בס”ד ספר זה מדגיש את ההבדלים בין צניעות וענווה שאותו סימל אוהל מועד הנייד שסייע לעם בכל שלבי העלייה לארץ […]
אוהל מועד הצנוע מול בית המקדש המפואר
העם היהודי אמור היה להיות עם צנוע, עם כוהנים לא מתנשא, שישמש אור לעמי העולם. כך הצטווה על ידי נביא הנביאים משה רבנו כאשר ירד ונתן את התורה במעמד הר סיני, אך כאשר הגיע משה לגיל מאה ועשרים שנים נקראו משה לפני מותו ויהושע בן נון על ידי אלוהים להתייצב לפני אוהל מועד, ואז אמר למשה ביחידות כך: “הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל־הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל״. זה היה הרמז הראשון למה שעתיד עם ישראל לסבול. כל הנ״ל כתוב בספר דברים פרק לא, טו־כב. כאשר יהושע הוביל את בני ישראל לאחר מותו של משה, לאחר שקיבל את ברכתו ואת ברכת אלוהים, אוהל מועד תמיד היה לפני המחנה, סייע במעבר הירדן ובכיבוש כל עיר ועיר בארץ ישראל. כאשר התגלתה תקלה לפני כיבוש ה״עי״, והתברר כי מישהו מבני ישראל לקח שלל (שחיתות) לאחר הענשתו של המושחת, חזרה ההצלחה ואוהל מועד שימש מטכ״ל בניהולו של יהושע בן נון, וכל גויי הארץ פחדו. לאחר יהושע באו השופטים וגם להם סייע אוהל מועד. כל אימת שעם כלשהו נלחם או ניסה להילחם בישראל, תמיד ישראל הייתה מנצחת, כלומר אוהל מועד שימש גם להרתעת אויבי ישראל מלהיכנס לסכסוכים נגדו.
ואז הגיעה תקופת המלכים, המלך שאול נבחר, וככל הנראה נכשל כי טרם הייתה תרבות מלוכה בישראל. דויד המלך, שלמד את לקחי כישלונו של שאול, היה ההצלחה הגדולה ביותר. הוא הצליח במלחמותיו בפלשתים, כבש את ירושלים בסיוע ובאמונה קנאית באוהל מועד המקודש ובתרבות הצניעות שהקרין אוהל מועד, עד שבאחד המסעות קרתה תקלה בעגלה ששינעה את המשכן בדרכו אל אוהל מועד, והיה צורך בתיקון מסוים באחד הגלגלים. אז הורה דויד המלך לאחסן את המשכן בינתיים אצל איתי הגיתי, וכעבור זמן־מה הוגד לדויד המלך כי מאז הביא לאיתי הגיתי הצלחה גדולה. מיד הורה דויד להעביר את המשכן חזרה לעיר הבירה (כנראה ירושלים), ואז התיישב המלך דויד בכס מלכותו, קרא לנתן הנביא ואמר לו, “כיצד ייתכן שאני גר בארמון יקר ערך ואילו אלוהים שוכן בתוך אוהל מבד?״ ענה לו הנביא, “אני מבין, עשה כלבבך״ (הכוונה הייתה שייבנה ארמון מתאים לקדוש ברוך הוא), אולם עוד באותו הלילה נגלה אלוהים אצל נתן הנביא ואמר לו לבל יבנה דויד בית מקדש, אולי בנו יורש כיסא מלכותו יעשה זאת. יש לזכור כי אלוהים לא ביקש לעבור דירה כיוון שבמשכנו באוהל מבד חש פרטיות מוחלטת ללא כל הפרעה ורעש כלשהו, והיה בקרב עמו (עממיות, לחנך את העם לצניעות על ידי דוגמה אישית). זאת אנו למדים מהפרק האחרון בספר שמות, מפסוק לד: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם״.
במילה הראשונה בספר ויקרא האות א מוקטנת. יש פרשנים הטוענים כי הוקטנה כדי שמשה יוכל להיכנס לאוהל כדי לקבל הוראות.
וכעת נעבור למלך שלמה הנחשב גאון הדור. הוא גדל והתחנך בארמון, וירש ארץ גדולה וחזקה. עם הרתעת אויבי ישראל, כל מלכי הסביבה נהרו אליו לקבל עצות חכמות כדי לפתח את ארצותיהם, ואז התחילה השחיתות. במקום להקל במיסים שמשלם עמו הוא החל להוסיף לביתו. הוא גבה מיסים גבוהים, אך במקום לשפר את מצב העם החל להתהולל, אלף נשים היו לו ורובן נוכריות. לאחר שביסס את כיסא מלכותו נזכר במצוות אביו כי עליו לבנות בית מקדש ליהוה שהביא את עם ישראל למצבו המצוין הזה, אז מה עשה? לא פנה אל אנשי ממלכתו אלא פנה לחירם, ידידו העשיר גם הוא, מלך צור, סיפר לו על הפרויקט ללא כל מכרז וכמובן מלך צור עט על המציאה והציע למלך שלמה לא רק עצי ארז וברוש אלא גם עובדים שיעסקו במלאכה הקדושה הזו. משסיים לאחר שנים את בניית בית המקדש (המקום הקדוש ביותר ליהודים נבנה על ידי גויים) מהמיסים הגבוהים שגבה מעמו, באותה הזדמנות בנה עוד ארמון חדש יותר גם לעצמו, ואז הקהיל את כל האצולה, האליטה וזקני העם, לתפילה ליהוה שיקבל את הבית שבנה עבורו, ישים שמו על הבית הזה, ישמור על עם ישראל ועל כס מלכותו. תפילה זו ערוכה בכל פרק ח בספר מלכים א, ובפרק שאחריו, פרק ט, נגלה אליו יהוה ואומר לו כך: “שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי־־הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה, לָשׂוּם־שְׁמִי שָׁם עַד־עוֹלָם; וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם, כָּל־הַיָּמִים. וְאַתָּה אִם־תֵּלֵךְ לְפָנַי, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם־לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ־־חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי, תִּשְׁמֹר. וַהֲקִמֹתִי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ, עַל־יִשְׂרָאֵל־־לְעֹלָם: כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, עַל־דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר, לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ, מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. אִם־שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם, מֵאַחֲרַי, וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקֹּתַי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם; וַהֲלַכְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְהִכְרַתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (הגלות) וְאֶת־הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי, אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי (החורבן) וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה, בְּכָל־הָעַמִּים” (האנטישמיות).
כלומר יהוה מוכן לעבור דירה ולקבל את בית המקדש, אבל בתנאים. וכידוע התנאים לא קוימו, בית המקדש אומנם נבנה ברוב פאר, אך מה התועלת שהביא לעם ישראל? דוד המלך גדל כרועה צאן, חי בצניעות ולחם קשה ביחד עם העם כולו, כפי שהצטווה עמו במדבר (להיות עם צנוע וישר לב), ושלמה כאמור נולד וחי בארמון, ירש מדינה חזקה שכל שכנותיה פחדו להילחם בה ולכן הוא, שלמה, הפך לקפיטליסט המנצל את העם העובד (שכבת הביניים), בניגוד לאותה מצוות צניעות וענווה, ואילו האצולה שלטה בעם בגיבוי המלך שלמה, אכלה, שבעה ודשנה. מצב זה הביא לשחיתויות בהשוואה לתועלת הרבה שהביא אוהל מועד הצנוע, ובספר מלכים ב החלה ההידרדרות. כבר בנו של שלמה, רחבעם, איבד את עשרת השבטים כיוון שסירב להקל בעול המסים שגבה אביו והעם נחצה ונחלש. לאחר מכן, משהכירו הגויים בחולשתו של העם שהיה מרתיע, קפצו על ההזדמנות להתנקם, באה גלות בבל והשאר היסטוריה.
אין עדיין תגובות