החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המדריך לטעויות מומלצות בהודו

מאת:
הוצאה: | 2017-03 | 216 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

בזמן התקף חרדה והמתנה לילית ארוכה במחלקת מיון בבית חולים, פוגשת נגה את עמוס קליין, עיתונאי ציני ומנחה פאנלים בטלוויזיה.

על רקע המלחמה המתרחשת בישראל, כשאזעקות קוטעות את שיחתם, מספרת לו נגה על השנה הסוערת ביותר בחייה; שנה שיש בה מהכול – אהבה, פשע, מוות, סמים, ישראלים, בתי כלא, הרבה דלהי והמון צ'אי.

 

המדריך לטעויות מומלצות בהודו מספר את סיפורה של נגה, עיתונאית ישראלית צעירה שעוברת להתגורר בהודו ולטייל בה בשליחות העיתון. בשהותה בהודו היא עוברת תהליך התבגרות – כבר לא קיבוצניקית תמימה אלא אישה עצמאית ובטוחה בעצמה הבוחרת לצעוד בשביל הפתלתל והמפתה של טעויות שיכולות  להתרחש רק בהודו.

המדריך לטעויות מומלצות בהודו מציג לקורא בחן ובהומור את הודו על צבעיה, ריחותיה ומאכליה ועל ההזדמנויות והסכנות שהיא טומנת בחובה.

 

טל גטרייטמן היא יוצרת, תסריטאית ורעיונאית, בוגרת מכללת ספיר בחוג לקולנוע וטלוויזיה. כתבה וביימה את הסרט הקצר ROMANCY שעליו זכתה בפרס בין־לאומי בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל MWFI 2013 במומבאי.

טל כותבת בעיתונים ובאתרי אינטרנט, בעלת טור על אהבה ויחסים. הספר מבוסס על סיפורה האישי בזמן עבודתה בהודו ככתבת לענייני טיולים.

מקט: 4-1272-42
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בזמן התקף חרדה והמתנה לילית ארוכה במחלקת מיון בבית חולים, פוגשת נגה את עמוס קליין, עיתונאי ציני ומנחה פאנלים בטלוויזיה. […]

טעות מומלצת – להקשיב לזרים ברחוב

 

תל אביב

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. הלב שלי תכנן לקפוץ מגג הבניין.

זה קרה אחרי עוד לילה ללא שינה. המחשבות שצפו ממעמקי השכחה וההכחשה לא נתנו לי לישון. הלב הפועם בגוף הגדול שלצדי לא חש בחוסר הנוחות שלי, לא היה מודע לכך שהלב שלי מתכנן את הבריחה הגדולה החוצה – אולי אני צריכה לקום וללכת יחד איתו?

הבטתי בדורי הישן, מהופנטת מתזוזת גופו הנע באטיות מעלה ומטה. נשקתי חזק לגבו, אולי יתעורר ונוכל לדבר על הכול.

השעה 5:30 בבוקר וחוסר השקט שהרגשתי מתעצם. ייתכן שכשיקום בעוד כמה שעות הוא לא ישים לב שאיני לצדו, וגם אם כן – הוא יגחך. סתם דרמטית, יספר לחבר בעבודה.

לא הייתי מסוגלת לספר לו שכבר כמה ימים אני חוששת לחיי. הוא לא יבין, יחשוב שאני ממציאה הכול. ובכל זאת, לא הצלחתי להימנע מהמחשבה הזאת. אולי אום פרקש מחפש אותי? אולי גם כאן בארץ יש לו ילדים קטנים שעוקבים אחריי והוא יודע איפה אני גרה? כשניסיתי לספר לו קצת ממה שעבר עליי שם, הוא ביטל את דבריי ואמר שהכול שטויות ושאף אחד לא יכול לדעת איפה אני ובכלל, את מי אני מעניינת. לאנשים יש את החיים שלהם ואני הייתי בסך הכול מישהי ‘על הדרך’.

מועקה ארורה, הסתלקי! תני לישון. הלוואי שהלב שלי היה מברזל, חסר רגשות וחופשי ממועקות, אבל זה לא המצב. המשכתי להביט בגבר שישן לצדי, והמחנק בגרוני התגבר. אילו רק היה יכול להגן עליי באמת ולעודד אותי במקום לחשוב שאני פרנואידית, מה הוא מבין בכלל?

הורדתי את חולצת סוף המסלול הישנה שלו מהצבא שגדולה עליי בכמה מידות, ותהיתי אם לגנוב אותה כדי שתמיד אישן איתה בלילות גם כשכבר לא אישן לצדו, כי הרגשתי את מילות הפרידה שיוצאות לו מהפה. לא ידעתי מתי זה יקרה ואיך – אבל ידעתי שהן כבר שם, ממתינות לרגע הנכון. בסוף הבנתי שזה רעיון מטופש, חולצות לא ינחמו אותי כשארגיש בודדה. לבשתי את בגדיי מאתמול – ג’ינס וגופייה סגולה.

בסלון הקטן, על שולחן הזכוכית, היו מונחות עדיין כוסות היין מאתמול, שאריות הג’וינט שלא הצליח לסיים לבד ושאריות עוגת שוקולד שהתעקשתי לא לאכול; הוא שכנע אותי לקחת ביס ואז נתן לי נשיקה בפה מלא שוקולד. ליקקתי את אצבעותיי שליטפו את הקרם, אולי אצליח לשנות את הטעם המר שיש לי בפה.

תקתוק שעון המטבח נשמע היטב, קוצב לי את הזמן שנותר לשוטט בדירתו הקטנה לפני שיתעורר.

זה היה יכול להיות בוקר מושלם להישאר לצדו. לא היה לי חשק לכלום, כוחות צה”ל לחמו בעזה ומדי פעם נשמעו אזעקות שהריצו את תושבי גוש דן למקלטים. אבל המועקה שהרגשתי זעקה חזק יותר.

צחצחתי שיניים בתנועות אטיות כדי שלא יתעורר מהרעש. כשסיימתי, הנחתי את מברשת השיניים שלי קרובה למברשת שלו, שייגעו זו בזו. שתי המברשות נעצרו בפוזת נשיקה צרפתית.

הדמעות החלו לזלוג, רק שלא יתעורר ויראה אותי בוכה. התקרבתי אליו ונישקתי בעדינות את שפתיו. הוא לא זז, רק נשם עמוק יותר. “תסלח לי על הכול”, לחשתי בתקווה שמילותיי ייכנסו ללבו ומילות הפרידה יתחלפו במילים כמו: אני סולח, אני אשתנה, סליחה שהייתי כל כך… חשבתי שנתאהב מחדש. הייתי זקוקה לזה, לחזור למסגרת, למוכר, לאדם האחרון שהייתי איתו. קיוויתי שהוא יאהב את הנגה החדשה שנהייתי, שהוא יהיה יותר חם, מבין ואפילו בזבזן. אבל הפער שנוצר בשנה האחרונה היה כנראה גדול. דורי היה קר אליי, התעלל בי. הוא היה לא מובן, לא החלטי – פעם אהב אותי ופעם כעס על הכול ונעלם. התנהלנו בזיג זג, לא מצליחים ללכת על אותו קו ישר. אז מה אם בגדתי? הרווחתי את הזכות לעשות את זה.

לקחתי את התיק ובדקתי שלא שכחתי כלום – ארנק, טלפון נייד, מטען, תכשיטים שהורדתי מהגוף, הכול כאן. לא היה טעם להשאיר כלום כי הכול נהרס בינינו ולא ידעתי מתי אשוב לכאן. “הלוואי שהיית סולח לי”, אמרתי בקול בתקווה שהפעם הוא יתעורר, ויצאתי.

כבר בירידה במדרגות, אחרי קומה אחת בלבד, גוש הדמעות טיפס במעלה גרוני והפעם פרץ מעיניי בעוצמה. העיר עמדה להתעורר לבוקר חדש – בוקר טוב תל אביב! רוח קלילה נשבה, הקבצנים עדיין ישנו על הספסלים, התנועה ברחובות התעוררה לאטה, ולבי התנדנד בין שמים לארץ, על גג הבניין הגבוה.

צעדתי לכיוון דירתי אבל פחדתי לחזור לשם ולהיות לבד בזמן מלחמה ולכן החלטתי לעצור לקפה. שני דברים בטוחים בעיר הזו, חשבתי לעצמי – בתי קפה והיסוסים.

בתי הקפה והיסוסים, כתבתי את המשפט הזה על מפית, הוא נשמע כמו התחלה של סיפור קצר. הכנסתי את המפית לכיסי המלא במפיות, קבלות וכרטיסי אוטובוס.

פעם כתבתי התחלות של סיפורים על כף היד, לפעמים בפנקס הדיגיטלי שבטלפון הנייד אבל יותר מכל אהבתי לכתוב על מפיות נייר. על כל אחת מהמפיות הייתה התחלה של סיפור שמעולם לא סיימתי לכתוב. מאז ששבתי מהודו לא הצלחתי לכתוב.

הזמנתי קפוצ’ינו קטן עם חלב סויה. התיישבתי בחוץ. העיתונים הודיעו על לילה קשה ואבדות לכוחותינו ואני הייתי עסוקה במלחמת ההתשה הפרטית והכואבת שלי. “מקווה שזה יעבור מהר כמו הסיבוב הקודם”, אמרה לי המלצרית. “יעבור…” אמרתי ולגמתי מהקפה החם בעודי חושבת על הסיבוב הקודם שלי ושל דורי, ממש לפני שנה. גם אז זה נגמר בתחושה שזה לא נגמר. הפעם, כך קיוויתי, מישהו יהיה חייב להכריע – או שנהיה זוג או שניפרד לתמיד.

מיואשת, לגמתי מהקפה. העיקר שיש לי חשק לקפה טוב, חשבתי, החיים קצרים מדי בשביל קפה רע. עייפות השתלטה על גופי, שולחת אותי, למרות התנגדותי, הביתה.

גררתי את עצמי במדרגות אחד הבניינים המשופצים ברחוב בן יהודה. נכנסתי לדירה המטופחת ששידרה לי זרות. בימים אלה, לא הייתה לי תחושת בית בשום מקום.

הדלקתי טלוויזיה. האנשים בחדשות היו ערניים ונמרצים, מתרגשים מהמתח בארץ. גופי נפל על הספה בסלון ועיניי לא המתינו רגע, וכבר נעצמו. רגע לפני ששקעתי בשינה, נזכרתי מתי בפעם הראשונה הרגשתי בדיוק מה שאני מרגישה בתקופה זו. עם אותו זיכרון ילדות נרדמתי על הספה, ודווקא בשינה חלמתי על המציאות. שבתי להיות ילדה קטנה המתבוננת מהצד בשאר בנות כיתתה המשחקות בכדור. אולי אגש ואבקש להצטרף? הבנות חדלו ממשחקן כשהתקרבתי לרחבת הדשא הגדולה בקיבוץ.

“סיימנו לשחק”, אמרה לי אחת מהן כשכולן עומדות מאחוריה. הכדור התגלגל על הדשא, מסמן לי שהמשחק עדיין ממשיך. “אנחנו בדיוק הולכות הביתה”.

“טוב”, עניתי והמשכתי לעמוד במקום.

“אז למה את לא הולכת?” שאלה בציפייה.

“כי נעים לי ברוח”.

הבנות התרחקו ואני חזרתי הביתה בזמן שהן המשיכו במשחקן.

“תפסו את הכדור”, שמעתי את קולן הצווחני שצרם באוזניי והעיר אותי. אך הייתה זו למעשה הסירנה העולה ויורדת. “אלוהים”, צעקתי. קמתי במהירות ויצאתי מהדירה לחדר המדרגות. אף אחד מהשכנים לא יצא מהדלת.

רעדתי כולי, רק שתיפסק האזעקה. לבי דפק במהירות, לא היה לי אוויר. זהו, הסירנה פסקה והמתח החל.

לא ידעתי מה אעשה במשך הדקה שבה הגורל התלבט לגביי – אם זה הזמן שלי ללכת מהעולם ושייפול עליי טיל. או אולי אני מאלה שמאמינים באמונה שלמה שלי זה לא יקרה? אבל לכל כך הרבה אנשים זה קרה; אי אפשר להיות בטוח.

עד לפני שנה סיכנתי את חיי בקפיצות בין גגות בתים ישנים, דילגתי בין אנשים כשעל גבי תיק מסע גדול וכבד, חציתי את הודו ברכבת ובעיקר דילגתי מחוויה לחוויה כשאני חוצה נהרות רגשיים, נושאת עמי דברים אסורים, מתאהבת ושונאת, משליכה פרחים ונרות למים ומתפללת תפילות עמוקות.

רעש של נפילת טיל נשמע. מאחת הדירות מישהי צרחה. ההדף הרעיד את הבניין.

חיל האוויר ממשיך בתקיפה בעזה… האם לא למדו את הלקח? שאל קריין חדשות בטלוויזיה את חברי הפאנל. לעזאזל, מה השעה? בדקתי אם היו לי שיחות בזמן שהשלמתי שעות שינה. השעה הייתה 16:37, על הצג ראיתי שש שיחות שלא נענו; אף שיחה מדורי, רק מאימא שלי ומכמה חברים.

השלכתי את הטלפון הנייד על הספה ונכנסתי למחשב. הדואר האלקטרוני היה ריק, הפייסבוק היה עמוס סטטוסים עם קללות חמות לאויב ואני הרגשתי שאין לי מה לכתוב. המילים לא הצליחו לצאת דרך אצבעותיי הנואשות. לא הצלחתי לכתוב כלום, הרגשתי חסומה.

הטלפון הנייד צלצל והלב שלי התחיל לדפוק בקצב מהיר, אבל זו הייתה אמי שצווחה עליי מדוע איני זמינה ולמה אני לא איתה בקיבוץ בזמן מלחמה.

הבנתי שאנשים דואגים לי, אוהבים אותי – הם התקשרו וסימסו, וכל צלצול קיבל משמעות רוחנית קדושה רק מהמחשבה שאולי זה הוא שדואג לי ושואל לשלומי.

המחשבות הרעות צפו והמציאות האפורה טפחה על פניי. המועקה מהבוקר שבה והתיישבה לי בבית החזה, מכבידה עליי. הרגשתי שאני משתגעת. הסתכלתי תכופות על הנייד – האם הוא שכח להתריע שדורי מחפש אותי? ההסתכלות הפכה לאובססיבית. לא הייתי מסוגלת להיפרד מהמכשיר ורק בהיתי בו.

ממתי כל עולמי נמצא במכשיר חסר משמעות שאלוהים יודע איפה יצרו אותו, חשבתי בתסכול. הבטתי בו כמו שמביטים באחד מפסלי האלים בהודו, עיניי נשואות אליו בתקווה כמו המתפללים לפסלו של אל.

הלכתי למקלחת לשטוף פנים. התבגרתי מהר מאוד בשנה האחרונה, ראיתי  את זה על הפנים שלי. עוד לא מלאו לי שלושים אבל הרגשתי שתכף אני בת מאה. מתי צצו הקמטים האלה במצח? האם עד כדי כך התבגרתי? בעודי תוהה מתי הספקתי להזדקן נשמע צלצול מהסלון.

על הצג: אפרים קשטן עורך. ידעתי שדחוף לו לדבר איתי על המשך עבודתי בעיתון אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר… לא מסוגלת לשוב ולעבוד, לכתוב עוד כתבות. הכול התגמד אחרי שנה שלמה שבה לא הפסקתי לכתוב על פארק השעשועים הכי גדול בעולם – הודו.

גוש חסם את גרוני, כפות ידיי התמלאו זיעה. חשתי שהמוות קרוב אליי, אולי ממתין לי ליד הדלת ומפתה אותי לחכות לו בחוץ כדי שטיל יסיים את חיי, או אולי יהיה זה אום פרקש שידאג שמישהו יפרוץ לדירתי וירצח אותי בשנתי?

“למה אתה לא מתקשר?” צעקתי, אולי דורי ישמע ויבוא אליי.

זרקתי כוס קפה ריקה והיא התנפצה לרסיסים. הבכי געש בתוכי והרגשתי לבד בעולם. לא חשבתי פעמיים והטחתי גם את הטלפון הנייד בקיר. תחושת שיגעון שהייתה אולי רק התקף חרדה צחקה לי באוזניים. הטלפון הנייד בכוחותיו האחרונים ובמסכו הסדוק המשיך להבהב והודיע על שיחה נכנסת:

רונית ועד בניין – לא לענות!

לפעמים התחשק לי לחזור לימים שבהם הייתי בחורה מופנמת, בלי הרפתקאות, תלויה בדורי ובחלום שלו לחזור לקיבוץ – שכל חיי ינועו סביב הבית, דורי והעבודה בלבד.

אני שונאת אותך דורי! אתה לא יודע מה עובר עליי! הרגשתי איך אני משתגעת וההיגיון שלי מאבד שליטה.

השלכתי את הטלפון הנייד מהקומה הרביעית.

הנפילה התרחשה בהילוך אטי, אף אדם לא הלך ברחוב והטלפון הנייד התנפץ לרסיסים. וכך, בהתקף טירוף, רצחתי את היקר לי מכול, את אלוהים; למי אתפלל עכשיו?!

רצתי למטה. לקחתי את החלקים המפורקים של המכשיר, אולי עוד אפשר להציל אותו. עצרתי מונית.

“אין לי אוויר”, אמרתי לנהג

“את רוצה לנסוע לבית חולים?” שאל באדישות.

רציתי שניסע למעבדה אבל הנהג לא היסס ונסע לבית חולים. “את לא נושמת, מדברת מוזר. את חייבת לקבל טיפול”.

הרגשתי שהנסיעה היא כמו סיבוב בשמים סוערים בתוך כדור פורח.

“טירוף פה, אה?” שאל הנהג.

“טירוף…” עניתי חלושות.

“שטויות, העיקר שהקדוש ברוך הוא ישמור עלייך”. הוא עצר בפתח בית החולים.

שילמתי, זינקתי מרכבו ורצתי לקבלה.

“אין לי אוויר”, סיפרתי למזכירה.

“רותי, עוד נפגעת חרדה מהאזעקות”, היא פנתה לאחת האחיות.

“לא… זה לא מהאזעקות”.

“זה בסדר חמודה, זה באמת מלחיץ כל האזעקות האלה”.

“זה בגלל ש…” נשמתי בכבדות. לא יכולתי לספר את האמת, שזה בגלל שהיום מוקדם בבוקר ראיתי את הלב שלי מתנדנד מגג בניין; שזה בגלל שאני ודורי מנסים להציל את מערכת היחסים בינינו או בגלל שהפכתי לפרנואידית כי יש כמה אנשים שמחפשים לנקום בי.

“כן, האזעקות”, אמרתי תוך כדי התנשפות. “כואב לי הראש ממש”.

“שבי, חמודה, יש פה עומס, נקרא לך”.

“אבל אני…”

“קחי מים ותמתיני בתור בבקשה”, שלחה אותי המזכירה לדרכי, “לא מעט אנשים חטפו התקפי חרדה מהמצב. זה בסדר, את נורמלית”. אף על פי שידעתי שאני לא, התיישבתי על כיסא פלסטיק, בידי כוס מים מפלסטיק ואני לבושה בבגדים מאמש. נשמתי נשימה עמוקה.

עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני במקום אחר – בגואה, במזג אוויר חם ודביק שהתאים למזג האוויר שבחוץ. שלחתי מאמר חשוב במייל והתפנה לי יום שלם שבו תכננתי לרבוץ על החוף. בדמיוני השקיעה הייתה בעיצומה ואני הייתי שלווה. נשמתי עמוק ושחזרתי את הרגע. צלילי סיטאר נעימים ליטפו את אוזניי, עיניי היו עדיין עצומות, מנסות לגרום לי לראות רגעים יפים יותר.

“אני יכול לשבת פה?” מישהו העיר אותי מהחלום בהקיץ והצביע על התיק שלי שהיה מונח על הכיסא לידי.

“כן, סליחה”, אמרתי והזזתי את התיק. מולי עמד בחור גבוה עם שיער ארוך, לבוש בחולצת טריקו שחורה וג’ינס, לרגליו נעל כפכפים. הוא התיישב לידי, הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו.

“את יודעת שאת לא באמת בהתקף חרדה?”

“סליחה?” הוא הפתיע אותי.

“שמעתי אותך קודם, כשאמרת שאין לך אוויר והתחלת להקצין את הנשימות הכבדות שלך, אז זה לא נקרא להיות בהתקף חרדה”.

“אתה לא יודע מה עובר עליי”.

“אולי היה לך משהו קרוב, אבל זו… זו לא חרדה”.

לרגע עיוות את פרצופו בכאב והביט לעבר ידו, “נקע ביד”. הוא הזיז מעט את ידו השמאלית. “עכשיו קרה לי, אולי יש שבר, לא כואב לי כמו ששבר אמור לכאוב אבל אף פעם לא שברתי את היד לפני, אז אני לא יודע”.

אנשים רבים חלפו על פנינו.

“אם היית בחרדה לא היית מסוגלת בכלל להגיע לכאן לבד או לתקשר איתי”, המשיך להסביר, “את כנראה לא יודעת מה זו חרדה באמת”.

“אז איך אתה יכול להסביר את זה שזרקתי את הטלפון הנייד שלי מהקומה הרביעית?”

הוא הביט בי המום במשך כמה שניות. “אי שפיות זמנית. אני עמוס, נעים מאוד”, אמר והושיט לי את ידו הימנית.

“נגה”.

פניו נראו לי מוכרות. הקוקו הארוך, הלבוש הזרוק, הנונשלנטיות שהקרין.

“מאיפה אני מכירה אותך?”

“בטח לא קיבלתי אותך פעם לעבודה”, פרצה ממנו יהירות.

“מדי פעם אני מנחה פאנלים או מתארח בפאנלים בטלוויזיה”.

“עמוס קליין, כמובן!” קראתי.

“ששש… מישהו ניסה לשבור לי את הגוף היום, אני לא צריך עוד אנשים שירביצו לי”.

“אתה באמת מעצבן קצת”, אמרתי והוא צחק.

“את רואה שאת לא בחרדה עכשיו?” המשיך לעצבן, “את בסדר גמור, לכי הביתה. בשביל מה לך להמתין כאן לשום דבר?”

פחדתי לחזור לדירתי ולא רציתי לישון לבד בלילה כזה. העדפתי לשוב לשם עם אור ראשון – אזעקות, טילים או רוצחים שכירים לא מפחידים ביום כפי שהם מפחידים בלילה.

המחשבה הגבירה את קצב פעימות הלב שלי.

“אני באמת לא מרגישה טוב. החרדה שיש לי באה בגלים”, התנשפתי.

“טוב, נחכה”, אמר ושלף את המכשיר הנייד שלו כדי לבדוק הודעות.

“אני מקווה שאת לא מתכננת לשבור לי אותו”.

“את היד שלך, אם כבר”, השבתי.

“מה את עושה בחיים?”

“בערך מה שאתה עושה”.

“מתארחת בפאנלים בטלוויזיה? לא זוכר שראיתי אותך בטלוויזיה”.

“כותבת בעיתון הבוקר של…”

“באמת? מעניין”, קטע אותי.

עמוס קליין היה כתב ידוע לשמצה, מרגיז כרוני ומעליב סדרתי. לא היה טור שבו לא שחט פרות קדושות ואכל אותן לעיני טבעונים. הוא היה האיש שאוהבים לשנוא.

“נו, מה כתבת לאחרונה?” שאל.

“אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?”

“כן, למה לא? אני מחפש עכשיו כתבות חדשות לתכנית מגזין שאני הולך לערוך באחד הערוצים. זה עוד סודי אז לא אספר לך הכול”.

“טיולים להודו תופס?”

“תופס ובגדול. את יכולה לתת עצות למי שרוצה לטוס להודו?”

“כמובן, כתבתי על הודו מהודו במשך שנה”, חייכתי.

“איזה חיוך! עכשיו אני בטוח שאת לא בחרדה”.

“אם לא תקטול אותי אנסה לשמור על מצב נפשי יציב”.

“אף פעם לא טסתי למזרח”, הוא זז בחוסר נוחות. “למי בכלל יש זמן לטייל, או כסף”.

“תתפלא, המון ישראלים רוצים לברוח מכאן”.

“רותי, נפגעת חרדה במצב קשה”, קראה האחות והפנתה בחורה שלא הצליחה לנשום לעבר חדר האחיות. אני בטוחה שלא יתייחסו אליי בשעה הקרובה.

השעה הייתה 21:30, בטלוויזיה הופסקה תכנית ריאליטי בגלל דיווחים מהשטח.

“את לא נראית לי טיפוס של הודו ושאנטי”, ציין כשהוא מביט בחטף לעבר המחשוף שלי שחשף חזיית תחרה כחולה.

“לא”, עניתי ושלפתי מתיקי שָל משי שקניתי בהודו.

“אז איך הגעת לכתוב מדריך על הודו?”

“אני מספיק מוכשרת לזה”, עניתי בגאווה.

“אוקי, ולי הייתה תכנית אירוח בתחילת שנות התשעים בערוץ הספורט, אבל את היית תינוקת”. הוא היה חייב להוכיח משהו.

“איך קרה שמישהי לא מוכרת בכלל מקבלת הצעה כזאת, לעבוד ולכתוב מהודו?”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המדריך לטעויות מומלצות בהודו”