החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על גינגי פרידמן

גינגי פרידמן נמנה עם האבות המייסדים של הפרסום המודרני בארץ. ניהל משרד פרסום מצליח במשך 30 שנה, מכר אותו והקים חברת השמה ראשונה לתחום הפרסום והשיווק. במשך כעשר שנים היה בעל טורים בדה מרקר, YNET וICE. ושימש כמרצה במכללות ובפני ... עוד >>

תל אביב לא מחכה לי

מאת:
הוצאה: | 2013 | 420 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

סיפורה של קרן נעמן שחלמה להיות הארטדיירקטורית הטובה בעולם.

לאחר שבקשתה להתקבל לבצלאל נדחית קרן לא מוותרת ומגישה בקשה לסיינט מרטין-המכללה ללימודי האמנויות בלונדון.

היא מתקבלת ומסיימת בהצטיינות יתרה.

קרן מפתחת קריירה בינלאומית מזהירה כפרסומאית ונקרעת בין געגועיה לתל אביב לבין הקריירה שלה בלונדון.

זהו סיפור על שאפתנות חסרת מעצורים, על הצלחות וכישלונות ומה שביניהם ועל געגועים עזים. לאהבה, לחברים ולתל אביב.

קרן לוקחת את הקורא למסע מטלטל ברחובות תל אביב ולונדון, אל מאחורי הקלעים של תעשיית הפרסום האכזרית, אל נבכי עולם השיווק והאינטריגות של שוק האמנות הבינלאומי.

זהו הרומן הרביעי פרי עטו של גינגי פרידמן מהאבות המייסדים של הפרסום המודרני בארץ.

ניכר בו שהוא מכיר לפניי ולפנים את העולמות אותם הוא מתאר בצורה חיה ובועטת ובשפה עשירה וקולחת.

הרומן נקרא בנשימה עצורה מתחילתו ועד סופו.

מקט: 9-92056-3-9
מסת"ב: 978-965-92056-3-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס     הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

"היי ענת, מה קורה?"

"כרגיל, יום שישי בערב, ארוחה משפחתית אצל ההורים, עם רועי ליטל וחן, מה כבר יכול לקרות?"

"מה אוכלים?"

"היום יש מרק כרוב חמוץ וקבנוס, שוקי עוף ברוטב שום עם פירה וסלט ירקות קצוץ דק".

"ומה למנה אחרונה?"

"כמו תמיד, ליפתן וטורט אגוזים בציפוי שוקולד. ומה איתך?"

"עכשיו הגעתי הביתה מהעבודה."

"ומה התכניות שלך הערב?"

"אין לי תכניות. אני הרוסה ואני רק חולמת על אמבטיה חמה, אני אכין לי איזה סנדוויץ' מהיר ואצלול למיטה עם הספר שלי".

"מה את קוראת?"

"'מיכאל שלי' של עמוס עוז".

"מה? זה מה זה ישן. לא מצאת משהו עכשווי?"

"זה לא כל כך פשוט למצוא כאן בלונדון ספרים בעברית. נתקלתי בספר הזה במקרה, בשוק פורטבלו בדוכן של ספרים משומשים בשפות זרות. על המקום החלטתי לרכוש אותו. אני לא מבינה איך לא קראתי אותו בארץ". מה אתם עושים הערב?"

"אנחנו מוזמנים לדני ואלה. האמת, הייתי מעדיפה לעשות משהו אחר אבל רועי אומר שכבר סירבנו להם בפעם הקודמת והפעם אנחנו חייבים ללכת, אחרת יתחילו להגיד שאנחנו סנובים ושמאז שאני איתו והוא כזה חשוב לא נאה לו להיפגש עם החברים הישנים שלי. את הרי מכירה את הנשמות הטובות".

"מאוד הייתי שמחה להיפגש עכשיו עם כל החבר'ה".

"את אומרת את זה ממרחק של שנים וקילומטרים אבל אם היית כאן היית מדברת אחרת".

"אולי".

"אבל את יכולה להתנחם בעובדה שאת נוכחת בכל המפגשים שלנו".

"איך נוכחת?"

"תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מישהו מזכיר אותך. מדברים על ההצלחה שלך ומתגאים בקרבתנו אלייך, כאילו נגענו בתהילה".

"באמת?! אני לא מאמינה".

הייתי שקועה עמוק בכורסא הירוקה האהובה שכבר מכירה את האחוריים שלי היכרות קרובה ואף יצרה לכבודם מעין גומחה המחכה להם בסבלנות, מקבלת אותם ברצון ועוטפת אותם באהבה וכפות רגלי הדאובות נושמות לרווחה על השולחן הסלוני הנמוך שקניתי בשוק העתיקות בצ'לסי.

דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה, אני חולצת את נעלי ויורדת מגובה עשרה סנטימטרים, אל קרקע הפרקט והשטיח הבוכרי הגדול.

את הכורסא שלי רכשתי בליברטי'ס. נכנסתי כדי לחפש וילונות לדירה החדשה ובמקרה לגמרי ראיתי אותה ניצבת בגאון במרכז החדר, בעיצוב האנגלי הקלאסי שלה, מרופדת בקטיפה בגוון עמוק של ירוק בקבוק ונראית כמו כס מלכות הממתין למלכה שלו, מייד אמרתי לה בלבי אני שלך ואת שלי.

כששאלתי למחירה, המוכר היסס מעט ולחש "אחד עשר אלף פאונד".

הגבתי בדיוק כמו שהוא חשש שאגיב. ראשי הסתחרר ועמדתי לאבד את הכרתי.

הוא הזדרז לתמוך בי והושיב אותי, עליה.

"אני רואה שאת רוצה אותה מאוד, אז אני מציע שתשבי עליה, תעשי איתה היכרות בזמן שאבדוק מה אני יכול לעשות בשבילך בעניין המחיר, למרות שאנחנו לא נוהגים לתת הנחות, כידוע לך".

הוא חייך בהתנצלות.

בזמן שהמתנתי לשובו של המוכרן משליחותו הדחופה הספקתי להרגיש את שמרגישה המלכה ביושבה על כסאה, מרוממת מעם ומולכת על ממלכת החופש.

לאחר כרבע שעה חזר הנתין הנאמן מהתייעצותו עם הממונה עליו והודיע לי במאור פנים ובהכנעה "דיברתי ארוכות עם הסופרווייזר שלי ושכנעתי אותו שאין סיכוי שהכורסא הנפלאה הזאת תמצא שידוך הולם יותר ממך,

אני שמח לבשר לך שאנחנו נסכים להיפרד ממנה לטובתך תמורת תשעת אלפים וחמש מאות פאונד, בלבד". "קניתי" אמרתי מיד, למרות שידעתי שאצטרך לקחת משכנתא, כדי לעמוד בתשלום. מעולם לא הצטערתי על ההחלטה האימפולסיבית.

ההחלטות הספונטניות שלי, הן תמיד ההחלטות הטובות ביותר.

הסוד הוא לא לשאול אף אחד ולא להתחבט יתר על המידה ופשוט ללכת להיכן שהלב מורה לך.

חפנתי את ספל הקפה החמים בשתי ידי והשקפתי, מבעד לחלון הגדול, על הנוף המרהיב של לונדון בלילה.

ים האורות המנצנצים בכל גווני הצהוב והלבן וכמה הבלחות של אדום וכחול יצר מראה של יצירת אמנות קינטית, מהפנטת. בלילה בהיר רואים מהחלון שלי את האורות של גלגל הענק שבווסטמינסטר, את מגדל הביג בן הזקור, ואת הכיפה המוארת באור נגוהות של קתדרלת סיינט פול המספקת לסביבתה השגחת שמים, כשמעליהם הירח מתנה אהבים עם הכוכבים.

המראה הרליגיוזי רב ההוד הצית בראשי הרהורי כפירה "הו, לונדון היפה, כמה חבל שאת לא תל אביב".

ברקע התנגן לו השיר "רחוב האגס אחד", בפי אהוד בנאי, שאחרי יוסי, הוא הבנאי האהוב עלי.

מעולם לא הצלחתי להסביר לעצמי איך הגעגועים שלו לירושלים של ילדותו הם הגעגועים שלי לתל אביב שלי והתנחמתי בכלל האמנותי הידוע שככל שאתה יותר אישי כך אתה יותר אוניברסלי.

עיני נדדו על פני הדירות המוארות בבניין שממול ועקבתי אחר פיסות החיים הקטנות של השכנים, שהיו עבורי תמונות נעות ממוסגרות בחלונותיהן.

בחלון אחד נראה זוג אנשים בגיל העמידה אוכלים, יחד ולחוד, ארוחת ערב משמימה.

שניהם שקועים בצלחותיהם ואין להם מילה להחליף בינהם.

בחלון אחר, גבר בטרנינג, שרוע על הספה, רגליו מונחות על השולחן שמולו, מעשן סיגריה, מלטף את איזור חלציו ובוהה בטלוויזיה בעוד אשתו עומדת לידו בבגדים תחתונים דהויים ומגהצת.

בחלון שמעל, בחורה צעירה עובדת על חיטוב משמניה בשכיבות סמיכה ותרגילי בטן.

היא עובדת בזה במשרה מלאה כי בכל פעם שאני מציצה עליה היא בעבודה.

ובחלון חדר שינה בקצה הבניין זוג צעיר שקוע בתנוחות אהבה.

החלון שלהם פתוח לרווחה, מזמין את כל השכנים לצפות במעשי אהבתם ולשמוע את נאקות הנאתם כשהם מתריסים בפניהם: תראו איך אנחנו נהנים בזמן שאתם שקועים בשיעמומון חייכם.

במאמץ עילאי, אספתי מהכורסא את תאגיד האיברים המותשים העונה לשם קרן נעמן, פשטתי בלאות את החליפה הלבנה, בדרכי לעבר האמבטיה הגדולה שלי שחיכתה לי, מלאה במים חמים שמעליהם רכבה שכבת קצף ריחני.

אהוד בנאי ליווה אותי ונכנס איתי לאמבטיה דרך הרמקולים שבתקרה.

נשכבתי באמבטיה לכל אורכה, השענתי את הראש על מסעד הראש, נתתי לקצף ללטף את צווארי, עצמתי את עיני וצללתי אל מצולות בדידותי.

לאחר כרבע שעה, המים שהצטננו העירו אותי משרעפי. יצאתי והלכתי ישירות למיטה הגדולה שלי, אותה אני חולקת,

זה זמן רב מדי, עם עצמי. אין מקום בודד יותר ממיטה זוגית קרה וריקה.

לפני שש עשרה שנים, בגיל עשרים ושתיים הגעתי ללונדון ללמוד ארט דיירקשן.

היה זה, אחרי שפנייתי להתקבל לבצלאל נדחתה.

לא אשכח את הרגע בו פתחתי בידיים רועדות ובלב הולם את המעטפה השגרתית הנושאת עליה את הלוגו הסתמי של בצלאל, בצד שמאל למעלה, ללא כל גינוני כבוד.

הייתי בטוחה שבפנים ממתינה לי הודעה חיובית המבשרת את קבלתי ללימודים. צהלתי אלי בשורה. כשקרעתי בפראות את המעטפה וקראתי את המכתב הקצר והלקוני, סירבתי להאמין לכתוב:"ג.נ, צר לנו להודיעך שלא נמצאת מתאימה ללמוד במוסדנו מאחר ואינך עומדת באמות המידה המקצועיות, הנדרשות. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך". נקפו דקות רבות עד שעיכלתי את גזר הדין. חלום חיי נדון לכליה.

פנייה למכללות אחרות בארץ לא באה בחשבון, מבחינתי.

בו במקום גמלה בלבי ההחלטה: או קיי, אני עוד אראה לכם מה זה.

למה, מי אתם שתגידו לי שאני לא מספיק טובה עבורכם?

החלטתי לפנות לקולג' הכי נחשב בלונדון ולהתקבל אליו, ויהי מה.

התיישבתי וניסחתי מכתב פנייה לבית הספר לאמנויות על שם סיינט מרטין.

הורי שעלו בצעירותם מאנגליה העניקו לי שתי מתנות לחיים:האחת: דרכון אנגלי והשנייה: השפה האנגלית שהייתה שגורה בביתנו.

הדחייה של בצלאל הייתה סטירת לחי צורבת לאגו שלי ובדיעבד התבררה כמעשה החסד הגדול ביותר שהגורל עשה איתי. או שמא כצו ההגליה שלי מארצי. תלוי בנקודת ההשקפה.

אימא ניסתה לשכנע אותי לפנות לויצ"ו חיפה "הוא לא פחות טוב מבצלאל" היא טענה באוזני, נואשות.

אבל אני התעקשתי: אם לא בצלאל אז רק סיינט מרטין.

היו לנו ויכוחים מרים, קולניים, דומעים ואפופי עשן, בנושא.

אימא, שבשום אופן לא רצתה להיפרד ממני ואני חוששת שגם שאלת המחיר הטרידה אותה לא מעט, הטיחה בי"למה את חייבת ללמוד בלונדון? מה רע בויצ"ו?" "כי אני רוצה להיות הארטית הטובה בעולם ואין סיכוי שאני אגיע לזה מויצ"ו" הטחתי בה חזרה."מאיפה הנאפוליוניזם הזה?" היא שאלה אותי בייאוש.

"לא מכם, זה בטוח" הכיתי בה בפרץ של רוע לב, שמעולם לא התחרטתי עליו.

"שום דבר אף פעם לא הספיק לך. בתיכון היית צריכה להיות הכי טובה בבית הספר. לא בכיתה, חס וחלילה,

אלא בבית הספר כולו. היית צריכה להיות לוחמת השייטת הראשונה בעולם ועכשיו הארטית הכי טובה בעולם.

לא פחות ולא יותר".

"כי אני מעדיפה להיות ראש לאריות ולא להסתפק בראש לשועלים" צרחתי את המובן מאליו, מבחינתי.

לאחר יומיים של ויכוחים ומריבות, כשכל אחת מאיתנו מתבצרת בעמדתה וממאנת להיכנע, הכנסתי את אבא לשדה המערכה, כנשק יום הדין. אבא דווקא תמך בי וחולל סערה משפחתית גדולה.

אימא צעקה על אבא בקולה הסדוק, תוך שהיא מדליקה סיגריה בסיגריה "למה אתה תמיד בצד של קרן?

דעתי לא חשובה? מה, יכול להיות שהיא תמיד צודקת ואני תמיד טועה? ומאיפה, לעזאזל תביא את הכסף?

אתה יודע כמה עולה שם שנת לימודים?"

אימא, שעדיין הייתה אישה נאה מאוד וסימני יפי נעוריה השתמרו ושומרו בקנאות ובהשקעה רבה, פניה התעוותו מחרון ועלבון, עיניה הירוקות הצלולות התכסו דוק של זעם והחריצים שלצדי פיה התעמקו והתעקלו.

לא אהבתי אותה כשהסירה את כל ההגנות והרשתה לעצמה להידרדר למצבים האלה. עליה למדתי שאדם שכעסו השתלט עליו איבד את כבודו.

אבא השיב בלהט "אני מצדד בה כי היא יודעת מה היא רוצה. ואם היא החליטה להיות הארטית הטובה בעולם אני האחרון שיעמוד בדרכה. ובקשר לכסף כבר נמצא פתרון, מקסימום נמשכן את הדירה". "על גופתי המתה, אתה תמשכן את הדירה שלנו" אימא נחרה בבוז.

"לא יקום ולא יהיה" וכך זה נמשך, עמוק אל תוך הלילה כשבסוף כל הצעקות והויכוחים היינו שניים נגד אחת והחלטנו, למורת רוחה המופגנת של אימא, שאנסה להתקבל לסיינט מרטין.

מאחורי הדלת המוגפת של חדר השינה שלהם שמעתי את אבא מתרעם על אימא:

"רותי, אני לא מבין אותך, מה, את באמת חושבת שיש לה סיכוי להתקבל לסיינט מרטין, הקולג' הכי יוקרתי באנגליה? ועוד אחרי שבצלאל דחה אותה? אז במקום להילחם מלחמה מיותרת לגמרי, בואי נזרום איתה וניתן לאחרים לעשות לנו את העבודה".

"כן, זה גם מה שאמרת כשהיא הלכה לשייטת ולהפתעתך, היא התקבלה. ומה יהיה אם גם הפעם היא תתקבל?"

"כשנגיע לגשר נעבור אותו".

"חוכמה גדולה. כמו תמיד, אתה פוחד ודוחה את ההחלטות עד שכבר מאוחר מדי".

אחרי ההאשמה הבוטה הזאת השתרר שקט מעבר לקיר וראיתי אותם בדמיוני מסתובבים, מפנים גב זה לזה ונרדמים אל תוך רוגזם.

שבועיים לאחר שנשלח המכתב לסיינט מרטין, הגיע המענה המיוחל: בעוד חודשיים, בתאריך ובשעה הנקובים, וועדת הקבלה תשמח לקבל אותי לראיון אישי ולבחון את תיק העבודות שלי.

רציתי להתקשר מיד אל אימא ולבשר לה את הבשורה אבל במחשבה שנייה החלטתי להתאפק.

השארתי את המכתב על השולחן במטבח, כדי שתראה אותו ברגע שתיכנס הביתה.

אבא ואימא הגיעו יחד הביתה ועיניהם נפלו על המכתב בעת שארבתי לתגובותיהם ליד הכיור, מעמידה פנים שאני עסוקה בהדחת כלים. תגובותיהם המנוגדות, לעולם ייחרתו בזיכרוני.

למראה המכתב, פניה של אימא נתכרכמו ועל פניו של אבא עלה חיוך קטן שלא הצליח לעצור מבעוד מועד.

"מה אתה מחייך?" נזפה בו אימא "אתה יודע מה זה אומר?" "כן. זה אומר שיש לנו בת מוצלחת" השיב אבא בגאווה. "לא." אימא הטיחה בו "זה אומר שתצטרך להיפרד מהבת המוצלחת שלך ומי יודע מתי תזכה לראות אותה.

"זה מה שזה אומר". אימא זיכתה אותו במבט מוכיח והתפוגגה לחדרה. כשנשמעה טריקת הדלת, אבא בא לחבק אותי, העניק לי נשיקה גדולה ולחש על אוזני "אני גאה בך".

הוא ניגש למקרר שלף מתוכו שני בקבוקי בירה גינס, מהאספקה השוטפת שהוא מקבל מאחד מסוחרי המשקאות ברחוב העלייה, הקשנו את הבקבוקים ושתינו ישירות מהבקבוק כשאבא קרא "לחיי הארטית הטובה בעולם".

הגעתי ללונדון שבוע לפני הריאיון ושכרתי חדר במלון חסר כוכבים בפדינגטון, ליד תחנת הרכבת.

כשראיתי את סביבת המלון ובעיקר את החדר, חשתי מועקה כבדה מתיישבת לי בבית החזה והשדיים שלי הפכו לשני גושי אבן ענקיים.

זה היה מסוג בתי המלון הטיפוסיים של תחנות הרכבת הגדולות באירופה. כפי שראיתי באין ספור סרטים מסוג ב' וג'. תושבי השכונה היו ברובם מהגרים זרים, הבניינים היו מוזנחים ומצופים בשכבה עבה של פיח הרכבות.

הרעש והזיהום היו ללא נשוא. המלון והחדרים בו, היו ברמה הולמת לסביבה והמחיר היה בהתאם.

המעלית שלקחה אותי לקומה שלוש הייתה לא יותר מתא עץ ישן וקטן שהיה בו מקום, אך בדוחק, למזוודה שלי ולי. במקום דלת הייתה סבכה חלודה וחורקת שנמשכה בכוח מימין לשמאל וננעלה באמצעות יתד ידני.

לאחר עלייה איטית ומאומצת, תוך כדי חריקות, רעידות ושריקות משונות ולאחר שנשמתי פרחה שמונה פעמים, הגענו בשלום, המזוודה ואני לקומה השלישית.

יצאתי למסדרון צר ואפל והתחלתי לגשש את דרכי עד שעיני התרגלו לחשיכה.

נגררתי עם המזוודה, על פני הרצפה החורקת עד שמצאתי את המספר הדהוי 302 על הדלת.

החדר שיועד לי בדלפק הקבלה. ריח חריף של טחב קידם את פני כשנכנסתי לחדר.

השטיחים היו בלויים, הריהוט מיושן והטפט על הקיר מתקלף.

החלון היחיד בחדר פנה לחצר האחורית והעדפתי להסתיר את המראה המדכא באמצעות הוילון הדהוי.

כשהצצתי אל מה שהתקרא חדר אמבטיה, ראיתי מיד את המגבת הקצרה והשקופה, התלויה על הוו.

נגעתי בה ונרתעתי. היא הייתה קשה כקרש. טלפנתי כנשוכת נחש לקבלה ושאלתי אם אפשר להחליף לי את מגבת."למה. מה לא בסדר במגבת שלך?" שאלה פקידת הקבלה, בפליאה מעושה.

"הכול" השבתי."צר לי, אבל אלה המגבות שיש לנו" היא פלטה באדישות "את לא בהילטון, את יודעת" היא סיימה בהתרסה. "כן, שמתי לב" אמרתי וטרקתי את הטלפון.

אותה פקידת קבלה, שקיבלה את פני מאחורי הדלפק הצפוף והמגובב, נראתה כאילו הייתה חלק מובנה של המלון. לבושה ברישול, מעלה גירה על גומי לעיסה שכבר מזמן מיצה את עצמו, שערה היה צבוע בגווני סגול, שחור וירוק ודיברה במבטא קוקני כבד. למקום היו כל המאפיינים של מלון לשימוש יומי, מהרמה הנחותה ביותר.

התנחמתי בעובדה שאשהה בו זמן קצר בלבד. אם אתקבל לסיינט מרטין אשכור לי דירה ואם לא, מן הסתם אחזור ארצה. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה ונמלטתי מהחדר המעיק לחפש מקלט בפארק הקרוב ביותר. התיישבתי על ספסל בפארק, מתחת לעץ הדולב שרשרוש הרוח בעלוותו היה כמו מוסיקה מרגיעה באוזני, בזמן שבראשי ובלבי התחוללה סערה. לרגלי התהלכה יונה, ראשה באדמה וכל כולה ממוקדת בגרגיר הבא. בהיתי בה זמן מה עד שנפל לי האסימון. הבנתי שעלי להיות יונה. ממוקדת מטרה. לשכוח הכול ולהתמקד בריאיון.

נערכתי לריאיון כמו למשימה צבאית. כמו שלמדתי בשייטת. הכנתי תכנית מבצע, גיבשתי אסטרטגיה והחלטתי על טקטיקה. המשימה הראשונית שעמדה בפני הייתה להחליט על סגנון הלבוש לריאיון. המטרה הייתה ליצור אימפקט מיידי.

ידעתי שהסיכוי היחידי שלי להתקבל ללימודים תלוי ביכולתי להמם את המראיינים שלי מהרגע הראשון ולשם כך היה עלי לשדר עדכניות, יצירתיות, תעוזה ופרובוקטיביות במידה.

לאחר שידעתי מה אני רוצה יצאתי לשווקים לאתר את הפריטים העונים להגדרה.

חרשתי את הבוטיקים של קינגז רואד בצ'לסי ולא מצאתי כלום.

הכול היה "כמעט" אבל לא "זה" פקדתי את כל החנויות הפריקיות בסוהו וגם שם לא מצאתי מאום.

בסוף עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל, אספתי פריטים מפה ומשם. בחנות דיזל בקובנט גרדנז קניתי ג'ינס צמודים היושבים לי על התחת כמו קונדום.

כשמדדתי אותם בחנות, בחנתי את התחת שלי בראי ואמרתי למוכרנית, בטרוניה: "אי אפשר ללבוש תחתונים עם המכנסיים האלה" והיא השיבה לי בחינניות מקצועית, כממתיקה סוד: "אם את לובשת את המכנסיים האלה את לא צריכה תחתונים" ומבט ממזרי ניכר בעיניה.

בהרוד'ס קניתי זוג נעלי אול סטארס מהממות בעיצוב דולצ'ה וגבנה, בקרנבי סטריט קניתי חולצת טי לבנה צמודה-צמודה ועליה הדפסתי את הכתובת KEREN INSIDE באותיות גדולות ושמנות, באדום ובשחור.

בשוק היד השנייה של קמדן טאון מצאתי מותנית בסגנון רטרו בצבע שחור עם פסים אפורים דקים.

לקראת הריאיון איפרתי את שמורות עיני בצבעים דרמטיים שהדגישו את הירוק העמוק והצלול של עיני ומרחתי שפתון בגוון אדום כהה. לא לבשתי חזייה ושתי דקות לפני שנקראתי להיכנס לריאיון, חמקתי לשירותים, פיזרתי את שיערי השחור החלק שבדרך כלל אני אוספת לזנב סוס ונתתי לו ליפול על כתפי, עיסיתי את הפטמות וזקרתי אותן ככל שיכולתי.

כנפי המותנית הקטנה גילו והסתירו אותן לסירוגין בהתאם לתנועות הידיים שלי.

נכנסתי לאולם הראיונות בבנין הישן של בית הספר בצ'רינג קרוס רואד, בראש מורם, חזה זקוף וחיוך של ביטחון עצמי שהתאמצתי לזייף. הייתי סקסית אך לא מתגרה, הייתי אסרטיבית עם ארשת חביבות.

הייתי מלאת הבטחות המוסתרות מן העין, אך לא נמנעות מלהכריז על קיומן.

ריח של הדר שבלה עמד באוויר. השטיח השחוק, השריטות על שולחן העץ הגדול, הוילונות הדהויים וחריקת לוחות העץ העתיקים שמתחת לשטיח העידו עליו שימיו היפים נותרו הרחק מאחוריו.

קיבלו את פני חמישה אנשים בני 35-50, לבושים באופן בלתי רשמי ומקרינים חביבות בריטית מנומסת וצוננת, שלעולם לא תיתפס כאמיתית אבל היא תמיד נעימה יותר מהאגרסיביות הישראלית הכנה שעליה גדלתי.

זאת הייתה וועדת המיון והקבלה ללימודים.

הוועדה כללה את דיקן המכללה, ראש החוג, המנהל הפדגוגי, האחראית ללימודי תולדות האמנות וראש המחלקה למשאבי אנוש.

בישיבתם בשורה חזיתית מאחורי השולחן הארוך הם נראו כמו הסעודה האחרונה של דה וינצ'י ותקוותי היחידה הייתה שהם לא מבשרים את הסעודה האחרונה שלי.

חרף התרגשותי הגועשת גמרתי בלבי להתגבר עליה, לא בניסיונות להסתרתה אלא דווקא על ידי חשיפתה. כמו שלמדתי על בשרי בצבא 'החשיפה משחררת'.

עוד לפני שהיה סיפק בידם לפצות את פיהם, פתחתי ואמרתי שאני מתרגשת מאוד מגודל המעמד ועל כן אני מבקשת מהם לסלוח לי במקרה והתרגשותי תשפיע על התנהלותי.

הם חייכו לעברי בהבנה ובו ברגע התרגשותי התפוגגה ונמוגה. כבר לא היה לי מה להסתיר.

חשתי שהצלחתי לפרק את המוקש. הרגשתי משוחררת ובטוחה בעצמי, כתמיד.

מההבעות שעלו על פניהם ידעתי מיד שעשיתי עליהם את הרושם אותו ביקשתי.

הייתה זו מזיגה של תדהמה, הערכה וסקרנות שעולה על פני הצופים בסצנת פתיחה מפתיעה בהצגת תיאטרון.

הדיקן אשר שימש כיושב ראש הוועדה היה גם המבוגר בחבורה ונראה כמו גבר מזדקן העושה מאמצים פתטיים לשמר את שארית נעוריו באמצעות לבושו הצעיר, משקפיו הצבעוניים, תספורתו הפרועה ונגיעה של מייקאפ על פניו,

פנה אלי ושאל לאיזה מוסדות נוספים פניתי וכשהשבתי שלא פניתי לאף קולג' אחר הוא ביקש לדעת למה בחרתי לפנות דווקא אליהם.

"כי אני רוצה להיות הארטית הטובה בעולם ולשם כך אני זקוקה לבית הספר הטוב ביותר שיש" עניתי ללא היסוס.

הם אמנם ניסו להסתיר את שביעות רצונם מהחנופה הבוטה, אבל זכרתי מה שאבא תמיד אומר"עוד לא נולד האדם שסולד ממחמאות, גם אם כנותן מוטלת בספק."

"למה את חושבת שיש לך הכישורים להיות הכי טובה?" הוא אתגר אותי, מבלי להסתיר את הפתעתו.

"כי אני יודעת מה נדרש לשם כך".

"אנא האירי את עינינו".

"חשיבה מקורית, עין רגישה, תעוזה והיכולת להביא אותם לידי ביטוי באמצעים ויזואליים".

"זה באמת ניסוח שובה לב" אמרה מנהלת משאבי האנוש החמוצה, תוך כדי שהיא מיטיבה את משקפיה חסרי המסגרת, על גשר אפה המחודד "אבל איך אנחנו יכולים לדעת שאכן ניחנת בתכונות הנפלאות הללו ושאלה לא סתם מילים שאת מצטטת מאיזשהו מקום?"

"לגבי שלוש התכונות הראשונות, יש לי קבלות. לגבי היכולת, הרי באתי לרכוש אותה כאן".

"מה הקבלות שלך?" התגרתה בי המראיינת.

"כשהתגייסתי לצה"ל שאפתי לעשות משהו שטרם נעשה. התנדבתי לקומנדו הימי.

הייתי האישה הראשונה שאי פעם העזה להגיש את מועמדותה. לצבא לא היו כלים להתמודד עם בקשה שכזאת. באותה מידה שבקשתי הייתה בלתי צפויה כך נתפסתי כבלתי מתאימה בהגדרה, רק מעצם היותי אישה.

כאילו ביקשתי להתקבל לישיבת חברון. לא פחות."

"רק רגע" עצר אותי הדיקן "מה זה ישיבת חברון?"הוא שאל כשסימן שאלה גדול מרחף על פניו.

"סליחה, כנראה שנסחפתי" התנצלתי בפני הנוכחים "ישיבת חברון, זה כמו בית ספר לכמרים קתוליים, רק מהזן היהודי".

הסברתי להם והעליתי חיוכים קטנים על פניהם.

"על כל פנים" המשכתי בהרצאתי, "התעקשתי, דרשתי וקיבלתי ריאיון אישי אצל מפקד השייטת שניאות לפגוש אותי, בעיקר מטעמי סקרנות. הוא כנראה חשב לעצמו "או קיי, אני אתן לנודניקית הזאת חמש דקות מזמני ואז אני כבר אנפנף, בתירוץ כלשהו". כשהגעתי לריאיון, הוא קיבל את פני בסבר פנים חמורות ולאחר שעה ארוכה בה העמיד פנים שהוא מסיים לעיין במסמך רב חשיבות, הוא הרים אלי את מבטו ופלט בקוצר רוח "למה את חושבת שאני צריך להיענות לבקשתך החריגה להצטרף לשייטת? למה אני צריך להכניס את עצמי ואת היחידה שלי לכל הבעיות והצרות שאת תביאי איתך?"

"ומה השבת לו?" שאל בסקרנות המנהל הפדגוגי, שעד לאותה דקה ישב בשקט והפגין אדישות למתרחש סביבו.

"כמו שמקובל אצלנו, השבתי לו בשאלה, חשבת פעם על מה זה עשוי לעשות למורל של הלוחמים, כשמישהי כמוני נמצאת איתם בכל מקום?"

"ומה הוא אמר?" הוא גילה סקרנות מפתיעה.

"הוא פער את עיניו, כמי שזכה לפתע להארה קוסמית, הרהר ברעיון וסיכם: 'התקבלת. למבדקים כמובן' אבל לפני שאת מתחילה לשמוח דעי לך שאת עוד תקללי את הרגע הזה".

"והוא צדק?" שאלה שוב בעלת האף המחודד.

"כן, אבל לא מהסיבות שהוא חשב עליהן. על כל הקשיים הפיזיים והמגדריים התגברתי, בעזרתם של חברי ביחידה שיצאו מגדרם כדי לעזור ולהקל. הרעיונות המקוריים והנועזים ביותר, בתרגילים שהוצבו לנו, באו ממני, ומילאו אותי סיפוק אדיר, בכל שלב ושלב של הקורס הייתי החניכה המצטיינת ובסך הכול נהניתי מאוד מהשנתיים שלי בשייטת. הם עשו ממני אישה אחרת.

לקראת סוף הקורס, הוטרדתי מינית על ידי אחד המפקדים הבכירים ביחידה. לא היססתי להתלונן עליו וזאת הייתה הטעות החמורה שלי".

"למה?"

"כי הסתבר לי שהייתי תמימה. התברר לי שהצבא, שהיה הדבר הטהור ביותר בעיני, עד אז, בכל זאת מעדיף מפקד נועז על פני חיילת בעייתית. הקצין הבודק חקר, לכאורה, את התלונה ומצא שטפלתי האשמת שווא על מפקדי ולכן הוחלט על הדחתי מהקורס. זמן קצר לפני סיומו".

"ואת השלמת עם הגזירה?" שאל הדיקן בפליאה בלתי מוסתרת.

"לא בתחילה. פניתי לפרקליט הצבאי, שהזמין אותי לפגישה ואיים עלי שאם לא אניח לעניין הוא יגיש נגדי תביעה בגין עדות שקר והוצאת דיבה. הבנתי, שהדבר הזה גדול עלי".

"היום, במבט לאחור, היית פועלת אחרת?" שאל האדיש שהרים את ראשו מעל לסלולארי שלו.

"בוודאי".

"כלומר?"

"לא הייתי מגישה תלונה, אלא הייתי מחכה לו בפינה וגומלת לו כגמולו.

הטעות שלי הייתה שלא פעלתי על פי הכלל הראשון אותו לימדו אותנו בשייטת והוא שהקומנדו הימי פועל במחשכים, מגיח בהפתעה, מכה ונעלם כלעומת שבא".

"רק רגע, בבקשה" קטעה המראיינת מתולדות האמנות "אבל איך הסתדרת עם כל בעיות הצניעות, בין הגברים?"

"את מתכוונת לפיפי, מקלחת ועירום?"

"בין היתר, כן" היא עיקמה את פיה.

"תתפלאי, אבל מצאתי פתרון מקורי. עשיתי איתם הכול. כבר בשבוע הראשון הבנתי שזאת עומדת להיות צרה צרורה, לי ולכל החבר'ה והחלטתי ביני לביני, שאם בחרתי לחיות בין גברים עלי להתנהג כמו גבר.

אי לכך הפסקתי להסתיר ולהסתתר. התפשטתי והתלבשתי איתם, התקלחתי איתם והשתנתי איתם".

ראיתי את מבטיהם הנדהמים של חבר המראיינים כשהדיקן תופף באצבעות ידו הימנית על השולחן ופנה אלי"את מוכנה בבקשה לתאר לנו את המקלחת המשותפת הראשונה? כמו סצנה בסרט בבקשה".

"בשמחה. אני אתאר לכם את זה בהילוך איטי.

ערב אחד חזרנו למגורים מאימון מפרך, כל הגברים רצו למקלחות ונשארתי לבדי בחדר.

ישבתי על קצה מיטתי, מכוסה בשכבה עבה של זיעה ואבק שכבר הפכו מזמן לעיסת בוץ דביקה, מחזיקה בידי את המגבת ותיק כלי הרחצה, מחכה בקוצר רוח עד שאחרון הגברים יסיים ויפנה לי את המקלחת.

זאת הייתה הרגשת בדידות, כפי שלא הרגשתי מעולם. מזוככת, צורבת וחורכת.

הרגשתי בה כשירדה, כמו טפטוף מי אש, מהראש דרך הגרון אל מרכז הבטן.

לאחר מספר רגעים שנדמו כשעות, כשהאש במעיים שלי השתוללה ועיני זלגו דמעות, אמרתי לעצמי שכך זה לא יכול להמשך. לא הייתה לי כל כוונה להעביר את השנתיים של הקורס בהמתנה מעליבה למקלחת. הייתי חייבת להיות יצירתית. ואז עלה בדעתי שעלי להפוך את הקערה על פיה.

כמו שאבא שלי אומר "כשאינך רוצה לשתות את המים שהוגשו לך, תשפכי אותם".

קמתי, מחיתי את הדמעות, נטלתי את המגבת וכלי הרחצה שלי וצעדתי, לעבר מבנה המקלחות, בראש מורם ובלב הולם בעצמה המאיימת לפרוץ את דופנות החזה שלי.

המרחק בין המגורים למקלחות איננו עולה על מאתיים מטר אך באותו ערב אורכו היה למעלה מקילומטר,

הבחנתי בכל גזע עץ צבוע לבן, בחתול הג'ינג'י שטיפס על פח האשפה ואפילו בשלטים שכבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף והעין חדלה מראות, עליהם כתובות כל מיני סיסמאות שדופות, כגון "חייל הבסיס הוא ביתך, שמור עליו", "קשה באימונים, קל בקרב", "יותר זיעה, פחות דם" קראתי כל אחד מהם, מילה במילה כדי לדחות את רגע האמת.

לבסוף, מצאתי את עצמי בפתח המקלחות.

בכל רגע עלול היה להופיע בדלת אחד החיילים ולא היה משאיר לי דרך חזרה.

נכנסתי אל חדר המבואה והוכיתי במכה שדבר לא הכין אותי לקראתה.

בחלל החדר עמד ענן כבד של ריח זיעה גברית חמוצה מהולה בצחנת מיץ רגליים.

הדחף הראשוני דחק בי למלט את נפשי החוצה, אבל אז השתלט עלי הראציו ואמר שזה חלק מהעניין ויהיה עלי להתגבר ולהתרגל. סתמתי את האף, עצרתי את נשימתי והבטתי מסביבי.

לאורך הקיר ניצבו ספסלי עץ ארוכים, עליהם היו מונחות ערימות מגובבות של בגדי העבודה המיוזעים, הגרביים והנעליים ועל וווי התלייה מעליהם תלו הבגדים להחלפה.

הסרתי מעלי את חלוק הרחצה, תליתי אותו על אחד הווים הפנויים, אמרתי לעצמי 'על החיים ועל המוות' ופסעתי אל תוך אולם המקלחות. שם התחלפו הריחות בניחוחות סבון ושמפו ויכולתי לחזור לנשום.

לאורך האולם היו מסודרות שתי שורות של מקלחות, סך הכול כ-40 מקלחות, ללא מחיצות ביניהן, כשכל הגברים עומדים ומתקלחים. האולם היה אפוף אדים והומה מקולות השירה והדיבורים ועיני תרו אחר מקלחת פנויה.

תחילה, הם לא השגיחו בי אבל כשעברתי על פניהם, עירומה כמו נערת פלייבוי, לעבר המקלחת, אורי, אחד החיילים, הבחין בי פתאום, הוא עצם את עיניו ומיד פקח אותן שוב וכשוידא שעיניו רואות את מה שנדמה לו שראו וזאת איננה פאטה מורגנה, הסבון נשמט מידו, ופיו מילט צעקה 'חבר'ה אתם לא מאמינים מה אני רואה פה'.

אחד, אחד הם הסתובבו לעברי, משתי השורות, כמשמר כבוד, כשעיניהם מאיימות לצאת מחוריהן ותוך שנייה ידיהם הושטו בחטף לעבר איזור חלציהם כדי לגונן על אוצרותיהם היקרים מפני עיני הפולשות.

לעולם לא אשכח את המראה של שתי שורות הלוחמים עזי הנפש העומדים נבוכים וחסרי אונים ומתבוננים בי כשאני מסתבנת ומתקלחת לי כאילו כלום, תוך שאני מפזרת לכל עבר חיוכים תמימים, שעלו לי במאמץ עילאי.

רק אני ידעתי עד כמה החיוכים האלה היו מאולצים.

לאחר שנקפו כחמש דקות תמימות נמצא החייל הראשון שהפנה לי את גבו והמשיך במעשה המקלחת ובעקבותיו עשו כך גם האחרים.

בתחילה הם התקלחו, כולם, כשגבם מופנה אלי ואיש לא אמר מילה. שקט בלתי טבעי השתלט על האולם. ההלם היה מוחלט. אני הייתי הראשונה לשבור את מחסום השתיקה "חבר'ה אין לכם שום דבר שעוד לא ראיתי וגם לי אין שום דבר שונה ממה שאתם כבר מכירים, אולי רק יפה יותר, אז אני מציעה שלנוחות כולנו כדאי שננהג בחופשיות. אחרי הכול יש לנו לעבור שנתיים ביחד."

הם הסתובבו לעברי כאיש אחד, כולל גבי ואייל הדתיים, ומחאו לי כפיים כשאבריהם במצבי הצבירה השונים מקפצים מול עיני, בחופשיות. אבל שלא תטעו. רובם היו "בדגל שק" רב הוד.

מהר מאוד התרגלנו כולנו ואף אחד לא עשה מזה עניין, יותר. מחיצות המגדר נעלמו כלא היו".

כל חברי הוועדה ישבו ובהו בי כשפיותיהם נפתחים ונסגרים כמו דגים, מבלי יכולת להוציא מילה.

ורק משאבי האנוש פכרה את אצבעותיה בעצבנות מופגנת.

לאחר שאסף את עשתונותיו, פצה הדיקן את פיו:

"אם הייתי מבקש ממך לבחור תמונה אחת מתוך הסרט הזה, איזו תמונה היית בוחרת?"

"בלי ספק את התמונה בה אני עומדת במרכז, עירומה לחלוטין ומשני צדדי שתי שורות הגברים העירומים שעיניהם פעורות בתימהון וידיהם מכסות על כלי הזין שלהם".

"למה דווקא התמונה הזאת ולא הקטע שבו הם מוחאים לך כפיים?"

"כי זה היה מתבקש. אני מעדיפה את המפתיע".

"בחירה מצוינת" סיכם הדיקן.

מזווית העין ראיתי את פניה של מנהלת משאבי האנוש מתכרכמים בהבעת דחייה ומיאוס.

ראש החוג שלא התיק את עיניו ממני מהרגע שהתיישבתי על כיסאי, התערב בשיחה "את מוכנה בבקשה לספר לנו על האימונים שלכם?"

"מצטערת, אני מנועה מלדבר על זה. כל שאני יכולה לומר הוא שהם מציבים בפני החניכים אתגרים פיזיים, אמוציונאליים ואינטלקטואליים ברמות שהם מעל ומעבר ליכולות האנושיות המקובלות".

"אז את רוצה לומר לנו שכל אלה המסיימים את הקורס הם סופרמנים?"התגרה בי הצעיר בלגלוג קל.

"בדיוק כך ולכן הם גם מעטים כל כך".

"טוב, אני מבין שאינך מאמינה גדולה בצניעות".

"בוודאי שלא. מי ששואפת להיות הטובה בעולם במקצועה, לא יכולה להיות צנועה".

"טוב ויפה אבל איך כל זה מתקשר לכישורייך ללמוד אצלנו?" שאל הדיקן.

"אלה הקבלות שלי לגבי מקוריות ותעוזה. אבל, במשך כל אותו זמן לא זנחתי את התעניינותי בתולדות האמנות, באמנות מודרנית ובאמנות בת זמננו.

מגיל 12 קיבלתי שיעורים פרטיים אצל אחד המאסטרים הגדולים ורכשתי בקיאות ברמה של תואר אקדמי אם לא למעלה מזה. אתם מוזמנים לבחון אותי".

"אז למה את רוצה ללמוד ארט ולא ציור או פיסול?" שאל, בגמגום קל, אליטיסטי, המנהל הפדגוגי שישב בקצה השולחן ובחן אותי בעין ספקנית.

"אני אוהבת מאוד לצייר ואני אפילו טובה בזה אבל אני רוצה להשפיע.

באמנות יכולת ההשפעה שלי תהיה מוגבלת אם לא בלתי קיימת אבל בארט ובעיקר בפרסום יהיה בכוחי להשפיע על המונים. לשנות את הנוף הסביבתי, לגרום לשינויי עמדות והתנהגות, בקני מידה ובמהירויות שאינם קיימים בשום תחום אחר, שאני מכירה.

קחו למשל את אנדי וורהול שהשפעתו על האמנות בת זמננו הייתה דרמטית אבל מתי הוא באמת השפיע על ההתנהגות האנושית? לא לפני שצייר את המודעה הראשונה לוודקה אבסולוט.

גם מרסל דושאן שהדהים את העולם עם המשתנה שלו חש צורך לעצב חלונות ראווה כדי להשיג השפעה אמיתית."

"מי האמן האהוב עלייך?" שאלה תולדות האמנות שחשה צורך לתרום את חלקה לריאיון למרות שממש לא אהבה את נוכחותה שם.

"רנה מגריט" השבתי ללא היסוס.

"למה דווקא הוא?" התפלאה השואלת.

"כי אני אוהבת את הסוריאליזם החכם, המעודן והלעולם מפתיע שלו. לדעתי למגריט היה ראש של ארט דיירקטור ואולי בזכות זה אני מתחברת אליו, כל כך".

"אבחנה מעניינת מאוד, אני חייבת לציין" סיכמה תולדות האמנות וקיוותה שבזה תם חלקה בישיבה הזאת.

בעלת האף המחודד פשקה את שפתיה כדי לומר משהו, ולאחר היסוס קל שאלה "את מוכנה בבקשה להסביר את הלבוש שלך?"

"אם נדרש הסבר, כנראה נכשלתי במשימה" השבתי ספונטנית לקול צחוקם של הנוכחים.

"אבל" מיהרתי להוסיף "אם זה לא ייחשב לי לחוצפה, העובדה שמצאת לנכון לשאול על כך מוכיחה שאת מטרתי, השגתי".

אבל האף, שבשום אופן לא הייתה מוכנה להשלים עם תבוסתה, לא הרפתה:"את בדרך כלל לא לובשת חזייה או שזה רק לכבודנו?". מבלי משים, היא הרימה לי להנחתה.

"אני אף פעם לא לובשת חזייה" שיקרתי במצח נחושה "אני סוסת פרא והחזייה גורמת לי להרגיש כבולה ברתמה".

ניכר עליהם שעוררתי בהם תגובות קיצוניות. לטוב ולרע.

לא בכל יום מזדמן להם לראיין לוחמת קומנדו ועוד כזאת שמתבטאת כמוני.

אבל התקשיתי להבחין אם בסך הכל הם בעדי או נגדי.

לאחר שלב השאלות והתשובות הם התפנו לבחון את תיק העבודות שלי. אותו התיק שהגשתי, בזמנו, לבצלאל.

הצגתי את התיק שהבאתי איתי על גבי דיסק, על צג המחשב הגדול שירד מהתקרה.

כשסיימו לסקור את התיק ראיתי אותם מחליפים מבטים והדיקן, יושב ראש וועדת הקבלה פתח ואמר"גברתי הצעירה, בדרך כלל אנחנו לא מוסרים את תשובתנו במקום, אלא לאחר סיום סבב הריאיונות, אבל במקרה שלך אני מוצא לנכון לחרוג ממנהגנו. אנא המתיני בחוץ בזמן שנדון כאן במועמדותך".

יצאתי מהחדר ברגשות מעורבים. לא ידעתי האם זה אות מבשר טובות או רעות.

המזכירה, הזמינה אותי לשבת על הכורסא היחידה שניצבה מולה, בצידה השני של לשכתה וחזרה להעמיד פני עסוקה בניירותיה, כשמפעם לפעם לחשה משהו לתוך פומית הטלפון, שטירטר חרישית, על שולחנה.

כשחשבה שאינני משגיחה בה, הרימה את עיניה, מבלי להרים את ראשה והגניבה לעברי מבטים סקרניים. כשעינינו נפגשו, מיהרה לשחרר לעברי חיוך מתנצל וחזרה מיד אל ניירותיה.

על הקירות היו תלויות תמונה של המלכה ותמונה של נשיא המכללה. וזה הכול. מלבדם לא היה לי במי או במה להזין את עיני ולהפיג את המתח, ובלית בררה עיני נדדו בחוסר שקט מן המזכירה אל המלכה ואל הנשיא וחוזר חלילה. לבסוף בחרתי להתמקד במלכה. בחנתי את הכתר, את תסרוקתה, את גלימת הארגמן, את השרביט שבידה ואת פניה המאופרות והגעתי למסקנה שהתמונה צולמה לפני זמן רב, בהיותה כבת ארבעים שנה ושגם אז היא הייתה חסרת הומור וחסרת חן. ופתאום מצאתי את עצמי מתחבטת בשאלה: באיזו תכיפות ראוי לעדכן את תמונת המלכה המופצת ומוצגת ברחבי הממלכה. האם מדי שנה? או מדי עשור? ואיזה תקציב נדרש לשם כך? והאם זה שווה את ההשקעה והמאמץ? והאם יש מישהו, בלשכת המלכה שממונה על הסוגיות הללו? מישהו בעל תואר מכובד כגון הממונה הראשי על הדיוקן המלכותי? ואם יש כזה ויש להניח שיש, כמה אנשים סרים למרותו? ואיזה תקציב עומד לרשותו?

כך מצאתי את עצמי מתחבטת בשאלות הרות גורל שכאלה, שעה שמבעד לדלת המוגפת שמעתי את קולות דיוניהם המתלהטים של חברי הוועדה.

אי אפשר היה לפענח את הנאמר אבל אפשר היה לנחש על פי הויכוחים הקולניים, שחילוקי הדעות קשים,

שהרוחות סוערות ושההחלטה לא תהיה קלה.

מיתרי עצבי נמתחו לאיטם כמו על גלגלת מתיחה. סיבוב ועוד סיבוב והגלגלת אינה עוצרת.

תמונות זוועה מעינויי האינקויזיציה בספרד חלפו בדמיוני, אגלי זיעה קרה בצבצו על מצחי ורגלי הימנית המשוכלת על השמאלית נעה למעלה ולמטה בקצב אימתני.

ניסיתי לעצור את העווית ולא הצלחתי, הנחתי את ידי על הרגל אך ללא הועיל. הורדתי את הרגל, אך גם זה לא עצר אותה מלקפץ על הרצפה כמו צפרדע צעצוע שנמתחה עד קצה גבול המתיחה.

ניסיתי להעריך את סיכויי. ידעתי ששביתי את לבו של הדיקן כמו שגם ידעתי שהצלחתי לגרום לאנטגוניזם אצל האף ממשאבי אנוש ואצל החמוצה מתולדות האמנות. עמדתם של שני הגברים האחרים בוועדה, הייתה בגדר חידה בעיני. והשאלה שהטרידה אותי יותר מכל, הייתה: מה אעשה אם לא אתקבל? עד לרגע זה האפשרות הזאת כלל לא עלתה על דעתי.

האם אחזור לארץ מובסת ומושפלת או מוטב שאחפש קולג' אחר?

ישבתי והמתנתי לגזר הדין במשך כשעה שהיתה, ללא ספק, השעה הארוכה ביותר בתולדות חיי הקצרים.

כשמיתרי עצבי הגיעו למתיחה מירבית ודקה לפני שעמדו לפקוע, השתרר שקט בחדר הסמוך.

הקולות הבהולים נדמו והנורה האדומה במכשיר הטלפון של המזכירה, הבהבה.

המזכירה הרימה אלי את ראשה וסימנה לי לשוב ולהיכנס לחדר.

"את בטוחה?" שאלתי בקול לא יציב.

"כן, הם ממתינים לך" היא אישרה.

רציתי לדחות את רגע הכניסה, כמו נידון למוות המנסה לעכב בעוד מספר שניות את עלייתו אל הגרדום. אך כשראיתי שהיא ממשיכה לשגר לעברי את חיוכה המקצועי, התעשתי, הרמתי ראש, זקפתי את החזה וחזרתי לחדר עם חיוך גדול כגודל הזיוף.

"אנחנו בדרך כלל לא עושים זאת, אבל הייתי רוצה לשתף אותך בשיקולינו" אמר הדיקן ברגע שהתיישבתי על כיסאי. "חלקנו התרשם מאוד מאישיותך ומתיק העבודות שלך המעיד על פוטנציאל מבטיח מאוד, לעומתם היו מי שסברו שהביטחון העצמי והשחצנות המוגזמים שלך יעמדו בדרכך, וימנעו ממך לקבל ולהפנים את כל מה שאנחנו מלמדים כאן. הם חוששים שאת תמיד תחשבי שאת יודעת טוב יותר. אבל לאחר דיון מעמיק החלטנו להציע לך מקום במכללה שלנו. אנחנו אסירי תודה לך על שבחרת לפנות אלינו ונראה לנו לכבוד אם תבחרי ללמוד אצלנו" הוא קם ולחץ את ידי וכל שאר חברי הוועדה חייכו אלי לבד ממשאבי האנוש ותולדות האמנות, והפעם היו אלה חיוכים כנים ואמיתיים, שחרגו מאזור הפה והגיעו לעיניים ממש.

הרגשתי את גלגלת מיתרי עצבי המתוחים משתחררת ומסתחררת במהירות. כל המתח שנצבר בי התפוגג באחת. מיתרי עצבי התרופפו, ברכי רעדו וגרוני נשנק מהתרגשות.

המעמד וקוד ההתנהגות האנגלי אנסו אותי להלחם בדחף העז שתקף אותי לחבק ולנשק את הדיקן.

תחת זאת לחצתי את ידו בחום ויצאתי מהחדר כשחיוך ענק מרוח על פני.

ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבי התחלתי לקפוץ ולרקוד אחוזת אמוק בחדר המזכירה.

החזה שלי איים להתפוצץ והגוף יצא משליטה.

קפצתי על המזכירה ההמומה, חיבקתי אותה וצעקתי לה בפניה "התקבלתי! אני בפנים!"

המזכירה הביטה בי במבוכה, מנסה לזייף חיוכי השתתפות בשמחתי ובכוח רב שחררה את עצמה מחיבוקי, הבלתי יאה. "זה פשוט לא מקובל כאן, את מבינה" היא שידרה לי בעיניה, ללא אומר.

נוריתי אל מחוץ לחדרה כמו פגז מלוע התותח ונחתתי על רצפת האבן באכסדרה שבקומה השניה.

נרכנתי על מעקה האבן הכבד והשקפתי על גרם המדרגות המתפתל שהוביל אל קומת הקרקע.

התנועה על מדרגות השיש הרחבות הייתה סואנת.

סטודנטים שנראו כמו פרסומת חיה לשוק הבגדים מיד שנייה בקמדן טאון, נחפזו במעלה ובמורד המדרגות, גומאים את המדרגות שתיים-שתיים בירידה, אוחזים בידיהם תיקי עבודות גדולים, בלוקים לציור, תרמילים צבעוניים על שכמיהם ותיקי ציוד שונים ומשונים בידיהם.

במרכז המדרגות עתיקות היומין נשחקה בטן עמוקה שנדרכה שם מתחת למיליוני רגליים.

יכולתי לעמוד שם שעות ולבלוע את המראות מבלי לשבוע. התקשיתי לעכל את העובדה שמעתה והלאה אני אחת מהם. אני חלק לגיטימי מהסצנה שהייתה מנת חלקם של גדולי אמני אנגליה.

לו רק יכולתי, הייתי נשארת ללון שם ולו רק כדי לוודא שאיש לא ישנה את דעתו לגבי, במשך הלילה.

לאחר שעה ארוכה, ניתקתי מעל המעקה ועשיתי את דרכי, לאיטי, במורד המדרגות, משתדלת להאריך את שהותי בבניין, ככל יכולתי.

הבלחתי מהמבואה האפלולית אל האור האפרורי שקידם את פני על מדרכת צ'רינג קרוס רואד, גשם אנגלי טיפוסי זלף על פני וידעתי שהשמים מזילים דמעות שמחה ומתרגשים יחד איתי.

רציתי לרקוד ולשיר בקול גדול "עשיתי זאת! עשיתי זאת!" כמו לייזה דוליטל, רק עובדת הימצאותי ברחוב הומה אנשים המזדרזים לענייני יומם הקטנוניים עצרה בעדי וכפתה עלי איפוק.

בתוך התרגשות התקבלותי לסיינט מרטין הייתה שזורה שמחה גדולה, שמחת נקמתי בבצלאל.

'לכם לא הייתי טובה מספיק אבל בסיינט מרטין קיבלו אותי בשתי ידיים', הודעתי להם בלבי וזקרתי מולם אצבע משולשת וירטואלית, נוטפת שמחה לאיד.

'הו, נקמה מתוקה שלי, מי ישווה ומי ידמה לך?!" שוררתי לי בלי בושה.

בדוכן העיתונים הפינתי, קניתי את גיליון המהדורה המאוחרת של האיבנינג סטנדרד ונכנסתי לפאב הראשון שנקרה בדרכי, הזמנתי לי פיינט של גינס, התיישבתי ליד שולחן צדדי וטלפנתי לאימא.

"אימא, התקבלתי" צרחתי בשמחה. ואימא ענתה לי "כל הכבוד, ידעתי שתעשי זאת" אבל קולה הסגיר את אכזבתה.

"גם אבא ישמח מאוד" היא מיהרה להוסיף בחמיצות בלתי מוסווית. המספר הבא שהקשתי היה המספר של ענת."ענת, את יושבת?"

"כן".

"התקבלתי לסיינט מרטין".

"אני לא מאמינה. איך עשית את זה?" היא צעקה לי לתוך האוזן.

"הצלחתי לשכנע אותם שמועמדת כמוני עוד לא הייתה להם".

"והם השתכנעו?"

"השתכנעו ועוד הודו לי שבחרתי בהם. היית מאמינה?"

"אני מכירה אותך. כשאת מציבה לך מטרה את משיגה אותה" ויכולתי לשמוע את צלילי הסתייגותה.

"את שמחה בשבילי, ענתי?"

"לא בטוחה".

"מה זאת אומרת?"

"אני שמחה כי הגשמת את החלום שלך. אני עצובה כי אני מפסידה אותך".

"מה את מדברת? אני אבוא לחופשות, את תבואי לבקר, נדבר בטלפון ואחרי זה אחזור הביתה".

"כן בטח, כך אומרות כולן" היא הטיחה בי את האשמה הקשה מכול. היותי כמו כולם.

הבטחתי לעצמי להעמיד אותה על טעותה.

פתחתי את העיתון במדור הדירות להשכיר, פרשתי אותו על השולחן והתחלתי לחרוש את המודעות.

הכול נראה לי גדול מדי או רחוק מדי או יקר מדי.

עד שעיני נעצרו על מודעה שהציעה חדר בתוך בית, בהנדון, במחיר עשרים פאונד לשבוע.

זה אומנם רחוק אבל המחיר מפתה ביותר.

הקשתי מיד את המספר ושאלתי אם החדר עדיין פנוי, "כן" השיב לי קול צעיר ונעים מהצד שני.

"אז איפה הקטצ'?" שאלתי בהיסוס.

"למה את מתכוונת ?" שאל הקול. "למה זה כל כך זול?"

"תראי" הוא השיב לי "אני רוב הזמן בנסיעות מעבר לים ואני מעדיף שהבית לא יישאר ריק מאדם, לכן אני משכיר את החדר ואת הבית כולו במחיר סמלי".

"אני באה לראות", אמרתי לו ומיהרתי לעבר תחנת צ'ארינג קרוס.

שעת השיא (rush hour) המפורסמת הייתה בעיצומה, המוני בני אדם גדשו את התחנה הגדולה.

סוללות של מדרגות נעות הורידו את הנוסעים אל מעבה האדמה, שם הם התפזרו למערכת מסועפת של מחילות שהובילו את נחילי האדם הנחפזים אל רציפי הרכבות השונות ומהם אל היציאות.

עקבתי אחר שלטי ההפניה לרציף של הנורת'ן ליין, תוך שאני נאבקת קשות בזרמים האנושיים הסוחפים לכל כיוון.

בזמן ההמתנה לרכבת נזכרתי פתאום בסרט הישן מטרופוליס של פריץ לאנג שחזה כבר בתחילת המאה הקודמת מראות מהסוג הזה.

לאחר כמה דקות הגיעה הרכבת העמוסה שבלעה אל קרונותיה הצפופים את כל המוני הנוסעים שחיכו לה על הרציף. הצלחתי להתמקם ליד המעבר ולהיאחז באחד המתלים שהשתלשלו מהתקרה.

הנסיעה שארכה כארבעים דקות היתה לחווייה אנתרופולוגית מכוננת, עבורי.

המגוון האנושי של האנשים שהצטופפו בקרון היה מיקרוקוסמוס של הגזע האנושי.

היו שם לבנים אנגלים, איטלקיים, צרפתיים ואמריקניים. היו שחורים מאפריקה ושחורים מהאיים הקאריביים.

היו הודים, פקיסטאנים, ערבים , יפנים לא מעט יהודים, פיליפינו אחד וישראלית אחת. הם היו, כולם, מכונסים בתוך עצמם, שקועים בקריאת עיתון הערב או ספר קריאה או שהיו מחוברים לאוזניות. איש לא הסתכל על שאר הנוסעים.

מי שלא קרא משהו תלה את מבטיו החלולים במודעות הפרסום על דופנות הקרון או ברצפה המזוהמת ובנעלי הנוסעים. באמצע המעבר עמדו בחורה בלונדינית וגבר שחור שהתגפפו והתנשקו כאילו הם לבדם בקרון.

עבורי זה היה מראה בלתי שכיח, עבור האנגלים לא היה בזה שום דבר חריג.

כיוון שאיש לא הביט בי, יכולתי להתבונן בהם בחופשיות ולאט לאט הרגשתי איך משתלטת עלי תחושת ניכור מעיקה. בכל הקרון הצפוף הזה לא התקיים כל מגע אנושי, לא קשר עין ולא חילופי דברים. איש איש לעצמו. נזכרתי בשירו של שלום חנוך "אדם בתוך עצמו הוא גר.." מעניין אם הוא כתב את זה כשהתגורר בלונדון?

בתחנת הנדון, הגחתי מהמעמקים, יצאתי לאוויר העולם ושמחתי לנשום שוב אוויר צח וצונן.

הגעתי לגליב קרסנט 11, צלצלתי בפעמון והדלת נפתחה בידי בחור שנראה בן גילי, לבוש בחליפה ועניבה, טוב מראה וחייכן שהציג את עצמו "רוג'ר, אני שמח לפגוש אותך".

הוא הראה לי את חדרי המיועד ואת כל שאר הבית.

הכול עומד לרשותך, תשתמשי בבית כבשלך. במעט הפעמים שאשהה כאן אשתדל לא להפריע לך.

כששתינו יחד ספל תה, סיכמתי לעצמי שעל פי מבטאו הוא לונדוני מהמעמד הבינוני הגבוה, כנראה משכיל, נחמד ומוחצן מעט בדרך מאוד לא אופיינית לאנגלי המצוי.

הבית היה מרוהט ומאובזר כראוי לבית זעיר בורגני. בחדר הישיבה, ניצבו ארון ספרים גדול, ספה ושתי כורסאות, שולחן סלוני, מנורה עומדת בעיצוב עכשווי, את רצפת העץ כיסה שטיח מקיר לקיר, על הקיר היה תלוי ציור שמן מקורי אבל דבר מה חסר לי ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע.

האלמנט החסר הטריד אותי, ואז התבהר לי פתאום מה חסר לי בבית הזה.

כמו באותן חידות מצוירות לילדים "מצא את הפרט החסר".

"תגיד" שאלתי בתמיהה "אין לך טלוויזיה?"

"לא" הוא תמה על עצם השאלה.

"למה לא?"

"כי אני רוב הזמן לא כאן וכשאני בבית אני עסוק בדברים אחרים".

תשובתו הפתיעה אותי אך שאלתי מייד "ותהיה לך התנגדות שאני אכניס לכאן מכשיר טלוויזיה?" "כלל וכלל לא. עשי כרצונך".

ביני לביני תהיתי מה יחסו לישראל בכלל ולישראלים בפרט.

החלטתי להעמיד אותו במבחן. סיפרתי לו שבאתי מישראל ולפתע אורו עיניו ואמר "שלום" גדול.

"אתה יהודי?" שאלתי בתמיהה.

"אלא מה, למה ציפית? את בהנדון, לא? אבל גם את לא נשמעת כמו ישראלית, מאיפה האנגלית שלך?"

"מהבית" השבתי ולא פירטתי.

"אז מה את אומרת?" הוא שאל בקוצר רוח.

"לקחתי". אמרתי לו "מתי אפשר להיכנס?" "היום, אם את רוצה" וכך היה.

שמחתי להימלט מהחדר המעופש שלי בפדינגטון.

הכל נראה לי טוב מכדי להיות אמיתי אבל זה כנראה יום המזל שלי, סיכמתי עם עצמי.

גם התקבלתי למכללה מספר אחת לאומנויות וגם מצאתי דירת מציאה עם בעל בית חביב ובנוסף לכל גם יהודי, וכל זאת בתוך יום אחד. נתקפתי דחף עז להתקשר שוב אל ענת ולספר לה על המזל שהאיר לי פנים אבל ריסנתי את עצמי, אחרי הכול חשבון הטלפון שלי איים לרושש אותי.

  1. :

    מדליק, קולח ואחלה עטיפה

הוסיפו תגובה