בכל התאהבות יש שאיפה, אפילו קטנטנה, שזה לתמיד. אבל מה אם הייתם יודעים בדיוק כמה זמן תימשך כל מערכת יחסים […]
פרק 1
הדף ריק למעט השם: ג'ייק. ארבע האותיות מופיעות על נייר מכתבים בצבע קרם, ללא כל מידע נוסף, אך תחומות במסגרת שחורה ועבה. יש לו משקל, לפתק הזה. הוא מקבל משמעות כשהוא בידיי.
מצאתי אותו מושחל מתחת לדלת שלי בדרכי לארוחת ערב. ארוחת הערב שבה, אם עליי להאמין לפתק הזה, אפגוש את הגבר שאיתו אבלה את שארית חיי. זה מעולם לא קרה לי. אבל מצד שני, זה לא מסוג הדברים שקורים יותר מפעם אחת.
המסעדה נמצאת בווסט הוליווד, לא רחוק מהמקום שבו אני גרה. אני אוהבת לבחור את המקום. אם אני מקבלת את הפתק מאוחר, נגיד, בזמן הקינוח — וכתוב בו "שעתיים" — אני יכולה לסגור את העניין במהירות.
הערב אנחנו בסוף הקיץ בלוס אנג'לס, ולילות חמים יותר מפנים את מקומם לטמפרטורות באזור העשרים מעלות. אפילו הרוח התחילה להתחזק — ומזכירה לנו את כל מה שהסתיו יכול להביא איתו. אני מסיטה את שערי מאחורי האוזן ומעיפה אותו מעבר לכתפי, כשאני עולה במדרגות ופותחת את הדלת.
"היי, דפני!" המארחת בגרסיאס מדרה, מסעדה מקסיקנית טבעונית וקלילה במלרוז, מזהה אותי מייד. קוראים לה מריסה, ואני יודעת שהיא עבדה כברמנית בדה פייקי בשדרות סאנסט, לפני שסגרו. "הגעת ראשונה, רוצה לשבת?"
המקום יפהפה — אזור הבר נפתח לפטיו גדול ותוסס בצד. ישנם שתילי עצים ננסיים ברחבי המסעדה, ומגופי התאורה העשויים זכוכית שבתקרה מוטל אור צהוב וחם כמו חלת דבש על רצפות אריחי הטרקוטה.
אני בלחץ, ואני אף פעם לא בלחץ. אני לובשת גופייה שחורה שנקשרת מאחור וג'ינס ליוויס 501. אני נועלת נעליים עם עקבים נמוכים בצבע זרחני. כנראה הייתי בוחרת תלבושת אחרת, אולי אפילו משהו קצת יותר רומנטי, בהתחשב בכך שזה עומד להיות הדייט הראשון־האחרון שלי אי־פעם, אבל כבר הייתי לבושה כשהפתק הגיע, אז זה המצב.
"בטח," אני אומרת לה. "אני מתה על מה שאת לובשת." אני מצביעה על האוברול מג'ינס שהיא לובשת. אני בחיים לא הייתי מצליחה להיראות בו טוב, אבל היא בהחלט כן.
"זה מחנות הווינטג' במלרוז — את המלצת לי עליה."
"בחירה מעולה," אני אומרת כשאנחנו הולכות. "סחורה טובה."
יש כמה חנויות בווסט הוליווד שמוכרות יד שנייה, אבל וייסטלנד היא הכי טובה שיש. אין לי המון תחביבים, אבל חיטוט בחנויות יד שנייה הוא אחד מהמעטים שיש לי.
היא משאירה אותי ליד השולחן — שניצב בחלק האחורי של המסעדה ולכן מעניק לי מבט מלא על כל החלל — ואני מוציאה את הטלפון שלי.
יש הודעה מאמא שלי, דברה. מותק, הסתכלת על התמונות ששלחתי? היא צלמת מתחילה, שמתמקדת בעיקר ב… מזוזות. אני לא צוחקת.
התשובה היא לא.
הודעה אחת מבעל הבית שלי, מייק, שרוצה לדעת אם הגננים באו היום. אני שולחת לו בתגובה אימוג'י. גם לא. מבול של התראות מקבוצת צ'אט שהשתקתי — חברות מהאוניברסיטה, משהו על מסיבת הרווקות של מורגן. לא ראיתי חצי מהן כבר עשור, אני מופתעת שהן בכלל כללו אותי.
ואחת מהוגו — האקס שלי (עוד נגיע לזה): נו?
הוא עוד לא כאן, אני כותבת בתגובה. ואז: הרגע התיישבתי.
אני שוקלת לספר לו על כך שהפעם, לראשונה, הדף היה ריק, אבל מחליטה שלא. "אני עומדת לפגוש את הנפש התאומה שלי" נשמע כמו משהו שצריך לומר פנים אל פנים, או לפחות בשיחת טלפון. אנחנו מעבירים יותר מדי דברים חשובים במעט מדי מילים בימינו.
דרינק אחר כך? אני פוגש את נטלי בקרייג'ס, אמור לסיים עד 8.
אני מנסה להיזכר מי זאת נטלי. הבחורה שהוא פגש בביקראם? או זאת מאפליקציית באמבל?
אולי.
אני מניחה את הטלפון על השולחן עם הפנים כלפי מטה.
חמש דקות חולפות, ואז עשר. אני מזמינה משקה — אחת מהמרגריטות האלטרנטיביות שלהם מהתפריט. משהו עם אגבה וחלפיניו מעושן. הוא מגיע וזורם בגרון, מלוח וחריף.
הוא מהמאחרים, אני חושבת. זה לא אידיאלי, אבל אני יכולה לחיות עם זה. לפני כחמש שנים, בערך בתקופה שהוגו ואני נפרדנו, החלטתי להתחיל להגיע למקומות בזמן. אני מצליחה במשימה לא רע, אם נתעלם מפקקי התנועה של לוס אנג'לס. פשוט צריך ללמוד את הקצב של העיר. אל תנסו להגיע לווסט הוליווד מברנטווד אחר הצהריים. תמיד יש עבודות בכביש בשדרות וילשייר ליד וסטווד; סעו דרך סאנסט. הדרך האיטית ביותר להגיע למאליבו היא מסן ויסנטה לרחוב השביעי ומשם לכביש החוף של האוקיינוס השקט, אבל היא הדרך הכי יפה.
הטלפון שלי מצלצל. הודעה נוספת מאמא שלי:?
ההורים שלי גרים בפליסיידס, בצד השני של כביש 405 בלוס אנג'לס. הפליסיידס מזכירה את פלזנטוויל — כל הבתים החדשים שייכים לקייפ קוד, ויש מרכז קניות שמתייחס לחגים ברצינות מעט מופרזת. זה גם בערך הכי רחוק שאפשר להגיע, ועדיין לגור בלוס אנג'לס.
אהבתי! אני כותבת בתגובה, בלי לפתוח את המייל שלה. בשבוע שעבר היא שלחה לי תיקיית דרופבוקס שלמה של הרב שלה במצבי עירום שונים בחצר האחורית. אני שוקלת להסביר לה שזה שהיא אוהבת יהדות וצילום, לא אומר שכל הצילום שלה חייב להיות בעל השפעה יהודית, או שהזהות היהודית שלה חייבת להיות כרוכה עכשיו בהיותה צלמת, אבל אני מוותרת על הרעיון. זה ידרוש יותר משתי הודעות טקסט, ואני רוצה להיות נוכחת כרגע.
נוכחת.
שלושים ושלוש שנים, שש מערכות יחסים משמעותיות, ארבעים ושניים דייטים ראשונים, סוף שבוע ארוך אחד בפריז.
ועכשיו, הנה אנחנו. דף הנייר הריק הראשון והאחרון.
"דפני?"
אני מרימה את עיניי ורואה גבר לא גבוה ממני בהרבה, עם שיער חום מאפיר ועיניים בצבע חום־ירוק. הוא לובש חולצה מכופתרת וג'ינס ונושא ורד אדום יחיד.
"היי," אני אומרת. אני עושה תנועה לקום כדי — מה? לחבק אותו? אני מתיישבת בחזרה.
הוא מגיש לי את הוורד. כשהוא מדבר, קולו נעים ומוכר. "מישהו מכר אותם בחוץ, וחשבתי שאני צריך להביא פיצוי הולם על איחור של רבע שעה."
כשהוא מחייך, הקמטוטים סביב עיניו מתכווצים.
"צדקת," אני אומרת. אני לוקחת את הוורד. "מה לקח לך כל־כך הרבה זמן?"
הוא מניד בראשו, כאילו אומר, אוי ואבוי. "כמה זמן יש לנו?" ג'ייק שואל אותי.
אני בוחנת אותו. אמיתי, בשר ודם, יושב מולי עכשיו. יש לו כתם לידה מתחת ללסת, נמש ליד עינו השמאלית. כל הפרטים הזעירים האלה שמרכיבים אדם, שמרכיבים את הגבר הזה, הגבר שלי.
"הרבה," אני אומרת לו. "יש לנו הרבה זמן."
פרק 2
זה התחיל בכיתה ה' עם גלויה. בדיוק חזרתי הביתה מאימון כדורגל ומצאתי אותה מחכה לי על השולחן בחדר שלי, ממש על עותק של הספר שקראתי שוב ושוב, ג'סיקה דרלינג.
סת', שמונה ימים. הגלויה הייתה של פסדינה — אורות בוהקים, עיר גדולה. וואו.
הראיתי אותה להורים שלי. "מה זה?" אני זוכרת ששאלתי אותם.
הם לא ידעו. הם היו עסוקים באותה תקופה. אמא שלי עבדה בעמותה יהודית, ואבא שלי היה מנהל המכירות של החוף המערבי בחברה חדשה למערכות סינון מים. החברה התפרקה חמש שנים לאחר מכן, ואבא שלי עבר לתחום התרופות לכמה שנים, לפני שפרש לחלוטין. ההורים שלי תמיד היו חסכנים יחסית, ונראה שהעליות והמורדות בחייהם הכלכליים לא השפיעו עליהם כפי שהשפיעו על רוב האנשים. לפחות לא כשזה היה קשור אליי. היו לנו חיים נוחים. הבנתי בשלב הרבה יותר מאוחר שההורים שלי השתדלו לחיות במסגרת התקציב שלהם, בעיר שמעודדת ליישר קו עם רמת חיים גבוהה. גרנו בבית הכי קטן ברחוב הכי טוב, כדי שאוכל ללכת לבית ספר ציבורי מצוין. הדבר היחיד שהיה חשוב לאמא שלי זה שיהיה לה מקום לגינה — הוורדים שלה אגדיים, ובדרום קליפורניה הם פורחים בלוח זמנים דינמי ממרץ ועד אוקטובר.
"מי זה סת'?" שאל אבא שלי. הוא עמד ליד הכיריים וטיגן בצלים. אבא שלי תמיד היה שותף מלא בבישול ובניקיון. כשהסבים שלי, הוריו, היגרו לראשונה לארץ הזאת, סבא שלי פתח מעדנייה כשרה. כולם נאלצו ללמוד לעבוד שם בכל התפקידים — כולל אבא שלי.
חשבתי על זה. סת'. ידעתי מי הוא. לפחות הכרתי מישהו בשם סת'. הוא למד שנה מעליי בבית הספר ברנטווד. הוא גם שיחק כדורגל, ולעיתים קרובות היינו על המגרש באותו זמן. לפעמים אחרי אימון, אם היה בקבוק גייטורייד כחול מיותר, הוא היה נותן לי אותו. לא אהבתי גייטורייד כחול — מבחינתי, זה היה הסוג שצריך להימנע ממנו, כי הוא צבע את הפה בגוון סגול מכוער — אבל אהבתי לקבל אותם מסת'.
"הבחור מהכדורגל?"
אבא שלי הסתובב והצביע עליי עם הכף. "תתחילי משם."
למחרת אחרי האימון, לא היה גייטורייד כחול. אני עשיתי את הצעד הראשון.
"היי, סת'."
הוא היה גבוה, עם עיניים כחולות ובערך עם אותו מספר נמשים כמו הנקודות על פרת משה רבנו. וגם ג'ינג'י.
"היי."
"אתה שלחת לי את זה?" דחפתי לעברו את הגלויה של פסדינה.
הוא צחק. "לא," הוא אמר. "זה מצחיק."
"למה?"
הוא נראה מבולבל באמת. "אני לא יודע. זאת גלויה."
לא אצליח לתאר איך עברנו מחילופי הדברים המרתקים הללו למצב שבו הוא נהיה החבר הראשון שלי, אבל כך קרה. הוא שאל אם ארצה לבוא איתו לאכול גלידת יוגורט, ואז יצאנו במשך שבוע ויום אחד. הפרידה הייתה הדדית. הסתדרנו טוב יותר כידידים.
וככה זה קרה, מאותו רגע ואילך. לפעמים זו הייתה גלויה, לפעמים דף נייר, פעם אחת זה היה פתק בעוגיית מזל. לפעמים הפתק הגיע אחרי שכבר פגשתי אותו, או ממש לפני, או במקרה של הוגו, שישה שבועות לאחר תחילת הקשר. אבל הוא תמיד אמר לי את אותו הדבר: פרק הזמן המדויק שנבלה יחד.
עד הערב, זאת אומרת, שבו לא קיבלתי שום דבר שעשוי להעיד על סיום.
"איך המרגריטה?" ג'ייק שואל אותי. "אני יותר טיפוס של וודקה."
וודקה. מעניין. "טובה," אני אומרת לו. אני מטה את ראשי הצידה. "מחליקה בגרון."
ג'ייק צוחק. "את מנסה להביך אותי? קנדרה אמרה לי שאת עושה את זה לפעמים."
"לא," אני אומרת. "באמת?"
הוא מסתכל עליי. "קצת, כן." הוא מכחכח בגרונו. נדמה שהוא מיישר עניבה בלתי נראית. "אבל זה לא נורא."
ג'ייק ואני הכרנו דרך עמיתה שלי לעבודה, קנדרה. או עמיתה לשעבר. אני עובדת עבור מפיקה מפורסמת, מישהי שמעולם לא שמעתם עליה, אבל הפיקה כל סרט שראיתם. קוראים לה אירינה. קנדרה הייתה האני הקודמת.
"אני חושבת שאת צריכה לפגוש את חבר שלי ג'ייק. הוא בן שלושים וחמש, רווק טרי — אבל לא בקטע של ריבאונד — ועובד בתעשיית הבידור," אמרה לי קנדרה בארוחת צהריים בגרוב. קניון החוצות בלוס אנג'לס נראה כמו סט של סרט הולמרק במשך שנים־עשר חודשים בשנה. יש רכבת סנטה בחג המולד, ארנב ענק בחג הפסחא, וגזיבו של בנות גילמור לאורך כל ימות השנה. תמיד יש אורות מנצנצים ומזרקה שזרימתה מכוונת לפי צלילים משירי סינטרה. מה שהתחיל כבדיחה — "רוצה לאכול צהריים בגרוב?" — נעשה במהירות למסורת. שתינו אהבנו את הצ'יזקייק פקטורי.
"שחקן?" שאלתי.
"מנהל בכיר בטלוויזיה."
"משעמם."
"יציב," אמרה קנדרה. היא הרימה צ'יפס לפיה. "וגם נראה טוב."
"זאת אומרת שהוא לא מושך."
"לא נכון. 'נראה טוב' יכול להיות חתיך."
"'נראה טוב' יכול להיות חמוד, אני מודה, אבל בהחלט לא אומר חתיך."
"בכל מקרה את לא רוצה להתחתן עם מישהו חתיך."
חשבתי שאם זה נועד לקרות, אדע בקרוב.
"בטח," אמרתי. "אוקיי. תארגני את זה."
זה לא שאני לא רוצה להתחתן או שאני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים רצינית עם מישהו. זה פשוט לא תלוי בי.
משהו אחר תמיד ניהל את העניינים בחיי — תקראו לו היקום, הגורל, הכוח הקומי של התזמון. אבל החיים שלי שונים מהחיים של אנשים אחרים. אני חיה לפי מערכת חוקים אחרת.
ג'ייק מזמין גם מרגריטה, ואנחנו לוקחים צ'יפס וגואקמולי לשולחן; קציצות "סרטן", שעשויות מלבבות דקל; מנה של פהיטס פטריות, וקערת אורז שמגיעה עם כמות אדירה של כוסברה, שלא נראה שמישהו טרח להוריד לה את הגבעולים.
"את חושבת שכדאי שניקח סביצ'ה אשכוליות?" ג'ייק שואל.
"נוותר," אני אומרת. "אני לא בקטע של אשכוליות."
ברגע שמרקוס המלצר עוזב, ג'ייק מוציא פנקס. "סליחה," הוא אומר. "יש לי את הקטע המוזר הזה, שאני חייב לרשום כל פעם שאני רואה מישהו נועל דוקטור מרטנס."
"אתה לא רציני."
ג'ייק מניד בראשו, רכון מעל הפנקס. "לגמרי כן. זה התחיל באוניברסיטה בתור בדיחה, ואז פשוט המשיך."
"כל סוג של דוקטור מרטנס?"
ג'ייק מרים את מבטו אליי ברצינות תהומית. "רק המגפיים השחורים."
אני יורקת את המרגריטה שלי. שילוב כלשהו של מיץ ליים וטקילה עף מפי לכיוון פניו. אני יכולה לראות את הטיפות עפות — מולקולות בהילוך איטי. עיניי מתרחבות. אני שמה יד על הפה.
"אני ממש מצטערת."
הוא מנגב מעט נוזל מתחת לעינו באצבע המורה. "מגיע לי. אני מודה שזה הרגל מוזר מאוד."
אני מגישה לו מפית נייר מהשולחן. "אני אוהבת מוזר," אני אומרת. הוא לוקח את המפית וטופח על פניו. "אוי, תודה לאל, כי לקפל את הזנב בין הרגליים נהיה מאוד לא נוח אחרי שעה בערך."
"אתה מצחיק," אני אומרת. "באמת, אני נהנית מאוד."
ג'ייק מקמט את המפית לכדור, ואז הוא סוגר את הפנקס ומחזיר אותו לכיסו. "מצוין," הוא אומר. "גם אני."
במהלך ארוחת הערב אנחנו מגלים ששנינו מתים על שייקספיר, שאנחנו אוהבים תפוחים ירוקים אבל לא תפוחי פוג'י אדומים, וששנינו אנשי לילה.
"יותר מדי פעילויות מתאימות לאנשים של בוקר," אומר ג'ייק. "עבודות, מכוני כושר, שוקי איכרים. אפילו מי שיוצא להליכות בלוס אנג'לס, שופט אותך אם אתה מתחיל אחרי תשע."
אני מרימה את הכוס שלי. "בדיוק!"
"צריך להיות שוק־איכרים־ערב לאנשים כמונו, שבו המאחרים מקבלים את הדברים הכי טובים."
"אני אוהבת את צורת החשיבה שלך."
"יופי." הוא מחייך. "אז איך העבודה שלך?"
ג'ייק כבר במרגריטה השנייה שלו, ולחייו מעט סמוקות. חמוד. עבר זמן מאז פגשתי גבר שלא יודע לשתות אלכוהול.
העבודה שלי היא קצת מכל דבר. היא כאוטית, לפעמים רעילה, מהנה, מרגיזה, והכי חשוב, גמישה. וככה בדיוק הייתי מתארת גם את הבוסית שלי.
"אירינה קצת משוגעת," אני אומרת. "אבל אני מחבבת אותה. או מבינה אותה, אולי זה ניסוח מדויק יותר."
"קנדרה סיפרה לי שפעם היא הכריחה אותה לעבור על תערובת פיצוחים ולברור רק את הבוטנים. לא פשוט יותר לקנות בוטנים?"
אני מושכת בכתפיי. "היא אוהבת את הטעם הכללי של התערובת. אי אפשר להתווכח עם מה שהם אוהבים."
"את מוציאה לה את הבוטנים?"
אני צוחקת. "ממש לא," אני אומרת. "קנדרה עדיין באה בשביל לעשות את זה."
למען האמת, שום דבר מזה לא נראה לי מטורף במיוחד. במהלך שלוש השנים האחרונות, אירינה ואני למדנו לעבוד יחד. ידעתי איך להזמין לה קפה בכל רשת על פני כדור הארץ (בסטארבקס היא אוהבת את האוֹאט מילק מיסטו, בקופי בין את האואט פלאט ווייט, בפיט'ס אני מזמינה לה קפה שחור בתוספת חלב שיבולת שועל מוקצף). שכל המצרכים שאני קונה לה צריכים להיות אורגניים, אבל אם הם לא, זה לא באמת יזיז לה. שהיא אוהבת להשתמש בנקודות של חברות התעופה כדי לשדרג, אבל אם אי אפשר להבטיח שדרוג, צריך להזמין מחלקה ראשונה. שאפשר לקבוע פגישות לבוקר אבל הן אף פעם לא יהיו מוצלחות, ושבכל מלון שהיא מתארחת בו חייב להיות חדר כושר. בתמורה היא לא עושה בעיות אם אני רוצה חופש ביום שישי, או באה לעבודה ביום שני באחת־עשרה.
היינו חד־קרן בתחום מערכות היחסים בהוליווד: מערכת יחסים מתפקדת בין אישה לאישה, שמעורבת בה גם דינמיקת כוח, נוסף על הכול.
"היא פשוט קפדנית," אני אומרת. "אבל מי לא?"
נראה שג'ייק מקדיש לזה יותר מחשבה מהדרוש, לדעתי. "אני לא חושב שאני כזה קפדן," הוא אומר לבסוף.
"באמת."
"את שופטת אותי."
אני מרימה צ'יפס תירס וגורפת עליו קצת סלסה. "אני לא."
"את כן," הוא אומר. "את עושה את הקטע הזה עם הגבות שלך."
"איזה קטע?"
"יש קטע," הוא אומר. הוא מצביע על הרווח שמעל מרכז גבותיו, ומנענע אותן.
אני נוחרת מצחוק, וקצת סלסה נתקעת לי. אני שותה לגימה גדולה של מים.
"אני כן שופטת אותך," אני אומרת אחרי שבלעתי.
"אני יודע," הוא אומר לי. "אבל זה לא מפריע לי כמו שנדמה לך."
"למה?"
הוא משעין את מרפקיו על השולחן ורוכן קדימה. "אני חושב שאת מתכוונת לאפשר לי להכיר אותך."
אני חושבת על דף הנייר הריק בתיק שלי.
"לא סיפרת לי למה איחרת כל־כך."
"המכונית שלי התקלקלה," הוא אומר.
"זה הכול? זה אפילו לא קורה באמת."
"מכוניות שמתקלקלות? אני מבטיח לך שזה קורה כל הזמן."
"כמו פנצ'ר?"
"הקרבורטור."
"אני לא יודעת מה זה."
לפתע ג'ייק נראה נבוך, ואני תוהה אם אני מגזימה, משיגה גבול. המכונית היא בבירור תירוץ. אני מרגישה איזושהי היכרות, עם המידע שיש לי, שאולי עדיין לא הולמת. זה בסך הכול דייט ראשון.
נאלצתי להיזהר עם זה בעבר. אני יודעת איזה תפקיד אדם ימלא עבורי לפני שהוא יודע, לפני שאני אמורה לדעת. למי אכפת מהמכונית שלו בכלל?
"זה לא משנה," אני אומרת. "לפחות אתה נוהג. אני מרגישה שכולם בלוס אנג'לס נוסעים באוּבר עכשיו. אני בסדר עם זה, אבל לנסוע במושב האחורי עושה לי בחילה."
ג'ייק מחייך קלות. "את יכולה לשבת מקדימה."
"אני לא מתה על סמול טוק."
"גם אני לא," הוא אומר. "אני מדבר בטלפון במושב האחורי, בלי בושה."
"קשה לי להאמין."
ברגע שהמילים יוצאות מפי, הטלפון הסלולרי שלי מתחיל לרטוט על השולחן. אני מורידה אותו מהשולחן ומכניסה לתיק, אבל אני רואה שהוגו מתקשר. כבר תשע? שעתיים עברו מהר.
"אבקש את החשבון," אומר ג'ייק.
"אל תדאג," אני אומרת לו. "זה החבר הכי טוב שלי. הוא רק מתקשר לראות איך הלך הערב."
ג'ייק מגיב כשהוא מסמן למלצר. "מה את מתכוונת להגיד לו?"
אני מחכה שהוא יסתובב בחזרה אליי כדי לענות. "פוטנציאל מבטיח. יש לו פֵטיש לנעליים. שווה בדיקה נוספת."
הוא ממצמץ לעברי לאט, ואני מרגישה שמשהו משתחרר בתוכי, כמו שרשרת שנופלת. יחסית לערב כל־כך נינוח, זו לא הרגשה נוחה במיוחד.
"אני שמח שקנדרה שידכה בינינו," הוא אומר. "אני לא פוגש הרבה נשים שנראה שיש להן מודעות עצמית כמוך."
"אני מרגישה שזו מחמאה לי, אבל עלבון למגדר שלי."
"בכלל לא," אומר ג'ייק. רמת הכנות שלו כמעט מזעזעת. "אני פשוט לא פוגש הרבה נשים."
אני כובשת צחוק כשהמלצר מגיש לנו את החשבון.
ג'ייק שולח יד לכיסו האחורי ושולף כרטיס. אני עושה תנועה להוציא את הארנק שלי, וג'ייק מניח יד על היד שלי ועוצר אותי.
"בבקשה," הוא אומר. "עליי."
אני שוקלת להפוך את זה לבדיחה, כמו שבדרך כלל הייתי עושה. משהו על זה שזו תמורה הולמת לחֶברה שלי. אבל במקום זאת אני מודה לו.
ג'ייק מלווה אותי למכונית שלי — אאודי כסופה מודל 2012 שאני מכנה בחיבה סאליבן. קניתי אותה משחקנית שהופיעה בסיטקום ארוך שנים באולפני פוקס, וכשהוא בוטל, חזרה מייד לקנדה.
כשאנחנו הולכים זה לצד זה, אני שמה לב שג'ייק קצת יותר גבוה משחשבתי קודם. או שאולי זו רק הנוכחות שלו. יש בו חמימות מסוימת שבזכותה הוא נראה גדול או משמעותי יותר. באופן שבו הוא מושך את הכיסא שלי לאחור, באופן שבו הוא מחזיק את הדלת פתוחה, באופן שבו הוא מניח את ידו, בעדינות, על שיפולי גבי כשאנחנו חוצים את הכביש מול מכונית ממתינה.
אנחנו מגיעים לרכב. הלילה מדהים סביבנו — צלול, חם ורענן, הכול בבת אחת.
"הגענו," אני אומרת. "תכיר את סאליבן."
ג'ייק בוחן את המכונית. "אני יכול לקרוא לה סאלי?"
"לו," אני מתקנת.
ג'ייק מרים את ידיו. "אני לא אוהב להניח הנחות."
ואז הוא מרים יד אחת כדי לאחוז במרפקי. "נוכל להיפגש שוב?" הוא שואל.
אני מהנהנת. "אשמח."
הוא לא מהסס — הוא רוכן ומנשק את לחיי. שפתיו רכות, אבל שוב, רוב השפתיים הן כאלה.
"סעי בזהירות," הוא אומר.
"הקרבורטור שלי לא מקולקל."
הוא מגלגל עיניים. "בסדר, לילה טוב."
לפני שאני נכנסת פנימה, אני צופה בו בודק את הכביש לשני הכיוונים ואז רץ לצד השני, בהמשך הרחוב. אני פותחת את התיק שלי. ואכן, יש שתי שיחות שלא נענו מהוגו, והודעה: כנראה היה מעולה. אני בלורל. את באה?
ואז אני מוציאה את הדף. עולה בדעתי שלא הייתי צריכה לתחוב אותו לתחתית התיק. עליי לשמור עליו שלם. הרי זה הפתק האחרון. הפתק שחיכיתי לו. הוא לא אמור להיות מקופל או מקומט.
למרבה המזל, הוא החזיק מעמד יפה. רק כמה פירורי גרנולה.
אני מנקה אותם.
ג'ייק, כתוב בו. לא יותר, לא פחות.
הרגע סיימתי, אני כותבת. תן לי עשרים דקות.
אני רוצה לספר למישהו, ואני יכולה לספר רק לו. דפני בל פגשה סוף־סוף את האחד שלה.
אין עדיין תגובות