תעלומת התנין השביעי

‘עִידוֹ, לֵךְ לֶאֱסֹף אֶת עֲלֵי הַתּוּת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַל הַשֻּׁלְחָן,’ קָרְאָה אִמָּא שֶׁל עִידוֹ. ‘תָּמִיד אֲנִי צְרִיכָה לֶאֱסֹף אַחֲרֶיךָ.’ הִיא הִתְרַחֲקָה מֵהַשֻּׁלְחָן וְהִמְשִׁיכָה לְמַלְמֵל לְעַצְמָהּ.

‘עִידוֹ! עוֹד פַּעַם פִּזַּרְתָּ עָלִים שֶׁל תּוּת בַּבַּיִת?’ גִּחֲכָה דָּנִיאֵלָה.

‘אוּף… אֲנִי אוֹסֵף, אֲנִי אוֹסֵף,’ אָמַר עִידוֹ. הוּא נִּגַּשׁ בִּזְרִיזוּת לֶאֱסֹף אֶת עֲלֵי הַתּוּת וְהִנִּיחַ אוֹתָם לְיַד הַצִּנְצֶנֶת שֶׁבְּחַדְרוֹ.

תַּכִּירוּ, זֶה עִידוֹ – בֶּן עֶשֶׂר, תַּלְמִיד כִּתָּה ד’. הוּא גָּר עִם אִמָּא שֶׁלּוֹ מֵירַב וְעִם אֲחוֹתוֹ דָּנִיאֵלָה בַּת הֶחָמֵשׁ וָחֵצִי בְּמוֹשָׁב בָּעֲרָבָה, בֵּין יַם הַמֶּלַח לְאֵילַת. הוֹרָיו שֶׁל עִידוֹ לֹא גָּרִים יַחַד, וּפַעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ עִידוֹ וְדָנִיאֵלָה נִפְגָּשִׁים עִם אַבָּא שֶׁלָּהֶם, שֶׁגַּם הוּא גָּר בָּעֲרָבָה.

עִידוֹ אוֹהֵב מְאוֹד לְשַׂחֵק כַּדּוּרְסַל וְכַדּוּרֶגֶל וּמִשְׁתַּתֵּף בְּחוּג ג’וּדוֹ, אֲבָל גַּם חַיּוֹת הוּא אוֹהֵב מְאוֹד. אִם תִּכָּנְסוּ לַחֶדֶר שֶׁלּוֹ, תּוּכְלוּ לְנַחֵשׁ זֹאת בְּעַצְמְכֶם: עַל הַמַּדָּף נִצָּב טֵרַ‏רְיוּם (אַקְוַרְיוּם שֶׁאֶפְשָׁר לְגַדֵּל בּוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים יַבַּשְׁתִּיִּים) גָּדוֹל עִם נְמָלִים. לְיָדוֹ עוֹמֶדֶת צִנְצֶנֶת עֲגֻלָּה וּבְתוֹכָהּ מְטַיְּלוֹת תּוֹלְעֵי מֶשִׁי שֶׁמְּכַרְסְמוֹת עָלִים מֵעֵץ הַתּוּת. עַל הַמַּדָּף הַשֵּׁנִי בַּחֶדֶר מֻנָּחִים כָּל מִינֵי סְפָרִים עַל חַיּוֹת עִם הֲמוֹן תְּמוּנוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים בַּטֶּבַע, וּלְצִדָּם שְׁתֵּי מֶדַלְיוֹת מֻזְהָבוֹת מִטּוּרְנִיר כַּדּוּרֶגֶל שֶׁעִידוֹ הִשְׁתַּתֵּף בּוֹ.

מִיָּד תַּכִּירוּ גַּם אֶת דּוֹד גָּדִי. גָּדִי הוּא דּוֹד שֶׁל עִידוֹ וְדָנִיאֵלָה, וְהוּא חוֹקֵר חַיּוֹת. כֵּן, זוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ – לַחְקֹר חַיּוֹת.

גָּדִי מְבַקֵּר בַּבַּיִת שֶׁל עִידוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, וְלִפְעָמִים גַּם שׁוֹמֵר עָלָיו וְעַל דָּנִיאֵלָה כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלָּהֶם לֹא בַּבַּיִת. הוּא דּוֹד מַדְלִיק וְכֵּיפִי, מַמָּשׁ כְּמוֹ חָבֵר. גָּדִי יוֹדֵעַ לְהָכִין פַּנְקֵיקִים מְעֻלִּים עִם שׁוֹקוֹלָד וְיֵשׁ לוֹ כּוֹחַ לְהָנִיף אֶת דָּנִיאֵלָה בָּאֲוִיר. תָּמִיד יֵשׁ לוֹ כָּל מִינֵי סִפּוּרִים מְרַתְּקִים עַל תּוֹפְעוֹת טֶבַע וְעַל חַיּוֹת שֶׁהוּא חוֹקֵר, אֲפִלּוּ טוֹרְפוֹת.

עִידוֹ אוֹהֵב אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁל גָּדִי, מַקְשִׁיב לָהֶם בְּעֵינַיִם פְּעוּרוֹת וּמְחַכֶּה לְבִקּוּרָיו בְּקֹצֶר רוּחַ. לִפְעָמִים הוּא מַמָּשׁ רוֹצֶה שֶׁאִמָּא שֶׁלָּהֶם תֵּצֵא מֵהַבַּיִת וְתַזְמִין אֶת גָּדִי לִהְיוֹת בֵּיבִּיסִיטֶר. אַחֲרֵי כָּל בִּקּוּר כָּזֶה יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן סִפּוּרִים מַגְנִיבִים לְסַפֵּר לַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ.

גַּם דּוֹד גָּדִי גָּר בָּעֲרָבָה, שֶׁהִיא אֵזוֹר מִדְבָּרִי עִם הַרְבֵּה מְאוֹד בַּעֲלֵי חַיִּים מְעַנְיְנִים. מִבַּעַד לְחַלּוֹן בֵּיתוֹ שֶׁל גָּדִי רוֹאִים הָמוֹן חוֹל, וּבָעֶרֶב יֵשׁ שְׁקִיעוֹת שֶׁצּוֹבְעוֹת אֶת הֶהָרִים בְּאָדֹם. גָּדִי אוֹהֵב אֶת הַמִּדְבָּר, אֶת הַדְּמָמָה וְאֶת הֶהָרִים שֶׁבָּאֹפֶק.

אִמָּא שֶׁל עִידוֹ סִפְּרָה לוֹ שֶׁכַּאֲשֶׁר גָּדִי הָיָה יֶלֶד, הוּא אָהַב מְאוֹד לְטַיֵּל עִם הַמִּשְׁפָּחָה בָּעֲרָבָה וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּנּוֹף, בְּחַיּוֹת הַבַּר, בַּחֲרָקִים וּבַצְּמָחִים. בַּחֶדֶר שֶׁלּוֹ תָּמִיד אֶפְשָׁר הָיָה לִמְצֹא חֶלְזוֹנוֹת, נְמָלִים, עַכְּבִישִׁים, וְלִפְעָמִים גַּם עַקְרַבִּים שֶׁהוּא גִּדֵּל בְּתוֹךְ קֻפְסָאוֹת. בֶּחָצֵר הוּא עָקַב בְּהִתְלַהֲבוּת אַחַר חִפּוּשִׁיּוֹת וַחֲרָקִים שׁוֹנִים, וּבְטִיּוּלִים נָהַג לְהָרִים בְּסַקְרָנוּת אֲבָנִים, בְּתִקְוָה לִמְצֹא מִתַּחְתֵּיהֶן רַב־רֶגֶל, נָדָל אַרְסִי אוֹ עַקְרָב. אִמָּא שֶׁל גָּדִי תָּמִיד הִזְהִירָה אוֹתוֹ שֶׁמְּסֻכָּן לְהָרִים אֲבָנִים, אֲבָל גָּדִי דִּמְיֵן כְּבָר מִגִּיל צָעִיר שֶׁהוּא חוֹקֵר חַיּוֹת אֲמִתִּי וְאַחְרָאִי, וְתָמִיד הָיָה זָהִיר.

בְּאַחַד הַבִּקּוּרִים שֶׁל גָּדִי שָׁאַל אוֹתוֹ עִידוֹ, ‘גָּדִי, אֵיךְ נַעֲשֵׂיתָ חוֹקֵר?’

גָּדִי חִיֵּךְ. ‘בָּרֶגַע שֶׁקִּבַּלְתִּי רִשְׁיוֹן נְהִיגָה, לָקַחְתִּי אֶת הַגִּ’יפּ הַיָּשָׁן שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי וְיָצָאתִי בַּלֵּילוֹת אֶל הַמִּדְבָּר עִם זַרְקוֹר, צָפִיתִי בַּסְּבִיבָה וְהֶאֱזַנְתִּי לַקּוֹלוֹת. אָהַבְתִּי לִצְפּוֹת בַּחַיּוֹת, בְּיִחוּד בְּאֵלֶּה שֶׁמַּעֲדִיפוֹת לְשׁוֹטֵט בַּחוּץ דַּוְקָא בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה: זְאֵבִים, צְבוֹעִים, שׁוּעָלִים וְחַיּוֹת אֲחֵרוֹת. וְאָז הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד עוֹד עַל הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה.’

‘וְזֶה מָה שֶׁעָשִׂיתָ?’

‘כֵּן, לָמַדְתִּי זוֹאוֹלוֹגְיָה, כְּלוֹמַר חֵקֶר הַחַיּוֹת, בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה.’

‘מָה זֶה אוֹמֵר חֵקֶר חַיּוֹת?’ הִסְתַּקְרֵן עִידוֹ. ‘מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא בַּבֹּקֶר לָעֲבוֹדָה?’

‘טוֹב, זֶה לֹא תָּמִיד בַּבֹּקֶר, לִפְעָמִים אֲנִי יָשֵׁן עַד מְאֻחָר,’ קָרַץ לוֹ גָּדִי. ‘בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי עוֹקֵב אַחֲרֵי הַחַיּוֹת בַּסְּבִיבָה הַטִּבְעִית שֶׁלָּהֶן בְּשָׁעוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה כְּדֵי לַחְקֹר אֶת הַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלָּהֶן: לָדַעַת מָה הֵן אוֹכְלוֹת, מָתַי הֵן פְּעִילוֹת, אִם הֵן חַיּוֹת לְבַד, בְּמִשְׁפָּחוֹת אוֹ בִּלְהָקוֹת, וּלְגַלּוֹת עוֹד מֵידָע שֶׁיַּעֲזֹר לִי לְהַכִּיר אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהֶן טוֹב יוֹתֵר. אֲנִי מִין בַּלָּשׁ פְּרָטִי שֶׁעוֹקֵב אַחַר חַיּוֹת.’ הוּא חִיֵּךְ בְּעַרְמוּמִיּוּת וְחִכֵּךְ אֶת יָדָיו זוֹ בָּזוֹ כְּפוֹתֵר תַּעֲלוּמָה.

‘מַגְנִיב… מָה, אַתָּה יוֹצֵא בַּלֵּילוֹת? זֶה לֹא מַפְחִיד?’ הִתְפַּלֵּא עִידוֹ.

‘אֲנִי לֹא פּוֹחֵד. הַמִּדְבָּר וַאֲנִי חֲבֵרִים טוֹבִים,’ עָנָה גָּדִי, ‘וַאֲנִי מַמָּשׁ אוֹהֵב אֶת הַלֵּילוֹת בָּעֲרָבָה. בַּלֵּילוֹת יֵשׁ אֲוִירָה מְיֻחֶדֶת, אֵיזוֹ תְּחוּשַׁת מִסְתּוֹרִין נְעִימָה. לִפְעָמִים אֲנִי מִצְטָרֵף אֶל חוֹקְרֵי חַיּוֹת אֲחֵרִים, וְכֻלָּנוּ יוֹצְאִים יַחַד לְהַרְפַּתְקָאוֹת וּלְמֶחְקָרִים מְשֻׁתָּפִים.’

עִידוֹ חָשַׁב לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת הַמִּלָּה הַזֹּאת, ‘חוֹקֵר’. זֶה נִשְׁמָע לוֹ מִקְצוֹעַ מַתְאִים לַאֲנָשִׁים חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִים הֲמוֹן דְּבָרִים וְעוֹסְקִים בְּכָל מִינֵי תַּעֲלוּמוֹת. אֲנָשִׁים סַקְרָנִים שֶׁתָּמִיד רוֹצִים לָדַעַת עוֹד.

‘וּמָה יוֹצֵא בַּסּוֹף מִכָּל הַמֶּחְקָרִים הָאֵלֶּה שֶׁלָּכֶם?’ הִתְעַנְיֵן.

‘הַמֶּחְקָרִים שֶׁלָּנוּ עוֹזְרִים לְאַנְשֵׁי הֲגָנַת הַטֶּבַע בְּכָל מִינֵי דְּבָרִים, וּבְעִקָּר מְלַמְּדִים אוֹתָם אֵיךְ לְהָגֵן עַל חַיּוֹת מִפְּגִיעוֹת. אַתָּה יוֹדֵעַ מִי פּוֹגֵעַ בְּחַיּוֹת הַבַּר?’

‘חַיּוֹת אֲחֵרוֹת?’ נִחֵשׁ עִידוֹ.

‘גַּם,’ אִשֵּׁר גָּדִי. ‘בַּעֲלֵי הַחַיִּים נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה. זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַטֶּבַע. אֲבָל מָה שֶׁעוֹד פּוֹגֵעַ בְּחַיּוֹת הַבַּר הֵם הַהִתְפַּתְּחוּת וְהַקִּדְמָה. כְּלוֹמַר, הָאָדָם. הוּא הוֹרֵס אֶת מְקוֹמוֹת הַמִּחְיָה שֶׁלָּהֶן כְּדֵי לִבְנוֹת בָּתִּים אוֹ לְעַבֵּד וּלְהָכִין שְׁטָחִים לְחַקְלָאוּת, וְגַם גּוֹרֵם לְמוֹתָן כְּשֶׁהוּא מְפַזֵּר רְעָלִים כְּדֵי לְהָגֵן עַל הַשָּׂדוֹת, עַל הַמַּטָּעִים וְעַל הַתּוֹצֶרֶת הַחַקְלָאִית שֶׁלּוֹ.’

‘יֵשׁ גַּם חַיּוֹת שֶׁנִּדְרָסוֹת בַּכְּבִישִׁים!’ נִזְכַּר עִידוֹ. ‘פַּעַם רָאִיתִי יָעֵל פָּצוּעַ כְּשֶׁנָּסַעְנוּ הַבַּיְתָה.’

‘נָכוֹן,’ אִשֵּׁר גָּדִי, ‘וְיֵשׁ גַּם צַיָּדֵי חַיּוֹת בַּר.’

‘לֹא הֵבַנְתִּי,’ קִמֵּט עִידוֹ אֶת הַמֵּצַח בְּנִסָּיוֹן לְהָבִין, ‘אֵיךְ הַמֶּחְקָרִים עוֹזְרִים לְהָגֵן עֲלֵיהֶן.’

‘טוֹב, בְּעֶזְרַת הַמֶּחְקָרִים מַכִּירִים אֶת אֹרַח הַחַיִּים שֶׁל הַחַיָּה,’ הִסְבִּיר גָּדִי, ‘וּמִשְׁתַּדְּלִים לְהִתְחַשֵּׁב בִּסְבִיבַת הַמִּחְיָה שֶׁלָּהּ וּבַהֶרְגֵּלִים שֶׁלָּהּ כְּשֶׁמְּתַכְנְנִים כְּבִישִׁים, יִשּׁוּבִים חֲדָשִׁים, אוֹ כָּל מִינֵי פֶסְטִיבָלִים נֶחְמָדִים בַּטֶּבַע. וְלֹא פָּחוֹת חָשׁוּב, לִפְעָמִים הַמֶּחְקָרִים עוֹזְרִים לִשְׁמֹר עַל חַיּוֹת הַבַּר מִפְּנֵי סַכָּנַת הַכְחָדָה אוֹ מֵהִתְפָּרְצוּת שֶׁל מַחֲלוֹת שֶׁפּוֹגְעוֹת בָּהֶן.’

עִידוֹ הֶחְלִיט כְּבָר מִזְּמַן שֶׁכַּאֲשֶׁר יִגְדַּל יִהְיֶה חוֹקֵר חַיּוֹת כְּמוֹ הַדּוֹד שֶׁלּוֹ. כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן, הוּא יוֹצֵא לֶחָצֵר וּמוֹצֵא בָּהּ אוֹצָרוֹת מְסַקְרְנִים וּמְעַנְיְנִים: עֲקֵבוֹת שֶׁל חִפּוּשִׁיּוֹת בַּגִּנָּה, שַׁיֶּרֶת נְמָלִים אֲרֻכָּה שֶׁנּוֹדֶדֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב בֵּין הַקֵּן לַעֲרֵמַת זְרָעִים, תּוֹלָעִים שֶׁמְּטַפְּסוֹת עַל צְמָחִים אוֹ קִפּוֹד תּוֹעֶה.