נקודות הקצה בחיינו טומנות בחובן הזדמנויות נדירות לשינוי, ומזמינות אותנו לחיפוש אחר תשובות לשאלות שמעולם לא שאלנו. בסוף האלף השני […]
פרק י״א | “הסוד הגדול”
בניסיונו להגיע ללשכתו נתקל בגרם מדרגות רחב, שעלייה בו נראתה לו כמו כיבוש הר במסע כומתה. מהר מאוד הבין שהוא לא במיטבו, ובצעדים כבדים התקדם ללשכה. על אף השעה המאוחרת נכחה אפרת בלשכה כדי לתת מענים על היעדרו. בראותה אותו נלחצה. הוא היה לבוש עדיין כבני ארגמן, שערו מדובלל, נקודות דם על זרועו הימנית ועינייו חסרות שקט, מבקשות תשובה. אפרת ניסתה להבין ממנו מעט על מה שקרה, אך הוא הדף אותה בבקשה אחת: “השיגי לי משהו לאכול. אני רעב,” פנה אליה בתחינה כקבצן בצומת. אפרת נלחצה עוד יותר וניסתה בשנית להעמיק בדמות הניצבת מולה, האם זהו באמת מעסיקה? כדי לבדוק את תגובתו היא פנתה אליו בשמו הפרטי ומסרה שאשתו התקשרה. לנוכח התגובה נרגעה. אכן זה הוא, ומיד פנתה למימוש רצונו. דקות ספורות חלפו וארוחה חמה, בדיוק כמו שאהב, הוגשה על שולחנו – שניצל מטוגן בפירורי לחם וספגטי עם קטשופ בצד. אפרת ידעה שזו הארוחה החביבה עליו. יום אחד הוא סיפר לה שארוחה זו הייתה מוגשת כל יום בבית הוריו, ובאוכלו ארוחה זו הוא נזכר בהם וזה משמח אותו. ואכן הוא שמח מאוד לאכול. הוא הרגיש כאילו היה חור בבטנו, שהתמלא בסיום הארוחה. כוחותיו החלו לחזור אליו, ובראשו מחשבה אחת בלבד: “אני חייב לפגוש עוד פעם את טרנקילה”. המחשבה לא הרפתה. הוא לא ידע מה ולמה, אך כמו מגנט היה חדור מטרה – הם צריכים להיפגש, ועכשיו!
רגע לפני כן חדרה מחשבה נוספת למסך התודעה. “המבול”! יורם ברגר! הוא זינק על שפופרת הטלפון האדום, ויורם בצידו השני של הקו סקר בפניו את ההתקדמות של “האנטילופה”, והוסיף ואמר שמחר תהיה סימולציית שיגור ראשונה באמצעות אנרגיה אטומית שסופקה מהכור בדימונה. ההתרגשות הגדולה נשמעה בקולו, וראש הממשלה הבטיח שיעשה מאמצים להגיע לשיגור אי-שם בדרום הארץ.
השיחה השנייה הייתה לטרנקילה. קול עדין נשמע מהעבר השני, וראש הממשלה הזדהה כ”איש בעל התפקיד הבכיר”. קולה לרגע התחספס, אך הוא לא ויתר. “חייבים להיפגש,” פסק, “מדובר בביטחון המדינה!” שלף נימוק משכנע. טרנקילה התרצתה והם קבעו להיפגש בביתה בעוד כשעה. “אוקיי, יש לי שעה עד לפגישה. חצי שעה נסיעה, חצי שעה בלשכה עד שדוד אוסף אותי. איך אני מנצל זמן זה ביעילות?” חשב בקול רם. אפרת דפקה בדלת וקטעה את חוט מחשבתו. “מה למסור לאשתך? היא בקו שני,” פנתה בנימוס. “תמסרי לה שאגיע לפנות בוקר ושהכול בסדר,” פלט ולא האמין לעצמו. גם בתגובתה של אפרת ניכר היה שלא האמינה לדבריו, אולם היא הנהנה ואספה את שאריות הארוחה מהחדר.
ראש הממשלה נותר לבדו בלשכה. על השולחן שאריות, זכר לארוחת הערב, ובינו לבין עצמו תהה איך הדף בנחרצות את שיחת הטלפון מאשתו מבלי למצמץ. הוא פשוט התחמק ממנה. האם זה קשור למפגש העתידי עם טרנקילה? האם זה קשור לעובדה שאינו יכול לחלוק איתה את “הסוד הגדול” על חורבן העולם? כמו שהופיעה השאלה כך לא איחרה להגיע התשובה בפשטות. הוא נמשך לכל מי שקשור איכשהו ל”סוד הגדול”, לכל מי שאיתו הוא יכול לחלוק או לשתף אפילו חלק מהסוד. כך היה עם דני, יורם ברגר, טרנקילה ואפילו רון. אומנם ללא מילים אבל עם המון רגש שהפך לתקשורת של דמעות, ומי שלא היה במעגל זה נדחה על הסף. גם משפחתו הקרובה. ראש הממשלה היה מרוצה מהאנליזה העצמית שזה עתה ביצע. תוצאותיה גרמו לו לחוש אי-נוחות קלה, שעברה מיד עם המחשבה על המפגש הקרב ובא עם טרנקילה.
בני ארגמן הקיש את הקוד הסודי לנעילת הלשכה ובחר במעלית הימנית. 30 שניות וכוח המשיכה הציב אותו בחניון -2. הדלת נפתחה ובעשרה צעדים גדולים הגיע לרכבו של דוד, שדאג לברכו בברכת “ערב טוב” בטרם התחיל לתחקר את מעסיקו על מצבו הבריאותי. הלוא רק כמה שעות לפני כן שכב מחוסר הכרה בספסל האחורי של רכבו.
ראש הממשלה כבר הספיק לשכוח את מאורעות היום וניסה להתחמק ממבטו של דוד. “אני בסדר,” הפליט לעברו, “אנחנו צריכים לחזור לאבן ספיר. תוריד אותי באותו מקום שהורדת אותי בצוהריים, יש לי כמה סידורים שם”. דויד התעקש לדרוש בשלומו וביקש להצטרף אליו לסידורים. “אהיה לצידך רק ליתר ביטחון, אם יקרה משהו”. ראש הממשלה, שהבין והעריך את דאגתו של דוד, חש דחייה כלפיו כנראה מאותה הסיבה שבגללה דחה את אשתו. הוא לא יכול לחלוק איתם את הסוד הגדול.
הוא הודה לדוד על מסירותו וקבע שאין צורך לאוספו ולאחר מכן שקע בנמנום קל.
הנמנום היה קצר, ושנית באותו יום מצא עצמו ראש ממשלת ישראל במושב אבן ספיר, מהלך בין בתי המושב בזהות בדויה. קצב פעימות ליבו גבר בהתקרבו לביתה של טרנקילה, ותחושת עילוי קלה ריחפה בחלל חזהו. מוחו היה ריק ממחשבות. נקישה על הדלת, זוגות עיניים נפגשו, הראש רצה לדבר, הרגש רצה לפרוץ. הגוף רצה להתחבר והלב דפק בעוז. מי בעל הבית? מי אני? מי קודם למי? מי צודק? מי חכם? רצו השאלות כשקופיות על מסך הטלוויזיה של התודעה.
לבסוף היצר הכניע. כוח הליבידו, שתיאר אותו יפה פרויד, ניצח! גוף פגש גוף, שפתיים רוטטות נגעו האחת בשניה, לשונות השתרבבו והתשוקה הלכה והתעצמה לה. המפגש של הגופות החשופים העצים את ספירלת החושים שנסקה לגבהים חדשים עבור השניים. התחושה הייתה תחושת שיא שעוד רגע מגיע לידי פורקן ואז נגמר המחול.
טרנקילה הדפה אותו מעליה, זוגות עיניים נפגשו. “זה אסור,” היא אמרה ומיהרה ללבוש את בגדיה. בני נבוש ונכלם, מיהר להתלבש גם הוא. השניים התיישבו על הספה האדומה ללא מילים, בוהים בתנור הספירלה האדמדם בעוד ספירלת התשוקה שלהם נגוזה כלא הייתה כלל. טרנקילה חיפשה את עיניו המושפלות של בני, וכשהצליחה קבעה: “זה לא היה נכון! זה אסור! זו בגידה!” התרעמה, “אתה אדם נשוי. עוד רגע אחד של סיפוק ולא ניתן היה להשיב את הגלגל חזרה”.
בני קטע אותה: “הייתי בטוח שגם את מרגישה את המשיכה הזו בינינו. לא כך הדבר?” תלה בה עיני עגל מתחננות.
“לרגע אני לא מבטלת את התחושות והמשיכה שאני חווה כלפיך, אבל זה לא נכון. תחשוב לרגע, שים על כף המאזניים את המשפחה שלך, האישה והילדים, כל מה שבנית בצד אחד של המאזניים ובצד השני סיפוק רגעי חולף. באיזה צד היית בוחר?”
בני היה כל כך נבוך ממקומו על כף המאזניים, הוא לא ידע את נפשו. מבטו הושפל לרצפה ודיבורו היה מגומגם. “אני מתנצל, באמת מתנצל, פשוט לא חשבתי. אני לא יודע מה עבר לי בראש.
מהרגע שיצאתי מפה בצוהריים כל מה שרציתי זה לראותך בשנית. איבדתי את ההכרה ברכב של דוד ואז הייתי מאושפז ואיך שהתעוררתי רציתי אותך, אז התקשרתי ובאתי ונמשכתי אלייך, קרה מה שקרה ועכשיו אני פה מאוד מבולבל. אני באמת מודה לך ושמח שעצרנו בזמן ושיש לך מצפון ומוסר כנראה גדולים יותר משלי וחשפת אותי בקטנותי”. לסיום הנאום קבע כמו ילד פגוע: “ועכשיו אני הולך,” אסף את מעילו וניגש לעבר דלת העץ הגדולה, מנסה להתחמק ממבטה.
ליבה של טרנקילה נתמלא רחמים בראותה את הילד הפגוע הכלוא בגוף מבוגר: “עצור! חזור בבקשה, יש לי מה להגיד לך, לא תצא ממני בידיים ריקות”. בני חזר לספה האדומה והתיישב באי-רצון.
טרנקילה התיישבה מולו ובידה הימנית הרימה את סנטרו, עיניהם נפגשו. “אין בא בלי מביא,” חזרה על המנטרה ששיננה במנזר הודי. “גם לי יש חלק במה שקרה בדיוק כמוך. כעת, עם כל הקושי בוא נשים בצד את מה שקרה. זמננו קצר והמלאכה מרובה. אתה האדם בעל התפקיד הבכיר! אתה ראש הממשלה!” הזכירה לילד הפגוע היושב מולה, “על זה אני רוצה לדבר איתך. משהו גדול מאוד עומד לקרות בעולם. איני יודעת עד כמה ומה אתה יודע”.
בשנייה אחת חזר ראש הממשלה לתפקידו ותווי פניו הרצינו למשמע דבריה על המבול. טרנקילה המשיכה: “יכולותיי מוגבלות ואיני יודעת בדיוק מה, אבל משהו קיצוני עומד לקרות בעולם ולהשפיע על כל בני האדם. ישנה אווירה של אחדות ואוניברסליות, ואני יודעת בוודאות שישנו כוח סמוי מהעין הגורם לכך. לכל פעולה יש תוצאה, זהו חוק אוניברסלי שהעולם נוהג לפיו, מה שאנו רואים כיום בעולם זו כבר התוצאה, אך יש לכך מניע וגורם, סיבה ומסובב. בשלושים שנותיי כמגדת עתידות לא הרגשתי כאלו עוצמות חזקות. איני יודעת לפרשן במדויק אבל משהו אחד עולה לי בחוזקה כל הזמן. לך יש תפקיד, אתה דמות מפתח בסיפור הזה. בדרך כלל איני חושפת את כל המסרים שאני מקבלת, אך הפעם זה גדול ממני ומשליטתי. אני בסך הכול אשת קשר המעבירה מידע, אל תנסה להבין איך ומאיפה, פשוט תקבל את המידע, בבקשה”.
בני ניסה להפנים את דבריה ומיד קטלג אותה בראשו בצד של המשיכה. בצד של אלו שהוא יכול לחלוק עימם את הסוד הגדול. טרנקילה נסכה בו תחושת אמון דווקא בזכות עצירתה את האקט המיני ביניהם. תחושה זו פרצה את הסכר, הוא לא יכול להחזיק יותר את הסוד הגדול לבדו. הוא מצא שעם דני, עם יורם ועם רון הוא חלק את הסוד, אך הפעם זה יהיה אחרת, ללא מחסומים, ללא ביטחון שדה. במשך שעה ארוכה סיפר לה את כל מה שקרה לו ולמדינה בחודש האחרון, את הסיבה ואת המסובב, את הפעולה ואת התגובה, מבלי לחסוך פרט.
טרנקילה נותרה פעורת פה, וקמטים רבים נוספו למצחה הרחב. אישוניה ריצדו ללא הרף ובשלב מסוים עיניה הלבינו ועפעפיה קיפצו. בסוף דבריו תחושת ההקלה והפורקן היו כה גדולים שבקושי הרגיש את משקל גופו. הוא ריחף לו במרחב, וטרנקילה, שהייתה מנוסה במצבים אלו, הגישה כוס תה עם עוגיות על מנת לקרקע את שניהם.
היא התקרבה אליו, הניחה בעדינות את ידיה על כתפיו ובדיבור רהוט וברור אמרה: “אתה השליח, אתה נבחרת, בידך העוצמה. יש כוח גדול ואין-סופי מאחוריך. תקרא לו אלוקים, טבע, הבריאה. אתה שליחו, אל תחשוש! אתה אדם עם יצרים וצרכים כמו כולנו, זה ברור ומובן מאליו וזה מסביר את כל נדנדת הרגשות שבה אתה שרוי ואת הבלבול הרב שאתה חווה. יש לך תפקיד בעולם הזה ועליך למלא אותו נאמנה. הינך שליח האל!” פסקה. “הבן, לכל אדם יש תפקיד בעולם הזה, תפקיד שאין שני לו. בדיוק כמו טביעת אצבע ייחודית לכל אדם, כך גם הייעוד והתפקיד של כל אחד מאיתנו. ייתכן ותפקידי בעולם הזה, בגלגול הזה, בחיים האלה, הכין אותי לרגע זה בלבד. להזכיר לך את ייעודך בעולם הזה ובזה תפקידי הסתיים”.
ראש הממשלה היה המום מגודל המשא ומהאחריות הרבה, אך באותה נשימה הרגיש שלם ומחובר ללא סתירות פנימיות.
מעין בהירות פנימית שאין שני לה. “אם כך הדבר,” הסב ראשו לעברה, “וזה ייעודי להוביל את האנושות, הכיצד? זה לא פשוט. מי ינחה אותי? איך אדע מה לעשות? אין לי אפילו אדם אחד להתייעץ איתו ואין לנו הרבה זמן. תמיד הייתי רגיל בכל סוגיה לחלוק ולהתייעץ. בענייני בית ומשפחה עם אשתי, צבא וביטחון עם בעלי תפקידים רלוונטיים, החלטות ממשלה, גם הקשות ביותר, תמיד הובאו בפני מליאת הכנסת, ועכשיו אני לבד אמור להוביל את האנושות,” הביע בטרוניה.
טרנקילה מיהרה לחזקו: “אל תדאג! אתה זוכר את מה שקרה לך בבית הכנסת, שבו תיארת במילותיך שלך שהכול כתוב וידוע מראש? באורח פלא כך הדבר גם כשנראה לך שהגעת למבוי סתום, לחשיכה, ללא נודע. ישנה יד מכוונת, יש אור בקצה המנהרה. הבט, רק במרחב הארצי-חומרי יש עבר-הווה-עתיד. בשאר המרחבים אין זמן! האמן לי, אני משוטטת בהם המון. המושג ‘זמן’ מיטשטש או אינו קיים כלל. ישנו רצף אחד לנגד עינינו, אין סוף ואין התחלה. כלומר, אנו רואים את מה שהיה ומה שיהיה בכל רגע. זה נשמע מאוד פילוסופי אבל כך הוא הדבר. הנקודה היא שהאדם במציאות היום-יומית, בראייה ארצית, תופס הכול בשכל פשוט של פעולה ותגובה. לדוגמה, אם נקנה ירקות, נשטוף אותם, נחתוך אותם לסלט ולבסוף נאכל אותם יהיה זה רצף פעולות שמטרתו להשביע את הרעב. ברובד עמוק יותר, רוחני, קוראים לכל רצף הפעולות ‘אכילה’. אין שם הפרדה של לפני ואחרי. ישנו כוח אחד ראשוני הגורם להכול להיות. הוא היה, הוא ישנו והוא יהיה. אין לו זמן, הוא לא התחיל ולא נגמר. אנו שליחיו, ואם זה מנחם במקצת, אתה יכול להסיר אחריות, יש בעל בית לעולם והוא בחר בך להוביל את האנושות”.
ראש הממשלה לקח כמה נשימות עמוקות בניסיון להתעשת. הוא לא היה רגיל לדברי רוח ופילוסופיה, הוא היה אדם פרקטי ומעשי. הוא התרומם באיטיות מהספה, ניגש לטרנקילה ולחץ את ידה ברשמיות. “אני מודה לך מקרב לב על הכול. היום הזה במחיצתך הוא נקודת מפנה בחיי, שיעור מאלף שלא מקבלים בשום אוניברסיטה. אני ממשיך בדרכי, יש לי אנושות להוביל, ומי יודע? אולי דרכינו יצטלבו בהמשך הדרך,” גיחך בהשאירו קצה חוט למפגש עתידי. בשנית אסף את מעילו וניגש לעבר דלת העץ הגדולה, הפעם בנחרצות ואסרטיביות, ובצאתו הדליק את המכשיר הסלולרי ומיהר להזמין מונית. שבע דקות ארוכות המתין כשמחול הרוח הירושלמית מאיים לחדור לעצמותיו מבעד מעיל הפרווה שקיבל מידידו, ראש ממשלת רוסיה. השעה הייתה שתיים לאחר חצות. המונית נעצרה בקצה הרחוב שבו הוא גר על מנת לשמור על הזהות הבדויה של בני ארגמן. הוא לא רצה לעורר חשד, הלוא מה עושה ראש ממשלת ישראל בשתיים לפנות בוקר ללא מאבטחים בפינת רחוב חשוכה? הוא שילם לנהג המונית ובירכו לשלום.
חמש דקות של הליכה מהירה והוא נכנס לביתו. כולם ישנו. בזריזות החליף את זהותו, לבש פיג’מה וניסה להשתחל בעדינות למרווח הצר שנותר במיטה בין אשתו לבנו הצעיר, שככל הנראה בחר לישון עם אימו בהיעדרו. ההשתחלות הצליחה, הוא נתן לכל כולו לשקוע אל תוך המזרן.
אין עדיין תגובות