החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אמנדה הוקינג

מתוך ויקיפדיה: אמנדה הוקינג אמנדה הוקינג (באנגלית: Amanda Hocking; נולדה ב-12 ביולי 1984 ) היא סופרת אמריקאית. תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 ספריה 2.1 טרילוגיית הטריל 2.2 סדרת My Blood Approves 2.3 סדרת The Hollows 2.3.1 Virtue, 2011 3 קישורים ... עוד >>

חלופית

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2011 | 268 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

וונדי הייתה בת שש כשזה קרה. האישה שחשבה שהיא אמא שלה ניסתה לרצוח אותה. וונדי הייתה ילדה פרועה במיוחד, ובמסיבת יום ההולדת שלה, כשסירבה לאכול מעוגת השוקולד, אמא שלה דקרה אותה בסכין שאתה פרסה את העוגה. היא קראה לוונדי מפלצת, וטענה שהיא לא הבת האמיתית שלה, וכשילדה החליפו את התינוק האמיתי שלה בה. ורק אחרי אחת עשרה שנה גילתה וונדי שאמא שלה צדקה.

מקט: 4-317-34
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה
הספר באתר עברית
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג – לפני אחת עשרה שנה: כמה דברים גרמו לי לזכור את היום הזה: היה זה יום הולדתי השישי, ואמי החזיקה סכין בידה. לא סכין סטייקים קטנה, אלא קופיץ ענק שנצץ באור כמו בסרט אימה סוג ז'. טוב, יכול להיות שהסכין לא נצצה. אולי הזיכרון שלי הוסיף אפקטים מיוחדים מטופשים. אני לא יודעת בוודאות. אבל אני יודעת שאמא רצתה להרוג אותי.

ניסיתי לחשוב על הימים והשנים שהובילו ליום הזה, כדי לבדוק אם היה עלי להבחין במשהו מוזר אצל אמי. לרוע המזל הכול די מעורפל לפני היום הזה. כשאני שואלת את אחי הגדול מאט על זה, הוא תמיד נותן תשובה די מתחמקת כמו, "היא דפוקה על כל הראש, וונדי. זה מה שקרה." הוא מבוגר ממני בשבע שנים, אז ברור לי שהוא יודע מה קרה, ויודע איך אמא באמת הייתה, אבל הוא לא רוצה לדבר על זה.

האמת האיומה היא שלמעשה אין לי כל זיכרון מאמא שלי לפני היום הזה. אפילו לא אחד. אני זוכרת את חגי המולד ואת ימי ההולדת, ואני אפילו זוכרת את אבא שלי, שמת כשהייתי בת חמש, אבל לא אותה. הפסיכולוגים התעקשו שזו דרכי להתמודד עם הטראומה, אבל ממש הייתי רוצה להיזכר. גם אם הכול היה רע. במיוחד אם הכול היה רע.

אהיה הראשונה להודות שהייתי ילדה מופרעת. דודתי מגי מאשרת את דבריי, אך היא מקלה בכך ראש ותמיד מחבקת אותי ואומרת שתאהב אותי, יהיה אשר יהיה. מאט לא מוכן אפילו להתבדח על כך. בכל פעם שמישהו מעיר הערה על התנהגותי הפרועה בילדותי, הוא קופץ את שפתיו ומתעקש שהייתי ילדה נורמלית וסקרנית. בהחלט לא הייתי ילדה כזו, אך כנראה שאני לא היחידה שמדחיקה זיכרונות.

באותה תקופה גרנו בהמפטונס, ואמי הייתה אשת תפנוקים. סליה לא הייתה שם באותו יום, ובדיעבד עלי להודות שהייתה לכך השפעה רבה. סליה הייתה האומנת השלישית שלי, וזו ראיה נוספת לפריקת העול שלי כילדה. למאט הייתה אומנת אחת כל חייו, עד שאני נולדתי והייתי יותר מדי בשבילה. סליה ואני הסתדרנו לא רע בכלל, אך היא נאלצה לנסוע לילה לפני עקב מקרה חרום. פירוש הדבר שאמי הייתה אחראית עלי, באחת הפעמים הבודדות בחייה, ובאותו יום נערכה מסיבה.

אוקיי, שיקרתי כשאמרתי שאין לי כל זיכרון מאמי. אני זוכרת היטב שצעקה על אחי, או על אבי, או על האומנת, או על דודתי, או על כל אחד אחר כשנאלצה לטפל בי. היא פשוט לא הצליחה לשאת את המראה שלי. וכפי שהתברר בסופו של דבר, כנראה באמת לא יכלה לעשות זאת.

דודתי מגי הגיעה מאוחר יותר כדי לעזור בהכנות למסיבה, ובסופו של דבר הצליחה להעיר את אמא שלי. אני עדיין הייתי בפיג'מה שלי עם כתמי שוקו סויה על הפנים, והיא הציעה להכין אותי. עד עצם היום הזה אין לי מושג מדוע החליטה אמא לעשות זאת בעצמה. זה ממש לא היה ממנהגה, ואף אחד לא זוכר מדוע היא החליטה לקחת עלי אחריות.

הרחצה באמבטיה הייתה דרך חתחתים אמיתית. הייתי ילדה מטונפת באורח בלתי טבעי, והיא הייתה צריכה לשפשף את העור שלי, וגרמה לי ליילל בזעם. השיער שלי היה הכי גרוע. הוא נותר סבוך למרות כל ניסיונותיה להבריש אותו בכוח, אבל זה לא מנע ממנה להמשיך. ישבתי על שרפרף מול שידת האיפור שלה, וידיה אחזו בי בחוזקה כדי שלא אמוש ממקומי. היא הניחה לי ללבוש את החלוק הענק והמהודר שלה כשיצאתי מהאמבטיה, ואיכשהו זה גרם לי להרגיש נעלה. השיער שלי היה עדיין רטוב כשהעבירה את המברשת בשיערי, ואני צרחתי בקולי קולות והדמעות זלגו במורד לחיי.

על השידה נחה מראה בעלת שלושה צדדים, כך שיכולתי לראות אותה משלוש זוויות שונות בזמן שהברישה את שיערי. לחייה היו סמוקות ממאמץ, והיא הייתה קצרת נשימה. שיערה שלה היה קלוע בקשר חסר צורה, כך שאין לי מושג מה הייתה הבעיה שלה דווקא עם השיער שלי. היא עדיין לבשה את חלוק המשי האדום של אבא שלי, כפי שעשתה כל יום מאז שנפטר.

בסופו של דבר הצליחה אמא לסדר את שיערי לשביעות רצונה, והצמידה אותו בסיכות עם קשתות ורודות קטנות. היא בחרה עבורי שמלה ורודה מצויצת שתתאים להן, ואני זוכרת שמחיתי על כך בטירוף. שנאתי שמלות, אבל היא החזיקה אותי והלבישה אותי בכוח. לבסוף הלבישה אותי בגרבי תחרה קטנים ובנעליים לבנות נוצצות, ושלחה אותי מעליה כדי שתוכל להתארגן בעצמה.

הקטע הוא שבכלל לא רציתי את המסיבה הזו. כמובן שאהבתי לקבל מתנות, אבל לא היו לי חברים. אורחי המסיבה היו החברים של אמא שלי והילדים הקטנים והסנובים שלהם. היא תכננה מין מסיבת תה נסיכותית, שמגי, מאט והעוזרת עמלו להכין בצייתנות כל הבוקר. לא רציתי מסיבה נסיכותית. רציתי דינוזאורים, ורציתי לרוץ ולהשתולל. כשהאורחים התחילו להגיע כבר העפתי מרגליי את הנעלים והגרביים וזרקתי את הסיכות מהשיער.

אמא הגיעה בזמן שפתחתי את המתנות, ונראתה כמעט בדיוק כמו בתחילת המסיבה. שיערה היה חלק, והיא עטתה שפתון אדום בוהק שרק העמיק את חיוורון פניה. היא עדיין לבשה את החלוק של אבי, אך הוסיפה לו שרשרת ונעלי עקב שחורות, כאילו כך הייתה זו תלבושת הולמת. איש לא העיר דבר על כך, ככל הנראה כי כולם בהו בי בזעזוע. התלוננתי על כל מתנה שקיבלתי, וחלק מהן שברתי או זרקתי מעלי. כולן היו בובות מטופשות או סוסי פוני או דברים אחרים שלעולם לא אשחק אתם.

כשאמא נכנסה לחדר וחלפה בדממה בין האורחים עד למקום מושבי בקצה השולחן הארוך, בדיוק קרעתי עטיפת מתנה שעליה צוירו דובונים ורודים. היא הכילה בובת חרסינה נוספת, ובטרם סיימתי להתלונן הרגשתי את כף ידה סוטרת בפניי.

"את לא הבת שלי," אמרה אמא בקול קר וחסר רגש. הלחי שלי צרבה מהמכה, אך רק לטשתי בה מבט נדהם.

מגי מיהרה להמשיך במסיבה, אך אמי ודאי הפכה במחשבה כל אחר הצהריים. אני חושבת שכאשר היא אמרה זאת, היא התכוונה לכך באופן שחש כל הורה כאשר הילד שלו עושה משהו שהוא לא מבין. אך ככל שהעמיקה לחשוב על כך, כך זה נראה לה יותר ויותר הגיוני.

לאחר אחר צהריים ארוך של התקפי זעם מצדי, ופרצי בכי שלי או של שאר הילדים, החליט מישהו שהגיע הזמן לאכול עוגה. אמא התעכבה נצח במטבח, ומסיבה כלשהי החליטה מגי להניח לי לבדוק מה שלומה. אני אפילו לא יודעת מדוע אמא הלכה להביא את העוגה, במקום מגי או העוזרת, שהיו הרבה יותר אימהיות.

במרכז אי המטבח נחה עוגת שוקולד עצומה בגודלה, מכוסה בפרחים ורודים ובמרכז – הספרה שש. אמא ניצבה מצדה השני כשבידה סכין ענקית ששימשה אותה לפרוס את העוגה ולהניח את הפרוסות בצלחות זעירות. כמה מהסיכות שהידקו את שיערה השתחררו, ועל פניה הייתה ארשת פראית.

"שוקולד?" עיקמתי את חוטמי בזמן שאמא ניסתה להניח בזהירות את הפרוסות המושלמות בצלחות.

"כן, וונדי, את אוהבת שוקולד," הודיעה לי אמא.

"לא נכון!" מחיתי. שילבתי את זרועותיי על חזי. "אני שונאת שוקולד! אני לא מתכוונת לאכול את זה ואת לא יכולה להכריח אותי!" אף על פי שאהבתי שוקו סויה, שנאתי את כל שאר סוגי השוקולד, ולמעשה גם את רוב סוגי הסוכריות והממתקים. ייתכן שאמא ידעה זאת, וייתכן שפשוט התעלמה מזה.

"וונדי!" אמא עצמה את עיניה כאילו חטפה מיגרנה איומה.

הסכין הייתה מכוונת לעברי בדרך מקרה, וחלק מהציפוי של העוגה היה דבוק על החוד. באותו רגע לא פחדתי. אילו פחדתי, ייתכן שהתוצאה הייתה שונה. תחת זאת התחשק לי שוב להתפרץ בכעס.

"לא, לא, לא! זה יום ההולדת שלי ואני לא רוצה לאכול שוקולד!" צעקתי ורקעתי ברגלי ברצפה בכל הכוח.

"את לא רוצה שוקולד?" אמא הביטה בי כשעיניה הכחולות פעורות באי אמון. היה גם ניצוץ טירוף מסוג חדש בעיניה, ובאותו רגע התחלתי לפחד. "מה הבעיה שלך, וונדי? איזו מין ילדה את? את בכלל ילדה?" המשכתי ללטוש בה מבט כשהקיפה את האי באיטיות והתקרבה לעברי. הסכין עדיין הייתה אחוזה בידה ופנתה לתקרה, אך נראתה הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה לפני כמה שניות. "את ללא ספק לא הילדה שלי. מה את, וונדי?" היא רכנה לעברי ולפתה את כתפיי בחוזקה, כשציפורניה חופרות בבשרי כטפרים. כשהתחילה לנער אותי נפלטו מפיה צעקות ורוק ניתז על פניי. "מה את באמת? מה את רוצה? מה את רוצה ממני?!"

הצלחתי לחמוק מאחיזתה ופסעתי כמה צעדים לאחור. הייתי צריכה לצרוח או לברוח, אבל לא הבנתי מה קורה. אמי נראתה בלתי שפויה לחלוטין. החלוק שלה נפתח וחשף את עצמות הבריח הדקיקות שלה ואת התחתונית השחורה שלבשה מתחתיו. היא פסעה לעברי כשהפעם הסכין פונה היישר אלי.

"הייתי בהיריון, וונדי! איפה התינוק שלי! מה את ומה עשית לתינוק שלי?" דמעות נקוו בעיניה, אבל אני רק נענעתי בראשי. "בטח הרגת אותו, נכון? זה מתאים לך, וונדי. זה ממש מתאים לך!"

היא זינקה עלי בעודה דורשת בצעקות שאומר לה מה אני ומה עשיתי לתינוק האמיתי שלה. זזתי מהדרך בדיוק בזמן, אבל היא דחקה אותי לפינה. ברגע שחשתי את ארונות מהמטבח מאחוריי לא היה לי לאן לפנות, והיא לא התכוונה לוותר.

"אמא!" מאט צעק עליה מצדו השני של החדר. זיהוי קלוש הופיע בעיניה, קול הבן שבאמת אהבה, אך היא לא נסוגה ממני. למעשה הבינה שזמנה אוזל, ולכן הניפה את הסכין.

מאט זינק עליה, אך לא לפני שלהב הסכין קרע את שמלתי וחתך את בטני לרוחב. החתך היה שטחי, אך הדם זלג בשפע ואני התייפחתי בהיסטריה. אמא עדיין נאבקה במאט, וסירבה להרפות מהסכין.

"מאט, היא הרגה את אחיך!" התעקשה אמא ותלתה בו מבט מטורף. "היא מפלצת! חייבים לעצור בעדה, מאט! חייבים לעצור בעדה!"

  1. :

    ספר כייפי! מומלץ!

  2. :

    חיקוי לספר ילדת הגבעות…שאגב הרבה יותר טוב

הוסיפו תגובה