החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

המישור השביעי

מאת:
הוצאה: | 2020 | 170 עמ'
קטגוריות: עידן חדש
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"מי שחוזר דרך הדלת בקיר, לעולם לא יהיה בדיוק אותו האדם שנכנס אליה. הוא יהיה נבון ופחות בטוח בעצמו, מאושר יותר, אבל פחות מרוצה מעצמו, הוא יהיה צנוע יותר בזיהוי בורותו, אבל יהיה מצויד טוב יותר ביכולתו להבין את יחסי המילים לדברים, את ההיגיון השיטתי לסוד הבלתי נתפס, שאותו הוא מנסה – תמיד לשווא – להבין…"
(אלדוס האקסלי)
המישור השביעי – רומן דינמי פסיכדלי-רוחני, שיוצר הזדמנות לחוויית ריפוי דרך התבוננות על החיים מנקודת מבט אחרת.
הרומן מתחיל במאה ה-19 ומתאר את חייה של משפחה החיה בהודו. בד בבד הסיפור מדלג לימינו אנו עד שממשיך בתקופה המודרנית בלבד, תוך שהוא מלווה את התפתחותה הרוחנית של אישה, אשר משתפת בדברים שעברה במסעה ובחוויות שהיו לה – פסיכדליות, רוחניות, רומנטיות, זוגיות ועוד. הצטרפו לתהליך של אהבה ולמסע אל תוך עצמכם!

מקט: 4-1272-708
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 3 – התעוררות

לפני זמן רב, היכולות האינטואיטיביות שלנו היו מתקדמות הרבה יותר ממה שהן עכשיו. עכשיו השינה הארוכה נגמרה ואנחנו ערים שוב.

ישראל, 2015.
גבריאל התעורר מחלום הזוי. זה היה חלום, או חלום בהקיץ… מי יודע. לפני כחודש פגש זוג והם הזמינו אצלו עבודה. הם לא ידעו להסביר בדיוק מה רצו, אבל הם רצו משהו מיוחד, ומאז הוא פשוט איבד שקט נפשי. לא שהוא התרגש כל כך מההזמנה הזאת, שכן זאת הייתה עבודתו דרך קבע, אבל הוא פשוט התחיל לראות ולהרגיש דברים מוזרים.
לאחר זמן מה העבודה הושלמה, אך החיים של גבריאל, של בני הזוג ושל עוד אנשים שסבבו אותם, התחילו להשתנות.
"היי, היום נפרדתי מחברה שלי, היינו ביחד שנתיים", קראתי הודעת וואטסאפ ששלח לי גבריאל.
מעניין למה הוא כותב לי את זה, חשבתי. לא נראה לי שנתתי לו סיבה. יש לי בעל, ילדים, אני אוהבת אותם, גם הם אותי. הוא ראה את זה, ואנחנו בקושי מכירים בכלל, ממש לא מבינה מה הקטע פה.
הייתי רחוקה מאוד מלהבין. עברו כשנתיים עד שהתמונה התחילה להתבהר.
את דיאנה הכרנו קצת לפני גבריאל. הייתה חמודה וצעירה, בחורה כיפית וחברותית. בדיוק בתקופה שבה הכרנו אותה התחילה להיות חולה. בעלי ריחם עליה מאוד. יום אחד זרק לי שהוא מוכן לעשות לה ילד, כי היא כל כך מסכנה וכל כך רוצה, אבל לא מוצאת גבר מתאים שרוצה גם ילדים. מה אני אגיד לכם, קנאה תמיד הייתה הולכת לצידי כשהיה מדובר בבעלי, אבל פה התחרפנתי לגמרי. בפנים, בשקט.
"נלי, איפה את?"
"זה פשוט סיוט, שוב יורד לי דם מהאף! לא מבינה מה זה! לא קרה לי כזה דבר מגיל 12".
רומן הושיט לי מגבון: "קחי, בואי לרחבה, תכף פוג'ין עולה".
השתדלתי מאוד לא לשים לב לדימום מהאף. זה היה יום ההולדת של בעלי ולא רציתי לבאס אותו. בסך הכול המסיבה הייתה כיפית מאוד, פגשנו כמה חברים שלנו, ודי שמחתי שדיאנה לא באה איתנו, ממש לא רציתי לראות אותה בזמן האחרון. כנראה בגלל מה שאמר בעלי, אפילו שידעתי שאמר את זה כדי להראות שהוא מרחם עליה, ולא בגלל שחשק בה מינית. חצי מהמסיבה היו לי דימומים מהאף, אבל רקדנו, השתוללנו, צחקנו ונהנינו בטירוף.
תקופה קצרה לאחר מכן יצא לנו להיות עם דיאנה בפסטיבל מטורף במדבר שנמשך כמה ימים.
הגיע לשם גם דיוויד. פגשתי אותו לראשונה במסיבת טבע מדליקה, חשבתי שהוא די-ג'י. בפעם השנייה פגשתי אותו בחנות תל אביבית מדליקה יחד עם איזה ילד, חשבתי שהוא פדופיל. פעם נוספת פגשתי אותו שוב במסיבה. הוא דחף לנו פטריות בצעקה: "זה טבעי! מה קרה לך, קחי, זה טבעי!" אז חשבתי שהוא סוחר סמים. פגשנו אותו שוב בתל אביב, רצינו לשאול אם נשארו לו עוד מהפטריות הטבעיות שהציע לנו אז. באותו יום ישבנו בדירתו של אותו ילד. התברר שדיוויד לא שוכב איתו והוא בכלל לא פדופיל, ולא הומו, ובדיוק הכיר לאחרונה חברה חדשה והתלהב מאוד כשסיפר עליה. אבל הוא שוב פוצץ לי את המוח. הוא לקח ביד ספר מסדרת הספרים של מלחמת הכוכבים, פתח בעמוד מסוים ואמר:
"אתם יודעים שיש פה ממש הוראות ושרטוטים איך לבנות חללית?"
אני ורומן צחקנו. ואז שמתי לב שדיוויד לא צוחק. הוא הסתכל עלינו, בעיניו מבט של רחמים ועצב. אני חושבת שבאותו רגע העיניים שלי קצת יצאו מהמקום, כי הוא הביט בי ואמר:
"את בכלל עם הפטריות שלך רואה משהו?"
עכשיו אני יודעת לענות לו. הפטריות עזרו לי לפתוח את המיינד, אבל רק עזרו לפתוח. לאחר מכן הם טשטשו את התמונה, מתחו אותה, מרחו אותה, בלבלו אותה, שיגעו… קצת, בקטנה… אני יודעת שלא כך הן משפיעות, וסביר להניח שכך קרה בגלל הפחד שלי, חוסר ידע על התכונות הרפואיות שלהן, וחוסר הבנה על מה הן עושות בכלל.
חוץ מגבריאל הגיעו עוד הרבה חברים שלנו. היה טירוף. היה יותר מדי טוב. גן עדן. ככה רציתי שיהיה. אבל זה לא היה ממש ככה, כי לידי וליד בעלי הייתה דיאנה. זה אכל אותי. התנהגתי מוזר למדי. משהו עבר עליי. לא ידעתי מה זה.
נראָה שדיוויד כעס עליי. לא היה לי אכפת, כי מי זה דיוויד… הוא בא עם הילד, ואז התחלתי לספר משהו לילד, ודיוויד בא אליי ואמר: "לא מלמדים על סמים".
לא הבנתי אותו גם כאן.
עכשיו, אחרי קצת פחות משנה, אני מבינה את המשמעות של כל מילה שאמר לי אז דיוויד. עכשיו היה לי נדמה שהוא קצת הקדים את זמנה של הפגישה איתי, ואמר משפטים בידיעה מוחלטת שאני אצטרך אותם בעתיד, או שפשוט קבע על דעת עצמו שאני חייבת לדעת אותם.
אז, הסתובבנו, טיילנו, רקדנו, צחקנו. נמשכתי בטירוף לגבריאל, לא במובן המיני, פשוט רציתי להיות לידו כל הזמן, רציתי לראות אותו כל שנייה. לא חשבתי יותר מדי על המשיכה הזאת, אבל היה נדמה לי שרומן רוצה כל שנייה להיות עם דניאלה, ואז לא הצלחתי להבין. אולי בגלל שאני רוצה להיות עם גבריאל, אז אני מלבישה על רומן את דניאלה, או בגלל שרומן התלבש על דניאלה, ואני רוצה למצוא לי פתרון חלופי, וגבריאל ממש ממש ממש משך אותי.
נראה שבגלל זה נכנסתי ללופ. או יותר נכון, בגלל הפחד שלי מהאמת; או בגלל חוסר היכולת שלי להגיד את האמת, להרגיש את האמת, לראות את האמת. וכמובן בגלל הפחד הגדול ביותר שהיה לי אז – להישאר לבד בחיים האלו. מדהים… מדהים מה שהמוח שלנו עושה איתנו, מדהים מה שאנחנו עושים עם עצמנו.
"נלי, נו, את באה?" שמעתי את בעלי.
"ששש… רגע…"
"מה קרה?" שאל רומן, "מה את מחפשת?"
"רגע… אני שומעת מישהי בוכה, אבל לא מוצאת פה אף אחד".
רומן שתק לרגע.
"לא שומע כלום", אמר.
חיפשתי בין האוהלים והמזרנים, לא מצאתי אדם ובכל זאת שמעתי מישהי בוכה. הבכי הזה שיגע אותי.
אולי דיאנה מתחבאת ובוכה? עבר לי בראש…
יצאנו החוצה ממתחם האוהלים. כל החבר'ה היו ברחבה, צוחקים, משתוללים, אף אחד לא בכה. גם דיאנה הייתה שם.
טוווב… חשבתי לעצמי… כנראה זה הסמים.
אבל מאותו רגע ששמעתי בכי איבדתי שקט נפשי. חזרנו הביתה ולא הפסקנו לריב עם בעלי.
יום אחרי יום, שישי אחרי שישי, שבת אחרי שבת, הייתי מותשת נפשית ופיזית. איבדתי שינה, דפיקות הלב הפכו חזקות ומהירות, פורצות בפתאומיות כאילו משהו רע אמור לקרות עוד רגע. שבועות עברו והמצב רק החמיר. המריבות נמשכו. נוסף לנדודי שינה ודפיקות לב, קיבלתי מחזור שהחליט לא להפסיק אחרי שבוע, ולא אחרי שבועיים, ופשוט המשכתי לדמם בלי סוף. כאבי שרירים בידיים וברגליים, קיבה עומדת, סחרחורות… בדיקות אצל הרופאים – לא הראו כלום. הרופאה אמרה שיכולה אולי לתת לי אנטידפרסנטים.
אבל אני לא בדיכאון, חשבתי לעצמי. משהו עובר עליי, אבל ממש לא דיכאון. באינטרנט גיליתי מושג: "התקפי פאניקה". החלטתי שזה מה שיש לי, אבל מה זה משנה. אין תרופה נגד התקפי פאניקה.
באותה תקופה דיוויד כבר היה עם החברה החדשה שלו, דניאל. אישה מאוד מיוחדת, חזקה, נדירה ונדיבה. היא עברה אסון טבע ויצאה ממנו בחיים. היא והילדים שלה. ואז היא התעוררה. כמה וכמה פעמים אמרה שהיא יכולה לעזור לי. אבל לא הקשבתי. אם הרופאים לא יכולים לעזור, למה שהיא כן, ומי בכלל יכול לעזור לי חוץ ממני?
עד שיום אחד פשוט שכבתי על המיטה ולא הצלחתי לקום, ואז הרגשתי אנרגיה קוסמית מגיעה אליי, נכנסת לתוך הגוף שלי ועוברת בו מלמעלה למטה וחזרה. יום שלם שכבתי במיטה, למוחרת קמתי והרגשתי את עצמי בריאה יותר וחזקה יותר. אבל בעלי עדיין דאג לי ודפיקות הלב החזקות נמשכו.
ראיתי שדניאל מפרסמת שהיא עושה טיפולי תטא-הילינג, סיפרתי לרומן והוא אמר לי: "אולי תלכי לדניאל, היא יכולה לעזור לך".
הייתי מאוד מאוד סקפטית. אבל על תטא-הילינג שמעתי לפני כמה שנים טובות מרופאת משפחה שלי. מה יש לי להפסיד, מקסימום אזרוק כמה מאות שקלים על טיפול, אז אזרוק, אז לא יעזור, מה יש לי לדאוג? כמה אפשר לא להאמין? במיוחד שאת דניאל אני מכירה והיא נראית אישה חכמה וטובה. הלכתי.
לקח לדניאל זמן-מה לשחרר אותי, אבל היא הצליחה, ונגעה לי בנקודה הכי כואבת. במשך הטיפול עברנו הרבה, אבל דבר אחד פשוט הפיל אותי. כשהתחלנו לדבר ולהבין מאיפה המחלה שלי התחילה ומה קרה בחיים שלי באותה תקופה, הגענו לסיפור עם דיאנה ולמריבות עם בעלי באותה תקופה. אמרתי לדניאל שכנראה אני מקנאה לרומן ולדיאנה, למרות שאין לי בכלל סיבה.
"את יכולה לבקש ממנה סליחה?" שאלה אותי דניאל.
"לא", אמרתי, "על מה? לא עשיתי לה כלום".
"ואם הייתי אומרת לך שאת הרגת אותה?"
"מה???" פערתי עיניים ענקיות.
"הרגת אותה בגלגול הקודם".
פרצתי מצחוק. איזה גלגול קודם? חשבתי לעצמי, אני לא מאמינה בגלגולים.
דניאל כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה:
"ואם רק תדמייני שזה קרה, תוכלי לבקש ממנה סליחה?"
"כן, ברור", אמרתי.
"אז תדמייני שאת קוראת לה ומבקשת ממנה סליחה", אמרה דניאל.
טוב, זה היה קל, דמיינתי שאני קוראת לדיאנה והיא באה.
"נו…" אמרתי.
"ביקשת ממנה סליחה?"
"כן".
"ומה היא אומרת? היא סולחת לך?"
"היא לא מבינה על מה אני מבקשת סליחה, היא מסתכלת עליי והיא בהלם, לא מבינה כלום".
"אז תבקשי ממנה סליחה על זה שהרגת אותה בגלגול הקודם".
טוב, חשבתי, מה אכפת לי, זה רק דמיון, "ביקשתי".
"היא סולחת לך?"
"כן, היא מחבקת אותי ובוכה ואנחנו מתחבקות".
"את יותר טובה ממני בתטא", אמרה פתאום דניאל.
אחרי הטיפול התעניינתי מאוד בשיטה. הרגשתי שלווה, רוגע, אושר, שחרור, שמחה. הרגשתי בריאה וחופשייה. דניאל סיפרה לי על השיטה.
"אבל בטח אי אפשר לטפל בעצמך?" שאלתי.
"בטח שאפשר!" אמרה דניאל. "אני תמיד מטפלת בעצמי. כל תטא-הילר טוב תמיד מטפל בעצמו. ואם אני לא מצליחה לשחרר משהו, אני ארשה רק למטפל שיותר טוב ממני לטפל בי".
מאותו רגע נכנסה לי לראש מחשבה שאני רוצה ללמוד תטא-הילינג ולטפל בעצמי. נכנסתי נסערת הביתה. רומן חיכה לי בדאגה.
"עכשיו אני יודעת למה אני לא רוצה לראות את דיאנה. אני הרגתי אותה בגלגול הקודם!"
את מה שעבר בראש של רומן באותו רגע אני לא יודעת, אבל הוא שתק, התבונן בי ושתק.
ואני התחלתי ללמוד תטא-הילינג. עפתי עם ההרגשה, עפתי עם הידע החדש, עפתי מכל שנייה שהייתי בקורס. תוך כדי הטיפול של דניאל וגם בקורס עם המורה מלכה המדהימה, הרגשתי שהגוף שלי מתחזק ומתרפא, הרגשתי שהנפש שלי פורשת כנפיים ורוצה לעוף. התעוררתי. ידעתי את זה. בקורס המורה הסבירה לנו על התעוררות, על הדרכים שמעירות אותנו, ועל מאסטרים שהגיעו לעזור לאנשים להתעורר. היא סיפרה על מועצת ה-12 ועל משפחת הנשמות, ובכל הזמן הזה חשבתי על גבריאל, על פראנק ועל עוד כמה חברים מאותה קבוצה שפשוט הרגשתי בבית לידם. כל הזמן רציתי להיות בקרבתם. הם היו כל כך חמודים, כל כך צעירים, יפים, מצחיקים, כיפיים, רציתי להיות איתם. רציתי להיות גם ליד דיאנה, רק הקנאה הזאת ממש הפריעה לי…
באותה תקופה גבריאל ארגן מין מסיבת חברים קטנה והזמין גם אותנו. המסיבה התפרסמה בשם "התעוררות" וזה מה שהיה רשום בפרסום שלה:
התעוררות
עוד כמה שעות נגלה את האמת עד הסוף. מתח מורגש באוויר.
רק החברים הכי קרובים יכולים לנחש. אולי הם יודעים משהו, אולי חושבים שיודעים, ורק אנחנו, הנשמות התאומות שמכירות מהעבר, רק אנחנו יכולות להרגיש את האמת. ואולי הלילה כולנו נוכל גם לראות אותה.
עוד כמה שעות זה יקרה, חלקנו כבר נחשפנו לאמת הזאת ולחלק מאיתנו זה יתגלה היום…
הולך להיות לילה מעניין… בהצלחה לכולנו, ולא לשכוח – הזמן הוא רק אשליה, הוא לא באמת קיים…
כשראיתי את הפרסום הזה, צמרמורת עברה בגופי. הרגשתי שמחה יחד עם חרדה, בלבול פנימי ורצון עז להיות במסיבה הזאת. אני ובעלי החלטנו, כמובן, שאנחנו באים.
היה ירח מלא באותו לילה. לא נתתי משמעות רבה לירח מלא, אך הוא פשוט חיזק לי תחושה מיסטית שהייתה לי באותו רגע. כשנכנסנו למועדון, מוזיקה נעימה וריח חריף-מתוק עטפו אותנו. על עמדת הדי-ג'יי ניגן פראנק במסכה של חייזר, אבל היה קל מאוד לזהות אותו. המארח בכניסה מזג לאנשים שנכנסו, ישירות מהבקבוק לתוך הפה, משקה בצבע ורוד, או אולי כחול או ירוק… היה קצת קשה לראות כי האורות היו עמומים, אבל ההרגשה הייתה שהמשקה החליף צבעים כל רגע. המוזיקה הנעימה, הריח וכנראה גם המשקה, גרמו לי להרגיש סחרחורת קטנה ונעימה בכל הגוף. ולמרות כל זאת הייתי מאוד מתוחה ודרוכה, כאילו חיכיתי למשהו שצריך לקרות. גם דיאנה והחבר שלה היו שם, גם היא הייתה מאוד מבוהלת ומתוחה.
רציתי לרדת עם רומן לקומה למטה, אבל רומן החליט שהוא רוצה להישאר עם דיאנה ולפטפט איתה. הקנאה שוב התחילה לעלות בי, אך ידעתי שאני צריכה להתגבר עליה ולהשתחרר, אז ירדתי לבד. המראה שנפתח בפניי הדהים אותי. מלא אנשים קשורים בחבלי ברזל שיצאו מהתקרה ונתפסו בכל חלקי הגוף שלהם, מישהו נתלה מהצוואר, מישהו מהמותניים, חלקם ברגליים… וכולם במסכות. כולם צחקו, שתו, רקדו. גבריאל ניגש אליי עם משקה בידו. עכשיו ראיתי בבירור שהמשקה בצבע ירוק.
"אני עושה טקס שחרור שליטה", אמר, "רוצה להשתתף?"
לגמתי לגימה קטנה מהמשקה הירוק, רציתי לשאול מה אני צריכה לעשות ומה זה הטקס הזה, ופתאום הרגשתי שאני לא יכולה לדבר. הרגשתי שאני הולכת לאבד הכרה. ניסיתי לתפוס את גבריאל ביד כדי לא ליפול, אך לא הצלחתי. באותו רגע פראנק עבר לידי, עזר לי לשבת על הרצפה ואמר: "תפרגני לבן שלך".
מה? נדהמתי, אך לא הצלחתי להוציא מילה, איזה בן שלי? הבנים שלי בבית, על מי הוא מדבר? ובאותו רגע הכול נהיה ממש מעורפל וכנראה התעלפתי.
כשפתחתי עיניים ראיתי מעליי את נוגה עם כוס מים, חייכתי אליה. היא חייכה חזרה והושיטה את ידה עם המים:
"תשתי", אמרה, "נראה לי שרומן מחפש אותך שם. אמרתי לו שאני ארד להגיד לך".
מעניין כמה זמן הייתי בלי הכרה, חשבתי לעצמי. נוגה כאילו קראה את המחשבות שלי ואמרה:
"אל תדאגי, ראיתי אותך נופלת, אז ישר רצתי להביא לך מים. מה קרה? זוכרת משהו?"
התחלתי להיזכר איך איבדתי הכרה: לגימה מהמשקה הירוק, המילים של פראנק: "תפרגני לבן שלך", וכולם צועקים "תורידי מסכה", זה מה שעלה לי בראש. אבל רגע… מה זה "תורידי מסכה"? מי צעק? נראה שדי הרבה אנשים צעקו והסתכלו עליי. מה זה? חלמתי חלום? אולי כשהייתי בלי הכרה מישהו צעק פה לאחד מהחבר'ה התלויים על התקרה…? נוגה משכה אותי מהרצפה ועלינו למעלה. רומן ישר ניגש אלינו, חיבק אותי ואמר בדאגה:
"איפה היית, חיפשתי אותך".
רק חייכתי ואמרתי: "אולי נלך הביתה. אני עייפה".
בבוקר כתבתי שיר ושלחתי אותו לגבריאל.
חלמתי בלילה חלום
עליך ועליי,
שאתה עושה ניסוי
בהשתתפותי.
אני כולי עירומה,
עומדת על הבמה,
קשורה בחבל ברזל
מהמותניים עד התקרה.
פותחת עיניים גדולות,
אבל לא יכולה לראות,
ואתה מבצע את הטקס שלך
מול קהל רחב, להנאתך.
כולם משתכרים,
צוחקים,
ואתה מסתכל עליי,
עובר בטוש שחור
על רגלי.
אחר כך עולה למעלה
לאט-לאט,
אפילו לא שואל,
אם אני בעד.
מסיים לצייר,
מתחיל לקעקע,
הגוף שלי קצת רועד,
אתה עוד יותר משתגע.
יוצאות צורות מוזרות
ונפלאות,
בסיום הטקס אני משוחררת
ויכולה לרקוד.
גבריאל רק חייך בסמס חוזר. המילים "תפרגני לבן שלך" לא עזבו אותי לרגע. הרגשתי שפראנק התכוון לגבריאל, אבל איך זה יכול להיות???
ערב אחד, כשהילדים נרדמו ורומן היה עסוק בבניית אתר חדש באינטרנט, התיישבתי לקרוא ספר בשיטת תטא-הילינג:
"הִתְאַמְנוּ בעלייה למישור השביעי של היקום באמצעות מפת הדרכים. היא תפתח 'דלתות נעולות' בהכרתכם, ותגרה עצבים במוחכם אשר יחברו אתכם לאנרגיית הבריאה.
מפה מנטלית זו איננה לוקחת ליקום מרוחק, אלא למעשה לוקחת אתכם לחלק פנימי בהווייתכם, למקום שאולי מעולם לא חוויתם, אל תוך היקום הפנימי שלכם. זו סיבה לכך שחלק מהאנשים רואים תמונת ראי של עצמם כאשר הם מגיעים לראשונה למישור השביעי". (ויאנה סטייבל)
רק עכשיו אני מבינה שראיתי את עצמי כשעליתי למישור השביעי. ראיתי תמונת ראי של עצמי. לקח לי כמה חודשים להבין מה זה! מה זאת המסכה הזאת שאני רואה. הראי שלי הוא מסכה. אני מסכה. המסכה עליי. וכולם מסביבי צעקו: הסירי מסכה!!! הסירי את המסכה המחורבנת שלך!!! תהיי את! תהיי אותנטית!!! תהיי אמיתית כפי שאת, ואנשים מסביבך יקבלו אותך איך שאת, ולא כפי שהם היו רוצים שתהיי לידם. כשזה יקרה את תהיי בין האנשים הנכונים ותהיי מאושרת, כי תחיי את החיים של עצמך!
הסרתי את המסכה בהתרגשות ואז גיליתי… שיש עוד מסכה, ועוד, ועוד, ועוד… ולא מצאתי את הפרצוף האמיתי שלי. וכל שנותר הוא לעלות למישור השביעי ולחפש שוב ושוב את עצמי. אז גיליתי שאין אותי, ושכל מה שאנחנו מכירים זאת אשליה, אין אני, יש אנחנו, ואנחנו מחוברים להכול…

לפעמים הידיעה הזאת מתעוררת כאשר משתמשים בחומרים משני תודעה, ואצל מאוהבים מאושרים. בחיבוק הנישואים האישיות נמסה. האדם חדל להיות עצמו, והופך להיות חלק מהיקום הלא-אישי העצום. לעומת זאת, אדם שהתעורר רוחנית ועשה קפיצה תודעתית, יכול להציב גבולות מתוך האחדות הזאת, ויכול לבחור בצלילות בכל רגע ורגע מי הוא רוצה להיות, ומה הוא רוצה לעשות – בשביל עצמו, ואז בשביל שאר העולם.
***
הפסקתי לריב עם רומן, סיימתי קורס תטא-הילינג והתחלתי לכתוב ספר. כבר ידעתי שאני הולכת לכתוב אותו. ובעזרת הספר הזה רציתי לחמם ולרפא לבבות, רציתי לספר לעולם על הנס שגיליתי.
איך חייתי לפני זה? חשבתי לעצמי, איך יכולתי לישון כל כך הרבה זמן? איזה כיף שהערתם אותי. גבריאל, דיאנה, דניאל, דיוויד, פראנק, ועוד כמה חברים… ספרתי כ-12 אנשים שהיו שייכים לאותה משפחת הנשמות.
עכשיו כבר ידעתי בוודאות שאנחנו משפחה; ויותר מזה, ידעתי שכל העולם, כל מה שקיים בו וכל ה"יש" הוא חלק ממשהו אחד – אנחנו אחד.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.