החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תקלה בקצה הגלקסיה

מאת:
הוצאה: | 2018-05 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

״כשאתה נמצא במקום חשוך אתה אמור עם הזמן להתרגל לחשיכה, אבל במקרה של מיקי זה היה כמעט ההפך. עם כל רגע חולף נראה לו שהחדר נעשה חשוך יותר. הוא גישש את דרכו, נתקל במעט הרהיטים שהיו בחדר, מישש כל סנטימטר בקירות החלקים עד שחזר לנקודת ההתחלה: ארבעה קירות, שום דלת.״

תקלה בקצה הגלקסיה הוא קובץ הסיפורים השישי של אתגר קרת. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות וזכו בפרסים ברחבי העולם.

מקט: 15100892
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח

הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח היתה כשאודליה עזבה עם הילד. עבדתי אז כמנקה כלובים בקרקס הרומני שבדיוק הגיע העירה. את הכלובים של האריות גמרתי בחצי שעה, וגם את של הדובים, אבל הכלובים של הפילים היו סיוט. הגב שלי כאב והעולם כולו הריח מחרא. החיים שלי היו הרוסים וריח החרא הלם אותם. באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב הפסקה. תפסתי לי פינה מחוץ לכלוב וגילגלתי לעצמי סיגריה. אפילו לא שטפתי ידיים לפני.

אחרי כמה שכטות שמעתי מאחורי שיעול קטן, מלאכותי. זה היה מנהל הקרקס. קראו לו איז’ו והוא זכה בקרקס במשחק קלפים. לרומני הזקן שהיה הבעלים המקורי של הקרקס היו שלוש מלכות אבל לאיז’ו היתה רביעייה. הוא סיפר לי את הסיפור הזה ביום ששכר אותי. ‘מי צריך מזל כשיודעים לרמות,’ הוא אמר לי וקרץ. הייתי בטוח שאיז’ו ינזוף בי שלקחתי הפסקה באמצע העבודה אבל הוא בכלל לא נראה כועס. ‘תגיד,’ הוא אמר לי, ‘רוצה להרוויח אלפייה קלה?’ הינהנתי והוא המשיך: ‘בדיוק הייתי בקרוואן של אישטוואן, הפגז האנושי שלנו. הוא שיכור לגמרי. לא הצלחתי להעיר אותו וההופעה אמורה להתחיל בעוד רבע שעה…’ כף ידו הפשוטה של איז’ו ציירה באוויר מסלול של פגז שהסתיים כשאצבעותיו הגוצות נקשו על מצחי, ‘אני נותן לך אלף במזומן אם אתה מחליף אותו.’

‘אף פעם לא ירו אותי מתותח,’ אמרתי ולקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. ‘בטח שכן,’ אמר איז’ו, ‘כשאשתך עזבה אותך, כשהבן שלך אמר לך שהוא לא רוצה לראות אותך יותר כי אתה אפס, כשהחתול השמן שלך ברח. תבין, בשביל להיות פגז אנושי אתה לא צריך להיות גמיש או זריז או חזק, רק מספיק בודד ואומלל.’ ‘אני לא בודד,’ מחיתי. ‘באמת?’ גיחך איז’ו, ‘אז תגיד לי — עזוב סקס, מתי בפעם האחרונה מישהי חייכה אליך?’

לפני ההופעה הלבישו אותי בסרבל כסוף. שאלתי ליצן זקן אחד עם אף אדום ענקי אם אני לא צריך לעבור איזו הדרכה לפני שיירו אותי. ‘מה שחשוב,’ הוא מילמל, ‘זה שתרפה את הגוף שלך. או שתכווץ אותו, אחד מהשניים. אני לא זוכר בדיוק. וגם צריך להקפיד שהתותח יהיה מכוון ישר קדימה, כדי שלא יחמיץ את המטרה.’ ‘וזהו?’ שאלתי. גם בסרבל הכסוף עדיין הסרחתי מצואת פילים. מנהל הקרקס הגיע וטפח לי על השכם. ‘תזכור,’ הוא אמר לי, ‘אחרי שיורים אותך למטרה אתה חוזר מיד לבמה, מחייך ומשתחווה. ואם, חס וחלילה, כואב לך, או אפילו נשבר לך משהו, אתה חייב להחזיק בפנים, חייב להסתיר את זה, שהקהל לא יראה.’

הקהל נראה ממש מאושר. הוא הריע לליצנים שדחפו אותי לתוך לוע התותח, והליצן הגבוה עם הפרח שמשפריץ מים שאל אותי, שנייה לפני שהדליק את הפתיל, ‘אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? זאת ההזדמנות האחרונה שלך להתחרט.’ הינהנתי והוא אמר, ‘אתה יודע שאישטוואן, הפגז האנושי הקודם, מאושפז עכשיו בבית חולים עם שתים־עשרה צלעות שבורות?’ ‘הוא לא,’ אמרתי, ‘הוא רק קצת שיכור. הוא ישן עכשיו בקרוואן שלו.’ ‘מה שתגיד,’ נאנח הליצן עם הפרח המשפריץ והדליק את הגפרור.

בדיעבד אני חייב להודות שהזווית של התותח היתה חדה מדי. במקום לפגוע במטרה עפתי כלפי מעלה, פערתי חור ביריעת האוהל המתוחה והמשכתי לעוף לשמים, גבוה־גבוה, קצת מתחת ליריעת העננים השחורים שכיסתה אותם. עפתי מעל קולנוע הדרייב־אין הנטוש שאודליה ואני היינו רואים בו סרטים פעם; מעל גינת המשחקים שבעלי כלבים ספורים הסתובבו בה עם שקיות ניילון מרשרשות, וביניהם גם מקס הקטן, שבדיוק שיחק בכדור וכשחלפתי מעליו הביט מעלה, חייך ונופף לי לשלום; מעל רחוב הירקון, שבשוליו, מאחורי מתקן הפחים של השגרירות האמריקאית, ראיתי את טייגר, החתול השמן שלי, מנסה לתפוס יונה. כמה שניות אחר כך, כשנחתתי במים, קומץ האנשים שהיו בחוף נעמדו ומחאו לי כפיים, וכשיצאתי מהים בחורה צעירה עם פירסינג באף הושיטה לי את המגבת שלה וחייכה.

כשהגעתי בחזרה לרחבת הקרקס הבגדים שלי עדיין היו רטובים והכל מסביב כבר היה חשוך. האוהל היה ריק, ובמרכזו, ליד התותח שממנו נוריתי, ישב איז’ו וספר את הכסף בקופה. ‘פיספסת את המטרה,’ הוא רטן, ‘ולא חזרת להשתחוויה כמו שסיכמנו. אני מוריד לך על זה ארבע מאות שקל.’ הוא הושיט לי כמה שטרות מקומטים, וכשקלט שאני לא לוקח אותם תקע בי מבט מזרח אירופאי נוקשה ואמר, ‘מה אתה מעדיף, גבר? לקחת את הכסף או לריב איתי?’ ‘עזוב אותך מכסף, איז’ו,’ קרצתי לו וצעדתי לעבר לוע התותח, ‘בוא, עשה טובה לחבר ותירה אותי שוב.’

אל תעשה את זה!

פיט־פיט מבחין בו ראשון. אנחנו בדרך לגינה לשחק בכדור כשפתאום הוא אומר, ‘אבא, תראה!’ הצוואר שלו מוטה לאחור והעיניים שלו, שמצומצמות לחריצים, מביטות הרבה מעלי, ועוד לפני שאני מספיק להתחיל לדמיין חללית חייזרית או פסנתר שעומד ליפול לנו על הראש אני כבר מרגיש בבטן שמשהו ממש לא בסדר קורה כאן. אבל כשאני מסובב את הראש לכיוון שאליו פיט־פיט מסתכל אני רואה רק בניין מכוער של ארבע קומות מכוסה כולו בשפריץ ובמזגנים, כאילו סובל מאיזו מחלת עור. השמש שחונה בדיוק מעליו קצת מסנוורת אותי, ועד שאני מצליח לשפר זווית אני כבר שומע את פיט־פיט אומר, ‘הוא רוצה לעוף.’ עכשיו אני קולט דמות של אדם בחולצת צווארון לבנה עומדת על מעקה הגג ומביטה למטה, ישר אלי, ושומע את פיט־פיט לוחש מאחורי, ‘הוא גיבור־על?’ ובמקום לענות לו אני צועק לאיש, ‘אל תעשה את זה!’

האיש רק בוהה בי. אני צועק לו שוב, ‘אל תעשה את זה, בבקשה! מה שזה לא יהיה שהעלה אותך לשם — זה בטח נראה לך כמו משהו שאי אפשר לפתור, אבל תדע לך שאפשר. אם תקפוץ עכשיו אתה תעזוב כאן עם תחושת האין־מוצא הזאת, זה יהיה הזיכרון האחרון שלך מהחיים. לא משפחה, לא אהבה, רק תבוסה. אבל אם תישאר, אני נשבע לך ביקר לי שכל הצער והייאוש האלה יתחילו להינמס, ובתוך כמה שנים מהיום כל מה שיישאר מהם יהיה איזה סיפור מצחיק שתספר לאנשים על כוס בירה, סיפור על איך רצית פעם לקפוץ מגג של בניין ואיש אחד שעמד למטה צעק לך…’

‘מה?’ האיש שעל הגג צועק לי בחזרה ומצביע לעצמו על האוזן. הוא כנראה לא שומע אותי בגלל הרעש מהכביש. או שזה לא בגלל הרעש, כי אני שמעתי את ה’מה’ שלו מצוין. אולי הוא סתם לא שומע. אולי יש לו בעיית שמיעה. פיט־פיט, שמחבק לי עכשיו את המותניים בלי להצליח להקיף אותם לגמרי, כאילו אני איזה עץ באובב ענקי, צועק לאיש, ‘יש לך כוחות־על?’ והאיש שוב מצביע לעצמו על האוזן כאילו הוא לא מצליח לשמוע וצועק, ‘נמאס לי! די! כמה אפשר?’ ופיט־פיט צועק לו בחזרה, כאילו הם מנהלים את השיחה הכי רגילה, ‘תעוף כבר, נו! תעוף!’ ואני נכנס ללחץ הזה, הלחץ שתמיד מגיע כשאתה יודע שהכל עליך.

בעבודה יש לי את זה המון. גם עם המשפחה, אבל פחות. כמו אז, בדרך לסחנה, כשניסיתי לבלום והגלגלים ננעלו. הרכב התחיל לשייט על הכביש ואמרתי לעצמי בלב, ‘או שאתה פותר את זה או שזה הסוף.’ בפעם ההיא, בסחנה, לא הצלחתי לפתור את זה, והיתה תאונה רצינית. ליאת, היחידה שלא היתה חגורה, מתה, ואני נשארתי לבד עם הילדים. פיט־פיט היה אז בן שנתיים ובקושי ידע להגיד משהו, אבל נועם לא הפסיק לשאול אותי, ‘מתי אמא חוזרת? מתי אמא חוזרת?’ ואני מדבר על הרבה אחרי ההלוויה. הוא היה אז בן שמונה, שזה גיל שאתה כבר אמור להבין שמישהו מת, אבל הוא לא הפסיק לשאול. ואני, שגם בלי השאלות המעצבנות האלה ידעתי שכל זה קרה בגללי, רציתי כבר לגמור עם הכל. בדיוק כמו האיש על הגג. אבל יצאתי מזה. והנה אני היום, הולך בלי קביים, גר עם סימונה, אבא טוב. ואת כל זה אני רוצה להגיד לאיש על הגג, להגיד לו שאני יודע בדיוק מה הוא מרגיש עכשיו, אבל שאם לא ימרח את עצמו כמו פיצה על המדרכה זה יעבור. באחריות. אין בנאדם על הכוכב הכחול הזה שהיה יותר נמוך ממה שאני הייתי. הוא פשוט חייב לרדת משם ולתת לעצמו שבוע. חודש. אפילו שנה אם צריך.

אבל איך אומרים את כל זה לחצי־חירש? ובינתיים פיט־פיט מושך לי ביד ואומר, ‘הוא לא הולך לעוף היום. בוא, אבא, בוא נלך לגינה, לפני שיהיה חושך.’ אבל אני נשאר תקוע וצועק בכל הכוח, ‘אנשים מתים כל הזמן, כמו זבובים, גם בלי שנהרוג את עצמנו. אל תעשה את זה! בבקשה, אל תעשה את זה!’ והאיש על הגג מהנהן, נראה שהפעם כבר שמע משהו, והוא צועק לי בחזרה, ‘איך ידעת? איך ידעת שהיא מתה?’ תמיד מישהי מתה, אני רוצה לצעוק לו. תמיד. ואם לא היא אז מישהו אחר. אבל זה לא מה שיוריד אותו למטה, אז במקום זה אני צועק, ‘יש כאן ילד,’ ומצביע על פיט־פיט, ‘הוא לא צריך לראות את זה.’ ופיט־פיט לידי צועק, ‘אני כן! אני כן! נו, תעוף כבר, לפני שנהיה חושך!’ דצמבר עכשיו, באמת מחשיך מוקדם. אם הוא יקפוץ — גם זה יהיה על המצפון שלי. אירנה הפסיכולוגית של מכבי תסתכל עלי שוב במבט האחריך־אני־הולכת־הביתה שלה ותגיד, ‘זאת לא אשמתך. אתה חייב להכניס את זה לעצמך לראש.’ ואני אהנהן כי אדע שבעוד שתי דקות הטיפול ייגמר והיא צריכה לאסוף את הבת שלה מהפעוטון, אבל זה לא ישנה כלום, כי גם את החצי־חירש הזה אני אצטרך לסחוב על הגב, ליד ליאת והעין מזכוכית של נועם. אני חייב להציל אותו.

‘חכה לי שם!’ אני צורח לו בכל הכוח, ‘דקה! אני עולה אליך לדבר!’ והוא צועק לי מלמעלה, ‘אני לא יכול בלעדיה! לא יכול!’ ואני צועק בחזרה, ‘רגע!’ ואומר לפיט־פיט, ‘בוא, מתוק, בוא נעלה לגג.’ ופיט־פיט עושה ‘לא’ חמוד כזה עם הראש, כמו שהוא תמיד עושה לפני שהוא הולך לשתות לי את הדם, ואומר, ‘אם הוא יעוף נראה יותר טוב מכאן.’ ‘הוא לא יעוף,’ אני אומר לו, ‘הוא לא, לא היום. בוא נעלה, רק לרגע, אבא צריך להגיד לאיש משהו.’ ‘אז תצעק לו מפה,’ מתעקש פיט־פיט. הזרוע שלו מחליקה לי מתוך היד והוא נשכב על המדרכה, כמו שהוא אוהב להישכב לסימונה ולי בקניון. ‘תחרות ריצה לגג,’ אני אומר לו, ‘אם מגיעים בריצה אחת, בלי לעצור, פיט־פיט ואבא מקבלים גלידה פרס.’ ‘עכשיו גלידה,’ מייבב פיט־פיט ומתגלגל על המדרכה, ‘עכשיו!’ אין לי זמן לשטויות האלה. אני לוקח אותו בידיים. הוא מתפתל וצורח אבל אני מתעלם ומתחיל לרוץ לכיוון הבניין. ‘מה קרה לילד?’ אני שומע את האיש צועק מלמעלה. אני לא עונה, רק מזנק לתוך חדר המדרגות. אולי הסקרנות תעצור אותו עכשיו. אולי בזכותה הוא לא יקפוץ ויחכה לי.

הילד כבד, קשה לעלות את כל המדרגות האלה כשאתה מחזיק בידיים ילד בן חמש וחצי, בייחוד שזה ילד שלא מעוניין לעלות. בקומה השלישית כבר אין לי אוויר. שכנה ג’ינג’ית שמנה פותחת את הדלת לרוחב חריץ ושואלת אותי את מי אני מחפש, היא כנראה שמעה את הצרחות של פיט־פיט, ואני מתעלם וממשיך לטפס במדרגות. גם אם הייתי רוצה להגיד לה משהו אין לי מספיק אוויר בריאות. ‘אף אחד לא גר למעלה,’ היא צועקת אחרי, ‘זה רק גג.’ וכשהיא אומרת ‘גג’ הקול הצפצפני שלה נשבר, ופיט־פיט צועק לה בחזרה בקול מלא דמעות, ‘עכשיו גלידה! עכשיו!’ אין לי יד פנויה לדחוף את הדלת המתקלפת שאמורה להוביל החוצה, הידיים שלי מלאות בפיט־פיט שלא מפסיק להתפרע, אז אני בועט בה, בכל הכוח. הגג ריק. האיש שהיה על המעקה לפני רגע כבר לא שם. לא חיכה לנו. לא חיכה כדי לברר למה הילד צורח. ‘הוא עף,’ פיט־פיט מייבב לי בין הידיים, ‘הוא עף ובגללך לא ראינו כלום! בגללך!’ אני מתחיל להתקרב למעקה. יכול להיות שהוא התחרט וחזר פנימה לבניין, אני מנסה לומר לעצמי. אבל אני לא מאמין. אני יודע שהוא שם, למטה, שרוע על המדרכה בתנוחה משונה. אני יודע, ויש לי בידיים ילד שאסור שיראה את זה, פשוט אסור, כי זאת טראומה לכל החיים, וכבר יש לו אחת, הוא לא צריך עוד, אבל הרגליים לוקחות אותי לקצה הגג. זה כמו לגרד בפצע, כמו להזמין עוד כוס שיבאס כשאתה יודע שכבר שתית יותר מדי, כמו לנהוג ברכב כשאתה יודע שאתה עייף, כל כך עייף. כשאנחנו כבר ממש מתקרבים למעקה אפשר להתחיל להרגיש את הגובה. פיט־פיט משתתק ואני יכול לשמוע את שנינו מתנשפים ואת הסירנות של האמבולנסים מרחוק, כאילו אומרות לי, ‘למה לך? בשביל מה לך לראות? אתה חושב שזה ישנה משהו? יעשה טוב למישהו?’ ופתאום אני שומע מאחורי את הקול הגבוה של השכנה הג’ינג’ית מצווה, ‘תעזוב אותו!’ אני מסתובב אליה, לא ממש מבין מה היא רוצה. ‘תעזוב אותי,’ צועק גם פיט־פיט. כשמישהו זר מתערב זה תמיד מדליק אותו. ‘הוא רק ילד,’ הג’ינג’ית ממשיכה לדבר אבל הקול שלה הופך בשנייה לסדוק ורך. היא על סף דמעות. קול הסירנות הולך ומתקרב והג’ינג’ית מתחילה לצעוד אלי. ‘אני יודעת שאתה סובל,’ היא אומרת לי, ‘אני יודעת שהכל קשה. אני יודעת. תאמין לי.’ בקול שלה יש משהו כל כך כואב שאפילו פיט־פיט מפסיק לפרפר ומביט בה מהופנט. ‘תראה אותי,’ היא לוחשת, ‘תראה. שמנה, לבד. גם לי היה פעם ילד. אתה יודע מה זה שהולך לך ילד? אתה בכלל קולט מה אתה עומד לעשות?’ פיט־פיט עדיין בידיים שלי ומחבק אותי חזק־חזק. ‘תראה איזה ילד מתוק,’ היא אומרת, היא כבר קרובה אלינו, היד העבה שלה מלטפת לפיט־פיט את השיער. ‘היה כאן איש,’ אומר פיט־פיט ותוקע בה את העיניים החומות והיפות שלו, העיניים של ליאת. ‘היה כאן איש אבל עכשיו הוא עף. ובגלל אבא לא ראינו.’ הסירנות עוצרות בדיוק מתחתינו. אני לוקח עוד צעד בכיוון המעקה וכף היד המזיעה של הג’ינג’ית תופסת בזו שלי — ‘אל תעשה את זה,’ היא אומרת, ‘בבקשה, אל תעשה את זה.’

פיט־פיט מקבל כדור וניל בגביע פלסטיק. אני לוקח פיסטוק ושוקולד צ’יפ בוופל. הג’ינג’ית מבקשת מילקשייק שוקו. כל השולחנות בגלידרייה מטונפים אז אני מנסה לנקות לנו אחד במפית. פיט־פיט מתעקש לטעום מהמילקשייק והיא נותנת לו. גם לה קוראים ליאת. זה שם נפוץ. היא לא יודעת על ליאת, על התאונה, היא לא יודעת כלום. ואני לא עליה. חוץ מזה שאיבדה ילד. כשיצאנו מהבניין הם בדיוק הכניסו את הגווייה של האיש לאמבולנס. במזל היא כבר היתה מכוסה בסדין לבן, פחות תמונה אחת של גווייה בראש. הגלידה מתוקה לי מדי אבל פיט־פיט והשכנה נראים מרוצים. פיט־פיט מחזיק את גביע הפלסטיק שלו ביד אחת, ואת השנייה הוא שולח בכיוון המילקשייק של הג’ינג’ית. הוא תמיד עושה את זה, לא יודע למה, הרי כבר יש לו ביד גלידה, למה הוא צריך עוד? אני פותח את הפה להעיר לו אבל הג’ינג’ית מסמנת לי שזה בסדר ונותנת לו את הכוס הכמעט ריקה של המילקשייק שלה. הבן שלה מת, אשתי מתה, האיש על הגג מת. ‘תראה איזה חמוד הוא,’ היא לוחשת כשפיט־פיט מתאמץ בכוח לשאוב טיפה אחרונה מתחתית הכוס החד־פעמית שלה. הוא באמת חמוד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תקלה בקצה הגלקסיה”