טס למותו וניסה לעקוב אחר מעוף הטילים, אחר ירי התגובה הנואש ואחר הקריסה הפתאומית כששייטות שלמות נעלמו בפלזמה הבוערת המתפשטת של פצצות האנטי-חומר.
צפצוף נשמע מהקשר. הוא ענה בצג השרוולי שלו.
“מרטינז.”
פני שרתו הופיעו על הצג. “עשית כדבריך, אדוני.”
“כן? הגעת למסקנות כלשהן?”
“זה ממש לא מקומי, אדוני.”
מרטינז התעלם מהסתייגותו הקבועה של עלי-חאן. איש לא שרד שלושים שנה באגף הנשק אם אמר לקצינים בדיוק מה הוא חושב. אם מרטינז היה מציג קודם כול את דעתו שלו, אז עלי-חאן היה מסכים עמו ושומר את דעתו לעצמו.
“אני מאוד מעריך את דעתך, עלי-חאן,” אמר מרטינז.
עלי-חאן היסס לרגע נוסף ונכנע. “בסדר, אדוני. נראה לי ש… שהשייטות טסו במבנה צפוף מדי, ולזמן רב מדי.”
מרטינז הנהן. “תודה, עלי-חאן.” ואז הוסיף,” ואני מסכים אתך.”
היה זה מועיל לגלות שאדם נוסף תומך בדעתו, אף שלא היה זה אדם שביכולתו להביא לפגישת הקברניטים.
הוא סיים את השיחה וצפה שוב בהקלטות הקרב. המפקדים הותירו את ספינותיהם קרובות כדי להמשיך לשלוט בהן זמן רב ככל האפשר, וכדי שיוכלו לרכז את המגננה שלהן בהתקפה המתקרבת. אף שדוקטרינת הצי הניחה שבשלב זה או אחר יצטרך המבנה להתפזר – לבצע “מפץ” – כדי שהספינות לא ירוכזו מול מטחי האויב, נמנעו המפקדים במגריה להורות על תמרון כזה עד לרגע האחרון האפשרי, כי פירוש הדבר היה אובדן השליטה בספינות. ברגע שתאבד השליטה יהיה זה בלתי אפשרי לתאם בין הכוחות בשדה הקרב. כל ספינה תילחם לבדה.
מפקד השייטת דו-פך, ומרטינז עצמו, אימנו את צוותיהם באותם מבנה ותמרונים שגרמו לאסון במגריה.
אין עדיין תגובות