זוכה מדליית קרנגי היוקרתית לספרות ילדים ונוער זו הייתה תוכנית טובה. אפילו העכברושים נאלצו להודות שהיא עבדה. כולם ידעו על […]
1
באחד הימים, כשהיה רע, הציץ מר נבנב מעבר לגדר השיחים לשדה של האיכר פרד שהיה מלא חסות ירוקות. עם זאת, מר נבנב לא היה מלא חסות. זה לא נראה הוגן.
– מתוך מר נבנב יוצא להרפתקה
עכברושים!
הם רדפו אחרי הכלבים ונשכו את החתולים, הם –
אבל זה לא היה הכול. כמו שאמר מוריס המדהים, זה היה רק סיפור על עכברושים ואנשים. והחלק הקשה היה לקבוע מי האנשים ומי העכברושים.
אבל מליציה גרים אמרה שזה סיפור על סיפורים.
הסיפור החל – חלק ממנו החל – בכרכרת הדואר שהגיעה מעבר להרים מערי המישור הרחוקות.
הרכּב לא אהב את החלק הזה של הנסיעה. הדרך התפתלה בין יערות וסביב הרים על שבילים מתפוררים. העצים הטילו צללים כהים. לעתים נדמה לו שמשהו עוקב בהיחבא אחרי הכרכרה, והתחושה העבירה בו צמרמורת.
ובנסיעה הזו הצטמרר לשמע הקולות. הוא היה בטוח ששמע אותם. הם הגיעו מאחוריו, מגג הכרכרה, שם נחו רק שקי הדואר והמזוודה של הנער. לא היה שם שום דבר גדול דיו להסתתר בתוכו. אך מפעם לפעם היה בטוח ששמע קולות צייצניים לוחשים.
בכרכרה היה נוסע אחד בלבד, צעיר בהיר שיער שקרא ספר בגפו. הוא קרא באיטיות, בקול רם, והעביר את אצבעו על המילים.
“אוברוולד,” קרא בקול.
“זה ‘אֹֹוברוולד’,” אמר קול קטן וצייצני אך צלול. “הנקודות מאריכות את התנועה. אבל אתה בסדר.”
“אוווווווברוולד?”
“קצת יותר מדי היגוי, ילד,” אמר קול אחר, שנשמע ישן למחצה. “אבל אתה יודע מה הדבר הכי טוב באוברוולד? היא רחוקה מאוד מסטו לאט. היא רחוקה מאוד מפסיאודופוליס. היא רחוקה מאוד מכל מקום שמפקד המשמר אמר שיזרוק אותנו חיים לסיר רותח אם ישוב ויראה אותנו. והיא לא ממש מודרנית. דרכים רעועות. הרים רבים בדרך. אנשים לא נוסעים הרבה כאן למעלה, אז החדשות מגיעות לאט, אתה מבין? ואין להם שוטרים, ילד, נוכל להרוויח כאן הון!”
“מוריס?” אמר הילד בזהירות.
“כן, ילד?”
“אתה לא חושב שמה שאנחנו עושים הוא, אתה יודע… הונאה?”
שתיקה קצרה השתררה בטרם ענה הקול, “מה כוונתך, הונאה?”
“טוב… אנחנו לוקחים את כספם, מוריס.” הכרכרה הטלטלה מעבר לבור בדרך.
“בסדר,” אמר מוריס העלום, “אך עליך לשאול את עצמך, ממי אנחנו בעצם לוקחים את הכסף?”
“טוב… בדרך כלל מראש העיר או המועצה או משהו כזה.”
“נכון. ומה פירוש הדבר? כבר דיברנו על זה.”
“אה…”
“זה כסף ממ-של-תי, ילד,” אמר מוריס בסבלנות. “חזור אחרי. כסף ממ-של-תי.”
“כסף ממ-של-תי,” אמר הילד בצייתנות.
“יפה! ומה ממשלות עושות עם כסף?”
“אה, הן…”
“הן משלמות לחיילים,” אמר מוריס. “הן עורכות מלחמות. למעשה, כנראה מנענו אינספור מלחמות כשהעברנו את הכסף למקום שבו לא יגרום נזק. הם היו מקימים פסלים לכבודנו אם הם היו חושבים על זה.”
“חלק מהעיירות האלה נראו די עניות, מוריס,” אמר הילד בספקנות.
“בדיוק מסוג המקומות שלא צריכים מלחמות.”
“זהירות פוּל אומר שזה נגד ה…” הילד התרכז ושפתיו זעו בטרם ביטא את המילה, כאילו ניסה להגות אותה בינו לבין עצמו, “א-תי-קה.”
“בדיוק, מוריס,” אמר הקול הצייצני. “זהירות פוּל אומר שאנחנו לא צריכים להתפרנס מהונאה.”
“שמעי, אפרסקים, הונאה היא מהות האדם,” אמר מוריס. “הם כה להוטים להונות זה את זה כל הזמן שהם בוחרים ממשלות שיעשו זאת עבורם. אנחנו מעניקים גמול אמיתי לכספם. הם סובלים ממגפת עכברושים איומה, הם משלמים לחלילן, העכברושים יוצאים מהעיר בעקבות הילד, קלי קלות, נגמרה המגפה, כולם שמחים שאין יותר פיפי בקמח, הממשלה מקבלת תמיכה מהאוכלוסייה אסירת התודה, כולם חוגגים. לטעמי זו השקעה נבונה.”
“אך יש מגפה רק כי אנחנו גורמים להם לחשוב כך,” אמרה אפרסקים.
“ובכן, יקירתי, כל הממשלות הקטנות האלה מבזבזות את כספן גם כך על לוכדי עכברושים, את מבינה? אני לא יודע למה אני בכלל טורח אתכם, אני באמת לא יודע.”
“כן, אבל אנחנו – “
לפתע התחוור להם שהכרכרה עצרה. בחוץ, בגשם, נשמע קרקוש הרתמה. לאחר מכן התנודדה הכרכרה קלות ונשמע צליל רגלים רצות.
קול מבחוץ אמר, “יש בפנים קוסמים?”
הנוכחים החליפו מבטים בתימהון.
“לא?” השיב הילד, מסוג ה”לא” שפירושו “למה אתה שואל?”
“מה בדבר מכשפות?” שאל הקול.
“לא, אין פה מכשפות,” ענה הילד.
“טוב. יש בפנים טרולים חמושים שמועסקים בחברת הדואר?”
“לא נראה לי,” אמר מוריס.
לרגע השתררה דממה שהתמלאה בצליל הגשם.
“בסדר, מה בדבר אנשי זאב?” שאל הקול לבסוף.
“איך הם נראים?” שאל הילד.
“אה, טוב, הם נראים כמו כל אדם עד שהם מתחילים להצמיח שיער ושיניים וכפות עצומות ומזנקים עליך מבעד לחלון,” אמר הקול. הדובר נשמע כאילו הוא מקריא מרשימה.
“לכולנו יש שיער ושיניים,” אמר הילד.
“אז אתם אנשי זאב?”
“לא.”
“יופי, יופי.” שוב השתררה דממה מלאה בצלילי הגשם. “בסדר, ערפדים,” אמר הקול. “זה ערב גשום, אף אחד לא רוצה לעוף במזג אוויר כזה. יש בפנים ערפדים?”
“לא!” אמר הילד. “אנחנו לא מזיקים!”
“בחיי,” רטן מוריס וזחל תחת המושב.
“אני שמח לשמוע,” אמר הקול. “בימינו צריך להיזהר. יש הרבה אנשים מוזרים.” רובה קשת נתחב מבעד לחלון והקול אמר, “הכסף שלך והחיים שלך. זה מבצע של שניים במחיר אחד, אתה מבין?”
“הכסף נמצא במזוודה על הגג,” אמר קולו של מוריס מהרצפה.
שודד הדרכים העביר מבטו על פני חלקה הפנימי החשוף של הכרכרה. “מי אמר את זה?” שאל.
“אה, אני,” אמר הילד.
“לא ראיתי את השפתיים שלך זזות, ילד!”
“הכסף נמצא על הגג. במזוודה. אך במקומך לא הייתי – “
“הא, אני בטוח שלא,” אמר שודד הדרכים. פניו המכוסים נעלמו מהחלון.
הילד נטל את החלילית שנחה על המושב לפניו. היה זה מסוג הכלים המכונים חלילית אגורה, אף שאיש לא הצליח להיזכר מתי היה מחירם אגורה בלבד.
“נגן ‘שוד אלים’, ילד,” אמר מוריס חרש.
“לא יכולנו פשוט לתת לו את הכסף?” שאל קולה של אפרסקים. היה זה קול קטן.
“הכסף נועד לכך שאנשים ייתנו אותו לנו,” אמר מוריס בתקיפות.
מעליהם נשמע חיכוך המזוודה בגג כשגרר אותה השודד מטה.
הילד הצמיד בצייתנות את החלילית לשפתיו וניגן כמה תווים. לאחר מכן נשמעו כמה צלילים. חריקה, חבטה, מעין התכתשות ואז צרחה שנקטעה באיבה.
כשהשתררה דממה שב מוריס וטיפס למושב והוציא את ראשו החוצה ללילה האפל והגשום. “בחור נבון,” אמר. “ככל שנאבקים בהם כך נשיכתם חזקה יותר. כנראה עדיין לא פצעו את העור? יופי. התקרב מעט שאוכל לראות אותך. אבל בזהירות, אה? אנחנו לא רוצים שמישהו ייבהל, נכון?”
שודד הדרכים שב והופיע לאור מנורות הכרכרה. הוא פסע באיטיות ובזהירות כשרגליו פשוקות. יבבות חרישיות בקעו מפיו.
“אה, הנה אתה,” אמר מוריס בצהלה. “הם עלו לתוך המכנס, נכון? תכסיס טיפוסי של עכברושים. תהנהן וזהו, כי אנחנו לא רוצים לעצבן אותם. אי אפשר לדעת איך זה יסתיים.”
השודד הנהן באיטיות רבה. לאחר מכן הצר את מבטו. “אתה חתול?” מלמל, אך מיד התעוותו עיניו ונשימתו נעצרה בגרונו.
“אמרתי לך לדבר?” שאל מוריס. “אני לא חושב שאמרתי לך לדבר, נכון? הרכב ברח או שהרגת אותו?” פני הגבר נותרו חסרי הבעה. “יופי, אתה לומד מהר. אני אוהב את זה בשודדי דרכים,” אמר מוריס. “אתה יכול להשיב לשאלה.”
“ברח,” אמר השודד בקול צרוד.
מוריס השיב את ראשו פנימה. “מה אתם אומרים?” שאל מוריס. “כרכרה, ארבעה סוסים, כנראה יש דברי ערך בשקי הדואר… יכול להיות, אה, אלף דולר או יותר. הילד יוכל לנהוג בה. כדאי לנסות?”
“זו גניבה, מוריס,” אמרה אפרסקים. היא ישבה על המושב ליד הילד. היא הייתה עכברושית.
“זה לא ממש לגנוב,” אמר מוריס. “יותר… למצוא. הרכב ברח, ואפשר לומר שאנחנו… הצלנו את הרכוש. היי, בדיוק, נוכל להשיב אותו בתמורה לפרס. זה הרבה יותר טוב. וגם חוקי. מה אתם אומרים?”
“אנשים ישאלו יותר מדי שאלות,” אמרה אפרסקים.
“אם נשאיר אותה פה, מישהו רע יגנוב אותה,” יילל מוריס. “איזה גנב ייקח אותה! עדיף שאנחנו ניקח אותה, אה? אנחנו לא גנבים.”
“אנחנו משאירים אותה, מוריס,” אמרה אפרסקים.
“במקרה זה, בואו נגנוב את הסוס של השודד,” אמר מוריס, כאילו לא יסתיים הלילה כראוי אלמלא יגנבו משהו. “הגונב מגנב פטור.”
“אנחנו לא יכולים להישאר כאן כל הלילה,” אמר הילד לאפרסקים. “יש משהו בדבריו.”
“בדיוק!” אמר השודד בבהילות. “אתם לא יכולים להישאר כאן כל הלילה!”
“בדיוק!” אמרה מקהלת קולות ממכנסיו, “אנחנו לא יכולים להישאר כאן כל הלילה!”
מוריס נאנח ושב והוציא את ראשו מהחלון. “בסדר,” אמר. “זה מה שנעשה. עליך לעמוד בלי לזוז ולהביט היישר לפניך, ואל תנסה שום תכסיס כי אם תעשה זאת עלי רק לומר את המילה – “
“אל תאמר את המילה!” אמר השודד בבהילות רבה אף יותר.
“בסדר,” אמר מוריס, “ואנחנו ניקח את הסוס שלך כעונש ואתה יכול לקבל את הכרכרה כי זו תהיה גניבה ורק לגנבים מותר לגנוב. בסדר?”
“כל מה שתגיד!” אמר השודד, ולאחר מכן שקל מעט את הדברים והתיז, “אבל בבקשה אל תאמר דבר!” הוא המשיך להביט היישר קדימה. הוא ראה את הילד והחתול יוצאים מהכרכרה. הוא שמע קולות שונים ומשונים מאחוריו כשלקחו את הסוס שלו. והוא חשב על חרבו. בסדר, הוא הולך לקבל כרכרת דואר שלמה בעסקה, אך במחיר גאוותו המקצועית.
“בסדר,” אמר קולו של החתול לאחר זמן מה. “אנחנו הולכים לעזוב עכשיו, ואתה צריך להבטיח לא לזוז עד שנתרחק. מבטיח?”
“קבל את מילתי כגנב,” אמר השודד והוריד באיטיות את ידו לחרבו.
“בסדר. אנחנו ממש בוטחים בך,” אמר קולו של החתול.
השודד חש בהקלת הלחץ במכנסיו כשהעכברושים זרמו החוצה והתפזרו, ולאחר מכן שמע את קרקוש הרתמה. הוא המתין לרגע ואז הסתובב, שלף את חרבו ורץ קדימה.
קצת קדימה, על כל פנים. הוא לא היה חובט בקרקע בעוצמה כה רבה אלמלא קשרה יד עלומה את שרוכיו.
הם אמרו שהוא מדהים. מוריס המדהים, הם אמרו. הוא מעולם לא התכוון להיות מדהים. זה פשוט קרה.
הוא שם לב שמשהו מוזר באותו יום, זמן קצר לאחר ארוחת הצהריים, כשהביט בבבואתו בשלולית וחשב “זה אני”. מעולם לפני כן לא היה מודע לעצמו. כמובן שהתקשה לזכור איך חשב לפני שנעשה מדהים. נדמה לו שבראשו היה מין מרק.
והיו גם העכברושים, שחיו תחת ערימת הזבל בפינת הטריטוריה שלו. התחוור לו שהעכברושים מלומדים כשזינק על אחת מהם, והעכברושית אמרה, “אפשר לדבר על זה?” וחלק ממוחו החדש והמדהים אמר לו שאינו יכול לאכול מישהי שיכולה לדבר. לפחות לא לפני שישמע מה יש לה להגיד.
העכברושית הייתה אפרסקים. היא לא דמתה לעכברושים אחרים. וכך גם לא זהירות פוּל, אין כניסה, לעור יבש, בשר טחון, חיסכון אדיר, רעיל וכל השאר. אך גם מוריס לא דמה לחתולים אחרים.
החתולים האחרים נראו לפתע טיפשים. תחת זאת החל מוריס להתיידד עם העכברושים. אתם אפשר היה לשוחח. הכול היה בסדר כל עוד נזכר לא לאכול אף אחד שהכירו.
העכברושים תהו לעתים קרובות לפשר חוכמתם הפתאומית. לדעתו של מוריס היה זה בזבוז של זמן. דברים קורים. אך העכברושים המשיכו לתהות אם היה זה משהו מערימת הזבל שאכלו, אך זה לא היה מסביר את השינוי שחל במוריס, היות שמעודו לא אכל זבל. ובשום אופן לא היה אוכל מערימת הזבל ההיא, לאור מקורה…
בכנות, לדעתו היו העכברושים סתומים. נבונים, נכון, אבל סתומים. מוריס חי ברחוב מזה ארבע שנים ובקושי נותרו לו אוזניים וצלקות כיסו את אפו, והוא היה חכם. כשפסע זקף את ראשו בגאווה כה רבה עד שנאלץ להאט כדי לא למעוד. כשנופף בזנבו נאלצו האנשים לפסוע סביבו. הוא תיאר לעצמו שצריך להיות חכם כדי לחיות ארבע שנים ברחובות האלה, במיוחד עם כל להקות הכלבים והפרוונים. צעד שגוי אחד והפכת לארוחה ולזוג כפפות. כן, צריך להיות חכם.
וגם צריך להיות עשיר. לא היה פשוט להסביר זאת לעכברושים, אבל מוריס הסתובב בעיר ולמד איך הכול עובד והכסף, אמר, היה המפתח.
ובאחד הימים כשראה את הילד המטופש למראה מנגן בחלילית כשכובעו מונח לפניו בבקשת נדבה, עלה לו רעיון. רעיון מדהים. הוא פשוט צץ לו מאי שם. עכברושים, חלילית, ילד מטופש למראה…
והוא אמר, “היי, ילד מטופש למראה! מה דעתך להרוויח הון תועפות, היי, ילד, אני פה למטה…”
השחר הפציע כשהסוס של השודד יצא מהיער, חלף על פני עיקול ונעצר במשיכה ברסן.
עמק הנהר השתרע לרגליהם, עם עיר שהשתופפה לרגלי הצוקים.
מוריס יצא מתיק האוכף והתמתח. הילד המטופש למראה סייע לעכברושים לצאת מהתיק השני. במהלך הרכיבה הצטופפו עם הכסף, אף שהיו מנומסים מכדי להודות שעשו זאת כי אף אחד מהם לא רצה לישון עם החתול.
“ילד, איך קוראים לעיר הזו?” שאל מוריס, שהתיישב על סלע והשקיף לעבר העיר. מאחוריהם שוב ספרו העכברושים את הכסף וערמו אותו ליד התיק. הם עשו זאת מדי יום. אף על פי שלא היו לו כיסים, היה משהו במוריס שגרם לכולם למנות את כספם לעתים קרובות ככל האפשר.
“קוראים לה בלינצ’ס המסוכנת,” הקריא הילד מהמדריך.
“אהם… כדאי שנמשיך לשם, אם היא מסוכנת?” שאלה אפרסקים והרימה מבטה מהכסף.
“הא, לא קוראים לה מסוכנת כי היא מסוכנת,” אמר מוריס. “זה ‘מסובנת’ בשפה זרה, את מבינה?”
“אז קוראים לה בעצם בלינצ’ס המסובנת?” שאל אין כניסה.
“לא, לא, קוראים לה מסובנת כי…” מוריס המדהים היסס, אך רק לרגע, “כי יש להם אמבטיה, אתם מבינים? זה מקום די מפגר. אין אמבטיות רבות בסביבה. אבל להם יש אחת, והם מאוד גאים בה, אז הם רוצים שכולם ידעו על כך. בטח צריך לרכוש כרטיסים רק כדי להביט בה.”
“זה נכון, מוריס?” שאל זהירות פוּל. הוא שאל זאת בנימוס, אך היה ברור ששאלתו האמיתית היא, “אני לא חושב שזה נכון, מוריס.”
אה, כן… זהירות פוּל. היה קשה להתמודד עם זהירות פוּל, אף שזה לא היה צריך להיות כך. בעבר, חשב מוריס, הוא כלל לא היה אוכל עכברוש כה קטן וחיוור וחולני למראה. הוא השפיל מבטו לעבר העכברוש הלבקן הקטן, עם פרוותו הלבנה כשלג ועיניו הוורודות. זהירות פוּל לא השיב לו מבט, כי סבל מקוצר ראייה רב. כמובן שעיוורון כמעט מוחלט לא פגע במידה רבה במין שהעביר את רוב חייו בחשכה וניחן בחוש ריח שהיה, למיטב הבנתו של מוריס, טוב כמעט כמו חוש הראייה והשמיעה והטעם גם יחד. לדוגמה, העכברוש תמיד הפנה את פניו למוריס והביט בו ישירות כשדיבר. זה נשגב מבינתו. מוריס הכיר חתול עיוור שנהג להיתקל בדלתות, אך זה מעולם לא קרה לזהירות פוּל.
זהירות פוּל לא היה העכברוש הראשי. זה היה תפקידו של בשר טחון. בשר טחון היה גדול ופראי וקצת מרושע, והוא לא ממש אהב את המוח החדש ובהחלט לא אהב לשוחח עם חתול. הוא היה די מבוגר כשהעכברים השתנו, כפי שכינו את המאורע, וטען שהוא זקן מדי לשינויים. הוא הותיר את מלאכת השיחה עם מוריס לזהירות פוּל, שנולד זמן קצר לאחר השינוי. והעכברוש הקטן הזה היה חכם. חכם להפליא. חכם מדי. מוריס היה זקוק לכל תכסיסיו כדי להתמודד עם זהירות פוּל.
“פשוט מדהים, כל מה שאני יודע,” אמר מוריס ומצמץ באיטיות. “על כל פנים, זו עיר נאה למראה. נראית לי עשירה. זה מה שנעשה – “
“אהם…”
מוריס שנא את הצליל הזה. אם היה צליל גרוע יותר מזהירות פוּל שואל את אחת משאלותיו המשונות, היה זה אפרסקים מכחכחת בגרונה. פירוש הדבר שהיא עומדת לומר משהו, בנימה חרישית, ולהרגיז אותו.
“כן?” התיז.
“אנחנו באמת צריכים להמשיך לעשות את זה?” שאלה.
“כמובן שלא,” אמר מוריס. “אני בכלל לא חייב להיות כאן. אני חתול, נכון? חתול עם הכישורים שלי? הא! יכולתי להשיג לעצמי עבודה נוחה אצל מאחז עיניים. או פיתום, אולי. אין סוף לאפשרויות שניצבות בפניי, כן, כי אנשים אוהבים חתולים. אך בשל היותי כה, אתם יודעים, טיפש וטוב לב, החלטתי לעזור לכמה מכרסמים, שאם נתייחס לעניין בכנות, לא חביבים במיוחד על המין האנושי. חלק מכם,” הוא נעץ את עינו הצהובה בזהירות פוּל, “חושבים שילכו לאיזה אי שם ויקימו ציביליזציית עכברושים משלהם, שלדעתי זה מאוד, אתם יודעים, מעורר הערצה, אך למטרה זו דרוש לכם… מה אמרתי שדרוש לכם?”
“כסף, מוריס,” אמר זהירות פוּל, “אבל – “
“כסף. בדיוק, כי מה אפשר להשיג בכסף?” הוא העביר מבטו על העכברושים. “מתחיל ב’ס’,” הדגיש.
“סירות, מוריס, אבל – “
“ויש את כל הכלים שדרושים לכם, ומזון, כמובן – “
“יש אגוזי קוֹקוֹס,” אמר הילד המטופש למראה, שהבריק את החלילית שלו.
“אה, מישהו דיבר?” שאל מוריס. “מה אתה יודע על זה, ילד?”
“אפשר להשיג אגוזי קוֹקוֹס,” אמר הילד. “באיים בודדים. מוכר אגוזי קוֹקוֹס אמר לי.”
“איך?” שאל מוריס. הוא לא היה בקי בנושא.
“אני לא יודע. אפשר פשוט להשיג אותם.”
“אה, אני מניח שהם פשוט גדלים על עצים, אה?” שאל מוריס בעוקצנות. “בחיי, אני לא יודע מה הייתם עושים בלי… מישהו?” הוא הביט בהם. “מתחיל ב’מ’.”
“אתה, מוריס,” אמר זהירות פוּל. “אבל, אתה מבין, אנחנו חושבים ש – “
“כן?” אמר מוריס.
“אהם,” אמרה אפרסקים. מוריס נאנח. “מה שזהירות פוּל מנסה לומר זה שכל גניבת הדגנים והגבינה וכרסום חורים בקירות…” היא הרימה מבטה לעיניו הצהובות של מוריס. “זה לא מוסרי.”
“אבל זה מה שעכברושים עושים!” אמר מוריס.
“אבל אנחנו לא מרגישים בנוח עם זה,” אמר זהירות פוּל. “עלינו למצוא את דרכנו בעולם!”
“אוי ואבוי אוי ואבוי אוי ואבוי,” אמר מוריס ונענע בראשו. “שוב פעם האי? ממלכת העכברושים! לא שאני צוחק על החלום שלכם,” הוסיף בחופזה. “כל אחד צריך את החלומות הקטנים שלו.” מוריס באמת האמין בזה. אם אתה יודע מה אנשים באמת רוצים, אתה כמעט שולט בהם.
לעתים תהה מה הילד המטופש למראה רוצה. כלום, למיטב ידיעתו של מוריס, פרט לאפשרות לנגן בחלילית שלו מבלי שיטרידו אותו. אבל… זה היה כמו העניין עם אגוזי הקוקוס. מפעם לפעם השמיע הילד הערה שהעידה שהקשיב לכל הנאמר. קשה להנחות אנשים כאלה לכיוון הרצוי.
אך חתולים מיטיבים להנחות אנשים לכיוון הרצוי להם. מיאו פה, גרגור שם, לחץ עדין עם הציפורן… ומוריס מעולם לא היה צריך לחשוב על זה. חתולים לא היו צריכים לחשוב, רק לדעת מה הם רוצים. בני אדם היו צריכים לחשוב. זו הייתה הסיבה לקיומם.
מוריס חשב על הזמנים הטובים לפני שהחל מוחו ללהוט כמו זיקוקים. די היה שהופיע בפתח מטבחי האוניברסיטה בארשת מתוקה, והטבחים היו מנסים להבין מה הוא רוצה. זה היה מדהים! הם אמרו דברים כמו “אתה רוצה קערית חלב? אתה רוצה ביסקוויט? אתה רוצה שאריות טעימות?” ומוריס רק המתין בסבלנות עד שהגיעו לצליל שזיהה, כמו “ירכי הודו” או “טלה קצוץ”.
אך הוא היה בטוח שמעולם לא אכל משהו קסום. לא היה דבר כזה כמו מעי עוף קסומים, נכון?
אלה היו העכברושים שאכלו את המזון הקסום. ערימת הזבל שאותה כינו “בית” וגם “ארוחת צהריים” נחה מאחורי האוניברסיטה, וככלות הכול, הייתה זו אוניברסיטה לקוסמים. בעבר לא היה מוריס שם לב לאנשים שלא החזיקו קערות, אך היה מודע לכך שהגברים בכובעים המחודדים גרמו לדברים משונים להתרחש.
וכעת גם ידע מה קרה לחומרים ששימשו אותם. הם נזרקו מעבר לחומה כשסיימו להשתמש בהם. כל ספרי הלחשים המרופטים ובדלי הנרות המטפטפים ושאריות החומר הירוק המבעבע ביוּרוֹת הגיעו לבסוף לערימת הזבל, יחד עם פחיות וקופסאות ישנות ופסולת המטבח. אה, הקוסמים הציבו שלטים שעליהם נכתב “זהירות” ו”רעיל”, אך באותם ימים לא יכלו העכברושים לקרוא והם אהבו בדלי נרות מטפטפים.
מוריס מעולם לא אכל מערימת הזבל. מוטו טוב לחיים, חשב, היה: אל תאכל שום דבר זוהר.
אך גם הוא נעשה נבון, באותה עת שנעשו העכברושים נבונים. זו הייתה תעלומה.
מרגע זה והלאה עשה מה שחתולים תמיד עושים. הוא הנחה את האנשים לכיוון הרצוי. כעת גם חלק מהעכברושים נחשבו לאנשים, כי אנשים היו אנשים, גם אם ניחנו בארבע רגלים והעניקו לעצמם שמות כמו זהירות פוּל, שהיה מסוג השמות שיעניק לעצמו מי שלמד לקרוא בטרם הבין לאשורן את משמעויות המילים, קרא את השלטים ואת התוויות של הפחיות החלודות והעניק לעצמו כל שם שמצא חן בעיניו.
הבעיה בחשיבה היא שברגע שמתחילים בה אי אפשר להפסיק. ולטעמו של מוריס העכברושים חשבו יותר מדי. זהירות פול היה גרוע למדי, אבל הוא היה כה עסוק במחשבות מטופשות על בניית מדינת עכברושים אי שם שמוריס לא הצליח להתמודד אתו. אפרסקים היא שהייתה הגרועה מכולם. התכסיס הרגיל של מוריס, לדבר במהירות עד שהאנשים יתבלבלו, לא עבד עליה בכלל.
“אהם,” פתחה בשנית, “אנחנו חושבים שזו צריכה להיות הפעם האחרונה.”
מוריס לטש בהם מבט. שאר העכברושים נסוגו מעט לאחור, אך אפרסקים השיבה לו מבט יציב.
“זו חייבת להיות הפעם האחרונה בהחלט שאנחנו מבצעים את מזימת ‘מגפת העכברושים’ המטופשת,” אמרה אפרסקים. “וזה סופי.”
“ומה בשר טחון חושב על זה?” שאל מוריס. הוא פנה לעכברוש הראשי, שצפה בהם. זה תמיד היה רעיון טוב לפנות לבשר טחון כשאפרסקים עשתה צרות, כי הוא לא ממש אהב אותה.
“מה זאת אומרת, אנחנו חושבים?” שאל בשר טחון.
“אני… אדוני, אני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק את המזימה,” אמרה אפרסקים והשפילה ראשה בחשש.
“אה, גם את חושבת?” אמר בשר טחון. “בימינו כולם חושבים. אני חושב שיש יותר מדי חשיבה, זה מה שאני חושב. כשאני הייתי צעיר לא חשבנו על חשיבה. לא היינו עושים שום דבר אם היינו חושבים קודם.”
הוא גם לטש במוריס מבט. בשר טחון לא אהב את מוריס. הוא לא אהב את רוב הדברים שקרו לאחר השינוי. למעשה תהה מוריס כמה זמן יישאר בשר טחון בתפקיד המנהיג. הוא לא אהב לחשוב. הוא היה שייך לתקופה שדי היה למנהיג העכברושים להיות גדול ואלים. כעת נע העולם מהר מדי עבורו, וזה הרגיז אותו.
הוא כבר לא הוביל אלא נדחף.
“אני… זהירות פול, אדוני, מאמין שעלינו לחשוב על התיישבות, אדוני,” אמרה אפרסקים.
מוריס הזעיף את פניו. בשר טחון לא יקשיב לאפרסקים, והיא ידעה זאת, אבל זהירות פול היה הדבר הכי קרוב שהיה לעכברושים לקוסם ואפילו עכברושים גדולים הקשיבו לו.
“חשבתי שאנחנו הולכים לעלות על סירה ולמצוא איזה אי,” אמר בשר טחון. “סירה היא מקום הולם לעכברוש,” הוסיף באישור והמשיך, במבט עצבני מעט ונרגז מעט בזהירות פול, “ואנשים אומרים לי שאנחנו צריכים את ענייני הכסף האלה כי עכשיו שאנחנו יכולים לחשוב אנחנו צריכים לנהוג באצי… יצי…”
“באתיקה, אדוני,” אמר זהירות פול.
“וזה נשמע לי מאוד לא עכברושי. לא שנראה שדעתי בכלל נחשבת,” אמר בשר טחון.
“יש לנו מספיק כסף, אדוני,” אמרה אפרסקים. “כבר יש לנו המון כסף. יש לנו המון כסף, נכון, מוריס.” זו לא הייתה שאלה, אלא האשמה.
“טוב, כשאת אומרת המון – ” החל מוריס.
“ולמעשה יש לנו יותר כסף משחשבנו,” אמרה אפרסקים באותה נימת קול, שהייתה מאוד מנומסת, אך לא פסקה והמשיכה לשאול את כל השאלות הלא נכונות. שאלה לא נכונה בעיני מוריס הייתה שאלה שלא רצה שאף אחד ישאל. אפרסקים שבה וכחכחה בגרונה. “הסיבה שאני אומרת שיש לנו יותר כסף, מוריס, היא שאמרת שמה שמכונים “מטבעות זהב” נוצצים כמו הירח ו”מטבעות כסף” נוצצים כמו השמש, ושמרת את כל מטבעות הכסף. למעשה, מוריס, זה הפוך. מטבעות הכסף נוצצים כמו הירח.”
מוריס חשב על מילה גסה בשפת החתולים, ששופעת בהן. מה הטעם בלמידה, חשב, אם אחר כך האנשים משתמשים בה?
“אז אנחנו חושבים, אדוני,” אמר זהירות פול לבשר טחון, “שאחרי הפעם האחרונה הזו עלינו לחלק את הכסף ולצאת כל אחד לדרכו. מלבד זאת, זה נהיה מסוכן לחזור שוב ושוב על אותה מזימה. עלינו להפסיק לפני שיהיה מאוחר מדי. יש כאן נהר. נוכל לצאת דרכו אל הים.”
“אי בלי בני אדם או חתולים קרללררט יהיה מקום נחמד,” אמר בשר טחון.
החיוך לא מש מעל פניו של מוריס, אף על פי שידע מה פירוש קרללררט.
“ולא נרצה להפריע למוריס בעבודתו החדשה והנפלאה אצל מאחז העיניים,” אמרה אפרסקית.
מוריס הצר את מבטו. לרגע כמעט הפר את כלל הברזל שלו שקבע שלא יאכל אף אחד שיכול לדבר. “מה אתך, ילד?” הוא הרים את מבטו לעבר הילד המטופש למראה.
“לא אכפת לי,” אמר הילד.
“ממה לא אכפת לך?” שאל מוריס.
“משום דבר, למעשה,” אמר הילד. “כל עוד אף אחד לא מפריע לי לנגן.”
“אבל אתה צריך לחשוב על העתיד!” אמר מוריס.
“זה מה שאני עושה,” אמר הילד. “אני רוצה להמשיך לנגן בעתיד. לא עולה לי כסף לנגן. אבל אולי העכברושים צודקים. כמה פעמים נמלטנו בפרוות שינינו, מוריס.”
מוריס נעץ בילד מבט חד כדי לראות אם הוא מתבדח, אך הילד מעולם לא עשה זאת בעבר. הוא ויתר. טוב, לא בדיוק ויתר. מוריס לא הגיע למעמדו כי ויתר על מציאת פתרונות לבעיות. הוא פשוט הניח את הבעיות בצד. ככלות הכול, משהו תמיד צץ. “טוב, בסדר,” אמר. “נעשה את זה עוד פעם אחת ונחלק את הכסף לשלוש. בסדר. אין בעיה. אבל אם זו הולכת להיות הפעם האחרונה, בואו ניתן את הכול, הא?” הוא חייך.
העכברושים, בתור עכברושים, לא שמחו לראות חתול מחייך, אך הם הבינו שהתקבלה החלטה קשה. הם פלטו אנחות הקלה קטנות.
“אוכל אחר כך להמשיך לנגן בחלילית שלי?” שאל הילד.
“בוודאי.”
“בסדר,” אמר הילד.
הכסף, נוצץ כמו השמש ונוצץ כמו הירח, הושב אחר כבוד לתיק. העכברושים גררו את התיק תחת השיחים וקברו אותו. אף אחד לא יכול לקבור כסף כמו עכברושים, ולא היה טעם לקחת כל כך הרבה כסף לעיר.
והיה גם הסוס. היה זה סוס יקר ערך, ומוריס מאוד הצטער לשחרר אותו. אך כפי שציינה אפרסקים, היה זה סוס של שודד דרכים, עם אוכף ורסן מצועצעים. יהיה מסוכן לנסות למכור אותו. אנשים ידברו. זה עלול למשוך את תשומת לבה של הממשלה. הם לא רצו את המשמר בעקבותיהם.
מוריס פסע לקצה הסלע והשקיף על העיר, שהתעוררה לאור הזריחה. “בואו נעשה את זה הכי גדול, אה?” אמר כששבו העכברושים. “אני רוצה שתצייצו בלי הפסקה, תעשו פרצופים מפחידים לאנשים ותשתינו על כל דבר, בסדר?”
“אנחנו חושבים שלהשתין על דברים זה לא ממש – ” החל זהירות פול, אך אפרסקים אמרה “אהם,” וזהירות פול המשיך: “טוב, אם זו הפעם האחרונה…”
“השתנתי על כל דבר מאז שיצאתי מהקן,” אמר בשר טחון. “עכשיו הם אומרים לי שזה לא בסדר. אם זו חשיבה, אני שמח שאני לא עושה אותה.”
“בואו נותיר אותם נדהמים,” אמר מוריס. “עכברושים? הם חושבים שראו עכברושים בעיר הזה? אחרי שיראו אותנו, הם ימציאו סיפורים!”
אין עדיין תגובות