החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

טרטיף

מאת:
מצרפתית: אלי ביז׳אווי | הוצאה: | 2016-04 | 125 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

פרנל: אלה-אלה, פליפוט, שמעתי כבר מספיק!
אלמיר: את הקצב שלך אי אפשר להדביק…
פרנל: עזבי אותך, עזבי, חבל אל תטרחי – / זה נימוסים מיותרים בלאו הכי.
אלמיר: זה מעט הכבוד הנדרש, חמותי, / אבל מה את כל-כך ממהרת? שבי, שתי.
פרנל: כל מה שפה קורה פשוט בלתי נסבל / זו לא התנהלות של בית – זה סקנדל! / אני יוצאת מפה, מאוד לא מרוצה; / דיברתי – זה נכנס לאוזן – ויצא! / פה אין כבוד לכלום, אח, איזו משפחה, / זה בית משוגעים – רק בלי שום השגחה!

 

מחזהו החריף והביקורתי של מולייר על נוכלות במסווה של קנאות דתית הסעיר את אנשי הכנסייה בזמנו ומקומם זה 400 שנה ממסדים דתיים שונים ברחבי העולם. בשנינות וירטואוזית מגולל מולייר את סיפורה של משפחה-טובה, ששלוותה ואחדותה מופרות עם הופעתו של מאמין מדומה – טרטיף. הלה כובש את לב אבי המשפחה ומסמא את עיניו עד כדי סיכון כל היקר לו.

 

מולייר

 

מולייר (1622-1673), כינויו הספרותי של המחזאי והשחקן הצרפתי ז׳אן בטיסט פוקלן. בנו של רפד-המלך שגדל להיות גדול מחזאי צרפת וקלאסיקן בינלאומי. בגיל 20 היה שותף לייסודה של להקת תיאטרון נודדת ולימים עמד בלב חיי התרבות של צרפת כמחזאי, מנהל להקה, במאי ושחקן בלהקתו שהפכה ללהקה המלכותית. בסגנון קומי-גרוטסקי שהושפע מהקומדיה דל׳ארטה יצר מולייר סאטירות חברתיות חריפות במגוון נושאים: נישואין, חינוך, דת, שחיתות, מעמד האישה ויחסים בתוך המשפחה. בין מחזותיו הידועים: ״בית ספר לנשים״, ״דון ז׳ואן״, ״המיזנטרופ״, ״הקמצן״. ב-1673, בעודו משחק במחזהו האחרון ״החולה המדומה״ הוא מתמוטט ונפטר באותו לילה.

 

על המתרגם

אלי ביז׳אווי, מתרגם מצרפתית ומאנגלית, במאי וכותב. יליד 1978, בוגר לימודי בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים. מתרגם עבור תיאטראות ישראל השונים מגוון רחב של יצירות: קלאסיקה, מחזאות מודרנית ומחזות-זמר. תרגם בין השאר את ״טרטיף״, ״בית ספר לנשים״, ״הקמצן״, ״בדלתיים סגורות״. חי ויוצר בתל אביב.

מקט: 4-1398-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


תמונה 1

מדאם פֶּרנֶל, פְלִיפּוֹט, אֶלְמיר, מָרִיאַן, דוֹרִין, דָמִיס, קְלֵאַנְט.

פֶּרנֶל:

(בדרכה החוצה.)

אָלֶה־אָלֶה,*1 פְלִיפּוֹט, שמעתי כבר מספיק!

אֶלְמיר:

(ממהרת אחריה.)

אֶת הקצב שלךְ אי אפשר להדביק…

פֶּרנֶל:

עִזבי אותךְ, עִזבי, חבל אל תטרחי —

זה נימוסים מיותרים בלאו הכי.

אֶלְמיר:

זה מעט הכבוד הנדרש, חמותי,

אבל מה את כל־כך ממהרת? שבי, שתי.

פֶּרנֶל:

כל מה שפּה קורה פשוט בלתי נסבל

זו לא התנהלות של בית — זה סקנדל!

אני יוצאת מִפּה, מאוד לא מרוּצה;

דיברתי — זה נכנס לאוזן — ויצא!

פה אין כבוד לכלום, אַח, איזו משפחה,

זה בית משוגעים — רק בלי שום השגחה!

דוֹרִין:

אם…

פֶּרנֶל:

— את, כָּאחראית על ניקיון וָסדר,

מרשה לעצמך קצת מֵעל וּמֵעבר.

אז יש לךְ מה לומר! אך מישהו ביקש?

דָמִיס:

אבל…

פֶּרנֶל:

— אתה, חמוד, פשוט מאוד טיפש;

אֶת זה אני, כְּסבתא, אומרת מִתמיד

אמרתי גם לְאבא שאין לךָ עתיד.

מָרִיאַן:

לי נדמה…

פֶּרנֶל:

— אלוהים, עוד אחת, אחותךָ!

זאת בדרך כלל לא שותפה לשיחה,

אבל תמיד שָקֵט לפני הסערה;

רק אלוהים יודע מה היא מסתירה

אֶלְמיר:

באמת —

פֶּרנֶל:

— כלתי, כְּמוֹדל לְחיקוי,

מִתקשָה בךְ למצוא פְּרָט שאין בו ליקוי!

מִמךְ הם ילמדו, מִמךְ? תגידי מה?

אִמם המנוחה ידעה לתת דוגמה!

הפזרנות שלך אותי תמיד הרגיזה

קונה וּמתלבשת כמו איזו מרקיזה;

הָרוֹצָה לשאת חן רק בעיני בעלהּ

לא זקוקה לְאֶלף שׂמלה ושׂמלה.

קְלֵאַנְט:

גבירתי, רגע אחד —

פֶּרנֶל:

או! אחיהָ היקר.

אתה איש רציני.

קְלֵאַנְט:

תודה.

פֶּרנֶל:

על לא דבר.

אבל אני, בִּמקום הבן שלי הטוב,

הייתי משליכה אותךָ מזמן לָרחוב.

אֶת תפיסת העולם המורכבת שלךָ

עדיף שתַחְלקו אַתה וְעצמךָ.

סליחה אם זה נשמע בוטה או לא יפה;

אצלי מה שֶבַּלב — עובר מיד לַפֶַּה!

דָמִיס:

טַרְטִיף שלךְ ודאי גאה. גאה מאוד.

פֶּרנֶל:

זה איש שיש ללמוד ממנו עוד ועוד!

אַח! רק מִלשמוע אני מתרתחת

שֶדבּיל שכמותךָ ידבר עליו ככה?

דָמִיס:

שאשב ואשתוק ואתן לַשקרן

להיות, פה אצלנו בבית, רודן?

שייאסר עלינו ליהנות מִכּל דבר

שֶחוֹרֶה לו לַטַרְטִיף, שֶיַטיף לנו מוסר?

דוֹרִין:

אם נעשה וְנשמע וְנשתוק וּנציית

גם לומר “בוקר טוב“ ייחשב פה לחטא.

האיש עֵינוֹ בַּכּול, חדוּר בְּאיזו רוח —

פֶּרנֶל:

האיש עֵינוֹ פקוחה על מה שֶטְעוּן־פיקוח!

אֶל דרך הַיָשר משיב האיש הזה

וּבני עוד ילַמד אתכם —

דָמִיס:

שכחי מזה!

לא אבא ולא אַת, וגם לא הבורא

יכניסו בי טיפת כבוד לָאיש הזה.

אנל’א יכול לשאת אותו, זה כבר לא סוד.

בַּסוף זה ייגמר בינינו רע מאוד.

דוֹרִין:

טוב, איך אפשר שלא לצאת מדעתך

כּשֶפְּלוני משתלט על הבית שלךָ?

קבצן, שֶבְּבוֹאוֹ הלך בלי נעליים

שֶכּל בגדיו היו שווים אולי פרוטה או שתיים

משתנה עד כדי שֶקשה לזהות

וּפתאום היחפן מחַלק הוראות!

פֶּרנֶל:

וְטוב היה לַבַּית וּלְדייריו

לוּ התקדשו יותר בְּקודש מצווֹתיו!

דוֹרִין:

האיש הזה קדוש אי־שם בדמיונךְ

כולו נוטף צביעות, ולא ברור לי איך —

פֶּרנֶל:

הפה שלך!

דוֹרִין:

— וגם מִמְשָרתוֹ, סמרטוט

אנל’א קונה בלי שיציג לי שטר ערבות!

פֶּרנֶל:

איני יודעת להעיד על המשרת

אך האדון הוא גם דוגמה וגם מופת!

אינכם סובלים אותו, הוא לא מִשלכם —

כי הוא אֶת האמת אומר בפרצופכם!

אך כל חטא שלכם הופך לו ת’קְרָביים,

וּמעשיו — כולם — תמיד לְשֵם שמַים!

דוֹרִין:

כן? אז סַפּרי לי למה בַּזמן האחרון

כל עת שבא אורח, עולה לו הֶחָרוֹן?

בַּמֶה מפגש תמים פוגע בְּבוֹראנוּ?

ולמה זה שליחוֹ אוכל כך את ראשנו?

שמחת־חיים היא חטא חמור עד כדי כך

שכּך הוא מתרתח הטַרְטִיף שלך?

האיש הרבה פחות “קדוש“ מִשֶנדמה לך.

(תוך שהיא מחווה על אֶלְמיר.)

בינינו, זה בגלל מָדאם. (לאֶלְמיר.) הוא מקנא לךְ.

פֶּרנֶל:

איזה פה מטונף, אני תכף אַראה לו!

הוא אינו היחיד שעניין זה חורֶה לו;

כי כל ההמולה, שֶכּה יהיה לי טוב,

וכל הכרכרות שֶפּה חוסמות ת’רחוב;

וכל הזמן רק מארחים ונהנים

זה אי אפשר לסבול, התלוננו שכנים!

איני אומרת ש… ולא רוצה לחשוד;

אנשים מדברים וזה כבר רע מאוד!

קְלֵאַנְט:

אנשים מדברים, זו דרכו של עולם

אַת רוצה לסַבּן את הפה של כולם?

זה יהיה מצָעֵר להרחיק מביתנו,

בגלל כמה טיפשים, את מיטב חברינו.

זה נראֶה לך יָשׂים? כי לי, לא בִּמיוחד;

לסתום להם ת’פה אחד, אחד, אחד…

פֶּרנֶל:

ואומרים…

דוֹרִין:

מי אומר?

פֶּרנֶל:

ואמרו…

דוֹרִין:

מי אמר?

פֶּרנֶל:

“מי אומר? מי אמר?“ — מקורות יודעי דבר.

דוֹרִין:

איך דווקא מי שֶיש לו מַה להתבייש

מיד רץ לטנף על הזולת. (לפֶּרנֶל) — מה יש?

“שְפוֹך חמתךָ ותסכולךָ על הזוּלת —

לַכלֵך אותו טוב־טוב ותתנקה מעט…“

פֶּרנֶל:

מה זה? מה כל פטפוט־הסרק הזה עכשיו?

ז’וֹרז’ינָה מנהלת חיים ללא רבב.

הבנתי שגם היא, ולא אגיד מִמי,

סובלת מֵהַנֶהֵנתָניזְם המקומי;

אישה צנועה, שותקת, שומרת בתוכה,

אך אורח החיים פה מאוד לא לרוחה.

דוֹרִין:

אין לי מה להגיד, היא דוגמה נהדרת.

זאת אישה שֶחַיה בִּבדידות מַזהרת.

זה בא לה עם הגיל, אֶת זה צריך לומר,

היא הרי חגגה לא־מעט בְּעבר.

כל עוד היה עם מי, עם מה — אבל בינתיים,

צנח לו החזה, נפלו העפעפיים;

בְּדרך־הישר פשוט יותר לִבחור

עכשיו כשהגברים כבר לא עומדים בַּתור;

לוותר על עולם שכבר ויתר עלייךְ,

וְלַעטוֹת כיסוי כדי להסתיר קמטייך —

קדוֹשה? עוד קְדֵשה שהגיבה בַּזמן

לִבריחה בהוּלה של מְחַזרים וְסידן.

נבהלה, התעשתה וּמצאה לה מִפלט

בְּחֵיקה המוגן והחם של הדת.

אגב, אֵלֶה הופכות אדוקות מִכּולן,

מקנאות עד אימה לְחטאי־זולתן.

אך לא קִנאה דתית, קִנאה־קִנאה, כן, כן;

בְּמי שנהנֶה מִמה שלךְ כבר אין.

פֶּרנֶל:

(לאֶלְמיר.)

אֵלֶה בטח דברים שנחמד לךְ לשמוע.

וְכולם מקשיבים וּבולעים בלי לשֹבּוע.

(על דוֹרִין.)

עומדת וּמפטפטת בלי הכרה

גם לי יש זכות לומר פה משהו — מה קרה?

להכניס את האיש הזה לְבֵיתו

זה המעשה החכם שעשה בני מֵעודו.

מִשָמַים נשלח להשיב את כולכם,

אֶל חיקו של האל, לתקן דַרכְּכֶם.

וּכְכל שֶיִרבה וְיפרוץ וְיטיף —

כך יִיטב לְכולכם — הִישמעו לטַרְטִיף!

השיחות הַבְּטלוֹת, מפגשי הָרֵעים

עוד יביאו עליכם ימים נוראים!

פה לא שומעים דברי חוכמה ולא תפילה,

רק קול ששון וקול שמחה והילולה.

פִּרצה קוראת לַגנב, והוללוּת

זועקת לחובבי־הרכילות.

היו פה שכנים שהוּכּוּ תדהמה

מדְבָרים ששמעו מ“אחד ששמע“.

רכילות לא צריכה הזמנה כדי לחגוג

וּכמו שאמר לי מומחה, תֵיאוֹלוֹג,

כבר לא ברור מי גר פה, ממש מִגדל בבל

עולים־יורדים, קשה שלא להתבלבל.

מה שמזכיר פתגם... (לקְלֵאַנְט.)

מה יש לךָ לצחוק?

לךְ צְחק עם כל המופרָע… די, עדיף לשתוק.

שלום. איזה מקום, שֶכּה יהיה לי טוב

אַל תְצַפּי לי, לא אדרוך פה בקרוב!

(סוטרת לפְליפּוֹט.)

מה את בוהה שם, מה? מספיק לַחְלום, עֶגלה!

באלוהים, עוד תחטפי מנה כפולה!

לזוז, סחבה, לזוז —


1* Allez Allez (צרפתית): קדימה, קדימה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “טרטיף”