סולם גנבים

–1–

בילדותו לא שמע יודה על ‘הברווזון המכוער’. אימא שלו לא הקריאה סיפורים לפני השינה, לא על ברווזים ולא בכלל. לא היו ספרים בבית, רק כמה ספרי לימוד שעברו מילד לילד בירושה, דפים ישרים ונקיים מסימני עיפרון. הוא היה הראשון לכתוב בהם. היה גם ספר תהילים אחד של אבא, ‘אבי טייב’, חרוט עליו מבחוץ. איש לא קרא בו. אומרים שאבא היה לוקח אותו שישמור עליו לפני ביצוע גדול.

אבא לא כאן.

אולי באותו יום שכח לקחת.

כשהפך בעצמו לאבא, סיפר לאביטל שלו הרבה סיפורים לפני השינה. את ‘הברווזון המכוער’ אהבה יותר מכולם. גם הוא. ‘זה קרה באמת?’ שאלה אותו בכל פעם שסיים. ‘זה קרה באמת,’ אמר לה. לא שאלה איך הוא יודע, לא ביקשה הוכחות, רק בלעה את האמת הפשוטה הזאת בעיניים תמימות.

לא שאי־פעם באמת יוכל לספר לילדים שלו הכול. איך יוכל לספר לילדים טובים ירושלים על ילדותו המסובכת בתקווה. לא שהיה ילד רע התקווה, עד לאחרונה אולי נחשב לאחד מסיפורי ההצלחה הכי גדולים של השכונה שלו, אבל בסיפור ההצלחה שלו היו הרבה פרקים קשים לקריאה, ודאי שלא מתאימים לאוזניהם של ילדים. את המילים שדיברו שם הוא מעדיף לשכוח, והבטיח לעצמו שהילדים שלו לא יכירו אותן.

אולי יספר להם על בית הכנסת שאביו בנה בשכונה? מהמסד עד הטפחות בנה אותו לזכר הוריו. לא יספר איך השיג אבא שלו את הכסף לבנייה. ‘חסד לאברהם’ קרא אבא לבית כנסת, ומי יודע כמה דינים עשה אבא בעולם עד ש’חסד לאברהם’ עמד על תלו. יספר להם שאביו העמיד רב לבית הכנסת שהיה חביב הילדים ואימת המבוגרים. הדרשות שלו כמו סכינים היו, מלאות תוכחה וזעם, והכיסים שלו היו מלאי ממתקים. בגיל קטן כבר הזמין אותו הרב לבימה שישיר ‘ימלוך ה’ לעולם’, ואף ששר ליד המנגינה ושכח חלק מהמילים, הרב חיפה עליו ואמר לו שכשיגדל יהיה פייטן גדול, ובאוזן לחש לו: ‘לא משנה מה עושים אחרים, לא משנה אם צוחקים עליך, אתה — תהיה אתה, זה מה שרוצה אלוקים.’

על משחקי הילדות בשכונה יספר בשמחה, על משחקי הגוגואים, על המחנות שבנו על העצים. וזהו. יותר מזה לא יוכל לספר. הרי לא יספר על הסיגריה הראשונה. בן שש היה. שש! כשחגגו לאביטל יום הולדת שש, פתאום זה דקר בו בכל הכוח — קטנה שכמותה, שבירה, איך אפשר לדמיין אותה מחביאה כמוהו חפיסת סיגריות, שולפת בכל יום אחת, אוחזת בין שתי אצבעות ומקרבת אל הפה. ואצלו — ביום הולדת שש, אחיו אסי לקח אותו אל ה”באנגייה”, כך הם קראו למחסן הגרוטאות הרעוע שבו אבא שלהם שמר חומרי בניין ישנים והאחים שלו שמרו שם חומרים שעושים טוב. אסי היה בכיתה י’א, ומיומן בכל מה שקשור בעישון. הוא הדליק בשבילו את הסיגריה, הגיש אל שפתיו ואמר: ‘מזל־טוב, יא אח, אתה כבר גדול. לאט־לאט, אל תשאף עמוק מדי, צריך להתרגל.’ ויודה לא היה בטוח שהוא גדול מספיק ולא היה בטוח שהוא רוצה להתרגל, אבל עם אסי לא מתווכחים, אפילו דויד ושמעון, שני האחים שגדולים מאסי, לא מתווכחים איתו. יש לו איזה מבט כזה כשאתה עומד מולו, שמרסק ברגע את כל מה שחשבת לומר, ופחות מפחיד להסכים לסיגריה מאשר להיתקל במבט שלו. חצי סיגריה הוא שאף לחלל הפה בלי לקחת לריאות, אחר כך הגיש לו אסי קפה שחור מומתק להחריד היישר מהג’זווה אל כוס זכוכית קטנה חסרת ידית. גם לעצמו מזג, השיק את הכוסות זו בזו ואמר לו: ‘לחיים, גבר.’ מרוב חום נכוו לו האצבעות, אבל הקפיד שאסי לא ירגיש. שניהם לגמו, יודה לא ידע מה דוחה אותו יותר, טעם הקפה השחור או טעם הסיגריה, אבל אסי קרא אותו בלי מילים ואמר לו: ‘קדימה, גבר, עכשיו אחת טובה פנימה, ויש לך את זה, יאללה, בלי לחשוב.’ הוא שאף מלוא ריאותיו והשתעל בקול גדול, והקול חזר כהד מקירות המחסן והתערבב בקול הצחוק של אסי, שספק לעג לו ספק חגג איתו את הנובלס הראשונה של חייו. פעם ראשונה של סיגריה מתחילה ועד סוף, שקדמו לה בדלי סיגריות שהיה אוסף כבר בגן חובה ומנסה להצית בהם אש, רק בגלל הסקרנות. בגלל אותה סקרנות שמר את חבילת הנובלס שאסי נתן לו בבאנגייה, ובכל יום עישן קצת. בגלל אותה סקרנות קנה אחר כך קאמל, קנט ופעם אחת אפילו מרלבורו מכספים שנתנה לו אמו לשלם לטיולי בית הספר. ‘בשביל אימא שלי,’ היה אומר במכולת של העיראקי, והעיראקי קרץ לו ונתן, כולם בשכונה קונים בשביל ההורים שלהם. כשעישן לא נהנה, לא התלהב, כמו משהו שחייבים לעשות כדי להשתייך למשפחת טייב, כך קראו להם, טייב. ‘אליטוב’ הוא עִברוּת מאוחר שלו, ערב יום הנישואים, ואיש מהאחים לא סלח לו מעולם על חילול השם.

את החומר הראשון פגש בגיל שתים־עשרה. כבר כמה שנים ידע שבפינה הימנית העליונה של הארון המט לנפול בבאנגייה נמצאים החומרים. מאחורי צנצנות של טמבור, מברשות ושפכטל שהונחו שם רק לשם הסוואה. עד גיל שתים־־עשרה לא התקרב לשם, אפילו עם הסיגריות לא היה לו קל, הריאות שלו התמרדו, אבל הוא המשיך. אחת ביום. טייב זה טייב, וטייב לא נשברים בגלל כמה שיעולים, הסביר לו אסי. הוא גם הדריך אותו שיקפיד לצחצח את השיניים אחר כך, גם את הלשון, שלא ירגישו בבית ספר, וחשוב מזה, שאימא לא תרגיש. אם היתה תופסת אותו מעשן בגיל כזה, היתה הורגת אותו.

לא שאימא שלו שורדת יום אחד בלי סיגריה, היא מעשנת בלי סוף, חפיסה וחצי ביום, שתי חפיסות בימים עצבניים, וגם היא התחילה ביסודי, אפילו לא הסתירה ממנו את העבר שלה. אבל הבהירה לו שלו יהיה עתיד אחר, ככה נשבעה לעצמה, ואוי לו אם יפר את השבועה, ואוי לאסי אם תדע ששם יד על ילד התקווה שלה. תמיד אומרת לו שעם העובדה שאסי מעשן כבר השלימה מזמן, גם עם העובדה שלתיכון איננו הולך, אבל אסי זה אסי ויודה זה יודה, ולכל אחד תפקיד אחר בתוכניות של אימא שלהם, ואסור שתתפוס אותם. ‘טייב לא נתפסים,’ אמר לו אסי, ‘ואם נתפסים לא מודים, ואם מודים חוזרים בהם.’ ופעם אחת, בן שתים־עשרה היה, שכח להחליף חולצה אחרי שעישן, ואימא שלו הריחה, וצרחה עליו כמו משוגעת תוך שהיא מנופפת בידיה, כמעט נכווה מן הסיגריה הדולקת שלה, ולא עזרו לו הסליחה ושבועת השקר שפעם ראשונה ואחרונה. היא קראה לאסי ואמרה לו: ‘תראה לו מה זה, הילד מעשן,’ ואסי הראה לו מה זה, כי מה שאימא אומרת אסי עושה, ואף שהוא אחראי לכל הסיגריות האלו, הוא לא אחראי לכך שנתפס, ומה פתאום נתפס, טייב לא נתפסים, ומה פתאום הודה במקום לומר שחבר עישן לידו והריח נדבק לו לחולצה, טייב לא מודים. ואם צריך — טייב מענישים, אוהו מענישים.

זה אפילו לא היה מוזר בעיני יודה שאסי מוציא לפועל את העונש על העבירה שלימד אותו לבצע, ככה זה מאז שאבא הלך בתאונה (כך הם קוראים לזה — התאונה). מאז אסי הוא ראש מחלקת ענישה בבית טייב. הוא גם ראש מחלקת פשיעה, כלומר פרנסה, אבל זה לא סותר. ראש הוא ראש, והוא מבצע את שני התפקידים על הצד הטוב ביותר. הוא רגיל שאסי נקרא להעניש אותו, אבל הפעם זה היה משפיל במיוחד, כי נתן את המכות שלו בכף היד, בזלזול, כאילו אחרי שיודה נתפס ואפילו הודה, הוא אפילו לא ראוי שישקיעו במכות שלו. עם ההשפלה הזאת והחבטות בנפשו יצא באישון לילה לבאנגייה, בדק שהשטח נקי, כי הלילות הם הימים בבאנגייה של טייב, ומיהר לפינה הימנית העליונה. פינה את המברשות והטרפנטין הצידה וגילגל מעט חומר בתוך נייר כסף, אפילו לא ידע מה בדיוק יש בו בחומר הזה, היה קטן מכדי לדעת ומספיק גדול להשתמש. הדליק, ועישן. עישן ועישן ועישן. פעם ראשונה שנהנה לעשן. לפחות בהתחלה. צחק כמו שמזמן לא צחק. אחר כך בכה ושוב צחק. לא כמו שצוחק אדם שמח. כמו שצחקה אימא שלו כשהודיעו על אבא שלו, צחוק מופרע, עד שנתנו לה זריקה. וכשעישן, תוך כדי צחוק ראה את אבא שלו מסמן לו בתנועת שִיסוּף שאוי לו אם שוב ייתפס ויצער ככה את אימא שלו, ותוך כדי הוא ידע שאבא שלו כבר לא יכול לסמן לו שום דבר, הוא הרי הלך, ובכל זאת סימן לו, הרי ראה אותו במו עיניו. ואחר כך ראה את אימא שלו נכנסת לבאנגייה ועושה עמידת ראש, ואחר כך ראה את אסי נכנס וסוחב אותו למיטה שלו וצורח לו באוזן: ‘מה נסגר איתך, אתה בכלל טייב אתה?’ ולמחרת התעורר עם שלושים ותשע מעלות חום במיטה מזיעה.

הוא הקיא למחרת כל כך הרבה פעמים, עד שיצא לו החשק לעשן. לעשן הפסיק. להסניף המשיך. כל מיני חומרים שאת שמם אפילו לא ידע, אבל לא התמכר. הוא חושב. רק מפעם לפעם הריח כדי להירגע. מזל גדול היה לו שלא נפל אל הסם, עד סוף החטיבה חצי כיתה נפלה. חלק התחילו מוקדם כמוהו, והריאות שלהם התנגדו ממש כמו הריאות שלו, אבל כשבבית מספיק גרוע, הריאות נכנעות בסוף. לא שבבית שלו היה קל.

אולי זה אפילו לא הבית, כי הנה, הוא וששת אחיו גדלו באותו בית, בית של שישה בנים ובת אחת, בית עם מורשת שהשאיר אחריו אבא, ואף ששוגרו אל מסע החיים מאותו מתקן שיגור — הבית ברחוב סימן־טוב שההורים חכרו מעמידר — מסלול חייהם היה שונה לגמרי. שכונת התקווה מחולקת לשתיים, שכונת התקווה של מעלה ושכונת התקווה של מטה. בתקווה עילית יש עסקים, בתי ספר, כבישים ובתי כנסיות, וכמובן מסעדות ושיפודים. בתקווה תחתית יש פרוטקשן ודוקרנים ופשע וסמים. האחים שלו בחרו מזמן את התקווה של מטה, ואולי היתה זו התקווה של מטה שבחרה אותם. אף אדם לא בוחר בפשע, היה אבא שלו אומר, אל הפשע מתגלגלים. ואימא שלו נשבעה וגם השביעה אותו בכל מיני שבועות שבעולם שגם אם התקווה של מטה תבחר בו — יסרב לה. עד הבר־מצווה אם הוא רוצה לשחק בכאילו, לא אכפת לה, אבל מהבר־מצווה זו כבר שבועה, ואצל אימא שלו שבועה זו שבועה. ‘יא רבי, בן אחד שלא יודע מה זה בית הסוהר, זה מה שאני מבקשת,’ והיה ברור לכולם — זה הוא הבן האחד, ואם יום אחד ייכנס לבית סוהר יגיע סוף העולם.

סוף העולם כמעט הגיע חודשיים לפני שלוש־עשרה. זו היתה הפעם הראשונה שהתלווה אל אסי אחיו לגבות פרוטקשן. ‘התלווה אליו’ זה הביטוי המדויק שאסי גנב מהשוטרים. בהתחלה עיצבן אותו הסלנג המשטרתי שלהם. ‘תתלווה אליי. עאלק. מי ישמע גמרו אקדמיה ללשון, אלה בדיוק כמונו אלה.’ אחר כך אימץ את השפה: ‘תתלווה אליי לפיצה? תתלווה אליי לפלאפל?’ כשהיה שואל, היה ברור ליודה מיד — קודם כל, זו לא שאלה, זו קביעה. לפעמים אפילו היה אומר: ‘תתלווה אליי או שְכּן?’ כן, כן. הוא יתלווה אליו לפיצה. שנית, זה לא ייגמר בפיצה. זה ייגמר בארבע אלפיות ביד, כי גם בעל הפיצרייה יודע שכדאי לא להתעסק עם טייב. כששמעון, הבכור, הגיע אליו בשבוע שעבר, עוד התבלבל וסירב, אבל עם אסי אין חוכמות. ובשביל מה קרא ליודה להתלוות אליו? כי אסי כפוף לאימא, מילה שלה זה קודש בשבילו, אבל רק דבר אחד לא הסכים לקבל, להוציא את יודה מהעסק, כי רק מי שתורם את חלקו לעסק יש לו זכויות בעסק, וזכויות בעסק הן זכויות במשפחה. כי העסק זה המקצוע שלהם ואי אפשר לגדול בלי מקצוע, והוא חייב להתלוות אליו כי כל מקצוע צריך ללמוד. ‘ואני מציע שאתה לא תגיד לאימא שיצאנו לסיבוב, למה אימא קצת מתבלבלת איתך,’ אמר אסי ליודה, והצעות של אסי חייבים לקבל.

אלוף החיוכים אסי, הכול הוא משיג בחיוך. לא מאיים. לא מרים את הקול. נכנס לפיצרייה, ישר לדלפק המכירות, וקרא לבעלים להתלוות אליו. בחיוך אמר לו: ‘הכנת לי או שכן?’ וכשבעל הפיצרייה ניסה להיתמם: ‘מה הכנתי? הזמנתם מגש?’ אסי צחק. ‘מגש. אהבתי. יאללה, תשים גם מגש. בצל וזיתים הולך,’ ואחר כך חייך אליו היישר לתוך הפנים והעביר לטיפה אבהית על ראשו, כזו שדי בה כדי להבהיר, נגמרו המשחקים, בוא נגמור את זה בטוב. וכשבעל הפיצרייה הוציא פנקס צ’קים, אסי כבר צחק בקול: ‘מילים אתה נותן לי? מה נעשה עם מילים?’ ועוד לטיפה על הלחי הקפואה של בעל הפיצרייה וצביטה קלה, כאילו מדובר בילד שובב, ולא בבעל עסק בן חמישים שיכול להיות אבא שלו, וזה כבר עשה את העבודה. הוא נכנס לחדרון ויצא כשחבילת שטרות בידו. אסי לקח את השטרות, שלף משם שטר של חמישים והניח על השולחן. ‘זה בשביל המשפחתית,’ אמר בחיוך. בעל הפיצרייה המבוהל אמר: ‘לא, לא, הפיצה עליי,’ אבל אז נעלם לאסי החיוך, והוא נתן בו את המבט הזה שלא מתווכחים איתו, ואמר לו: ‘תיקח את הכסף למה שונא מתנות יחיה.’

‘והפרוטקשן?’ שאל אותו אחר כך יודה כשנכנסו עם הפיצה למכונית, ‘למה פרוטקשן כן ופיצה לא?’

‘איזו מין שאלה זאת? פרוטקשן זה עבודה, אתה לוקח חאווה ודואג לבן אדם,’ פסק אסי ולקח ביס מהמשולש. ביס ממוצע, לא רעבתני מדי, לא מעודן, ביס נורמלי של מי ששילם במיטב כספו ומבקש ליהנות מהפיצה המשפחתית שלו. ‘תיקח,’ אמר ליודה. ‘אחלה פיצה יש לו.’

‘אין לי תיאבון,’ אמר יודה. לא הסביר. אבל אסי לא צריך הסברים.

‘מה, נהיית לי עכשיו זילח?’

עדיף לאכול פיצה בלי תיאבון מאשר להיות זילח בעיני אסי, את זה כל אחד מהאחים יודע. זילח זה אחד שעושה במכנסיים ברגע האמת, מישהו שאי אפשר לסמוך עליו, ואם אתה זילח, אתה אבוד. בשרשרת המזון של התקווה־תחתית רק שטינקר גרוע מזילח.

‘לא, מה פתאום זילח, סתם לא רעב,’ ניסה יודה שוב, אבל אסי הבהיר שוב את הכללים: ‘בטח אין תיאבון, רגע אחרי העבודה לזילח תמיד כואבת הבטן.’

יודה לקח משולש ונתן ביס ענקי, כי הוא לא זילח, וזרק את קרטון הנייר מהחלון כמו שאסי עשה, אף שכשהוא אוכל לבד הוא מקפיד להשליך לאשפה. ולקח עוד משולש, לא כי הפסיקה הבטן לכאוב, היא התפתלה. אבל להיות זילח הוא לא יכול להרשות לעצמו. לא מול אסי לפחות. וחוץ מזה, אם לא יאכל אוכל שהושג בזרוע, גם את המפרום של שבת לא יוכל לאכול, כך גם את החריימה, בעצם את הכול. גם במיטה שלו לא יוכל לישון, אפילו בבית הכנסת של אבא שלו לא יוכל לדרוך. מה שנשאר לו זה לקחת פיצה ולנגוס.

כל זה לא עזר לו, כי גם אחרי שלושה משולשים שהתערבלו בבטנו ושלושה קרטוני נייר שהתעופפו מהחלון, אסי הניח לו יד על הכתף ואמר לו: ‘אתה יודע מה אני מתחיל לחשוב? שאימא כישפה אותך, שהיא באמת לא רוצה שתמשיך את אבא,’ ולפני שיודה התנגד, הוא הרי אפילו לא בן שלוש־עשרה, הוא עוד יגדל ויוכיח לאסי הכול, הסביר לו אסי שהוא בגיל שלוש־עשרה כבר הלך לפיצרייה לבד. ויודה היה בטוח שאסי יוריד לו עכשיו סטירה על הלחי עם גב כף היד או גרוע מזה, ילטף לו את הלחי, יצבוט ויחייך אל תוך עיניו, והוא כבר כיווץ את הלחי כדי שהסטירה תכאב פחות, אבל אסי רק לקח משולש רביעי ואמר: ‘וואלה, מה אני יגיד לך, אולי אימא צודקת.’

–2–

צודקת או לא צודקת, חוש ריח מפותח תמיד היה לה, ומיד כשחזרו מהפיצרייה, קראה לאסי ללשכה שלה והבהירה: ‘רק אתה. בלי יודה.’ הלשכה — כך הם מכנים את החדר הקטן שסמוך לחדר השינה. למראית עין חדר עבודה תמים של תופרת: מכונת תפירה, חוטים בצבעים שונים, חוברות אופנה של ‘בורדה’ ובדים לרוב. אבל החדר הזה הוא הרבה יותר מחדר תפירה. מכאן היא מנהלת את כל עסקי המשפחה. כאן מתנהלות השיחות החשובות. כאן מתקבלות החלטות הרות גורל, ובמקום הזה היה בעלה המנוח בורר בסכסוכים הגדולים. אולי החדר באמת ראוי לשמו, כאן הכול נתפר. מאז שאבי איננו, אסי הוא אורח קבוע בלשכה שלה, ובכל זאת הפעם כשקראה לו אליה, התנהג כמי שזומן אליה לחקירה.

‘איפה הייתם?’ שאלה מיד, תמיד שואלת לשלומו לפני כל שיחה. הפעם אפילו לא הספיק להתיישב וכבר ירתה בו.

‘הסתובבנו,’ אמר לה. בדרך כלל הוא חד יותר. אבי לימד אותו שתשובות כלליות מעוררות חשד.

‘איפה הסתובבתם?’ שאלה והסתכלה לו לתוך העיניים. אותה לא יסובב.

‘פה, שם. להעיף מבט שהכול בסדר.’

‘יא אסי, אם אתה לא תגיד לי איפה היית, אני יגיד לך איפה היית.’

כבר מזמן אמרה לו שהיא ‘קוראת הפוך’, מחוקרי המשטרה האלה שאתה לא יכול להסתיר מהם כלום. פתחה עליו עיניים מאיימות. היא מכירה את אסי, כל אחד אחר שהיה פותח עליו כאלו עיניים, היה אסי מוציא לו אותן מהחורים, אבל איתה זה סיפור אחר, מה הוא מולה? אפילו לא מעלה על דעתו להתעמת איתה. היא יודעת שיגיד את האמת.

‘הייתי בפיצרייה.’

‘עם יודה?’

‘עם יודה.’

‘אבל אמרתי לך — יודה מחוץ למעגל.’

‘בסדר, לא היה במעגל. סתם התלווה אליי. לא אמר כלום. לא עשה כלום. נקי. צמר גפן. אפילו לא…’

‘שקט,’ קטעה אותו והצמידה אצבע לשפתיה, ‘לא מעניין אותי מה אמר ומה עשה. אני אומרת את זה פעם אחרונה. יעבוד — יעבוד, לא יעבוד — שמעון יבין יותר טוב ממך. יודה עוד רגע בר־מצווה, לא הולך איתך יותר לקחת חאווה. הוא לא מתשש איתך סחורה. הוא לא גובה צ’קים. כלום. שום דבר. אתה מבין את זה, אסי, או שאני צריכה להסביר בעברית?’

‘ת’אמת, לא עד הסוף,’ הפעם אסי הפתיע אותה, החליט להילחם, ‘אנחנו צריכים אותו איתנו.’

‘מה אתם צריכים אותו? אתם חמישה. לא מספיק חמישה?’

‘לא. לא מספיק. אנחנו חמישה, אבל מה — במוח הוא לוקח את כולנו. את לא רואה? הוא בדיוק אבא, הוא. אז לפני התאונה, בסדר — היינו מסודרים, לא צריך עוד מוח. אבל עכשיו — אין לנו ברירה. תאמיני לי הוא לא יתלכלך בכלום. הכול עליי. רק שיתלווה אליי, יבין ת’עסק ויפעיל ת’מוח בשבילנו. זהו. לא מבקש כלום.’

‘לא יקרה,’ היא פסקה.

‘אבל…’

‘לא יקרה. אתה לא שומע אותי? לא יקרה.’

‘הבנתי, רק אומר…’

‘יא אסי, לא רוצה להבין? בסדר. אני כבר ידבר עם שמעון.’

כשאין לה ברירה, היא שולפת לו את שמעון, הבכור החוקי. שניהם יודעים שזה לא באמת איום. לשמעון אין את זה. לא לחינם איבד את הבכורה אחרי שכמעט שרף אותם לפני שנתיים עם מדובב במעצר, אבל כשהיא רוצה לערער אותו, היא שולפת את שמעון. וכששמעון נשלף, הוא, אסי, משום־מה משתתק. בחסות השתיקה שלו אמרה לו: ‘שב רגע, יא אסי.’

התיישב על הכיסא העגול נטול המשענת שלשמאל מכונת התפירה. היא התיישבה לידו על כיסא התופרת. ‘שמע, יא איבני. האבא שלך, אני אהבתי את האבא שלך, והיה לי הרבה כבוד לאבא שלך, ועד עכשיו, לא צריך להגיד, קדוש האבא שלך. ובגלל שככה אהבתי אותו וככה כיבדתי אותו, אני אף פעם לא עמדתי מולו. רצה להיכנס לעסקים עם סַמַמה — נכנס. הריח לי לא טוב. מהרגע הראשון הריח לי לא טוב והוא הרגיש שהריח לי לא טוב, אבל אני כיבדתי ושתקתי. ופעם אחת, רק פעם אחת, אמרתי לו: זה ייגמר בתאונה. והוא עשה עם היד שלו ככה, כאילו מה אני מבינה, ושתקתי. וכשבאו להגיד על התאונה, וואלה, נהרסתי מזה, אבל להגיד לך שזה בא לי בבום? לא, זה לא בא לי בבום. ושבוע לפני כן אמרתי לו, זה ייגמר לא טוב, והוא כאילו בצחוק אמר לי אז: את יכולה לבקש משאלה אחרונה לפני שיהיה מאוחר. ואני לא צחקתי, אמרתי לו: תוריד את הילדים שלנו מהעסק המשפחתי. ואבא שלך — אתה מכיר אותו איך היה מגיב כשביקשו בקשות לא לעניין, היה צוחק. כמוך. בדיוק כמוך. אמרתי לו: אני לא צוחקת. אמר לי: הכול ילך לכפרות. בלי ילדים אין עסק משפחתי. בלי עסק משפחתי כולם פה גמורים. אי אפשר להוציא אותם. מאוחר מדי. אמרתי לו: אבל יודה עוד לא בפנים. ואני נשבעתי על יודה שלא יהיה בפנים. למה בלידה שלו כמעט גם הלכתי אני לכפרות. ואבא שלך לא התווכח למה הוא יודע טוב־טוב מה זה אצלי שבועה. אז ככה זה, אסי, יודה בחוץ — אתה מבין?’

לא, הוא לא הבין אותה עד הסוף, אמר לה שאם היא לא מאמינה בהם וחושבת שיקרה להם משהו, אז מה פתאום היא נלחמת על יודה ולא עליהם, ואם היא כן מאמינה בהם, אז יאללה, שתסמוך עליו, והוא צריך את יודה בפנים. לא ממש בפנים, רק בשביל לחשוב. אמרה לו שאם ככה, אז היא נלחמת גם עליו. שתק. ידעה שישתוק, מה יש לו בעולם אם יפסיק עם העסק המשפחתי? לחם לא יהיה בבית בלי העסק המשפחתי, שלא לדבר על טלוויזיה בכבלים וג’קוזי. והאמת, גם היא לא תשרוד דקה בלי הטלוויזיה שלה בחדר שינה, ככה היא בורחת מהגעגועים לאבי. אבל לפני שיחשוב שהאיום עליו מאיים גם עליה, אמרה בקול ברור: ‘הדיון סגור — יודה מחוץ לעסק,’ ומיהרה להבהיר לו שזה הרבה יותר מזה. בעוד שנה וקצת יודה מסיים חטיבה, ויש לה תוכניות: ‘אני אמרתי לאבא שלך שאנחנו מקציבים מהעסק עשרה אחוזים בשביל יודה. בשביל מורים פרטיים. אבא לא התווכח. אתה בעצמך אמרת שיש לו ראש. עם איך שהבית ספר כאן נראה, כל הראש שלו ילך. אנחנו צריכים כל חודש מורים לחשבון ולאנגלית ומה שצריך. בכיתה ט’ הוא עף מהשכונה. הולך לבית ספר פרטי, איפה שכל הצהובים. ככה יהיה באוניברסיטה. יהיה רופא. יהיה מדען. יהיה מורה. אנא עארף מה יהיה, אולי יהיה מנהל בית ספר,’ הפליגה בדמיונות.

אסי קם מהכיסא שלו, התחיל לחוג בחדר בתזזית, ככה הוא חושב, בתנועה מעגלית, היא רגילה. היא קוראת את המחשבות שלו בקלות, הוא כבר הבין שלהכניס את יודה לעסק לא יצליח, שהיא נחושה מדי, וכששלפה את השבועה שלה, הסיפור נסגר. אבל הוא לא יכול לתת לכזאת מניה להתרסק. בסיבוב השלישי זה קפץ לו: ‘בסדר,’ אמר, כאילו זה תלוי באישורו, ‘אבל יודעת מה, שילמד משפטים, שיהיה פליליסט, שיהיה עורך דין, שופט. סבבה? אנחנו צריכים מישהו מבפנים.’

‘סגור,’ אמרה, ‘משפטים.’

‘ואת באמת חושבת שיקבלו בתיכון שלהם את טייב, אלה?’ עכשיו זה כבר הטריד גם אותו.

‘הוא יביא ציונים טובים והם יקבלו אותו.’

‘איך שישמעו שהוא משלנו, לא יעזרו לו הציונים הכי טובים,’ אסי התעקש. אבל גם היא היתה נחושה: ‘יש הרבה טייב בארץ, לא יגיד ‘התקווה’. לא הכול הם צריכים לדעת.’

‘וזה שאת מתביישת בנו, זה גם אבא הסכים איתך? זה שמותר ליודה להחביא שהוא טייב שלנו, זה מה שנשאר מהכבוד של אבא עכשיו?’ הטיח בה. לא תמיד חושב לפני שמדבר, זה פשוט נורה ממנו, ולא השאיר לה ברירה:

‘חצוף,’ צעקה עליו והשלימה עם סטירה.

בבית טייב חוטפים את מה שמגיע בשתיקה. אסי טייב חטף ושתק. קם ממקומו. הוציא את ארבעת אלפים השקלים מהפיצרייה. הניח על שולחן התפירה ואמר לה: ‘זה ליודה. למורים הפרטיים,’ ויצא.

–3–

השיעורים הפרטיים היו עיקר יומו. בבוקר היה הולך לחטיבת הביניים, לקרב היומי בין המורים לתלמידים. קרב אבוד מראש. כמעט לא היה תלמיד שהאמין שיש לו בשביל מה ללמוד. אנגלית? מה יעשו עם אנגלית? איך אסי אמר לו פעם כשראה אותו לומד אנגלית, ‘למה מה? אתה הולך להיות שגריר ישראל באנגליה?’

אבל כולם היו ככה, זה לא רק אסי. אפילו מי שהתחיל כיתה א’ בהתלהבות גילה מהר מאוד שאין מי שיעזור לו בבית עם השיעורים, ההורים עצמם לא הבינו בשביל מה לימודים. לרוב ההורים אין בגרות, וגם למי שיש לא משתמש בה לפרנסתו. היא לא הספיקה כדי להתקבל לאוניברסיטה, ולרוב העבודות בכלל לא צריך אותה. מורים מהשכונה כמעט לא היו, ומורים מבחוץ? אין להם סיכוי — מי שלא גדל בשכונה לעולם לא יבין את ילדי השכונה. מורים מתנשאים מתל אביב, עושים קניות בכול־בו שלום ועפים על עצמם. מי הם בכלל.

הלוואי שאחרי הערב ההוא בבאנגייה ואחרי הביקור שלו בפיצרייה היה יודה מבטיח לעצמו לעשות הכול כדי לא לקחת חלק בעסק המשפחתי, אבל זה לא היה כך. לא צריך מורה פרטי בשביל חשבון פשוט: מי שלא בעסק גם לא במשפחה, ומי שלא במשפחה פשוט לא קיים. למזלו, לא הוא שהחליט על גורלו, היה זה אסי. יום אחרי הפיצרייה הוא שאל אותו: ‘תתלווה אליי לסטיקייה של סמוחה?’ שוב היה ברור ליודה שזו לא שאלה אלא קביעת עובדה, ולא פחות מזה היה ברור לו שהנה שוב הולכים לקחת חאווה, דמי חסות, עד שישתפשף ויתרגל, ועוד סיבוב או שניים וגם הבטן תתרגל והוא יאכל פיצות כאילו כלום. גם הפנים של אסי היו נראות כמי שמזמינות אותו לעוד סיבוב היכרות עם העסק המשפחתי, שלב נוסף בחניכה שלו. ואפילו כשאמר לו: ‘לך קודם, תתרחץ, תתארגן, תתלבש יפה,’ לא הבין שהוא בדרך לערב שונה בתכלית.

שלושה אחים כבר ישבו שם סביב השולחן, שמעון, אלירן ורמי. האח הנוסף, דויד, לא יגיע, הוא יושב במקום אחר, אם ינכו לו, ישתחרר בעוד חודשיים. שני כיסאות המתינו לאסי ולו. במרכז השולחן היו בקבוקי קולה ובירות. בקבוקי הבירה כבר היו מרוקנים, הקולה מלאים. גם סלטים קטנים שלפני הבשר היו מפוזרים על פני כל השולחן, וכשהתיישבו, אמר אסי לסמוחה: ‘פנק אותנו באנטרקוט, שישליק ופרגיות. מרכזי יעני, אבל אל תחסוך.’ אנשים רגילים מבקשים ממלצר, אסי מדבר רק עם בעל העסק. סמוחה גם יגיש להם את הבשרים בעצמו, ככה זה עם משפחת טייב — לקוחות מועדפים. הם דיברו שם על הכול חוץ מהעסק. על הקבוצה שלהם, בני יהודה, שבשנים האחרונות כבר נמאס מלהתבאס ממנה, ואיך הם שנים איתה כי אבא שלהם ואבא של אהוד בן־טובים היו חברים בלב ובנפש, והוא אולי החבר היחיד של אבא שלהם שהוא אשכרה בן־טובים, ומאז נתקעו עם קבוצה שאין לה מושג איך נראית צלחת אליפות. ‘וואלה, כבר מכבי רמת עמידר נראים יותר טוב מהם,’ אמר אסי, ‘וואלה,’ ‘וואלה,’ ‘וואלה,’ ‘וואלה,’ אף אח לא ויתר על ‘וואלה’ של הסכמה. אף שאף אחד מהם לא יחליף את הכתומים של השכונה בקבוצה אחרת, אבל להתלונן קצת מותר, מה קרה. אחר כך דיברו קצת פוליטיקה וקצת על דויד ואיך ממשיכים להעביר לו דברים פנימה בלי שהסוהרים יפריעו, ואחר כך אסי ביקש מאחד המלצרים להזכיר שם במטבח שהשולחן של אסי עדיין רעב, ואיך שנזכרו תכף הגיע סמוחה עם הבשרים, עשר פיתות בטבון נלוו אליהם, שרופות במידה, על חשבון הבית. ‘שתי טיפות מים אתה,’ אמר סמוחה לאסי והצביע על יודה, ‘הייתי רואה אותו ברחוב ישר הייתי יודע שזה אח שלך,’ וליודה אמר: ‘כבוד!’

במשפחת טייב אין משיחים בשעת הסעודה, ועם הגעת הבשרים השתררה שתיקה, ככה השריש בהם אבא. אוכל לחוד. דיבורים לחוד. עבודה לחוד. אוכל זה דבר רציני, בטח בשרים, וכל אחד שוקע בצלחתו ברצינות גמורה. רק אחרי שכולם מסיימים, אפשר להתחיל. מהרגע הזה יודה חשש. עם הלחץ של אסי עליו אין לו סיכוי, עכשיו כשכולם ביחד, אין מה לדבר. ‘יאללה,’ אמר שמעון לאסי, כך הוא שומר על הבכורה הלא ממומשת שלו, מורה לבכור האמיתי לדבר.

‘אז ככה,’ פתח אסי, אבל הוא לא דיבר אליהם, הוא דיבר רק אליו, אל יודה, ‘אנחנו התכנסנו כאן לפגישה חגיגית, למה אתה עוד רגע בן שלוש־עשרה, ועוד לא חגגנו את השלוש־עשרה בינינו כמו שצריך.’ משהו כאן חשוד, מתוכננת לו בר־מצווה מפוארת באולם ועוד עלייה לתורה בשבת בבית כנסת של אבא, מה פתאום חוגגים מוקדם, ואם כבר חוגגים אז איפה אימא? אבל כשאסי מדבר אפשר לחשוב בלב, לא לקטוע אותו בשאלות, על החוקים הללו שומרים הרבה לפני שנכנסים לעול מצוות. אסי המשיך: ‘אצלנו במשפחה, כשמגיעים לבגרות מה שנקרא — נכנסים לעסק. כל אחד והתפקיד שלו, לא משנה עכשיו החלוקה, אבל בשורה התחתונה — נותנים את הנשמה, עובדים יפה, רווחים שווה בשווה.’ לרגע עצר, סקר במבט לראות אם מישהו מערער על הקביעה הזאת, והמשיך: ‘ישבנו עם אימא וחשבנו איפה אתה ממוקם, והחלטנו לשלוח אותך ללימודים על חשבון העסק.’

זה נפל עליו משום מקום, והיו לו מיליון שאלות: לאן שולחים אותו ומה זה אומר, ומה אחר כך, אבל עכשיו אסי מדבר: ‘עכשיו תקשיב, יודה, ותקשיב טוב,’ אמר ונעץ בו את המבט הנוקב שלו, זה שיכול לשתק אותך במקום, ‘מסלול לימודים זה לא פחות קשה מעבודה ולא פחות חשוב. אנחנו מממנים לך מורים פרטיים בחשבון, באנגלית, ב… אנא עארף, בכל מה שצריך. אתה תתקבל לתיכון הכי שפיץ בתל אביב, תקבל שם מצטיין המנהל, אחר כך השמים הם הגבול. העסק עומד מאחוריך בכל מה שתצטרך, רק תגיד מה צריך למה אנחנו אין לנו הרבה ניסיון עם בית ספר. מבין אותי יפה או שכן?’

לא, הוא לגמרי לא מבין, מה זומם פה אסי — מלכודת? עוקץ? בדיקת נאמנות? אבל הראש שלו מהנהן מעצמו כלפי אסי. ככה כל השנים. כולם מהנהנים.

‘יפה. עכשיו, מרגע זה עד הודעה חדשה,’ עכשיו פנה אסי אל האחים, ‘יודה לא משתתף באף פעילות. לא כבדה, לא קלה, שום דבר. מי שחייב אותו לפעילות חריגה, ואני מדגיש, רק במקרים חריגים, יפנה אליי ו… לא יקבל אישור,’ אסי חייך. מרוצה מהבדיחה של עצמו. את שאר האחים הבדיחה פחות הצחיקה, מה שלא מנע מהם לצחוק כי צריך וממנו להמשיך בנאום: ‘יודה מעכשיו זה כמו נרות חנוכה. לא משתמשים, רק מסתכלים. איך אבא היה שר?’ אסי פצח בשירה, וכל האחים הצטרפו אליו: ‘ואין לנו רשות להשתמש בהם, א־א־לא לראותם בלבד, ואין לנו רשות להשתמש בהם א־א־לא לראותם בלבד,’ אלירן, כתמיד, שר הכי חזק והכי יפה. מהשולחנות הסמוכים הפנו אליהם מבטים, אחד אפילו קרא לעברם: ‘מה, חנוכה עכשיו? עוד לא חנוכה עכשיו,’ וזה הדליק את שמעון שקם, ועם תנועת יד מעל הראש כלפי מטה אמר לו: ‘למה מה? אתה לוח שנה, אתה? אתה תגיד לנו איזה חג עכשיו? אם נרצה יהיה עכשיו גם פורים, ואם לא תבוא לי בטוב, זה יהיה תשעה באב.’

‘מה נדלקת? סתם צחקתי,’ נבהל ההוא מהשולחן, וכדי ששמעון לא יידלק עוד יותר, סימן לו אסי לשבת, ובחיוך הקבוע אמר למבוהל: ‘גם אנחנו צחקנו. סלמאת. שיהיה בתיאבון עכשיו.’ על פי החיוורון בפניו, הסתיים לו התיאבון עכשיו. על פי הפרצוף של שמעון, הפסיקו לו את המשחק לפני הזמן. האיש הסתכל מבוהל. אסי חייך והזכיר לו: ‘אמרנו בתיאבון.’

‘אז איפה היינו?’ שאל אסי, ‘אה, חנוכה. אז תקשיב טוב, יודה נשמה,’ עכשיו נעץ שוב את מבטו בעיניו: ‘אנחנו רוצים לראות אותך לומד, מראה לכל הצפונבונים מי זה טייב, ודיר באלק שהכסף הזה שאנחנו שמים לכל הפרופסורים האלה בכיס יגיע לפח. למה זה החלק שלך בעסק המשפחתי, וכמו שכל אחד כאן מבין שאין אצלנו מקום לטעויות, ומי ששוכח את זה לרגע, מסתכל בפנים של אלירן, רואה את הפיקאסו שעשו לו שם החבר’ה של סממה ונזכר. ככה גם אתה, יודה — אין מקום לטעויות. אין ‘אני עייף’. אין ‘קשה לי’. אין ‘לא בא לי בטוב ללכת לשיעור הפרטי’. מה, אני תמיד בא לי על הסיבוב צ’קים? איך אבא עליו השלום היה אומר — ‘אם הייתי עושה מה שבא לי — לא היה לי מה שבא לי.” כל האחים הינהנו. כאילו האבא עדיין כאן, וחסר למי שלא יהנהן.

‘לפני שאנחנו שותים לחיים, יש שאלות?’ שאל אסי, ועדיין הסתכל רק על יודה.

שאלות? יש לו מיליון שאלות. הוא לא בטוח בכלל שהוא רוצה בזה, כי נכון, כאבה לו הבטן בפיצרייה, אבל בסדר, כאב בטן זה דבר שעובר. ונכון, הוא שמע את אימא אומרת לו אלף פעמים שהוא יהיה אחרת והוא לכלא לא ילך, אבל לאורך השנים אסי אמר לו, ‘סתם מתפנקת עליך, חושבת אתה שרגא קטן, פוחדת שיתפסו אותך. תגדל עוד תראה לה. אתה לוקח את כולנו אתה.’ בשכל רצה שאימא שלו תנצח, אבל בלב רצה ללכת עם אסי, כי מה הוא צריך להיות הצמר־גפן של משפחת טייב? והנה עכשיו זה רשמי, תפרו לו תיק, הזילח המלומד עשו אותו. ואיך זה משרת את המשפחה, את זה בוודאי לא הבין, אבל אין מצב שאסי מכניס אותו שותף ומשקיע מהעסק סכומים כאלה בלי שתהיה תמורה, ואם היה לו אומץ, את זה היה שואל: מה מצפים ממנו באמת? ואם היה לו עוד יותר אומץ, אולי היה מתמקח, כי לא כל תמורה יוכל לשלם. אבל חוקי המשחק כאן ידועים לו מגיל קטן. אסי כבר החליט ואין מקום למשא ומתן. אין טעם לשאול שאלות כי מה שאסי בחר לומר כבר אמר, ומעבר לזה רק יתרגז.

‘אין שאלות,’ אמר, וזה נתן את האות לערב שירי משוררים לכבוד המלומד שבדרך, המילים לא הוכנו מראש, ככה זה בכל ערבי השירה המשפחתיים, אלירן ממציא מילים במקום ומלביש על מנגינה מוכרת וכולם אחריו. גם כשהיה ב’נופש־וגיל’, ככה הם קוראים לתקופה שבה ישב בבית סוהר, היה המשורר, היוצר והמבצע של ‘שירות־סדיר’, כלומר של כלא השרון. הפעם זה התחיל במנגינת ‘הנהג שלנו’:

‘יודה אח שלנו הוא גאון,

יקרע ת’צפונבוניסטים בחשבון.

יודה עוד יהיה נשיא המדינה,

יחתום לכל הטייב חנינה.’

הם שרו את הבית שלוש־ארבע פעמים בקולי קולות, והאישה שישבה ליד הבחור שקרא לעברם קודם, אמרה לו בקול: ‘מה נסגר איתם? מסעדה של אימא שלהם? כבר אי אפשר לאכול בשקט בתקווה?’ אבל הוא מיהר להסות אותה, ואלירן מיהר לתרום עוד בית לשיר:

‘יודה אח שלנו, אנ’לא מגזים

יאכל ת’ראש לכל האשכנזים.

בסוף הוא יהיה עורך דין סבבה,

ויביא הרבה כבוד לאבא.’

הנה, העסקה מתחילה להתבהר. האחים שלו ידאגו שהעסק ישגשג, ישימו בצד כסף בשבילו. הוא ילמד. הוא יצטיין. גם האחים שלו מבינים שנשיא המדינה זה מוגזם, אבל לפחות יהיה עורך דין, הם יקלקלו והוא יתקן. וזה קצת הרגיע את יודה, כי אם ככה, אז הוא באמת חלק מהעסק המשפחתי, הם לא עושים לו טובה, הם משקיעים בו באמת. אבל באותה מידה זה גם הלחיץ אותו, כי לא תמיד יש לו חשק ללמוד, והסיכוי שיאכל לתל אביבים את הראש לא נראה סביר. להיות עורך דין לא ממש מעניין אותו, הציפיות של האחים שלו כבר בשמים ואם יאכזב… איך אמר לו פעם רמי: ‘אח שלי, איך שאתה מכיר אותי, הרבה תחביבים מסוכנים יש לי אני. לאכזב את אסי זה לא אחד מהם.’

אחר כך שרו עוד כמה שירים, ולבסוף קינח אלירן בשיר לכבוד דויד שלא נמצא כאן:

‘ד־ויד מלך ישראל

יושב לו כל היום וכל הליל,

ד־ויד מלך האומה

איך עשו לך כיפה אדומה.

דויד אח שלנו, הכול אני רושם,

מי ששיחק לך פארטייה, כבר לא נוֹשֵ…’

אבל ידו הארוכה של אסי נחתה על הכתף של אלירן ועצרה אותו לפני שישלים את החרוז, ובלי לומר דבר היה ברור, אלירן עובר כאן על ביטחון שדה, וחבל. ואסי כמו אסי סיים את התקרית בחיוך, ואמר לו: ‘במנגינות אתה טוב, במילים צריך עוד קצת לטפל,’ ולא הוסיף דבר. אם אלירן יצטרך לשלם על הטעות, זה לא יקרה כאן, כשמשלמים במזומן זה כואב פחות, ובכל מקרה זה לא זמן טוב להרוס מסיבה. הוא חייך אל סמוחה ואמר לו: ‘עוד ארבע בירות בַקשה.’

‘מה ארבע? לילד הבר־מצווה לא מגיע?’ שאל שמעון.

‘הוא עוד לא שמונה־עשרה,’ אמר אסי.

חוץ מיודה כולם צחקו.

יודה הבין מצוין את הצחוק. נכון שכולם כבר בני שמונה־עשרה, הוא הרי נולד חמש שנים וחצי אחרי רמי, אבל אף אחד מהם לא חיכה אפילו לשתים־עשרה כדי לשתות. ותוך כדי הצחוק הגיעה המלצרית, הניחה את הבירות ופתחה אחת אחת. רמי התחיל למזוג ליודה, עדיין משוכנע שמדובר בבדיחה, אבל אסי אמר: ‘הופה, תעצור תעצור. אני לא צחקתי אני,’ ורמי הפסיק. ‘תקשיבו טוב, כן מצחיק לא מצחיק, אח שלנו יודה נקי. זך כשלג. לא עראק, לא בירה, אפילו לא, איך זה הבירה החדשה הזאת של הצהובים?’ ‘שנדי,’ ענה לו אלירן, צריך לכפר על קודם. ‘תודה, אלירן. אפילו לא שנדי. כלום. לא חומרים. לא ריחות. אפילו לא סיגריות. וכדי שלא יהיה פרצה קוראת כמו שאומרים, אני אומר עכשיו: כניסה לבאנגייה מעכשיו זה מגיל שמונה־עשרה. חוק זה חוק. ואם אני תופס מישהו נותן משהו ליודה, זה יהיה… בעצם, למה דיבור נגוע,’ פתאום חזר החיוך לפנים של אסי, ‘איך היה השיר שלך עם הנהג, אלירן?’ וכולם חזרו לשיר.

בסוף השיר קרא למלצרית: ‘יש לך את המטליות הלחות?’

‘בטח. זה בא עם החשבון,’ אמרה לו. ‘רוצים חשבון?’

‘החשבון כבר שולם,’ אמר לה אסי וסימן לה שתסתובב לעבר סמוחה, שזקר אגודל לאשר שהכול בסדר, אפשר מטליות.

ובאמת הכול בסדר, כלומר חוץ מהבטן של יודה הכול בסדר. מתי התערבבה יותר חזק, אחרי הפיצרייה או אחרי הסטיקייה — קשה לדעת. זה היה פחד מסוג אחר, אז, בפיצה, זה היה שילוב כזה של פחד להיתפס, התרגשות של פעם ראשונה וייסורי מצפון. עכשיו זו הידיעה שהחליטו לו על מסלול חייו בלעדיו, ירצה או לא ירצה. ואם ימעד בדרך, חמישה זוגות עיניים יחפשו אותו, וזוג עיניים עם חיוך יגבה את המחיר. באופן מוזר דווקא הלילה, יותר מכל הלילות, הרגיש פתאום משיכה עזה לבאנגייה. מזל שהפחד ניצח.

–4–

אסי החליט על שיעור ניסיון אצל מורה פרטי לחשבון שגר בגבעתיים. איך מכל המורים בחשבון הגיע אסי דווקא אליו, לא היה לו מושג.

בפעם הראשונה בחייו דרכה רגלו בבית מחוץ לשכונה, ופגש בו משפחה מזן אחר. כלומר אחר, אבל לא לגמרי אחר, וזה מה שטילטל אותו יותר מהכול. אם שם משפחתו של המורה היה זליקוביץ’ או אנטמן, הוא לא היה מתפלא שגר להם כלב קוקר ספנייל גזעי בתוך הבית, ושיש לו, לכלב המפונק, שטיח אישי משלו בפינת הסלון, שעליו מפוזרים צעצועים מיוחדים לכלבים. אפילו זה שהכלב היה מסופר לא היה מפתיע אותו כל כך אילו היה מדובר במשפחת אופנהיים או מנהיים, על האשכנזים האלה אפשר להאמין הכול. אבל כלב מסופר שגר בתוך בית משפחת עטיה? דבר כזה לא ראה בשום מקום. פעם גם האחים שלו גידלו כלב, אבל זה היה משהו אחר לגמרי, זה היה כלב גדול שנועד להפחיד, לא כמו גברת עטיה שמדי פעם כשהקוקר יילל פתאום, הושיבה אותו עליה, אמרה, ‘די, חמודי, די,’ וליטפה בלי סוף. תינוק לא מלטפים ככה. כלבים נועדו לשמור על בני אדם, אבל אצל עטיה זה בדיוק ההפך, בני אדם שומרים על כלבים. גם מה זאת אומרת שהאחים שלו גידלו כלב, הם קשרו אותו לגדר בחצר של הבית והיו מאכילים אותו בעצמות שנשארו מהארוחה, לא באוכל מיוחד לכלבים כמו אצל עטיה. אבל הרבה לפני שהופתע מהכלב, הופתע מהשלט בכניסה. על הדלת היה שלט קטן מעץ, ‘משפחת עטיה. ברוכים הבאים’, עד כאן הכול כרגיל. אבל היתה דלת נוספת, צמודה לדלת הבית, ומימין לדלת מוברג שלט לקיר, היכן שאצלם בבית תלויה ברכת הבית, ועל השלט הזה כתוב: ‘ד’ר הדס עטיה, מומחית לנוירולוגיה’. וזה הימם אותו, בית שלאישה יש לשכה משלה ובעלה עדיין חי, שלא לדבר על בית שהאישה בו מלומדת יותר מהאיש, זה הוא עוד לא ראה. לא שמורה פרטי לחשבון הוא לא מלומד, ואולי הוא אפילו דוקטור לחשבון, מי יודע, ובכל זאת הוא הרגיש שדוקטורית לרפואה עם כניסה נפרדת היא קצת יותר מדוקטור שמלמד חשבון בתוך הבית. אצלם בשכונה לא היתה אישה אחת שלמדה באוניברסיטה, ובכלל היה מאוד ברור, גבר ואישה — כל אחד יש לו התפקיד שלו. גבר צריך לפרנס את האישה שלו, ואישה צריכה לכבד את הגבר שלה. ואם תהיה יותר ממנו, איך תכבד אותו?

מיד כשדפק בדלת, אמרו ‘כן’ ופתחו לו. וגם זה היה לו מוזר. בבית משפחת טייב זה לא ככה. הדלת נעולה על מפתח ובריח, ולא פותחים לפני ששואלים, ולא פותחים לפני שמסתכלים בעינית, שלא יהיו הפתעות. וכאן אצל עטיה פותחים ככה, כאילו אין מי שמחפש אותם, כאילו משפחת סממה כבר עברה מן העולם.

ואחרי שככה פתחו לו ואחרי שראה את הכלב על השטיח בדרכו לחדר העבודה של אדון עטיה, שהיה שונה בתכלית מהלשכה של אימא שלו, עוד הספיק לראות בחטף את שני ילדי משפחת עטיה משחקים שחמט. הוא בדק וחזר ובדק — בוודאות זה היה שחמט, לא שש־בש, לא פוקר, שח־מט! והיה נדמה לו ששמע משהו בחטף על איזו אליפות שחמט ארצית או אזורית או מתנ’סית או משהו, והיה ברור לו שאסי שלח אותו למקום הלא נכון.

בחדר העבודה קצת נחה דעתו כשגילה שמר עטיה מלומד אפילו יותר מגברת עטיה. התעודות שלהם היו ממוסגרות על קיר חדר העבודה, והעידו במפורש שהיא אמנם דוקטורית ויש לה קליניקה משלה, אבל הוא מאסטר! לא צריך לומר לו שמאסטר עולה על דוקטור בכמה דרגות. מבין האחים שלו רמי הוא הדוקטור. הוא קורא הרבה, אולי היחיד מבין האחים שקורא ספרים, לומד על כל מיני פשעים מורכבים, קורא פרוטוקולים מבתי משפט ותמלילים מחדרי חקירות. בגלל שהוא יודע כל כך הרבה, הם קוראים לו הדוקטור. מדי פעם הוא מסביר לאחים שלו מה לעשות ואיך נכון להתנהג כשהדרדסים עולים עליך. ככה אבא קרא להם, ה’דרדסים’, ופעם אלירן הסביר לו: ‘הדרדסים. הכחולים. השוטרים. אותה ניידת בשינוי אדרת.’ אז רמי אמנם הדוקטור, אבל אסי הוא המאסטר, ואין לו תעודה על הקיר עם אותיות בעברית ובאנגלית, ואין לו מסגרת כזאתי מוזהבת, אבל כולם בתקווה יודעים שהוא מאסטר. אין מנעול שעומד בפניו, אין כספת שלא נכנעת, ואפילו סממה עושים לו כבוד. כשהתיישב לצד אדון עטיה לשיעור הראשון, נזכר במה שאמר לו המאסטר של משפחת טייב: ‘דוקטור כבר יש לנו במשפחה, לא בשביל זה אני שולח אותך ללמוד. אתה תהיה פרופסור. פרופסור עם תעודות.’ כלומר, הוא צריך לעקוף גם את רמי, גם את עטיה וגם את אשתו, וזה, בכל קנה מידה, גדול עליו.

בתחילת השיעור, אחרי שביקש ממנו לספר מי הוא, ואחרי שאמר לו ברצינות: ‘כן, משפחת טייב מהתקווה, בטח שמעתי. משפחה מכובדת מאוד,’ הסביר לו אדון עטיה שכדי לדעת מהיכן להתחיל, הוא נותן לו מבחן קטן, ‘זה לא באמת מבחן, סתם שאלון,’ ניסה להרגיע אותו. ‘אני יוצא, חוזר בעוד עשר דקות. קח את הזמן. תחשוב ותפתור. מה שאתה לא יודע, לא נורא — תדלג.’

אילו היה יודה מדלג על כל מה שאינו יודע, היה מדלג על הכול חוץ מהשאלה הראשונה. ואם יגיש מבחן ריק — איך יהיה פרופסור? עטיה יזרוק אותו מכל המדרגות אחרי כמה דקות. ומה אכפת לו מעטיה, אבל איך יבוא ככה לאסי? הוא ניסה את כוחו שוב, שאלה שאלה, לשווא. לא שטעה בחישוב, הוא אפילו לא ידע מאיפה מתחילים. בצר לו חיפש ישועה מסביב. אולי מחשבון, הרי לומדים כאן, בטח יש איזה מחשבון בקרבת מקום. להזיז דברים ממקומם ולהחזיר בלי רעש ובלי סימנים — אלה מיומנויות שלא ממתינים איתן במשפחת טייב עד הבר־מצווה, והוא עשה זאת מושלם, אלא שמחשבון לא היה שם, ואת המחשבון שלו הורה לו עטיה עוד קודם להשאיר בקופסת עץ מקושטת בסלון, ‘כדי לפתח חשיבה לוגית קוהרנטית משלך,’ ככה אמר לו, ‘חשיבה לוגית קוהרנטית,’ בשפה מתנשאת של מאסטרים מהאוניברסיטה. נשארו חמש דקות. אין מצב שהוא חוזר לאסי ואומר לו שעטיה זרק אותו. אין מצב שהלחי שלו תשרוד את זה. אסי! טוב שנזכר באסי. ‘אנשים הם עצלנים,’ אמר לו פעם, ‘מחביאים את המפתח קרוב לדלת.’ בינגו. לדף, כמו למטבע, שני צדדים. הפך אותו וגילה את התשובות. לעטיה הזה יש עסק עם תלמידים מבתים של זילחים, אפילו לא חשב להרחיק את המפתח מהדלת.

הוא העתיק את התשובות שמאחורי הדף, ובשאלות שלוש ושבע שגה בכוונה. עבודה נקייה ולא נקייה מדי, כמו ששמע פעם את אסי מסביר איך לא לעורר חשד. כשעטיה נכנס לחדר, העמיד פנים שהוא עדיין כותב, עד שהורה לו לעצור. אדון עטיה עבר על המבחן. חייך. לא פלא שחייך, כזה תלמיד, כזאת התחלה, איך לא יחייך. גם יודה חייך. ואף שעטיה אמר שזה לא באמת מבחן, סתם שאלון, הוא עבר על התשובות של יודה במהירות, רשם ציון בראש העמוד והקיף בעיגול.

שלושים!

זה מה שנתן לו. שלושים. חשבון הוא לא יודע, עאלק מאסטר.

התחשק ליודה לגלגל את עטיה מכל המדרגות. חייב לחזור אל אסי ולומר לו, אם אתה רוצה אותי פרופסור, לפחות תסדר לי מורה טוב. ואולי גם לעטיה עברה מחשבה דומה, כי אמר לו: ‘תשמע, יהודה,’ כך קרא לו: ‘יהודה,’ והדגיש את האות ה’ אף שיודה הציג את עצמו כבר בהתחלה כיודה. ‘עם כל הצניעות, התלמידים שלי מתחלקים לשניים. כאלה שנעלמו אחרי השיעור הראשון ועד היום מחפשים את עצמם, וכאלה שהחיים שלהם השתנו לבלי הכר.’ זה לא נשמע ליודה משפט שאומרים עם כל הצניעות, והוא כעס על אדון עטיה שככה, בלי שום סיבה, גנב לו נקודות, ופחד שאולי הציץ עליו כשהעתיק, אבל אם כך היה נותן לו אפס, לא שלושים. אבל הוא המשיך להקשיב כי משהו בקול של עטיה היה ממגנט, והמבט של המאסטרו עטיה לא היה רחוק מהמבט של המאסטרו אסי, והוא לא העז להפנות את עיניו כשעטיה המשיך: ‘אותי לא מעניין כמה אתה יודע. רק דבר אחד חשוב לי — האם כדי להצליח אתה מוכן להתאמץ?’

‘מוכן,’ אמר יודה.

‘אז לא תהיה לנו בעיה להתחיל גם עם הציון הזה,’ אמר עטיה והצביע על המספר המתסכל שבראש העמוד.

‘כן, אבל…’ התחיל יודה, אבל עטיה קטע את ה’אבל’ שלו והמשיך במקומו: ‘אבל מגיע לי שמונים, למה שלושים?’

יודה הינהן. זה בדיוק מה שרצה לשאול, מה פתאום שלושים?

אדון עטיה הפך את הדף.

‘כולם הופכים את הדף. אתה לא הראשון פה. התשובה הראשונה נכונה, גם השאלה פשוטה. שאר התשובות — לא.’ העטיה הזה כמו עיט, בא עליו מלמעלה, תפס אותו לא מוכן. והכי מרגיז שהוא מדבר בנחת. לא מרים את הקול, אבל גם לא מחייך את החיוכים של אסי. מדבר רגיל, כמו איזה מורה בבית ספר לעובדות החיים.

‘עכשיו, אתה בטח שואל למה שלושים. אני אסביר. כי על שלוש תשובות ענית בעצמך. בראשונה צדקת. בשתיים טעית. יכול להיות שהתאמצת וטעית, יכול להיות שטעית בכוונה. פירגנתי לך. עכשיו תרים את הראש ותקשיב לי טוב טוב: על משפחת עטיה מרמלה שמעת?’

יודה הניד בראשו לשלילה.

‘יפה, למה באמת שתשמע עליה? סתם משפחה שעלתה מתוניס ושמו אותה ברמלה. לא בחרה. פשוט שמו אותה, כמו שבטח שמו את המשפחה שלך בתקווה, ככה היה פעם. ולא שמעת על משפחת עטיה כי הגיבורים שלך הם אנשים שהצליחו להתגבר על דברים נורא גדולים, על החוק, על המשטרה, על משפחות אחרות בסביבה, אמיצים כמו אבא שלך, כמו אח שלך אסי.’ לאן הוא חותר יודה לא הבין, אבל משהו באיש הזה גרם לו לא להוריד ממנו את העיניים, ‘אבל יש גם גיבורים אחרים, יודה. גיבורים שאף פעם לא יכתבו עליהם באף עיתון כי הם לא שווים כותרת. כמו משפחת עטיה, כמו השכנים שלנו ברמלה, אבוקסיס ועלוש ונחמני וסרור, משפחות שלא שמעת ולא תשמע עליהן לעולם, כי הם גיבורים בשקט. אבא שלי היה עובד במפעל של התעשייה הביטחונית בלוד, עובד ייצור פשוט, שתים־עשרה שעות ביום מול מכונה, ואימא שלי עבדה במשק בית, והיו חוסכים לירה ללירה בשביל לקנות מעמידר את הדירה הקטנה, הראשונה והאחרונה שלהם בארץ, ולפעמים היו עובדים בשתי משרות לשלם חובות ולחסוך. ללימודים לילדים חסכו. עד שיום אחד אבא שלי כמו אבא שלך נהרג בתאונה, הייתי בן ארבע־עשרה כשזה קרה, והכול נשאר על הכתפיים של אימא.’

‘אבל אבא שלי… התאונה…’ ניסה יודה לחדד את ההבדל, אבל עטיה אמר לו: ‘אני יודע, יודה, אני יודע. גם ברמלה הרבה נהרגו בתאונות כמו של אבא שלך, אבל אבא שלי מת בתאונה רגילה כזאת, של אנשים רגילים. אתה מבין? אפילו המוות שלו לא היה מיוחד, סתם טיפש אחד שלא נתן זכות קדימה. גם אני הייתי הילד הצעיר של הבית. ולא היה לי המזל שלך, ולא שלחו אותי למורה פרטי. והיה פשע, ובקלות יכולתי, והייתי ככה קרוב, אבל אימא שלי עם הגב הכפוף מרוב ניקיונות אמרה לי: ‘עדיף גב עקום ולב ישר, מגב ישר ולב עקום.’ ושלא תתבלבל, יש לי אח אחד שבחר עקום.’

הוא לא בא לו בטוב העטיה הזה, כי אם הוא בא לומר לו שהמשפחה שלו עקומה, צריך מהר מאוד ליישר אותו, ויודה כבר פתח את הפה להרגיע אותו, אבל לא היה לו אומץ להטיח בו, ורק שאל: ‘אז איך נהיית מורה לחשבון מכל זה?’

‘כי אחרי שנכשלתי שלוש פעמים בבגרות, ניגשתי גם למבחן הרביעי.’

מאיפה נפל עליו האיש הזה, לא ידע, אבל השיעור המוזר התקדם יפה לקראת סופו, וסוף־סוף יהיה אפשר ללכת.

‘יהיו לך שיעורי בית אחרי השיעור הזה,’ אמר לו עטיה, ‘רק שאלה אחת. הנה, תפתח. אכתוב לך.’

יודה פתח את המחברת בדיוק כפי שהורה לו, אף שלא היה בדעתו להכין שיעורי בית כי גם לא עלה על דעתו לחזור לכאן. מי הוא חושב שהוא, ולמה הוא חושב שהוא יודע משהו על המשפחה שלו? אבל למה לעשות עניין, עוד שנייה נגמור עם זה.

אדון עטיה הוציא עט מהכיס וכתב בעמוד הראשון:

‘אז מה השאלה?’ שאל יודה.

‘הנה, אני מכתיב לך את השאלה,’ אמר עטיה והקריא בקצב הכתבה: ‘מה יבחר יהודה להיות: האחד שלמעלה או האלף שלמטה?’

יודה כתב, רעדה לו היד מעט, כאילו לא הבין לבד, עטיה אמר לו: ‘השאלה הזאת היא השאלה הכי חשובה בחיים שלך, ולרוע המזל, אף מחשבון לא יעזור לך, אין תשובות בצד השני ואין ממי להעתיק.’ הוא לא אמר, אבל יודה הבין היטב שרק תשובה אחת תאפשר את המשך קיום השיעורים, ויהיה קשה מאוד לבחור בה, כי האחד שלמעלה מפסיד את האלף שלמטה, ומי הוא בכלל שיגדיר מי למעלה ומי למטה? השיעור הזה נגמר. המאסטר עטיה קם. יודה הוציא מכיסו מאה וחמישים שקלים כדי לשלם, אסי התעקש שיודה עצמו יעביר את הכסף, שיבין שאין ארוחות חינם ושאסור לו לבזבז את הזמן. אז הנה, ארוחה ראשונה מאחוריו, והיא לא היתה טעימה בכלל, אבל עטיה דחה את התשלום בנימוס מהול בגאווה: ‘אצלי משלמים מהשיעור השני. לשיעור הראשון אין מחיר.’

עכשיו, כשעמדו זה מול זה, הביט לראשונה יודה בפניו של עטיה. נראתה בהן תחילתם של קמטי גיל, אבל בין הקמטים זיהה יודה צלקות של תפרים ישנים. צלקת ארוכה לאורך הלחי הימנית, מילימטר מתחת לעין, ועוד אחת, צלקת עבה שנמשכה מן המצח כלפי מטה, מעוותת את האף ומכערת את הפנים. מישהו עשה לו פיקאסו פעם, ממש כמו לאלירן. הוא כנראה נתפס יותר מדי זמן לצלקות של עטיה ובהה בפניו, כי עטיה הרגיש ואמר לו: ‘מה חשבת, שרק בתקווה יש ציירים?’ וסוף־סוף חייך אליו, אפילו צחק מעט, וכשצחק העיוות בפנים שלו נעשה נסבל, וגם יודה החזיר לו חיוך מהוסס. ועטיה הסתכל לו בעיניים ואמר: ‘בשביל לקבל ציור, לא חייבים להירשם לחוג.’ לפני שיצאו מהחדר, הוא נתן טפיחה על שכמו של יודה, הגיש לו כרטיס ביקור ואמר לו: ‘עד יום שלישי תגיד לי מה הפתרון לשיעורי הבית שלך.’

כשיצאו מהחדר, נמחק לעטיה החיוך, כי שני הילדים שלו שקודם לכן שיחקו שחמט כמו בני אצולה, כמעט הרגו אחד את השני על השטיח של הסלון. גברת עטיה לא היתה שם, כמה לא מפתיע, פה הכל הפוך, למה שתהיה בבית? רק הקוקר נע במעגלי בהלה ויילל כמי ששני בעליו בסכנה. בקושי רב הצליח עטיה להפריד ביניהם, כי מישהו שם הרג את המלך של השני בלי להכריז ‘שח’ קודם, ומישהו שם צרח שבטח לא הכריז, כי זה בדיוק מה שעשה לו קודם עם המלכה. ‘אבל מלכה זה לא כמו מלך,’ צעק עליו בחזרה, וכמעט חזרו להתגולל על השטיח. ואף שהמחזה הזה חיסל כליל את חיוכו של עטיה, כשנהם לעברם: ‘מה קרה לכם היום? מתנהגים כמו פראי אדם,’ הוא החזיר ליודה את הצבע לפנים. כי אם הילדים של עטיה הם פראי אדם, כנראה גם עטיה הוא רק בן אדם.

–5–

כל היום חשב על האלפית הזאת. מה הוא רוצה להיות, האלף שלמטה או האחד שלמעלה? כל אחד רוצה להיות למעלה, ברור, אבל הוא כבר קלט את עטיה, גם השאלה הזאת ממולכדת. האלף אמנם למטה, אבל הם יחד, יש להם אחד את השני. האחד למעלה, אבל הוא לבד, לגמרי לבד. אם ילך בדרכו של עטיה ויהיה האחד מאלף, שכמו שעטיה הסביר לו תופס את המזל שלו בידיים, הוא יהיה גם הכי בודד שיש, כבר לא חלק ממשפחת טייב. כי אמנם אסי שלח אותו ללימודים האלה, והאחים היו עדים לטקס הזה בסטיקייה, אבל אם לומר את האמת, אסי לא שלח אותו להיות האחד שלמעלה, הוא מצפה שבבוא היום יהיה עורך דין ויגן על כל מה שמשפחת טייב עושה. והוא יצטרך לשקר בשבילם, ולהסתיר בשבילם, ולעולם לא יוכל לסרב להם. כולם יודעים מה קרה לעורך דין ההוא שסירב לייצג את אבא שלו, הוא אפילו לא נולד כשזה קרה, והספיק לשמוע על זה בלי סוף. ולהיות העורך דין שעומד מאחורי כל מה שהאחים שלו יעשו, זה לא האחד שלמעלה, זה להיות בדיוק כמותם רק בידיים נקיות. באלפית שעטיה צייר לו יש קו שחור שמפריד בין האחד לאלף, וזו כבר שאלה קשה, האם הוא מוכן להיפרד באמת מהעסק המשפחתי? כי אצל טייב מי שנפרד מהעסק נפרד גם מהמשפחה, אלה החוקים. והוא ממש לא רואה את עצמו בלי אימא ואסי ושמעון ואלירן וכולם. כי כמה שהוא מרגיש שסיבוב בפיצרייה עושה לו רע, ככה הוא גם אוהב אותם אהבת נפש, ומה יישאר לו בעולם אם ייקחו לו אותם? בעצם, כל השאלה של עטיה לא הגיונית, כי מה קורה כשהאלף שלמטה מממנים את האחד שלמעלה, הוא עדיין יכול להיפרד מהם? זה הוגן בכלל?

יום שלישי בחמש, זה הדד־ליין שעטיה סימן לו, וככל שהמועד הזה התקרב, הרגיש שכל הגוף שלו נכנס לסחרחורת. זו לא עוד שאלה בחשבון, זו הכרעה על כל החיים ואצלו המשפחה זה החיים, ואם יבחר בעטיה הלכו לו החיים. בשתיים בצהריים קרס תחת הלחץ והלך לבאנגייה. הלך זו לא מילה. בטח זוכר את החוק של אסי על כניסה משמונה־עשרה, אבל הוא חייב להיכנס. הוא לקח את המפתח שמוחבא אצלו בחדר מתחת לאריח השבור ברצפה, והתנפל על דלת הבאנגייה. תנועה קלה ימינה וקליק, זה כל מה שעליו לעשות, כמו שעשה כבר עשרות פעמים. אבל מעשה שטן, המפתח בקושי נכנס ואף קליק לא נשמע. לא, זה בכלל לא מעשה שטן, זה מעשה אסי. כל כך מתאים לו, החליף צילינדר בלי לומר לו. לא סמך עליו. ואף שברגע זה ממש הוכיח לעצמו שבצדק לא סמך עליו, זה לא הפריע לו להיעלב עד עמקי נשמתו, כי מה הוא, ילד קטן שמהנדסים לו את העולם? שהכול מחליטים בשבילו? לבאנגייה נכנסים בשקט, תמיד בשקט, שלא לעורר תשומת לב מיותרת, אבל הפעם הפר את כל הכללים, הידפק על הדלת בחמת זעם. אם מישהו מהאלף שמתחת לקו נמצא שם בפנים, עושה כמה שורות, שלא ישאיר אותו בחוץ. אבל איש לא פתח לו.

פעם, לפני שאסי התהפך פתאום והחליט שיודה צריך להתרחק משתייה ומעישון, כשאסי עוד חשב שיודה הוא כמו כל האלף בדיוק, היה דבר אחד שבכל זאת הזהיר אותו מפניו — סמי פיצוציות — ‘דיר באלק אתה שם יד על זה, יודה. זה כימיקלים זה. זה זבל. לא ירוקים, לא חשיש, סתם רעל. במקום אושר אתה מקבל פחדים, במקום לנוח כמו מלך על כיסא מרופד אתה חוטף בוקס בפנים. וזה הכי קל להשיג את זה. בכל פיצוצייה. הכי זול. אבל אתה, אל תתפתה. צריך משהו טוב? חסר לך? תבוא תבקש. תמיד יש.’ הוא גם הזכיר לו: ‘אנחנו לא מתמכרים, אנחנו. אנחנו תמיד בשליטה. רק למסיבות של סוף שבוע ודי, למה מי שמכור, השכל שלו אומר שלום. ובעסק שלנו חייבים שכל. הרבה שכל. אתה מסכים איתי או כן?’

יודה הבטיח לו אז שלא יתקרב לפיצוצייה, אבל עכשיו זה אסי שלא עומד בהבטחה שלו — הוא צריך משהו טוב, והוא לא יכול לבוא לבקש ממנו. ואם אסי לא עומד בהבטחה, גם הוא, יודה, פטור מההבטחה שלו. לקח את הכסף לשיעור הראשון שעטיה השאיר אצלו והלך לפיצוצייה הכי קרובה. כשביקש מהמוכר שם, ‘משהו טוב,’ נפלט למוכר: ‘מה, אתה?’ ויודה אמר לו בקול קשוח, כאילו הוא אסי ולא יודה: ‘מה ‘מה אתה’? נהיית לי סלקטור אתה?’ וזה הבהיל אותו המשפט הזה שיצא ממנו, אבל גם הבהיל לא פחות את המוכר, ותמורת שמונים שקלים יצא עם חומר טוב, באנג קטן וקופסת גפרורים, ומה צריך יותר.

מחששות יש בכל פינה בשכונה שלו. מי שלא גר כאן בטח מדמיין לעצמו חבורת נערים מעשנת באיזה מחבוא סודי ומציבה שומר שיזהיר למקרה שתבוא משטרה. איפה, לא מחבוא ולא סודי ולא צריך שומר, אפילו לא אכפת מניידות. כל השכונה בנויה רכבות־רכבות של בתים שפונים לעבר הרחוב הראשי. חזית הבתים לשביל הכניסה, גב הבתים מחששה. לא מסתור ולא נעליים, אפילו לא נעליים על חוט חשמל כמו שמספרות האגדות, סתם בטון על הרצפה שנשאר מפסולת הבנייה, כמה כיסאות פלסטיק של ים שאף פעם לא ראו ים, עשבים וקוצים משני עברי הבטון שלא מסתירים דבר, ממילא המחששה נמצאת מטר מכל חלונות הבתים וחלק מהתריסים פתוחים. אפשר לראות, אבל למי אכפת. השכנים עישנו במחששות האלו כשהיו בעצמם ילדים, ואלו שלא מעשנים מעדיפים שהילדים יעשנו ליד הבית במקום בטוח, ולא יסתובבו בחבורות משוטטות בתל אביב. ומשטרה? בדיחה טובה. אף ילד בשכונה לא פוחד מהמשטרה. ‘שימוש עצמי,’ זה צמד המילים המנצח, אף שוטר לא מתעסק איתם כל עוד הם לא מוכרים. הכול בסדר. וחוץ מזה הם קטינים.

יודה לקח את החומר למחששה הראשונה שמצא. הוא מילא מים בבאנג מברז מים חלוד שהיה בחצר האחורית, לקח חתיכת נייר כסף מהחתיכות שהיו זרוקות על אדמת המחששה בשפע, התיישב על כיסא ים מפורק, הדליק ועישן. עכשיו מתחיל טקס החניכה האמיתי שלו, אף שאסי לא שם כדי לראות ושמעון לא שם כדי להעריך אותו על שבחר בהם, באלף שלמטה, במקום להיות האחד המתנשא הזה שחושב שהוא מעל כולם, וגם אלירן לא שם כדי להמציא עליו שיר, אבל הוא את שלו עשה ובגדול. שלום פרופסור ולא להתראות, הוא איתם לתמיד, ומצדו שעטיה יֵשב ליד הקוקר המשוכנז שלו עם שני ילדי השחמט שהולכים מכות עם ציפורניים כמו שתי בנות, ויחכה לו עד מחרתיים. הם, העטיה־בלאי האלה, שכחו מזמן מרמלה, אבל הוא לעולם יישאר טייב של התקווה. טייב?

מילה של אסי זו מילה, וכשהוא מזהיר ממשהו, הוא יודע על מה הוא מדבר. ההתחלה העיפה אותו ישר לגן עדן, אבל מהר מאוד עבר לגיהינום. מול העיניים שלו התחיל לרצד השלג הזה מהטלוויזיה כשהיא מקולקלת, וחוץ ממנו לא ראה כלום. הקוצים מסביב נראו לו כמו בני אדם שמתו בעמידה, הבניין שלצד המחששה הרגיש לו כל כך לא יציב כאילו עוד רגע קורס עליו, אבל לא היו לו רגליים לברוח משם, הן היו כבדות, כמו כבולות אל הבטון בשלשלות. במקום להסתלק משם רק שאף אל תוכו, וככל ששאף הבניין רק נטה עוד ועוד, ככה היה קרוב אליו. והתחיל לדבר אליו הבניין, ולצעוק עליו, וכמעט רמס אותו. ופתאום אלירן כן הגיע לשם ושר לו, ורמי מחא כפיים, ואסי — מאה אחוז זה היה הוא — לקח אותו על הכתפיים, ושמעון מזג לו משהו שקוף וטוב, ודויד עשה קולולולווווווו כמו שמגיע לו, קיבל שחרור במיוחד למסיבה, על מה המסיבה? על החזרה שלו למשפחה. הכול היה רק מבחן לראות מה יבחר, והוא בחר טוב. טוב שבחר. אבל אסי רקד בכאלו מעגלים מהירים שכל מה שהיה ליודה בבטן הצטבר במעלה הגרון, והוא רצה לצעוק לו שיעצור לרגע, אבל ברגע שפתח את הפה לדבר, יצא ממנו שפריץ של קיא שליכלך את אסי, ומי יכול ככה ללכלך את אסי, אז אסי פשוט עזב את האחיזה ביודה, ויודה נפל עם הראש קדימה, והתנגש בבאנג שהיה מסריח מקיא, מה שלא הפריע לו לקחת עוד שאכטה אחרונה, ולהיבהל עד אימה מיללת חתול שנדמתה לו כשאגת אריה אל תוך אוזניו.

איזה קול בתוכו קרא לו להפסיק וללכת הביתה, ועוד קול שפוי אחרון הזהיר אותו שאם הוא נכנס ככה הביתה, ואימא או אסי או מישהו רואים אותו ככה, זה יהיה היום האחרון שלו, לכן נשאר לישון על כיסא הים בתוך כל הזוהמה שסידר לעצמו, ומדי פעם קם מסוחרר והקיא וזיהם את סביבתו עוד יותר. ופתאום היה לו טוב, כי לא הרגיש כבר כלום. ופתאום היה שוב רע והוא שוב ניסה לישון.

מתי זה היה שהחבורה, שזו בכלל המחששה שלה, הגיעה לשם וצעקה עליו? אולי תשע אולי עשר אולי אחרי אחת בלילה. הוא טינף את המקום שלהם, והם התקרבו אליו כשבראשם בחור צעיר עם אולר קפיצי שלוף, כיוון אליו גם פנס לעיניים ואמר לחברים שלו: ‘זה לגמרי מסטול זה,’ וחבר שלו אמר לו, ‘מה אכפת לי מסטול, סדר לו מזכרת שלא יגיע לפה שוב.’ אבל לפני שסידרו לו פיקאסו בפנים, מישהו אמר שם: ‘עזוב, עזוב, זה אח של אסי זה, אתה לא רואה?’ וככה יצא משם בנס.

גם בלילה נמשך הנס, כי כשהגיע הביתה איש לא ראה אותו, אימא שלו ישנה מול הטלוויזיה, מישהו היה בשירותים, והוא נכנס למיטה, ככה עם הבגדים המסריחים, בארבע לפנות בוקר הקיא בפעם האחרונה והתקלח במים קפואים ובזרם חלש, שלא להעיר אף אחד.

בעשר בבוקר נגמר לו הנס.

אסי עמד שם, ליד המיטה שלו, ושאל אותו: ‘מה הולך עם השיעורים בחשבון?’

כבר מנימת הקול שלו, היה ברור ליודה שעטיה דיבר איתו.

‘מה הולך עם השיעורים בחשבון?’ החזיר יודה במנגינה מיתממת, סתם להרוויח זמן, לא שיש לו מושג מה לעשות בזמן שירוויח.

‘מה זה הריח הזה?’ הרים אסי את ערמת הבגדים מאתמול בלילה.

‘איזה ריח?’ שוב החזיר יודה בשאלה, כאילו אסי הוא מישהו לערבב אותו, כאילו יודה עצמו לא מריח עכשיו, אחרי שהתעורר מסיוטי הלילה, את ערמת הקיא המעשנת הזאת.

‘הבנתי אותך,’ אמר אסי ויצא.

כבר עדיף שיעביר לו על הלחי את אחד הליטופים המפחידים שלו, כבר עדיף שיוריד לו איזו סטירה, כשמשלמים במזומן באמת פחות כואב. כאילו לא די לו בכאב הראש מאתמול, הוא עכשיו צריך לדמיין מה יהיה העונש שלו? ועל מה, על מה יש לו להעניש אותו, על זה שבסך הכול הוא רוצה להיות כמוהם, כמו כל האחים שלו. חשב אולי במקום לחכות פה ולחטוף מכות שוב ושוב בדמיון, יֵצא אל אסי ויגיד לו כמו גבר, כמו שדיבר אל המוכר בפיצוצייה, מה הבעיה שלך אתה? רק לכם מותר להיות בעסק? מה, בגלל שנולדתי מאוחר כבר אין כניסה? למה, אני לא אח, אני? אני אח על מלא אני! אתה חושב תעשה אותי זילח? מה, אתה היית מוכן ללכת לשיעורים אצל התוניסאי המזויף הזה? עטיה עאלק. רובינשטיין יותר מתאים לו. אז גם אני לא. זה מה שרצה להגיד לו, ואפילו קם לצאת מהחדר כדי להגיד לו, אבל נשמע קול פתיחת דלת המתפרה. הוא הבין שאסי לא לבד בסיפור הזה ושגורלו ייחרץ בלשכה.

כשאסי ואימא מסתודדים בלשכה, איש אינו רשאי להיכנס, הם אפילו לא טורחים לנעול את הדלת, כשהיא סגורה היא סגורה. כך היה בין אבא לאימא לפני התאונה, כך גם בין אסי לאימא אחרי התאונה. מה עונשו של מי שייכנס לשם בזמן הישיבות שלהם בארבע עיניים? יודה בכלל לא בטוח שיש עונש כזה, מעולם לא היה צורך בעונש כזה. לא נכנסים ודי. מי ישחק בגורל?

מה השתבש בו, ביודה, שהתגרה בגורל ונכנס ללשכה אפילו בלי לדפוק? אולי שאריות הכימיקלים מאתמול, אולי איזו תחושה פנימית שאם לא יעצור את זה עכשיו, יהיה מאוחר. לא שהוא יודע מה עליו לעצור ומה בכלל מתרחש שם, אבל התפרץ פנימה. ככל שהצליח להבחין, ליד מכונת התפירה היו כמה ערמות של מזומנים. ככל שהצליח להבחין, שניהם היו מופתעים שהדלת נפתחת כך בלי רשות. אסי היה הראשון להתעשת, קם לעברו, אמר לו: ‘אתה, תקשיב טוב, אתה…’ והיד שלו כבר התרוממה באוויר, אבל אימא שלו פקדה: ‘תעצור!’ ויודה אמר לה: ‘הם רוצים לסלק אותי מהמשפחה,’ וכאילו לא די בזה, נכנס היישר אל תוך הפצע המשפחתי הפתוח ואמר: ‘במה אני פחות מהם? מה, אני יוצא עם ערבייה?’

ואימא שלו, ראו עליה שעוד מעט היא מתפוצצת עליו, זו הרי היא שנלחמה על נורית, וכשאבא אמר לה שתחליט — או מוחמד או הוא, ואמרה לו: לא קוראים לו מוחמד, קוראים לו לאטיף, אמר לה, מה אכפת לי איך קוראים לו, לאלוהים שלו קוראים מוחמד, ואם נורית תלך איתו, לילדים שלה יקראו מוחמד וחמודי ומחמודי, ובלב הם ישמחו כשיתפוצצו כאן אוטובוסים, והוא לא יתחתן איתה עד שתתאסלם, למה בלב ככה הם, יהודיות לא טובות להם, רק מוסלמיות, ואחרי שתתאסלם הוא יפרק אותה במכות כל פעם שתבוא לו לא טוב בעיניים. הוא מכיר אותם טוב טוב, את כל אלה שמחזרים אחרי היהודיות ואחר כך הופכים אותן שבויות שלהם. והוא… אין מצב שאיזה לאטיף יחטיף לבת שלו, ואין מצב שהבת שלו תלך עם המוחמד הזה. וכשאימא אמרה לו, זאת הבת שלנו, אין דבר כזה לא הבת שלנו, היה אומר לה, אם היא הולכת איתו היא בוגדת, ואבא היה בורר, והיה גם בורר מילים, ובעולם של אבא ‘בוגדת’ זו המילה הכי גרועה שאפשר לברור, אפילו על סממה אף פעם לא אמר ככה. עקיצה, סיבוב, ערבוב, כל מיני מילים יפות, אף פעם לא בגידה. וכמה ימים לפני שאבא הלך, כאילו הרגיש שלא יחזור יותר, אמר לאימא בארוחת הבוקר בנוכחות הילדים, תראי איך צדקתי עם נורית, אתמול אני עובר ברכב, רואה אותה בהפגנה של ערבים מול המשטרה בשביל האחים שלהם מעזה. ובכל זאת אחרי התאונה אימא התקשרה אליה כמה פעמים, ואפילו הלכה אליה פעם אחת, אבל לכל הטלפונים לא ענתה ובדלת פתח לה לאטיף, ורק אמר לה שאין לה פה בת והיא לא רוצה לראות אותה יותר.

ועכשיו העיניים שלה נפתחו עליו, ומזלו שהיא אוהבת אותו, אחרת מילה אחת שלה ואסי היה נותן עליו עבודה. אבל בגלל שהיא אוהבת אותו, עם העיניים הענקיות האלו שפתחה עליו, שאלה אותו: ‘מה אתה רוצה, תגיד, שלחנו אותך ללמוד. פינקנו אותך. מה אתה חושב, קל להרוויח את הכסף הזה ללימודים שלך? ואתה, ככה, לא בא לך ללמוד אז לא הולך?’

‘זה לא שלא בא לי ללמוד, אני רוצה להיות כמו כולם. אם קשה להרוויח כסף, אני ארוויח אותו כמו כולם.’

‘אין דבר כזה כמו כולם. את כולם עוצרים. כולם נכנסים, יוצאים. אמרתי לך כבר, ילד אחד שלא יֵשב, זה מה שאני מבקשת.’

‘ואני מבקש להיות כמו כולם,’ התעקש.

כמו גלגל חזרו על עצמם, ילד שלא ישב, ילד כמו כולם, לא ישב, כמו כולם, ואסי — ראו עליו שנגמר לו מהוויכוח הזה מזמן, והוא מוכן לחתוך אותו בדרך שלו — אבל בכל העולם הזה נשאר רק אדם אחד מעליו וזו אימא שלו, וכשהיא מדברת אסי שותק. ואחרי עוד משפט ועוד משפט חתכה בעצמה, לא אל יודה, אל אסי דיברה: ‘יודע מה, הילד רוצה להיות כמו כולם? אין בעיה. שיהיה כמו כולם. קח אותו לדיבור עם פחימה, אבל אתה יושב בצד, שיעשה הוא את העבודה. כמו כולם.’

–6–

כל הדרך רעד. הוא לא ידע מי זה פחימה, אבל ידע שבמשפחת טייב מדברים עם הידיים, והוא, הידיים שלו עוד קטנות. תוך כדי נסיעה השלים לו אסי את המידע החסר: ‘פחימה זה אחד שהתבלבל. היה לפני התאונה בבוררות אצל אבא עם ההוא מהבולגרים, דימיטרוב, סיפור של שליטה בתחנת הימורים ביפו. לא חשוב הפרטים. מה שחשוב, אבא סגר שם שפחימה משלם מאה חמישים אלף לדימיטרוב. זה כלום לעומת מה שדימיטרוב דרש, נדמה לי שבע מאות אלף, לא משנה. אבא אמר שישלם חמישים במקום, וייתן לו עוד מאה בתשלומים. עוד חמש־עשרה אחוז דמי בוררות בכל תשלום — זה לטייב. סבבה?’

‘סבבה,’ אישר יודה, לא שהצליח להחזיק ראש בכל המספרים, הוא הרגיש שזה כמו עוד מבחן מכשיל של עטיה.

‘עכשיו מה, מול אבא הוא הביא לו את החמישים, סבבה? אחר כך כל חודש שילם חמש, אבל מה, מאז שאבא הלך הפסיק לשלם.’

‘אז שדימיטרוב יתבע אותו,’ הציע יודה, ‘מה זה עסק שלנו?’

‘שדימיטרוב יתבע אותו,’ אסי חיקה כמעט במדויק את יודה בטון מלגלג, והתחיל לצחוק בקול רם, ‘יתבע אותו… וואלה, אתה באמת ילד, אתה. איפה יתבע אותו, בשלום? במחוזי? זה הכול עלינו, יא יודה. אבא היה הבורר בסיפור הזה, עכשיו מה שווה בורר אם ככה מצפצפים עליו?’

‘אז בגלל שפגע בכבוד של אבא?’ יודה ניסה להבין, אולי שאל בטון הלא נכון, כי אסי ירד לשוליים, משך את בלם היד, כמעט עקר אותו ממקומו, הסתכל ליודה חזק בעיניים ואמר לו:

‘קודם כול ואחרי הכול, אני לא מציע לך שאתה תזלזל בכבוד של אבא.’

‘אני לא…’ ניסה יודה להסביר, אבל אסי לא היה פנוי להסברים.

‘אני גם לא מציע שאתה תיכנס לי בדברים כשאני מסביר לך. סבבה?’

‘סבבה,’ אמר יודה. בגד בו הקול, יצא לו צליל כל כך מפוחד, והוא ממש לא רצה להישמע עכשיו זילח.

‘ודבר אחרון, אני מציע לך להקשיב טוב־טוב למה שאני מסביר לך, למה אני לא אוהב להסביר כפול. הכבוד של אבא זה האוויר של העסק שלנו. למה אם המילה של אבא לא שווה, אף אחד לא ישלם דמי בוררות יותר, אף אחד לא יבוא גם אצלי לבוררות, וכל התשלומים ילכו לכפרות. למה אתה חושב ההוא בפיצרייה שיקשק כשבאתי אליו? למה אני אסי? לא. למה אני אסי טייב, הבן של אבי טייב. זה למה. עכשיו אתה מבין למה זה כן העסק שלנו?’

‘מבין,’ אמר יודה, בכל כוחו ניסה שיֵצא לו מהגרון קול של גבר. הצליח חלקית. אבל זה כנראה סיפק את אסי, כי הוא שיחרר את בלם היד ושיחרר סוף־סוף את יודה מהמבט המצליף שלו, והמשיך לנסוע. ‘עכשיו, אני לא בא לי לדבר עם פחימה, למה פחימה הזה קשה תפיסה, אבל מה אני יגיד לך, אומרים זיווג משמים, אז בשמים כנראה מאוד אוהבים את פחימה, סידרו לו אישה שמבינה מהר. לפני חודשיים אנשים שלנו הסבירו לה בטוב, הבינה. הסבירה לו. שילם יפה. אבל הפחימה הזה יש לו זיכרון של נעל־בית, עד שהבין, שוב שכח. עכשיו, אנחנו נסביר לה יפה, והיא תסביר לו יפה יפה, ככה שלא ישכח כל החיים.’

‘סגור. איך אנחנו נסביר לה?’ עכשיו יצא לו ממש קול של גבר. הוא יראה לכל מי שפיקפק בו.

שוב אסי צחק: ‘וואלאק, טוב שאתה מזכיר לי, זה באמת לא אנחנו, זה אתה תסביר לה, למה ככה אימא אמרה, וכיבוד אימא, אני לא צריך להגיד לך, זה לפני הכול.’ יודה החוויר. טוב שאסי היה עם הפנים לכביש. בלי להסתכל אליו פתח אסי את תא הכפפות ואמר לו: ‘יאללה, תוציא את החוברת עבודה.’

יודה הוציא חוברת, בכל דף תמונת פנים. עמוד ראשון, תמונת ראש של גבר, יודה העריך שהוא בן ארבעים, אולי ארבעים וחמש. בראש הדף כתוב: שלמה פחימה. מנופאי. עבודות עפר. בעמוד השני תמונת אישה, אולי נכון לומר תמונת תכשיטים של אישה, עגילים ענקיים, שרשרת עבה על הצוואר והמון צבעי פנים, אבל בין כל הקישוטים והצבעים היתה שם אישה שבגיל היתה יכולה להיות בשקט אימא שלו. רקפת פחימה, היה כתוב. בעמודים הבאים תמונות של ארבעה ילדים. יסמין בת שמונה, כיתה ג’ ממלכתי א’. סמי שש וחצי כיתה א’ אותו בית ספר. נופר בת חמש, גן פשוש. בתמונה נוספת היה ילד גדול יותר בשם יהודה, בדיוק השם שלו, יהיה לו קל לזכור, אבל המראה שלו היה קצת מבהיל. ‘בית ספר לילדים עם בעיות’, היה כתוב שם. ‘מה זה ‘ילדים עם בעיות’?’ שאל יודה את אסי. ‘אנא עארף, זה ילדים שנולדו בלי מזל, יש לו איזו צליעה כזאתי ממתי שנולד ומתנהג לא מתאים. אבל אתה תהיה רגוע, למה אנחנו לא מתעסקים עם ילדים עם בעיות, אנחנו לא מתעסקים עם ילדים בכלל. רק מסבירים להורים שלא כדאי שיהיו לילדים שלהם הורים עם בעיות. עכשיו, עד שאנחנו מגיעים, אתה לומד טוב־טוב את השמות של הילדים וכל אחד באיזה בית ספר או גן הוא. כשאתה מוכן, אתה תגיד לי, ואז יש ביצוע. סגור?’

יהודה זה קל, בטוח יזכור, שלושה שמות נוספים גם לא מסובך לזכור אם לא היה רועד ככה לקראת המבחן שלו. ‘יסמין הגדולה, סמי הבינוני, נופר הקטנה. יסמין הגדולה, סמי הבינוני נופר הקטנה. אימא רקפת. אימא רקפת. אימא רקפת. יסמין הגדולה, סמי הבינוני, נופר הקטנה. אימא רקפת.’

‘תעשה לי טובה, אתה אל תקרא לה רקפת. רק ‘גיברת פחימה’, ככה אתה קורא לה, למה אנחנו מכבדים את הלקוחות שלנו.’

‘יסמין הגדולה. סמי הבינוני. נופר הקטנה. גברת פחימה. סגור.’

אחרי עשר דקות היה מוכן.

‘יפה, עכשיו ככה. יום חגיגי מחר. לנופר יש יום הולדת חמש. אנחנו נביא לה בלון,’ אמר אסי והצביע על בלון אדום קשור לחוט קצר במושב האחורי. ‘בשעה שלוש יש לגיברת פחימה תור לציפורניים. ‘הסלון של ענת’, זה נקרא. הרכב שלה, רנו לבנה, חונה בסמטה שמאחורה. אני עוצר לך שם. אתה מחכה שהגיברת פחימה מסיימת ומתקרבת לאוטו שלה. חוסם לה את הדרך לדלת ואומר לה: ‘מה שלום נופר, גיברת פחימה? איך הולך לה בגן פשוש?’ עכשיו היא תתבלבל, לא תבין מאיפה באת עליה, אתה ממשיך, לא עוצר: ‘וסמי? איך התחיל לו בכיתה אל’ף אצל המורה מיכל? ויסמין? כבר גדולה יסמין, איך הולך לה בגימ’ל, לא קשה מדי?’ עכשיו גיברת פחימה היא תיבהל, לא תענה לך. אתה ממשיך ככה: ‘את בטח ממהרת להוציא את נופר מהצהרון? אין בעיה. אני לא מעכב אותך. הנה, בלון בשבילה. תמסרי לה מזל טוב מאיתנו על היום־הולדת, ותגידי לה, אם אבא לא יעשה מה שצריך, טייב כבר יוציאו אותה מחר מהגן. את לא צריכה לדאוג. אם היא אצל טייב, היא בידיים הכי טובות.’ והכי חשוב, אתה לא צועק עליה, שלא יהיה בלגן שם ברחוב. ואתה מחייך אליה. כשמחייכים מבינים הכי טוב.’ יודה ראה איך אסי מציג לראווה את החיוך המפורסם שלו. ‘עכשיו לפני שאתה משחרר אותה, אתה עוקר לה מגב אחד מהשמשה. לא מרביץ לה או משהו, חס וחלילה. אנחנו מכבדים נשים. רק שתבין שאתה רציני, מגב אחד מספיק. תסביר לה שמגבים זה בטיחות, שבבטיחות לא משחקים. זהו. בוצע. אתה מסתובב. חוזר לרכב. היא כבר תבין.’

הוא לא זילח. הוא לא זילח. הוא לא זילח.

אלו רק הרגליים שלו שעוד לא הפנימו את זה, והן רועדות בשיגעון. אבל הוא ינצח אותן. הוא לא זילח. עוד לפני שניצח אותן לאסי נמאס, הוא שלח יד קשוחה ואחז ברגל שמאל של יודה לעצור את הרעד. אם גברת פחימה תראה אותו רועד ככה, הכול ילך. אסי עזב את הרגל. עכשיו זו אחריות שלו. הוא הידק אותן זו לזו בחוזקה, שלא יזוזו. שתי דקות וגם הן הבינו — הוא לא זילח. כשראה מהחלון את הסלון של ענת, שוב התחילו הרגליים לקפץ ושוב כיווץ אותן זו לזו עד שאסי החנה, ארבע מכוניות מימין לרנו, והורה לו: ‘קח את הבלון וצא!’ מאחורי גבו עוד זרק לו: ‘בהצלחה, גבר. קטן עליך.’

הוא ישב על המדרכה מאחורי הרנו באופן שיאפשר לו להבחין בה ולפעול לפני שתספיק להתכונן לקראתו. אסי גם צייד אותו במשקפי שמש ובכובע בייסבול, ‘זה מדי עבודה,’ אמר לו, ‘היא לא צריכה לזהות אותך, וגם אם יש מצלמות אבטחה באזור, ככה אתה מסודר.’ זהו. הכול מוכן, רק שתגיע כבר הפחימה הזאת ונגמור עם זה. כמה זמן עושים ציפורניים.

אחרי חמש דקות שהרגישו חמישים, ראה אותה מגיחה מכיוון הסלון של ענת אל עבר החנייה. אי אפשר להתבלבל, צבועה בקולניות ועמוסת תכשיטים, ממש כמו בתמונה. אין איש ברחבת החנייה וזה טוב, אבל היא לא לבד וזה רע. יד ביד עם ילדה קטנה וצווחנית. בטח הילדה הזאת מהגן, נו, איך קוראים לה זאתי, עוד מעט זה יחזור אליו, סתם בלק אאוט של פעם ראשונה, מבלבלת אותו עם הקול המעצבן שלה: ‘אז למה ביומולדת של יהודה לקחו אותו לשיט וללונה פארק ול…’ ‘אמרתי לך כבר כמה פעמים,’ הוא שמע את גברת פחימה מאבדת סבלנות: ‘זה המתנדבים מהעמותה עשו לו את זה, אנחנו נחגוג מחר בגן כמו כל הילדים. נעשה עוגה יפה ונביא ממתקים.’

‘לא רוצה ממתקים. רוצה לונה־פארק.’

‘אי אפשר לונה־פארק אני אומרת לך.’

‘רוצה להיות גם בעמותה!’

לא רק שדיברה בקול צפצפני שמוציא מהדעת, עכשיו גם נעמדה בהפגנתיות והוציאה גם את גברת פחימה משלוותה. ‘תגידי אלף פעמים תודה שאת לא בעמותה,’ אמרה לה, אחזה בידה ומשכה אותה לרכב.

‘מה שלומך, גברת פחימה? מה שלום נופר שלנו? איך לה בכיתה גימ’ל?’ הוא ניסה להוציא מתוכו את הקול הכי גברי והכי קר רוח. את כובע המצחייה משך קדימה כלפי מטה. אסי הבטיח לו שגברת פחימה תיבהל, לא תענה. אבל פחימה אולי לא שמעה כמה הקול שלו מאיים, ומיהרה לתקן אותו: ‘תודה, חמוד. נופר גדולה, אבל היא עדיין בגן פשוש, לא בגימ’ל, נכון, נופרוש?’ ולפני שהצליח לומר מה אכפת לי מגן פשוש ומנופרוש, כסף אני רוצה, נופר פנתה אליו ואמרה: ‘ויש לי יום הולדת בלונה־פארק, נכון, אימא?’

הוא ידע שעכשיו זה הרגע שלו. הושיט לה את הבלון, אמר ‘מזל טוב,’ אבל יותר מזה לא הצליח לומר, בטח לא לנקוב בשמות הילדים האחרים ולשאול לשלומם, ממילא כבר עשה סלט עם השם של המעצבנת. בכל זאת, עמד נחוש לחסום בפני גברת פחימה את דלת הכניסה לרכב. הוא ניצב בנוקשות עם ידיים שלובות, מה שלא הפריע לגברת פחימה לפתוח את הדלת האחורית, להניח את נופר בבוסטר ולחגור אותה. כל כך טיפשי מצדו לחסום את הדלת שליד הנהג, מה חשב לעצמו? ‘רגע, תגיד לי, איך שמעת על היום־הולדת של נופר?’ שאלה אותו כשהזדקפה, ‘לא, אל תגיד לי, אל תגיד. אני לא מאמינה — גם אתה מהעמותה? גמרת אותי עכשיו. לחשוב גם על אחות שלו? מלאכים. מלאכים אתם. איך אתם מצליחים לחשוב על הכול? שהשם ישמור אתכם,’ ולא נחה דעתה עד שהתכופפה והדביקה לו על הלחי נשיקה.

סמוק והמום, שמע את נופר קוראת לו: ‘אז תעשה גם לי לונה־פארק?’ וראה איך גברת פחימה חולפת על פניו, ואיך אסי חוסם בפניה את דלת הנהג, מחייך אליה את החיוך שלו ומשלים את המלאכה: ‘גם אני מהעמותה, גיברת פחימה,’ הציג את עצמו, ‘עמותת טייב מהתקווה. בטח שמעת על העמותה.’ ברגע אחד עזבה כל הצבעוניות החגיגית את הפנים של פחימה, היא נראתה לבנה כמו הרנו שלה, מה שלא הפריע לאסי להמשיך: ‘בכל מקרה, רק מזכיר, בעלך מכיר טוב־טוב את העמותה שלנו. תסבירי לו, גיברת פחימה, אבל יותר טוב מהפעם הקודמת, שבעמותה שלנו מטפלים יפה באנשים, אבל לא אוהבים אנשים שעושים צחוק מהעמותה. אבל הכול בסדר, אנחנו לא שומרים טינה, תהיו רגועים. בזמן שתחגגו לנופרוש בגן, החברים מהעמותה כבר ידאגו ליסמין ולסמי וילוו אותם הביתה מהשער הסגול של ממלכתי א’. אבל אפשר לסדר הכול יפה. את מסכימה איתי או שכן?’

הוא לא צעק אסי, לא התבלבל במילים, לא טרח לעקור מגב מהשמשה, ולרגע לא הפסיק לחייך אליה. לקינוח אפילו פתח בפניה את דלת הרכב בתנועה אצילית, כמו שגבר צריך לנהוג באישה, סימן מחווה מסולסלת ביד השנייה, קד קידה קטנה ואמר: ‘בכבוד, נסיעה בטוחה,’ ואחרי שצייתה והתיישבה, הגיש אסי לנופר סוכרייה גדולה על מקל, חייך, ליטף את ראשה ואמר: ‘מזל טוב, מתוקה.’

כמו אחרון הזילחים נגרר יודה למכונית של אסי. הראש בין הרגליים, מוטה כלפי רצפת הרכב. הכובע ומשקפי השמש מושפלים אל הרצפה. מה שווה כובע הפחדה של סמרטוט? לרגע הרים את ראשו וראה במראה הפנימית שעל סוכך השמש את חותם האודם שהשאירה לו גברת פחימה על לחיו השמאלית, הלחי שפונה אל הנהג. עכשיו בטח אסי חושב לעצמו שהוא לא סתם זילח, הוא זילחית, וכמה שמיהר יודה לנגב עם השרוול, אסי בטח כבר קלט. ליודה נשאר רק לנחש מה אסי חושב, כי אסי בשביתת מילים עכשיו. שקט מוחלט. וכדי שהשקט יכאיב עוד יותר, אין רדיו ואין מוזיקה, רק קול פיצוח גרעינים שחורים מתוך שקית שמונחת בין רגליו של אסי. אפילו לא הציע ליודה, מה פתאום שיציע. הוא סתם זילח. הוא כל כך זילח, שהפנים של גברת פחימה לא יוצאות לו מהראש, והוא אפילו לא מצליח להרחיק ממנו טפטופי רחמים עליה, שעכשיו חוץ מילד עם בעיות וילדה צווחנית צריכה גם את אסי על הראש שלה. אבל יותר משהוא מרחם עליה הוא מרחם על עצמו, כי גם הוא יש לו עכשיו את אסי על הראש, צמוד צמוד, ואסי זה לא בעיות של ילד שאולי יסתדרו כשיגדל, אסי זה לכל החיים. ואסי שותק כבר חמש־עשרה דקות נסיעה, וכגודל השתיקה גודל האימה. בדרך עצר ליד איזו קנטינת דרכים, קנה לעצמו שתי פאקטות סיגריות, בקבוק קולה ובאגט. כשיצא, דומם את המנוע ואיתו את המזגן, והשאיר את יודה להתבשל ברכב כאילו הוא לא קיים. אחר כך כשנכנס לתדלק, לא היה ליודה אומץ להגיד לו שהוא חייב, ממש חייב, לשירותים.

עד הבית חיסל אסי את כל הגרעינים, לא הביט ביודה ולא אמר ולו מילה אחת. כשהגיעו יצא מהרכב ולא טרק את הדלת בזעם, כאילו כלום, כאילו לא ציפה בכלל מיודה לשום דבר אחר. אסי נכנס היישר ללשכה, יודה נכנס לחדר שלו, צנח למיטה. כמו זילחית עלובה הוא בכה, מה זה בכה, התפרץ בהשתנקויות חוזרות ונשנות. הכול התנקז לבכי הזה: הכישלון שלו, ההשפלה מול אסי, ההבנה שגורלו הוכרע. בין דמעה לדמעה גם זלגה אל תוכו ההבנה שהמשפחה שלו, שכל כך היה רוצה להשתייך אליה, אחראית לזה שגברת פחימה, שגם ככה יש לה צרות משלה, כבר לא תישן הלילה. והוא קינא באסי, שככה יכול לבצע עבודה נקייה בלי להתרגש כמו ילדה, אבל באותה מידה שקינא גם נחרד, כי אם ככה, מה עוד הוא יכול? וכאילו לא די לו בחוסר האונים שהפגין מול גברת פחימה לנגד עיניו הבוחנות של אסי, עכשיו, בדיוק כשבכיו גבר והפך קולני כמעט בלי שליטה, נכנס אסי לחדר וראה אותו ככה, זילח לתפארת, ויאללה כבר, שייכנס בו וזהו, עכשיו כשהוא מרוסק זה פחות יכאב, אבל אסי רק אמר לו: ‘קום, אימא קוראת לך ללשכה.’

‘רק רגע,’ הוא ביקש, אבל אסי התעקש: ‘שום רגע! אימא מחכה.’

כשנכנס ללשכה, היא אמרה לו: ‘שב,’ ואמרה לאסי: ‘תביא לו,’ ויודה עצר את הנשימה והתקפל במין אינסטינקט כזה, להגן על הפנים, הרגל של שנים. אבל לא היה בכך כל צורך. טלפון אלחוטי של בזק, זה מה שיודה הביא לו. ואימא שלו אמרה לו בקול הכי ענייני שיש: ‘אם אתה לא רוצה לדבר מחר בעצמך עם אדון פחימה או לקבל את הילדים שלו בשער של ממלכתי א’, אני מציעה לך שתתקשר ברגע זה למורה שלך לחשבון.’

–7–

אצל עטיה חזרה לו הנשימה.

היא חזרה אליו אחרי שהבין שלא מוטל עליו לענות על שאלת הבית שלו, אימא שלו כבר ענתה במקומו. הוא יהיה האחד שלמעלה, לא כי הוא טוב יותר מכל האלף שלמטה, אלא מפני שהוא פשוט לא מסוגל להיות שם למטה. הנשימות הסתדרו עוד יותר אחרי שהחליט לא לחשוב מה יהיה כשיהיה עורך דין ועל אילו פשעים יהיה עליו לכסות. איך אבא שלו היה אומר: ‘יש מספיק דאגות היום, לדאגות של מחר נדאג מחר.’ מצחיק שהוא מצטט את אבא שלו, כאילו שמע את המשפט באוזניו. הוא היה קטן מכדי לזכור, אבל אבא שלו חי וקיים בבית בכל מובן, מתפרנסים מדמי הבוררות שלו וחיים לאור משפטי החוכמה שלו.

הנשימות התרווחו עוד יותר כשהבין משיעור לשיעור שהאיש הזה, עטיה, אמנם מלמד אותו להתמודד עם משוואות ומספרים, אבל הוא עשוי להיות בשבילו הרבה יותר ממורה לחשבון. יודה הרגיש שלא רק שהוא עצמו רוצה בזה, גם עטיה אולי בעניין. אחרת איך אפשר להסביר שבשיעור השני כבר הגיש לו צלוחית עם עוגיות בצק רכות ועגולות, משהו בין פחזנית לסופגנייה, שמעולם לא טעם, ועם הביס הראשון קפץ אל עבר פניו גל מתוק וסמיך של קרם וניל. הוא ליקק את האצבעות ואת הפה ואת האף והלחיים. עם הביס השני כבר היה יותר זהיר, אבל לא היה יכול שלא לקחת עוד אחד ועוד אחד, ועטיה היה כל כך מרוצה שאהב, עד שהלך למטבח והוסיף עוד שלוש עוגיות שמנות. עד כמה שיודה היה רעב ותאב, בקושי הצליח לאכול שתיים נוספות. הן מילאו אותו ברגע. וגם עטיה נראה מלא בעונג למראהו של יודה מתענג.

‘תמסור בבקשה לאשתך שזה מאוד טעים,’ ביקש יודה. הוא כבר הבין שאצל עטיה כדאי להיות נימוסי.

‘אמסור לה, אבל היא כבר יודעת. אמרה לי בעצמה שאני אופה טוב,’ אמר עטיה וחייך.

‘אתה?’ יודה לא ידע איך לאכול את זה, כי מילא שגברת עטיה מדופלמת יותר מבעלה — הוא כבר הבין שדוקטורית ומאסטר זה כמו מלך ואס, ובמקרה הזה הגברת היא האס — בסדר, כבר עיכל את זה. אבל מה פתאום המלך מבשל? אילו היה מגלה זאת במפגש הראשון שלהם, היתה לו סיבה נוספת לבוז לעטיה, כי איזה מין מלך הוא אם המלכה לא מבשלת בשבילו? אבל הם במפגש השני, והוא רוצה להתקרב אל המלך הזה, ואם ילעג לו בלבו, מה יישאר לו עכשיו? בכל זאת, כמעט מתוך אינסטינקט הוא התחיל לשאול: ‘אבל איך…?’

‘איך גבר יודע לאפות, אתה שואל?’

‘אה…’ כן, זה בדיוק מה שהוא שואל.

‘אחרי שאבא הלך, אימא עבדה כפול. לא היתה ברירה, עשינו הכול בבית. קניות. בישולים. אפייה. היו ימים שאימא הגיעה הביתה שעתיים לפני שבת, אם לא היינו מבשלים, לא היתה ארוחה.’

‘אז גם הבישול והאפייה נפלו עליך?’ שאל יודה, משתכנע שהדרך שבה מתנהל הבית שלו דווקא הגיונית הרבה יותר, אבל עטיה צחק, ”נפלו’ זאת הדרך שלך לראות את זה. בשבילי לבשל, במיוחד לאפות, זה תחביב, אפילו זכות,’ ויודה חשב ולא אמר, איזו גאונה אימא שלו שככה גרמה לו להאמין, ואיזו גאונה אשתו שמתחזקת את האמונה המשונה הזאת, ובזמן שהוא במטבח עושה קריירה בבית חולים.

‘ומאז העוגיות עם הווניל?’ שאל, ופתאום זה התבהר לו — יכול להיות שעטיה הוא לא רק מורה, ולא רק מלך שמשום־מה מבשל במקום המלכה, הוא אולי גם קצת, כמוהו, מחפש מישהו בשביל לדבר איתו? אולי כי אשתו מאוד עסוקה, אולי כי לא היה לו אבא, ומי שאין לו אבא תמיד חסר לו משהו.

‘לא, איפה, בבית בישלנו פשוט, מהמצרכים הכי זולים, ומצרכים לפחזניות האלו — זה היה משכורת חודשית של אימא. את המתכון קיבלתי מתלמידה אחת שהגיעה לכאן אחרי שנכשלה שלוש פעמים בבגרות. לא היה קל, אבל קרעה את עצמה והוציאה שמונים ושבע. היית צריך לראות את הפנים שלה, היית רואה מה זה אושר. הביאה תבנית ענקית מהפחזניות האלו, במילוי קפה, שוקולד וּוניל. גוטליב קראו לה, מוריה גוטליב. ואחרי שכולם כאן אהבו, ממש כמוך, ביקשנו מתכון. שלה טובות יותר, אני מודה, אבל אנחנו קוראים להן פחזניות־גוטליב, שלא נשכח מאיפה כל הטוב הזה בא לנו.’

היה מוזר ליודה לראות את עטיה מתלהב כמו ילד, ועוד מפחזניות, כי בסדר, טעימות טעימות, אבל עוגיות התמרים של אימא שלו זה ליגה אחרת, והם לא חשבו לקרוא להן עוגיות־טייב או מעמול־סימה, אז מה פתאום פחזניות־גוטליב. אבל אולי ככה זה אצל מישהו שגדל אצל אימא שאין לה זמן לבשל, לא יודע מה זה מעקודה, לא יודע מה זה פקיילה, ומה שנשאר לו זה להתלהב ממתוק־בהיר. פתאום קצת ריחם עליו. יותר משריחם, עשה לו טוב הסיפור הזה על הפחזניות, כי פתאום קלט שגוטליב זה שם של אשכנזייה, ואשכנזייה שנכשלת שלוש פעמים וחייבת שיעורי עזר, זה לא מה שחשב על אשכנזים. ואיכשהו הכישלון האשכנזי הזה נתן לו תקווה. אבל הסיפור על התלמידה הזאת גם ציער אותו, כי אמנם ידע זאת, אבל עכשיו זה נעשה לו מוחשי, יש לעטיה עוד תלמידים, וכמה שעטיה יהיה נחמד אליו, הוא כנראה נחמד ככה לכולם, ואף שהיה מאוד רוצה אבא, הוא ממש לא בן יחיד.

הוא בכלל קצת מבלבל אותו, עטיה, כי מצד אחד הוא מורה, אפילו מורה קפדן ודייקן. חמישים דקות שיעור הן חמישים דקות, לא דקה פחות ולא דקה יותר, ומספיקים בהן כמו חודש בבית ספר. הוא מקפיד עם יודה על סדר, שווה מתחת לשווה, כתב ברור ו’חשיבה לוגית קוהרנטית’ כמו שהוא קורא לזה, בסוף כל שיעור הוא מקבל תשלום ורושם לו קבלה, וכשיודה שוכח להביא או כשאין לו עודף מדויק להחזיר, הוא מוציא מחברת מן המגירה ורושם. אבל מצד שני, עם תום השיעור הוא יכול לדבר איתו כאילו אין זמן בעולם, ובחינם, ומשיעור לשיעור יודה כבר נעשה חלק ממשפחת עטיה. באחת הפעמים אפילו שאל אותו, ‘תישאר לחצי הגמר, יודה?’ והנה, הוא כבר לא קורא לו יהודה כמו בהתחלה, הוא כבר יודה בשבילו. והם ראו את בני יהודה מנצחת ועולה לגמר. מה זה ראו, הוא ישב בהתחלה על הספה, אבל אחר כך התיישב על השטיח וליטף את הקוקר שלהם כאילו היה שלו, ורצה מאוד להישאר לחצי הגמר השני, אבל כבר היה מאוחר.

היו פעמים ששיחק עם הילדים של עטיה, מתברר שגם שש־בש הם יודעים, ופעם כשהיה ויכוח, עטיה הצדיק אותו. יודה קלט אותו, הוא הצדיק אותו כי הוא באמת צדק, לא מרחמים. אי אפשר לטעות, עטיה אוהב אותו. גם בשיעורים החמיא לו, בהתחלה מעט, כי באמת לא הגיע לו יותר מזה, אבל ככל שעטיה הפך אותו לחלק מעטיה, הוא הרגיש צורך לגמול לו בהצלחות, והיה יושב בבית שעות ארוכות, לפעמים לילה שלם, יושב ופותר. את המבחנים של בית ספר צלח בקלות, אבל עם הזמן גם האתגרים של עטיה הפכו פתירים, ופעם, אחרי שהבריק בתרגיל מסובך, אמר לו עטיה: ‘איזה ראש יש לך אתה. תאמין לי, אם לי היה ראש כזה, כבר מזמן הייתי…’ והוא השאיר את הסוף פתוח, אולי התבייש לומר ‘הייתי דוקטור’, שלא יישמע שהוא מקנא באשתו.

בכל פעם שהציע לו להישאר איתם אחרי השיעור, אמר לו: ‘אל תדאג, אני אומר לאסי שאתה אצלנו, שלא יחשוב שאתה סתם מסתובב ברחובות ושאימא לא תדאג.’ יודה הרגיש שיש איזו ברית בין עטיה לאסי, אבל אף פעם לא שאל ולא גילה, והצחיק אותו שחשב שאימא תדאג לו, הוא הילד היחיד שלאימא אין סיבה לדאוג לו, אבל גם את זה לא אמר, רק התמכר למחשבה שעטיה הוא זה שבאמת דואג לו, ושרק ימשיך כך. ואלמלא פחזניות־גוטליב שעטיה הגיש לו מדי פעם, כבר היה שוכח שהוא לא בן יחיד.

גם עטיה לא היה מורה־יחיד. אסי שלח אותו לשלושה מורים נוספים, כך שחוץ מחשבון למד גם לשון, אנגלית ומדעים. פעמיים בשבוע אנגלית, פעמיים בשבוע חשבון, ומדעים ולשון למד לסירוגין, שבוע שבוע. כי חשבון ואנגלית, כך הסביר לו אסי, הם המקצועות הכי חשובים. בלי חשבון ואנגלית אי אפשר להתקבל לבית ספר טוב בתל אביב. ‘תבין, להגיע לבית ספר בלי חשבון ואנגלית, זה כמו להיכנס לבאנגייה עם המפתח הישן, ולהישאר בבית ספר של השכונה זה כמו ללכת על חומר מהפיצוצייה שממול.’ ככה הסביר לו, בשפה שלו, ועל הדרך הבהיר שהוא יודע הכול.

באנגלית היה לו הכי קשה, כי מה הוא כבר יודע באנגלית. ‘טיים’ זה סיגריה, אבל גם זמן, ‘באנג’ כבר לא שימושי ולא בטוח שזה באנגלית, ‘קאמל’ זה גמל, תמיד היה מצויר על החפיסה, אבל באנגליה קריר ובטח אין מדבר, לכן אין באנגלית הרבה משפטים על גמלים. וחוץ מאוצר המילים הדל הזה הוא הכיר היי, ביי וגוד־מורנינג, לא יותר מזה. מה שלא הפריע למורָה שלו לדבר איתו אך ורק באנגלית פעמיים בשבוע בלי הפסקה, וכשענה לה בעברית, התעקשה איתו: ‘אינגליש פליז, אונלי אינגליש,’ ולא היתה לו ברירה. כשאמרה לו: ‘נקסט טיים פרזנט סימפל,’ באמת ובתמים היה בטוח שהיא מתכוונת שעליו להביא לה מתנה פשוטה לשיעור הבא, והביא חפיסת שוקולד פרה, והיא לא התאפקה, צחקה צחוק מתגלגל עם מבטא ואמרה: ‘בריליאנט! הו, יו אר איי ג’יניאס.’ בכל זאת, עם הזמן הוא השתבח והשתפשף באנגלית, בחשבון ובשאר המקצועות, עד שאפילו המורים מבית הספר אמרו לאימא שלו ביום ההורים של המחצית הראשונה, שחייבים לשלוח אותו למבחנים של אחד התיכונים בתל אביב, אף שאם יעזוב, כל השכונה תפסיד.

אימא ואסי הפכו אותו לתלמיד במשרה מלאה. אפילו זמן לחשוב על סיגריה לא היה לו, שלא לדבר על כניסה לבאנגייה. לא שלא היו רגעים של שבירה, ועוד איך היו, אבל היה גם עטיה, שלא הניח לו להישבר, וכל אימת שזיהה סדק שנפער בו, מילא אותו באהבה. פעם אחת, בשיעור שבו לא הצליח יודה לפתור אף לא תרגיל אחד, הוא סגר לו את הספר ואמר לו: ‘עזוב חשבון עכשיו, מה העניין?’ ויודה אמר לו שזה בדיוק העניין, שהוא לא יכול לעזוב חשבון עכשיו ולא יכול לעזוב אנגלית עכשיו, ובשביל להתקבל לבית הספר הנחשב הזה הוא מכר את הילדות שלו, וכבר אין לו חיים.

‘ומה עם קצת מוזיקה טובה?’ שאל אותו עטיה, ויודה אמר לו שהם שומעים בבית ‘אגן הים התיכון’ בכל שישי, אבל עטיה התעקש: ‘לשמוע זה נחמד, אני מדבר על לנגן. מה דעתך על גיטרה?’ ויודה צחק, ‘איזה לנגן, זמן לנשום אין לי, וגם לא כסף לגיטרה,’ וכבר הרגיש מספיק קרוב לעטיה בשביל לומר לו את האמת — עטיה יבין אותו, הרי גם הוא צמח באותה שלולית — יש לו כסף בשביל השיעורים, כי אסי משקיע במניה שלו כדי שיום אחד יהפוך לסנגור של המשפחה במשרה מלאה. אבל מוזיקה? מי ישלם לו על מוזיקה? אסי לא צריך עורך דין מזמר. ועטיה, עם איזה זיק בעיניים וחיוך זומם, שבטח נשאר עוד מהימים של עטיה־של־רמלה, אמר ליודה: ‘אמרנו גיטרה? תהיה גיטרה.’

שלושה ימים אחר כך, כשחזר מהשיעור באנגלית, הראש שלו קדח מרוב הִִי, שִׁי ואִיט, כי לקח לו זמן להפנים ש’הִי’ זה בעצם הוא, ו’שִׁי’ זו בעצם היא, ו’אִיט’ יכול להיות כל דבר, נגיד כלב או עצם או מלונה, אבל באותה מידה יכול להיות שהכלב פשוט אוכֵל וגם זה אִיט, כך שאפשר לומר שאם הכלב אוכל עצם, זה אִיט אִיט אִיט, ולך תדע איזה מהם הוא כלב, איזה עצם ואיזה אכילה. לא בעצם זה אִיט אִיטסְ אִיט, כי מישהו החליט שהוא אוכל עם ‘אֵס’ בסוף האכילה, הולך עם אֵס בסוף ההליכה ונובח עם אֵס בסוף הנביחה, ואותו מישהו עדיין מתעקש לקרוא לשפה המתוסבכת הזאת פרזנט סימפל. ורי סימפל. אחרי השיעור הזה באנגלית הוא הרגיש כל כך רע, כלומר בֵּד, והוא היה חייב דחוף להיכנס למיטה, שגם זה בֵּד, ואם הוא ייתן למורה שלו לאנגלית להמשיך לכשף אותו ולגרום לו לחשוב ככה באנגלית כל היום, זה יהיה ורִי ורִי בֵּד.

רגע לפני שנכנס למיטה, אסי סימן לו שאימא קוראת לו ללשכה. הוא לא חשד בכלום. מאז שהתחיל עם פרויקט המורים הפרטיים, היא קוראת לו ללשכה בכל יום: ‘איך האחים שלך מתקדמים — זה אני שומעת מאסי, אבל איך אתה מתקדם — זה אני רוצה לשמוע ממך,’ ככה אמרה לו שבוע אחרי שהתחיל, ומאז דוח יומי שכולל שאלות מאוד כלליות. כלומר, היא מאוד רוצה שיצליח, זה מורגש לו בכל דיבור איתה, אבל היא לא מספיק בקיאה בפרטים כדי לשאול. איפה פרזנט פרוגרסיב ואיפה המעברה שאליה הגיעה בגיל שש מתוניס, גם על משפט פיתגורס לא שמעו בבית ילדותה, ואחרי החתונה הטרידו אותה משפטים שנערכו לבעלה ולילדים. פיתגורס לא צריך שתחתום לו ערבות ואין לה איתו כלום. לכן בכל פעם רק שאלה: ‘מצליח? מתקדם?’ והיה עליו להציג בפניה כל מבחן וציון. בהתחלה עוד חשב שהנה, נפתחה לו הדלת לשתף, ואמר לה: ‘מאוד קשה,’ אבל כששאלה אותו: ‘יותר קשה משיחה עם פחימה?’ הבין שהיא לא מציעה לו כתף לבכות עליה, היא רק מחכה לפירות ראשונים מהשקעתה. לבכות בכה רק בלב, כי אוי לו אם אסי ישמע. אצל עטיה מצא אוזן קשבת, וללשכה הביא תוצאות הולכות ומשתבחות.

גם ביום ההוא, כשנקרא ללשכה, היא ישבה ליד מכונת התפירה. הוא כבר הוריד את הילקוט מהגב ותיכנן להוציא את הבוחן האחרון באנגלית, אבל היא לא שאלה איך הולך, ולא קיבלה אותו בפנים העסקיות של ימים רגילים, היא רק סימנה לו לשבת ואמרה: ‘יש לי בשבילך משהו, יא יודה,’ והוא הרגיש טפיחה חזקה על הגב, וכשהסתובב עמד שם אסי עם גיטרה עטופה בנרתיק שחור. הוא הגיש לו ואמר: ‘אימא מאוד מרוצה מההתקדמות שלך, החליטה שמגיע לך גם שיעורים בגיטרה.’ פתאום כל כך התחשק לו לחבק אותה, אבל הוא לא חיבק, וגם את עטיה היה מחבק אילו היה כאן לצדו, כי ברור שהוא המוח, ואפילו את אסי הוא רצה לחבק, אבל נתקע במקומו כי חיבוק של התרגשות לא יעבור טוב אצל אח שלו. הוא רק אמר תודה, ובכל הכוח ניסה לעצור דמעה סוררת שתסגיר את ההתרגשות העולה על גדותיה, ומשלא הצליח, והדמעה חמקה, עצר אותה אסי בדרכו שלו, ואמר לו בטון שלא מותיר אפשרויות: ‘גיטרה גיטרה, אבל אל תהיה לי עכשיו נקבה.’

–8–

בהתחלה הרעיון של הגיטרה היה מיותר בעיניה: ‘תראה לי עוד ילד אחד בשכונה שלנו עם גיטרה,’ אמרה לאסי, אבל הוא השיב לה באותו מטבע: ‘תראי לי עוד ילד אחד בשכונה שלנו עם ארבעה מורים פרטיים.’ צודק. בכל מקרה היא סומכת על אסי, ואם הוא אומר שזה מה שצריך כדי שיודה לא יישבר, אז זה מה שצריך. טוב שהרבה החלטות הוא מקבל במקומה, גם כך מונח על הכתפיים שלה יותר מדי. לפעמים היא מתגעגעת לימים שבהם אבי ניהל את הכול והיא היתה ממודרת. היא ידעה הכול, ולא ידעה מכלום. הלשכה אז לא היתה הלשכה שלה, סתם חדר פשוט עם מכונת תפירה, שלפעמים אבי ביקש שתצא ממנו ותניח לו ‘לסגור כמה עניינים.’ היא תפרה בו שמלות לעצמה, גם לנורית תפרה עד שהלכה עם הערבי ולגמרי הלכה, גם לגברים תיקנה מכנסיים וסידרה מכפלות. מה היה לה בראש אז, בדים, סרטי מדידה, גזרות והרבה שקט נפשי. כלומר, ניידות היו מציקות גם אז מדי פעם, והיו תקופות של מעצרים ושחרורים בערבות, והיתה התקופה הארוכה והמיותרת ההיא, כמעט שנה, שאבי ישב בכלא באר שבע, קיט ונופש באונייה, כך הוא קרא לזה. והיא לא היו לה לא קיט ולא נופש, אבל לפחות לא ידעה על מה ולמה ולא היתה לה אחריות על כלום. אפילו כשזומנה פעם אחת לתשאול, לא נבהלה מאף שאלה כי באמת ובתמים לא ידעה אף תשובה.

זה היה אבי שדאג למדר את העסק ולהדיר אותה מכל מידע, לטובתה. לשבחו ייאמר ששום דבר לא בא לה בהפתעה, עוד לפני שהניח לה על האצבע טבעת אירוסים, הבהיר לה: ‘אם את מתחתנת איתי, אני יאהב אותך עד סוף העולם, את תחיי כמו מלכה, אבל רק על דבר אחד אנחנו צריכים להסכים קודם: את לא שואלת שאלות.’ היום בחיים לא היתה מסכימה לדבר כזה. מי שיגיד לה לא לשאול שאלות יראה את הדלת של הלשכה מהעבר השני, ואם צריך ירגיש גם את היד הארוכה של אסי. אבל אז היא היתה בת שמונה־עשרה וחודשיים בסך הכול, רגע לפני גיוס שלא רצתה בו. שמעון כבר היה ברחמה ואפילו לא ידעה, ועשר פעמים ביום צבטה את עצמה להאמין שהיא לא חולמת, שבאמת אבי, שכל בנות השכונה היו הולכות איתו עד סוף העולם אילו רק היה מבקש מהן, בחר דווקא בה. היא אפילו לא העלתה על דעתה אילו שאלות יבערו בה במהלך השנים, השאלה היחידה שהטרידה אותה אז היתה, במה זכתה שאבי מוציא לה מן הקופסה הקטנה טבעת עם יהלום אמיתי. ככה ממש — אמיתי! ונכון, מבפנים שפכו גם שפכו, אבל בחוץ נשארה דירת עמידר פשוטה. למה? נגד עין הרע, וגם ככה לא רצתה לנקר לאחרים עיניים. היא יודעת מה זה כשלך אין ולאחרים יש. ואיפה שאבי גדל — גם הוא יודע.

זה היה נפלא כשפינק אותה במתנות שלא מהעולם הזה, אבל היה נורא שלא יכלה לשאול, כי כל כך רצתה לדעת מאיזה עולם הביא אותן לכאן. זה היה נורא שלא יכלה לשאול מה קרה כשיצא ערב אחד עם אלירן היפה שלה ‘לטפל בכמה דברים,’ והחזיר לה אותו עם פנים חתוכות. אפילו לבית חולים לא לקח אותו, כי איתם לא היה לו הסכם שלא ישאלו שאלות, ורק הרגיע אותה שאחרי כמעט שנה של קיט ונופש באונייה הוא יודע לחבוש מצוין. אמר גם שאלירן לא בחורה, ופצעים שכואבים עכשיו יהפכו אחר כך לצלקות של כבוד. היא ממש לא אהבה שהם קוראים לזה פיקאסו, אבל לאיש מהגברים בבית דעתה בנושא לא שינתה. רק פעם אחת העזה להזהיר: ‘מסממה תתרחק,’ ואבי אמר לה: ‘שמעתי.’

זה היה נורא גם כשבלשי המשטרה אזקו את דויד מול הפרצוף שלה. שלושה התנפלו עליו והורידו אותו לרצפה כאילו מה כבר עשה, הפכו את כל תכולת הבית כמו אחרוני העבריינים, ולקחו אפילו שעון קיר שירשה מהוריה, ועד היום עדיין לא החזירו לה אותו, בלי שתדע על מה ולמה. והכי נורא היה כשאבי הלך עם שלושה מהבנים להסביר טוב־טוב ל’מוחמד של נורית,’ כך הוא קרא ללאטיף, למה כדאי לו לשמור מרחק מהבת שלו, אבל משהו הסתבך שם, והתברר שהמשפחה של לאטיף היא הסממה של השכונה הערבית, ומאז יריות על הבית ופעם אחת אפילו מטען, וכבר דויד שישן בכלא נראה לה הכי בטוח מכולם. ואת כל סיפור ההסתבכות הזה גילתה תוך כדי האזנה אסורה מעבר לדלת, כי לה היה אסור לשאול. אבי שטף שם את שמעון על מחדל מודיעיני שכמעט עלה בדמים, צעק עליו איך אחרי מה שהיה עם המדובב, עוד פאשלה כזאת. שטף במילים ושטף במהלומות. ומאז השרביט עבר סופית לאסי.

זה היה נדיר שניסתה להאזין לאבי. את כל עסקיו ניהל לידה, לפעמים מהמיטה לצדה בחדר השינה, בלי שהבינה דבר. איך תבין ש’אוכל’ זה החלק שלו בכל עסקה, ש’שוקו’ הוא חשיש, ו’חמסה’ היא מריחואנה מזן משובח, בטח לא חלמה ש’נעל בית’ הוא מועדון הימורים באחד מבתי השכונה עם ניסו סממה, וכשאבי קלט שמערבבים אותו שם, הורה לאסי לעשות ‘הבדלה’, כלומר לחתוך את הקשר איתם, ומאז הכול הסתבך עד לתאונה. אז לא הבינה אף לא מילה מכל אלו, אבל היום היא דוברת את שפת בעלה כמו שפת־אם, ונשאר לה רק להתגעגע לפני השינה לימים שבהם ישנה שנת ישרים ורק בעלה היה דובר.

אומרים שלפני שאדם הולך לעולם שכולו טוב, הנשמה שלו מרגישה. אצל בעלה לא רק הנשמה ידעה, כל הגוף ידע. אחרי שחתכו את השותפות עם סממה, הוא קדח שלושה ימים מחום בלי סיבה. ביום הרביעי נכנס אליה לחדר התפירה, מזג לה כוס מים — הוא עצמו מזג לה כוס מים, לראשונה מאז החתונה — ואמר לה: ‘עכשיו את צריכה להיות מאוד מרוכזת.’ הוא נעל את דלת החדר, ולפני שהבינה לאן היא נכנסת, ובלי לשאול אותה אם היא רוצה להיכנס לאן שהיא נכנסת, שפך עליה את כל תורת העסק המשפחתי לפרטי פרטים. ממה מרוויחים. עם מי יש קשרים עסקיים. מי מסוכן להם ובמי אפשר לתת אמון. מה תפקידו של כל אחד מהאחים, ומה הוא מייעד בהמשך לאלה שבשל גילם עוד לא נכנסו מספיק עמוק לעסק. אחר כך עשה לה סיור היכרות מחודשת עם המתפרה שלה, הזיז אריחים ממקומם ליד הקיר עם הטפט הפרחוני, ותחתם התגלו מעטפות ובתוכן חפיסות עבות של שטרות כסף קשורים בגומייה. זה רק חלק מהניירות, אמר לה. מעכשיו צריכה להתרגל: לא שטרות. ניירות. אפילו בתוך ארון הקיר הישן היתה חפירה כלפי הרצפה, היו שם מסמכים שקשורים לעסק, סיכומי בוררות קצרצרים, שטרות, כלומר ניירות נוספים, וגם צ’קים דחויים לגבייה. הוא עבר איתה מסמך מסמך והסביר. מדי פעם שאלה, ‘אבל מה אני קשורה, אבי?’ והוא רק המשיך בשלו. כאילו לא די לה בזה, הוא טיפס על כיסא, הסיט מעט את שעון הקיר, זה שהחליף את השעון שאליו התגעגעה, ומאחוריו בתוך גומחה קטנה נח אקדח. ‘הוא טעון. רק אסי ואת יודעים,’ אמר לה, ‘וזה רק למקרה חירום.’ היא זוכרת איך הרגישה שהכול מסתחרר סביבה, אבל הוא המשיך והמשיך, כאילו איזה שעון חול התהפך לו והוא חייב להספיק הכול לפני שהחול יכסה את הכול.

עשר שעות ארך היום הראשון של החפיפה. ‘אני צריכה להכין לך אוכל,’ אמרה באמצע היום כשהותשה מרוב מידע ובהלה, אבל הוא ביטל בתנועת יד. היום זה הוא שדואג לה. אופנוען הגיע באחת וחצי בדיוק והוריד להם משלוח ממסעדה. במו ידיו ערך לה שולחן, אף שמדי פעם נתקע, והיא הסבירה לו איפה נמצאות המפיות והיכן מונחות הפלפלייה והמלחייה. ‘לא טעים כמו שלך, אבל בסדר,’ אמר לה בסוף הארוחה והתעקש להוריד מן השולחן, לשטוף את הכלים ואפילו לטאטא במקומה, ושאל אם עשה הכול בסדר, אמרה לו בסדר גמור וידעה שכלום לא בסדר. בכל יום אחרי ארוחת הצהריים הוא נח לפחות שעתיים, אחרי הכול הוא מתפרנס מן הלילה, אבל הפעם חזר איתה אל המתפרה להמשך חפיפה.

‘שאלות?’ שאל אותה מדי כמה דקות, אבל היא הנידה בראשה לשלילה. כבר מתורגלת לא לשאול שאלות. בלילה קרסה. לא האמינה שתירדם אחרי מה שנפל עליה, אבל בקושי התעוררה. רק ביום השני לחפיפה שאלה אותו: ‘סיכמנו שאני לא יודעת מכלום, מה קרה?’

לא ענה.

הבינה בעצמה.

‘אתה לא הולך לשום מקום, אבי, שלושה ימים חום, יאללה, נגמר. חמסה עליך.’

אבל גם היא ידעה שזה לא החום וששום דבר עוד לא נגמר ושהוא יודע משהו שהיא לא יודעת והוא לא רוצה, אולי מפחד, לומר במפורש. המילה ‘מפחד’ לא מתלבשת עליו, אבל לדאוג לה ככה, להזמין לה אוכל, להגיש לה מים, לערוך ולפנות את השולחן — זה עוד פחות מתלבש עליו. קורה כאן משהו, והמשהו הזה טווה סביבה קורים שהשם ישמור.

‘אבל בשביל מה אתה מלמד אותי את כל הדברים האלה?’ התמרדה באיחור, ‘בשביל זה יש לנו את אסי, לא?’ וכדי לחזק את טענתה, הצביעה אל עבר רשימות התפקידים שהוא עצמו רשם. ‘הנה כתוב כאן במפורש: ‘אסי — סגן’,’ ולא אמרה במפורש שאם המפקד הולך, כפרה עליו שלא ילך, הסגן עומד בראש.

‘נכון,’ ענה לה בלי להתבלבל, ‘ובדיוק ככה זה צריך להישאר. אסי הוא הסגן, וצריך מישהו מעל הסגן. הוא איש ביצוע מעולה ומנהיג בשטח, הוא הידיים הכי טובות בשכונה, ויש לו ראש בסדר, אני לא אומר, אבל בסדר זה לא מספיק לעסק שלנו. מעליו צריך מוח. עכשיו זה אני. אחריי זאת את. לך יש את זה. את צריכה להבין, לא תמיד הראש שלו עובד ישר. לכן הוא יודע הרבה דברים, אבל לא יודע הכול. וגם את תדאגי שימשיך לא לדעת הכול.’

הרבה שנים לא הבינה את בעלה, התרגלה להיות נשואה לחידה, אבל ביום ההוא לא הבינה אפילו את עצמה — איך במקום לצרוח עליו, מה הוא מכניס אותה לכל העולם שלו בלי לשאול אם היא רוצה בכלל, מה פתאום שתק עשרים שנה וברגע אחד שפך לתוכה כל כך הרבה מידע, שמי כמוהו יודע עד כמה הוא מסוכן לה. במקום להגיד לו שיניח לה בשקר שלה, בשקט שלה, שתמשיך לתפור כאילו היא אשת משפחה רגילה, שיכבד את הכללים שהוא עצמו קבע: הוא בשלו — היא בשלה. במקום לצעוק עליו את כל זה, היא נמסה תחת מחמאותיו, היא המוח הוא אומר לה, רק עליה הוא סומך, רק היא יכולה לדאוג שכל הילדים יהיו בטוחים. וכשהוא אומר לה כך, היא מאבדת את שאריות השכל שלה, ממש כמו אז בגיל שמונה־עשרה. כי הנה זה קורה שוב, אבי הגדול שבחר בה מכל בנות השכונה, בוחר בה שוב. רק היא ראויה בעיניו לעמוד בראש הפירמידה במקומו. וכאילו לא למדה דבר, הרי בפעם הקודמת שכך נמסה אל מול בחירתו בה, שילמה על כך בעשרות שנים של מתח, וילדים שיוצאים מהבית ואף פעם איננה יודעת אם ישובו הביתה או אל תחנת המשטרה, או חלילה… ובעל שיושב בכלא באר שבע כמעט שנה ומנהל את כל העולם וגם אותה בשלט רחוק, והנה היא שוב נופלת אל תוך מלכודת הדבש הזאת, מוחמאת עד שוכרה. מתמסרת לאזיקיה.

‘ומה יהיה אחרי ששנינו לא נהיה כאן?’ שאלה בשאריות הדעת. פתאום מותה הפך בעיניה לממשי, היא לא משלה את עצמה שתעמוד בראש מערכת כזאת ותלך בדרך הטבע, ‘בסוף ממילא אסי יצטרך לקחת הכול על עצמו, אז אולי כבר מעכשיו?’

‘למה את מדברת ככה, יא סימה? את יודעת, הרב של הבית כנסת שלנו הוא כל הזמן אומר, ‘ברית כרותה לשפתיים,’ יעני לא טוב לדבר שחור, את בעזרת השם תאריכי ימים,’ ניבא לה, ‘את אישה חזקה ובריאה, ובעולם שלנו לא נוגעים בנשים. ואחרי שתתעייפי’ — היא היתה אסירת תודה שבחר כך בקפידה את מילותיו — ‘יודה כבר יגדל, והוא, עם המוח שלו, יוכל להחליף אותך.’

יומיים הוא סוחט אותה עד הקצה, והיא שותקת, משחקת איתו את המשחק כמו שהתרגלה כל השנים, על פי הכללים שלו, כבר יומיים הוא מותח את הפתיל שלה ומכווץ ומותח עוד ועוד עד כלות כוחה, אבל מילה אחת פוצצה ברגע אחד את הכול: ‘יודה.’

‘על גופתי,’ אמרה לו, לא אמרה, שאגה: ‘יודה אף פעם לא יהיה למעלה. אני נשבעתי לך שאני לא שואלת אותך שאלות, ואני נשבעתי בחדר לידה, כשהבאנו את יודה, שיודה מחוץ לעסק הזה, נכון או לא נכון?’ איך היא מדברת אליו ככה, רועדת מבפנים אבל לביאה מבחוץ, ‘עד יודה. אתה שומע אותי, אבי? עד יודה. למה אם אתה לא מכבד את השבועה שלי, אני…’

‘תעצרי כאן,’ פקד עליה, ‘למה כשמאיימים עליי, זה לא… וחבל…’ אמר הכול בלי לומר, ‘וחוץ מזה, אני מזכיר לך, אני באותו רגע התרתי לך את השבועה הזאת. אין שבועה, זה הכול ההיסטריה של הלידה.’

אבל היא, ששנים מתקפלת בפני האיומים הגלויים והסמויים שלו, היא החזקה עכשיו. הוא הפקיד אצלה את כל הסודות, ונגמרו ימי השתיקות: ‘אתה רוצה אותי בעסק? אז אני נשבעת עוד פעם — יודה מחוץ למעגל. מהבר־מצווה שלו הוא בחוץ. אתה שומע?’

‘שומע.’

‘ואתה לא עושה לי התרת נדרים עכשיו.’

‘לא עושה.’

‘לא, לא ככה, דיבורים זה סתם. אצלי רק שבועה, ואתה יודע בדיוק למה רק שבועה. תגיד שאתה נשבע בספר התורה שמונח בבית כנסת שבנית שאתה לא עושה לי התרת נדרים.’

‘בשביל מה את צריכה את זה? אומר לך: הוא מחוץ למעגל. מילה.’

‘תישבע!!!’ היא כמעט צעקה עליו. התפלאה מעצמה. עכשיו בטח יתחרט שהגיש לה אוכל, אבל לא אכפת לה. הכול היא מוכנה, עד יודה שלה.

‘נשבע,’ נכנע לה.

‘בספר תורה,’ השלימה לו.

‘בספר תורה,’ חזר אחריה.

‘שמונח בארון הקודש בבית כנסת של המשפחה.’

‘נשבע לך בספר התורה שבארון קודש בבית הכנסת שלנו, ‘חסד לאברהם’, שאני לא עושה לך התרת נדרים. עכשיו בסדר?’

כמעט נחה דעתה. ‘עכשיו תסביר לי שוב, בשביל מה אתה צריך אותי. אין יודה. אסי זה הראש, אין לך מישהו אחר במקומו. אז אסי במקומך.’

‘זה לא יעבוד ככה. את תעמדי בראש ותכיני את אסי. כמה שנים שייקח, ייקח, כשיהיה מבושל, תשחררי. הוא עוד לא מבושל, תאמיני לי, את מעליו. ככה גם תשמרי על יודה שלא יהיה בפנים.’ הנה, אפילו את קיום השבועה שלה הוא מפקיד בידיה, והיא לא יודעת אם זה טוב או רע, כי מה הוא אומר לה כאן בעצם, שהוא באמת הולך?

‘ויש לי עוד בקשה ממך,’ אמר לה, כאילו לא ביקש ממנה מספיק להיום, ‘הבית כנסת. מישהו צריך לדאוג לבית כנסת, למה הילדים האלה דברים אחרים יש בראש שלהם, לא מבינים מה שווה האדם בלי בית כנסת.’

‘סגור,’ אמרה לו. תמיד כיבדה את הכבוד שלו לבית הכנסת שבנה.

ביום רביעי בלילה הסתיימה החפיפה. בחמישי בבוקר נשאר בבית, ממש לא נתנה לו לצאת. אם היא ראש הפירמידה המיועדת, אז היא כבר מחליטה, והיא החליטה שמוקדם מדי ומסוכן מדי. ואז הגיע שישי. כמו היום היא זוכרת את יום שישי ההוא, איך רצה לצאת, רק לסדר את הבית כנסת, שום דבר שקשור לעסק, והיא נעמדה בדלת לחסום אותו. ידעה שסממה מחפשים את הראש שלו. והוא צחק עליה, מה היא פתאום מבינה בעסקים שלו. אבל אחרי החפיפה כבר הבינה מספיק בשביל לדאוג. היא לא זזה, שילבה ידיים וחסמה את דלת היציאה ככל יכולתה. אם הוא רוצה לצאת מהדלת, יצטרך לעבור דרכה. נראה אותו. אבל כמה היא יכולה לעמוד ככה ביום שישי על הדלת כשצריך לבשל לשבת? גם הוא אמר לה: ‘אם את נשארת ככה, אין לנו מה לאכול היום, ממילא נמות מרעב.’ אמרה לו: ‘אין בעיה, אבי, תישבע לי שאתה לא הולך, אני זזה.’ נשבע לה. אבל יותר מדי בקלות נשבע, כאילו לא מבין מה זה שבועה. אמרה לו: ‘אין בעיה, אבי, אתה רוצה, אני זזה. אבל אני נשבעת לך, תשמע את זה טוב טוב. אני נשבעת לך: אם אתה הולך, אתה יותר לא חוזר. באלונקה אתה חוזר.’ אמר לה: ‘איך את מדברת ככה?’ ותכף הצטערה. למה רק בשביל להפחיד אותו עשתה את זה. אבל כבר נשבעה. וכל הזמן כשבישלה, היתה עם עין אחת בסירים ועין אחת בדלת, לראות שהוא לא משחק לה בשבועה, שהוא לא משחק לו בחיים. והוא ישב יפה בלשכה ועשה טלפונים, ושמעה איך הוא מדבר בקול חזק כמו תמיד, איך הוא מנהל את העניינים כמו תמיד, ואיך הוא צוחק, אבל לא כמו תמיד. כאילו הוא מרגיש משהו, אבל מכריח את עצמו לצחוק כאילו הוא בכלל לא מרגיש.

זוכרת איך התאפקה ארבע שעות של בישולים לא ללכת לשירותים, והבטן כאבה לה כמו שמזמן לא כאבה. למה לא הלכה? למה ידעה — מול העיניים שלה הוא לא יֵצא ככה מהבית, אבל הוא פרפר, אבי שלה, ולכי תסגרי פרפר בכלוב, אפילו משטרת ישראל הבינה שהיא לא יכולה עליו, והיא — כל מה שיש לה עליו זה מבט. מבט ושבועה. בסוף, בין הקובה למושטים, הבטן ממש הכריחה אותה, וכששמעה שהוא שקוע עמוק בשיחה הלכה לשירותים. כשיצאה כבר לא היה שם. להתקשר אליו לא יכלה, עוד לא היו אז טלפונים ניידים. התקשרה לרב שלהם. אמרה לו צריכה התרת נדרים דחוף וסילוק שבועה, לא סתם דחוף, דחוף דחוף, כמעט צעקה. אמר לה, מה יעזור עכשיו? כבר עבר על השבועה. אמר שיעשה פדיון נפש. לכפרות הלך הפדיון נפש שלו, אולי לא הספיק לעשות, אולי עשה ולא עזר כלום.

בדרך חזור מהבית כנסת ירד לצומת להביא פיצוחים לשבת. שם, כשחזר עם הפיצוחים והתניע — זה נגמר. ברעש גדול זה נגמר. עוד הספיקו לעשות הלוויה בשישי, כי ככה אמר הרב של הבית כנסת, שלא תהיה הלנת המת. מי שהיה חשוב לו — הגיע. אפילו האנשים של סממה הגיעו והזילו דמעה. הצגות למתחילים. הרב ספד למנוח הצדיק שאסף פרוטה לפרוטה והקים את בית הכנסת בעשר אצבעותיו. מדרך העולם כל הציבור משתתף, אבל אבי טייב, המנוח, טוב שם טוב משמן טוב, לקח הכול על עצמו. כשהרב אמר עליו ה’מנוח’, כמו ניתן אישור רשמי למציאות החדשה, אם הוא מנוח, היא אלמנה. על פניה התגברו הדמעות, אבל בין דמעה לדמעה הצליחה לראות על הפנים של איציק סממה חצי חיוך שנמלט והפסיקה לבכות.

בסוף ההספד פנה הרב בדמעות ליתומים ולאלמנה: ‘כמה אנשים יכולים לומר לעצמם שהשאירו אחריהם בית כנסת כזה מפואר? מקדש מעט? אביכם המנוח, היתה לו מורשת מפוארת. המורשת של אביכם המנוח קוראת לכם. בית הכנסת זקוק לכם.’ מישהו לחש בקרבתם שעכשיו, אחרי שאבי הלך, הרב בלחץ על המשכורת שלו, אבל אסי הינהן לאשר את דברי הרב בלי טיפת ציניות, וכל האחים הינהנו אחריו. לאורך כל ההלוויה שמרו על פנים של גברים, חסר להם שהיו מראים חולשה עכשיו, מהקבר היה יוצא להתנקם בהם, ומילא הוא, חסר להם לא פחות שהחבר’ה של סממה יראו.

ייאמר לשבחם של בניה שהמשיכו את המורשת המפוארת של האבא בדבקות. איש מהם לא נסוג ממחויבותו לעסק המשפחתי, גם אחרי שעבר להנהגתה, ואיש מהם לא עירער על ההנהגה הנשית החריגה בנוף. ייאמר לגנותם שבית הכנסת שהקים אביהם לא היה בראש מעייניהם. בשנת האבל הגיעו לשלוש תפילות כמו שעון, אוי למי שיפסיד קדיש יתום, אחרי מה שעשה בשבילם, מה, לא יחזירו בשבילו? אבל בתום השנה הגיעו פחות. כלומר, בכל ערב שבת פקדו את בית הכנסת, בסוף התפילה עלו על הדוכן, הניחו יד על הפרוכת שבהיכל, ובעיניים עצומות ביקשו פרנסה ושמירה והצלחה ונקמה. גם בראש השנה היו שם לשמוע קול שופר, ובכיפור לא יצאו מפתיחת־היכל של ‘כל נדרי’ עד שננעלו שערי שמים, והיו משוכנעים שנמחקו כל עוונותיהם ופשעיהם. אבל לא כל יום כיפורים, וביום של חול לא התפללו שם, לא התפללו בכלל, אפילו תפילין אינה בטוחה שהניחו, ואף שאביהם המנוח היה חובש כיפה בכל יום, ואפילו באונייה בבאר שבע היה באגף של שומרי המסורת, הם הניחו כיפה על ראשם רק עד הבר־מצווה, אחר כך הפכה מכיסוי ראש לכיפת כיס.

בהתחלה היה בלבה עליהם. מה כבר ביקש מהם הרב? להמשיך את המורשת של אבא. כיפה, תפילין, שבת. מה הסיפור? אבל אחרי שנכנסה לנעליו בראש הפירמידה, גם היא עצמה כבר נחלשה. לפעמים שכחה להדליק נרות שבת בזמן, פה ושם זייפה בשמירתה. מתג פה, מתג שם, בקטנה. אפילו בכיפור אחד לקחה כדור בשביל הסוכר, הרב אמר שאפשר, אבל שתתה מים יותר ממה שמותר. לא בכוונה, אבל מה נעשה, מאז שהחליפה אותו, התקררה לה האמונה. מין תחושה פשוטה כזאת שבורא עולם לא מתלהב מהעסק המשפחתי. גם את הילדים שלה הבינה, איך אפשר לשלוח יד אחת להכנסות של הפיצרייה, וביד השנייה לנשק את ארון הקודש? פלא איך בעלה המנוח הצליח לחיות בשני העולמות. אבל אף שהתקררה אמונתה, ההבטחה שלה לבעלה רגע לפני שהסתלק והציווי של הרב בהספד עדיין נותרו תלויים באוויר.

עלה על דעתה מי צריך להמשיך את המורשת הזאת, מי היחיד שיוכל לעשות זאת בידיים נקיות. רגע אחרי שאסי מסר את הגיטרה החדשה ליודה, סימנה לאסי לצאת ולהשאיר אותם לבד. גם לה יש בקשה מיודה, לא פחות חשובה, והוא היחיד שיוכל למלא אותה:

‘יודה, לאן חשבת ללכת ללמוד בשנה הבאה?’ שאלה אותו. והוא, ראתה עליו שהרגיש במבחן מולה, שהוא צריך להצדיק את הגיטרה הזאת כאן ועכשיו, ענה לה: ‘הכי גבוה שאפשר, לבית הספר הכי טוב. אני אצליח. את לא תתאכזבי.’

‘אני יודעת שתצליח,’ אמרה לו, ‘אבל אם תתקבל לכולם, לאן תלך?’

‘הכי טוב, אני מבטיח לך. תיכון חדש. אליאנס. גימנסיה הרצליה…’

‘מה פתאום, מה, איך תיסע עד הרצליה כל יום?’ שאלה אותו.

‘זה בסדר, זה בתל אביב הגימנסיה הזאת.’

‘ומתי מתחילים שם תפילה בבוקר?’ ביררה.

‘אין שם תפילה בבוקר. זה בית ספר חילוני, כלומר כללי, של כולם. אבל לא משנה. אני אקום מוקדם. אני אתפלל. אם צריך אני אקום בארבע, בחמש. באמת. מה שצריך, מה שתגידי,’ אמר, ולנגד עיניה הידק את האחיזה בגיטרה. העסקה ברורה לו. גיטרה תמורת כיפה. ובשביל גיטרה יעשה מה שצריך.

‘אז תשמע, יודה, אני יגיד לך מה צריך. צריך שאתה תלך לבית ספר הדתי הכי טוב שיש. שילמדו שם חשבון הכי טוב שאפשר, וגם אנגלית והכול, ותוציא תעודה טובה. אם אתה שואל אותי, אתה, עם המוח שלך, יכול ללכת גם לעתודה בסוף התיכון, אבל מה, חייב שהבית ספר יהיה דתי. דתי באמת. למה אבא היה דתי וזה מה שהיה חשוב לו. וזה מה שחשוב גם לי.’

היא ראתה עליו שלא ציפה לזה, ושמבלי להתכוון העביר פתאום את היד על הכיפה שלו והעלה אותה ממדרון הראש אל פסגת הקרקפת. בבר־מצווה, לפני כמעט שנה, היא היתה פי שניים יותר גדולה, ואם הוא הולך לה לבתי הספר האלה, תוך חודשיים היא נעלמת, והלכו לכפרות כל ההבטחות שלה על הבית כנסת.

‘תבין, יודה, זה לא רק אבא והכסף ששם על הבית כנסת, ותאמין לי, רגע לפני שהלך, זה מה שהיה חשוב לו יותר מכל העסק. אבל זה גם המורשת של המשפחה. למה מה זה טייב, אתה יודע? תשאל כל אחד מתוניס יגיד לך, אלה היו הרבנים הראשיים בתוניסיה, רבי אברהם טייב שעל שמו בית הכנסת, נו, הבאבא סידי, מה, לא היה רב ראשי? ורבי יצחק טייב, מה? גם כן היה רב ראשי של כל תוניס, ורבי דניאל טייב ורבי בנימין טייב ורבי שמואל טייב, בסדר, הם לא היו רבנים ראשיים, אבל מה שהם למדו, בטח היו יכולים להיות רבנים ראשיים, והם לא היחידים. תזרוק שם — תוסיף לו שם משפחה טייב, תראה, היה רב. ולא רק אצל אבא ככה, מה, אנחנו במשפחה שלי חסר לנו? אני אלפאסי אני, נו, מה — אין רבנים ראשיים מהמשפחה שלי? הנה, רבי מסעוד רפאל אלפאסי היה הרב הראשי של תוניס, רבי שלמה אלפאסי גם כן היה, והיו עוד, לא חסר, רק עכשיו לא עולים לי בראש כל השמות. ולמה אני סימה? זה אמרתי לך פעם? למה הרבנית סימה היתה האישה של הרב הראשי. אז אתה מבין, לא יכול להיות שכל הילדים של טייב מסתובבים ככה — כיפה חצי גרוש, אין ציצית על הבגד, בקושי תפילין. אז אני, זה מה שאני מבקשת ממך — יש בית ספר חדש, פרטי, זה נקרא ישיבה תיכונית. אני דואגת לכל הכסף שצריך. אתה דואג ללכת לשם. ומחר אנחנו הולכים ביחד וקונים לך מה שצריך. שמים כיפה, באמת כיפה, לא מפית. וגם ציצית. אין מה לעשות, למה שמה בלי ציצית זה כמו לבוא בלי חשבון ואנגלית.’

בכוונה לא הניחה לו להשחיל מילה באמצע, שיבין עד כמה היא נחושה. רצה גיטרה, קיבל גיטרה, אבל אצל טייב אין ארוחות חינם. וכשניסה לומר משהו משלו, הוסיפה עוד משלה: ‘אני לא טיפשה, אני יודעת שלא ייתנו לבן של טייב להיות רב ראשי. וגם לאוניברסיטה בטח לא ירצו להכניס אותך, אבל אתה תלמד חזק אצל עטיה ואצל שאר המורים, ואתה תביא ציונים כאלה שאף אחד לא יגיד לך לא. ובינתיים, אני מבקשת ממך, יום שישי, כמו אבא, תלך, תסדר את הבית כנסת קצת, בכלל, תבוא לתפילות שיראו אותך שם. שיבינו שזה לא ככה שטייב עשו בית כנסת והלכו.’ ואחרי שהניחה את כל הציפיות על השולחן, סוף־סוף שאלה אותו: ‘אז מה אתה אומר, יודה? אין לך בעיה עם זה, כן?’

‘בסדר,’ הוא אמר. הוא נראָה קצת מבולבל, וה’בסדר’ לא נשמע כל כך בסדר, אבל היא תהפוך אותו ל’בסדר־גמור’: ‘עוד דבר, יודה, עכשיו שאתה מבין אותי ואני מבינה אותך, אז הנה, קח את זה,’ היא הניחה לו ביד כרטיס ביקור מודפס של מורה לגיטרה, ‘אסי כבר דיבר איתו, תתקשר אליו. תקבע. אני יטפל בכסף,’ וכשחייך סוף־סוף, חייכה גם היא ואמרה לו: ‘מי יודע, אולי תהיה גם פייטן.’

–9–

וככה בגיל ארבע־עשרה הפך לילד היחיד בכל השכונה שהיו לו גם גיטרה, גם מורה פרטי לגיטרה, ארבעה מורים נוספים ובית כנסת באחריותו, הילד הכי עסוק בשכונה. דקה לא היתה לו, אבל הכיפה שעל הראש הביאה איתה התמודדות חדשה.

עד עכשיו כללי המשחק היו ברורים מאוד — בפעם הראשונה שהגיע אל עטיה היה בן שלוש־עשרה וחבש כיפה סמלית לראשו, זרת על זרת. לא פעם הניח אותה בכיס, כי נשבה רוח, כי כמה פעמים כבר אפשר להרים, כי שכח את הסיכה, כי יותר נוח בכיס. ממילא חבש אותה רק מפני שאבא שלו חבש גם הוא כיפה ומפני שהוא לומד בבית ספר דתי וככה הולכים שם, אבל זהו, כאן זה נגמר. הוא לא בירך על האוכל, אצלם בבית עושים רק קידוש בערב שבת ומברכים אחר כך על החלות, מספיק. לפני התאונה בירכו כולם יחד ברכת המזון בסוף הסעודה, במנגינה כזאת שאבא הביא מבית אבא שלו והשתבח בה שעברה במסורת, דור מפי דור. אפילו הבבא־סידי עצמו היה שר בדיוק באותה המנגינה. אבל המסורת הזאת, כבודה במקומה מונח, שמרו עליה רק בשבתות, ומאז התאונה נשברה המסורת ואין ברכה בבית.

הכיפה המעופפת הזאת השתלבה בול עם עטיה, כי עטיה הולך בגילוי ראש וכיסי המכנסיים שלו הדוקים על הגוף, כלומר לא מתחבאת שם אף כיפה. ואמנם סיפר עטיה שבילדותו בישלו הילדים לשבת כי אימא שלו לא היתה מספיקה, ואם צריך להספיק סימן שיש זמן כניסה, ממש כמו אצלם בבית, אבל זה שייך לימי ילדותו של עטיה. יותר ויותר הרגיש יודה שגילוי הראש של עטיה הוא חלק מהפרידה מעטיה של רמלה, כי ממש כמו במשפחתו, בטח גם אצל עטיה הכיפה והשבת ובית הכנסת הם חלק מחוקים לא ברורים של השתייכות למשפחה, ועטיה של גבעתיים כבר לא משחק את המשחק, הוא עושה מה שהוא רואה לנכון לעשות, אולי מה שגברת עטיה רואה לנכון, ובטח בבית דומה לשלו גר פעם עטיה, אבל עכשיו נכון להם כלב ששרוע על השטיח, ולא עדר חתולי רחוב שנאספים בחצר משפחת טייב לאכול שאריות. גם אצל עטיה ברמלה היו כאלה, מן הסתם, שכונה בלי חתולים זה כמו התקווה בלי סמים. אבל עטיה החליף את החתולים בקוקר ואת בית הכנסת באוניברסיטה. דבר מכל זה עטיה לא אמר מעולם, אבל הוא היה זה שסימן ליודה את הדרך החוצה, הרי ממנו שמע לראשונה על אליאנס ועל הגימנסיה, ושם, זה היה ברור לשניהם, אפילו סנטימטר מעוגל לא יכסה לו את הראש.

עד עכשיו הפרידה הצפויה מן הכיפה התאימה ליודה כמו איקס לוויי, כי באמת מה לו ולכיפה הזאת, אבל עכשיו כשאימא שלו קשרה אותו אל משימת בית הכנסת, הוא בפלונטר. זה כבר לא שצריך להתקבל לגימנסיה או לאליאנס, עכשיו זו כבר ישיבה תיכונית, וכדי שזה יקרה, אימא שלו הלכה איתו לקנות ציצית וכיפה לגמרי לא סמלית. בהתחלה חיפשה לו כיפה שחורה, אבל כשהסבירה למוכר לשם מה היא קונה, הפנה אותה אל עבר הכיפות הסרוגות הבינוניות והגדולות, מהמגירה של הישיבות התיכוניות. היא אמרה לו שמעכשיו הכיפה הזאת הולכת איתו לכל מקום, ולמען הסר ספק קנתה לו שלוש. הבהירה שלא די בכיפה וציצית, מעתה הוא חייב להקפיד על כשרות, גם מחוץ לבית, ועל חילול שבת אין מה לדבר, לא כמו האחים שלו שלא מדליקים אש בשבת, אבל על כל השאר שומרים רק בערך. הוא חייב להקפיד אפילו יותר ממנה, לשמור ממש, כי שמה בישיבה התיכונית לא משנה כמה טוב הוא יהיה, בסוף זה מה שהכי חשוב להם, ואם פעם, אפילו במקרה, מישהו משם יראה אותו בטעות בלי כיפה ברחוב, או עם הכיפת־גרוש הזאת שלו, זהו, שישכח מללמוד שם.

היא לא אמרה בקול, אבל היה ברור שאם ישכח מללמוד שם, היא תדאג שישכח גם מהגיטרה ומכל שיעורי הנגינה, והכי גרוע, אולי שישכח גם מעטיה. ובאמת, מה יעשה עכשיו כשעטיה יגיש לו שוב מהפחזניות־גוטליב האלה? מה, ישב מולו ויברך? רגע, הוא בכלל יכול לאכול אותן אחרי שהשביעה אותו לשמור כשרות גם מחוץ לבית? לך תדע מה מכניס עטיה של גבעתיים לתנור. ואם יזמינו אותו להישאר לארוחת ערב כמו בפעמים הקודמות, מה אז? יאלתר לו איזו נטלה בכיור ורק אז יצטרף לארוחה? לא מספיק לו שבשכונה הוא הילד הכי משונה, עכשיו גם את משפחת עטיה הוא יפסיד? חתיכת משפט שלמה סידרה לו פה. בעצם, משפט שלמה היה פשוט יותר, כי שם האימהות נאבקו על הילד, אבל כאן הילד צריך לבחור בין האבות.

בסוף, ממש כמו האישה ההיא שביקשה משלמה המלך לחצות, גם הוא בחר גם וגם.

בשכונה הלך עם ציצית וכיפה, ושלוש תפילות ביום, ושבת וכשרות, וכבר אמר לו רב בית הכנסת שיום אחד הוא עוד יחליף אותו בתפקידו. אלירן אפילו התחיל לקרוא לו ‘חכם יודה,’ ובכל פעם שפגש אותו לקח לו לרגע את הכיפה, הניח על ראשו והתחיל לרקוד ולשיר מנגינת ימבמבם חסידית שחוקה. נראָה שהוא לועג לו, אבל באחת הפעמים כשהחזיר לו את הכיפה, אמר לו: ‘רק שתדע שאני מקנא בך. אני, איפה אני? מה יש לי אני? בזבל אני. אפילו השירים שלי מאיפה הם באים? מהמיץ של הזבל. ואתה? בסוף מכולם פה, אתה היחיד שתהיה בגן עדן.’ ואלמלא היה גוער בו אסי ואומר לו שכדאי שיעשה קצת כבוד לעסק המשפחתי, למה מיץ של זבל לא מריח לו טוב, ושלא יתבלבל למה גם אבא בגן עדן, היה אלירן ממשיך לקנא בקול.

איש מהאחים לא הזכיר ליודה שהוא חי על חשבונם, שהם עובדים בלילות כדי שיוכל ללמוד בימים, שהם צריכים להתלכלך כדי שיהיה לו זמן לנקות את בית הכנסת. אפילו על הגיטרה לא הסתכלו בעין רעה. כולם גם כיבדו את החוקים שאסי חוקק במפגש בסטיקייה. רק פעם אחת קלט רמי את יודה מתמרן בין כל השיעורים, סחוט ועייף, וברגע של חולשה הציע לו סיגריה בשביל להירגע קצת, אבל אסי כמו אסי קלט אותו ברדאר שלו, ועוד לפני שיודה הכריע אם להתפתות, הצמיד את רמי לקיר, העביר עליו יד לאורך הפנים ואמר לו: ‘בפעם הבאה תגיד שלום לאצבעות של הסיגריה. אל תדליק אותי.’ מאז רמי לא ניסה שוב לפתות, וליודה סופית כבה החשק להדליק.

עם הכיפה והציצית הלך לשיעורי הגיטרה ואפילו פיוטים למד לנגן, ממש כמו שאימא שלו קיוותה. עם הכיפה והציצית הגיע גם לשיעורי לשון, מדעים ואנגלית. רק בכניסה לעטיה החליט להתחפש קצת. במעלית, במעלה הדרך אל קומת הפנטהאוז של עטיה, היה מספיק זמן בשביל להיפטר מהציצית, שלא תשתלשל לו פתאום מן המכנסיים ותסגיר. גם את הכיפה הגדולה מדי בשביל מערכת היחסים שנבנתה עם עטיה החליף בכיפה הישנה הסמלית. לפעמים אפילו נכנס בלי. כך עטיה לא יחשוד, כך יהיה רגוע ויחשוב שבן טיפוחיו הולך לגמרי בעקבותיו. אפילו כשעטיה אמר לו: ‘באליאנס ובגימנסיה הרוב ניגשים לחמש יחידות ואין שום סיבה שאחד כמוך לא ייגש,’ הוא הינהן. לא תיקן. לא סיכן. על פחזניות־גוטליב בירך בלב, ובאשר לכשרות שלהן? עם כל הכבוד לבלשים מהישיבה התיכונית, אין סיכוי שידעו מה מתרחש בתוך הבית של עטיה. פעם, ברגע של חוסר ריכוז, התבלבל בין התאים, וכשפתח את התיק כדי להוציא מחברת חשבון, כמעט הוציא ממחבואה את הציצית, אבל כמעט בטוח שהידיים שלו היו זריזות מספיק כדי להסוות את הטעות. אחרי הכול בגנים גם הוא טייב, ומי יכול על טייב בזריזות ידיים.

עד תאריך המבחנים לתיכונים נשארו עוד חודשיים, אין סיבה לאכזב את עטיה כבר עכשיו. בינתיים שיחשוב שהוא כמוהו לגמרי, עושה את הדרך הבטוחה משכונת הפשע המסורתית אל עיר הדעת החילונית. חודשיים יש לו כדי לבנות קשר מספיק חזק עם עטיה, כך שאפילו כיפה וציצית וישיבה תיכונית לא יצליחו להרוס. בינתיים זה עובד טוב.

בחופשת סוכות של כיתה ח’ עטיה הציע לו להצטרף לנסיעה לסחנה. אימא שלו הזהירה אותו שאם ישמעו בישיבה התיכונית שהוא שוחה עם בנות, לא יקבלו אותו, ככה זה אצל החרדים. אבל הוא חשב לעצמו שבשביל שישמעו שהוא שוחה עם בנות, המלשין עצמו יצטרך להסביר מה בדיוק עשה בסחנה, וחוץ מזה לא מדובר בחרדים. ככה הוא בילה עם עטיה, אשתו ושני הילדים יום שלם בסחנה, כאילו גם הוא עטיה של ממש. לילדים של עטיה קוראים יהושע וצליל, יש ביניהם שנתיים הפרש, ויודה הסתקרן לדעת מה קרה בשנתיים הללו שעברו על עטיה ואשתו בין יהושע לצליל, אבל לא העז לשאול.

בדרך חזור כשעצרו לאכול ב’שווארמה של סעיד’ בוואדי ערה, יודה התחיל להרגיש שהחבל הדק שהוא מהלך עליו בלולייניות כבר לא כל כך בטוח. עטיה ואשתו הזמינו שווארמה. גם יהושע. ‘ותשים לי מהחריף המיוחד שלכם,’ ביקש עטיה, כלומר זו לא הפעם הראשונה שלו פה. צליל הזמין פלאפל עם הרבה צ’יפס, ויודה אמר שהוא לא רעב, הוא רק צמא, וקוקה קולה קרה זה מה שהוא צריך עכשיו. ‘איך לא רעב?’ שאל עטיה, ‘חוץ מלחמנייה בבוקר לא אכלת כלום.’ ד’ר הדס עטיה לחשה לו שבטח הוא מפחד כי זה מקום של ערבים, וכשפוחדים לא רעבים, ואולי ילכו למקום אחר. היא לא לחשה מספיק חלש, ויודה שמע, אבל עטיה סימן לה שזה לא העניין. ‘אתה יכול להזמין פלאפל, כמו צליל,’ אמר ליודה, ‘לא חייבים בשר.’ כאן כנראה התחיל לחשוד. כמה פעמים אמר לו אסי, כשחושדים בך אתה מתנהג הכי רגיל בעולם, בלי תנועות שמסגירות, בלי לגמגם ובלי לדבר מהר ולבלוע מילים. אבל כאילו הוא צריך הוכחה נוספת שאין לו את זה, הוא גמגם ובלע מילים. מה זה גמגם, כאילו פלאפל רותח של סעיד רקד לו על הלשון: ‘אני לא… כלומר, אני זה לא… הבטן. מהבוקר כואבת לי הבטן.’ איזה שטות, את מי הוא מנסה לערבב, את מי שטמן לו מלכודת כבר במפגש הראשון?

הם ישבו שם חמישתם, שלושה נלחמו בשווארמה בצלילי תענוג, צליל בקושי התגבר על פיתה שמנה מרוב פלאפל, ולא היה זריז מספיק להגן על חולצתו מהטחינה הנוזלית שעשתה בה שמות, ורק הוא, יודה, ניסה למשוך כמה שיוכל את שתיית הקולה, שלא תיגמר מהר ויהפוך רשמית מסועד לצופה. ‘אולי אורז?’ שאלה הדוקטורית בהפוגת לעיסה, ‘זה טוב לבטן. אני חושבת שיש להם כאן אורז מצוין.’ אבל יודה סירב, ועטיה חייך. ‘כשעולים עליך תעשה משהו מחוץ לקופסה,’ ככה אסי הדריך אותו, אבל מחוץ לקופסה זה לאכול עכשיו סטֵיק בהשגחת האימאם של ערערה, וזה כל כך רחוק מהקופסה, שהוא פשוט לא מסוגל. וזה בכלל לא קשור לציפיות של אימא שלו ממנו, במקום כזה, גם לפני שקיבל לידיו בית כנסת וגיטרה, לא היה אוכל.

בשיעור שלאחר חג הסוכות, בלי ללכת סחור־סחור אמר לו עטיה ישירות: ‘שים, ממה אתה מפחד?’

‘לשים את מה?’ יודה לא הבין או לא רצה.

‘את הכיפה, נו.’

יודה הוציא את הכיפה הקטנטונת והניח.

‘לא את זאת, נו.’

‘אבל…’

‘אבל אתה לא בטוח שאקבל אותך ככה, עם הכיפה הגדולה, אז תסמוך עליי. שים אותה. וגם את הציצית תשים. כמה אנרגיות אתה משקיע בלהסתיר. באמת שאין צורך, תירגע.’

אי אפשר ככה, הכול הוא יודע עטיה הזה. יודה לבש את הציצית בלי להוריד את החולצה, הוא כבר מתורגל בזה מהמעלית.

‘יופי, עכשיו אני — אני, וגם אתה — אתה, ואני הכי אוהב אותך ככה,’ אמר עטיה בטון שלא מסתיר עד כמה הוא מרוצה מעצמו. גם יודה מרוצה ממנו, הנה סוף־סוף זה נאמר במפורש, לראשונה בחייו המילה ‘אוהב’ מופנית כלפיו. כלומר, הוא חושב שאבא אהב אותו, גם אסי ככל הנראה אוהב, אולי אפילו כל האחים, אבל מהם מעולם לא ציפה לשמוע את השם המפורש, כי להגיד ‘אוהב’ זה כמו להזיל דמעה, והם לא נקבה. אבל גם אימא שלו, אף שאיננה זָָכָר, מעולם לא אמרה. והיא בטוח אוהבת אותו, לא שהוא צריך הוכחות, הרי השיעורים הפרטיים, ועטיה, והגיטרה, זה הכול בזכותה, אבל המילה אהבה — זה לא. והנה עכשיו, עטיה אומר את זה בפשטות, אפילו בגבריות: הוא אוהב אותו. אבל אם הוא כבר אוהב אותו, יודה חייב לדייק: ‘זה לא שעכשיו עם הכיפה הזאת אני באמת אני,’ אמר לעטיה. ‘אימא ביקשה שאטפל בבית הכנסת של אבא, שאהיה דתי באמת, לא כמו האחים שלי. היא קנתה לי את הציצית והכיפות החדשות. אני הולך עם זה ברחוב, אבל זה עוד לא שלי, אתה מבין? אולי זה לא יהיה שלי אף פעם.’

‘אני מבין מצוין, ואני בכלל לא בטוח שאתה כבר יכול להחליט מה שלך,’ אמר עטיה, ובכל זאת לא ויתר: ‘אבל במעלית הורדת את הציצית והכיפה לא מפני שהן לא אתה. פחדת שזה יפריע לי. אז הנה אני אומר לך את זה הכי פשוט שיש: אתה יקר לי, יודה. אני אוהב אותך באמת, ואני אמשיך לאהוב אותך, אם תהיה חילוני או דתי או בין לבין. בינתיים אני אוהב אותך מתלבט.’ הוא חייך עטיה, בכל פעם שהוא אומר משהו מתוחכם הוא מחייך, ויודה זיהה בחיוך הזה שרידים של הפתעה, כאילו עטיה של רמלה מופתע מהשנינות של עטיה של גבעתיים. יודה טייב של התקווה כבר בכלל לא מופתע, רק מאושר, פעמיים הצהרת אהבה. נשאר לו להכות בברזל בעודו חם, מבחן ראשון להצהרת האהבה:

‘אימא גם לא רוצה שאלמד בתיכון חילוני. רק בישיבה תיכונית.’

‘אני מבין,’ אמר עטיה, וגם יודה הבין — אהבה אהבה אבל גם אכזבה. כמה שניות, לגימה מכוס המים וגירוד בלתי רצוני בשיער, רק אחר כך התעשת ושאל: ‘איזו ישיבה תיכונית?’

‘החדשה,’ אמר יודה, ‘לא יודע מה השם שלה.’

‘אה, החדשה,’ התלהב עטיה, ‘אז תגיד החדשה. החדשה מצוינת. לא רק בגלל שאח שלי מנהל שם את התיכון, אלא בגלל שהיא באמת מצוינת. אבל אני מניח שתצטרך להיבחן גם בתנ’ך. לא דואג לך, אתה. תלמד ותצליח.’

מה זאת אומרת שאחיו מנהל שם את התיכון? מילא אח אחד שעשה את הבלתי אפשרי, אבל עכשיו כבר יש אחד מאסטר במתמטיקה והשני מנהל, עוד מעט יגיד שהשלישי מפקח במשרד החינוך, או גרוע מזה, שוטר במרחב ירקון. אבל יודה דווקא זוכר שיש אח שבחר עקום. כנראה עטיה של רמלה הזה לא בדיוק יכול להבין את טייב של התקווה, כי מהמקום שהוא צמח אי אפשר לצאת ככה. בטח לא שני אחים. ואח עקום אחד זה לא מספיק בשביל להבין.

בבית פתח יודה את הפרוספקט שבכותרתו היה כתוב: ‘הישיבה התיכונית החדשה של גוש דן’. כנראה מרוב שהיא חדשה, אפילו שם אין לה. למנהל התיכון לעומת זאת היה שם, הוא התנוסס בגאון תחת תמונת פנים צבעונית, ולא, לא קראו לו עטיה, דן מתנאל היה שמו. מבט שני בתמונה העיד שהדמיון בתווי הפנים מזערי (גם אם נתעלם מהפיקאסו של עטיה, למעט סטייה שמאלה קלה של האף, עיניים חומות וגומה עגולה במרכז הסנטר, הם ממש לא דומים). לא בשיער (למתנאל הזה פשוט אין), לא בגוונים (איך לומר, אילו היו חיילים בשחמט, דן מתנאל היה בצד של הלבנים). גם לא בכיפה (למתנאל דווקא יש). אולי בגובה הם שווים, אין לדעת. אחרי הכול זו רק תמונת פנים. שלושה ימים הלך יודה עם המסקנה הברורה שאולי משפחת עטיה הוציאה מתוכה גם מאסטר וגם מנהל, אבל המאסטר לא בדיוק יודע היכן מנהל אחיו המנהל.

בשיעור הבא המאסטר עשה לו סדר: ‘אנחנו חמישה אחים. שלושה אחים ושתי אחיות. אחות אחת בדיוק כמו אבא ואימא, פועלת ייצור ב’גלעם’, עובדת משמרות. אח אחד שאחרי הרבה שנים שחורות אולי עולה על המסלול. אחות שלא סיימה תיכון וגם עכשיו לא עובדת, גם לא התחתנה, בעצם מעולם לא עזבה את הבית, סיפור כואב, יום אחד אספר לך, ושני אחים בחינוך. אחי דני, ואני. והוא לא היחיד שלא דומה לי בצבעים. אנחנו נראים כמו מניפת הצבעים של טמבור: אני הכי כהה, דני הכי בהיר, ושלושה ערבובים באמצע, אבל פה ושם כולנו דומים.’

‘אבל הוא לא רק בהיר, הוא גם בכלל לא עטיה, הוא מתנאל.’

‘אה זה… לא, מה פתאום, הוא עטיה, בטח עטיה, מתנאל זה התרגום של עטיה. עטיה בערבית זה מתנת־אל.’

‘כן, אבל אתה עטיה בלי התרגום, והוא התרגום בלי עטיה,’ יודה התעקש.

‘תראה, יודה, אתה צריך להבין, בעולם שגדלנו בו היה מאוד קשה להיות עטיה ולהצליח. כמו שהיה קשה להיות טייב ולהצליח. ואח שלי ידע כמה הוא שווה, אבל העולם לא ידע כמה הוא שווה…’

‘אז הוא החליט להשתכנז,’ קטע אותו יודה.

‘אתה יכול לקרוא לזה ככה,’ אמר עטיה.

‘זה ככה,’ אמר יודה והרגיש שכל משפחת טייב לדורותיה זועמת מגרונו.

‘תראה, יודה, אני לא שופט אותו. בן אדם שהממסד חוסם אותו ויש לו כל כך הרבה מה לתת, אני באמת לא שופט.’ יודה חשב פתאום שאולי זה בעצם הסיפור של המשפחה שלו, שהממסד חסם אותם והיה להם כל כך הרבה מה לתת, אבל לא אמר בקול, כי עטיה היה עונה לו שזה שאי אפשר לתת זו עדיין לא סיבה לקחת, ושלשנות שם זה עדיין במסגרת החוק, אז שתק. ‘אתה יודע, פעם כעסתי עליו על זה. הרגשתי שהשם החדש זה דגל לבן, זה הודאה בכך שאם אתה עטיה, אתה באמת לא יכול. אבל זה עבר לי, בסוף זה רק שם. עטיה, מתנאל, מה זה משנה, הבן אדם — זה מה שמשנה.’

‘אבל כנראה למשרד החינוך זה היה מאוד משנה, הנה, הוא נהיה מנהל,’ ציין יודה, ופתאום חשב, לא אמר בקול, שאולי בגלל זה מתנאל מנהל ועטיה רק מורה פרטי, ומי יודע, אולי עטיה לא שינה כי הצבע שלו תמיד ילשין. אבל עטיה מקפיד על עטיה, כאילו אין לו שם פרטי. אולי הוא בכל זאת גאה בשם.

‘נכון,’ הודה עטיה, ‘למשרד החינוך זה היה משנה, אבל אתה יודע, דברים משתנים, היום זה כבר הרבה פחות ככה. הילדים שלי ימשיכו להיות עטיה, ואם הם יתאמצו — הם יצליחו, זה תלוי רק בהם. וגם אתה תצליח. שלושתכם תצליחו, בלי שום קשר לשם. אתה שומע?’

יודה הינהן. הוא שומע. בעיקר שומע שאמר ‘שלושתכם’.

–10–

במבחנים ל’חדשה’ הוא התבלבל לגמרי. כלומר, במתמטיקה הפגיז. באמת הפגיז. הוא צלח בקלות את שאלות דמיון המשולשים בחלק של הגיאומטריה, ולא היתה זווית אחת שהתבקש למצוא לה אחות תאומה ולא מצא. גם את בעיות החשיבה והשברים העשרוניים ניצח בקלות, ובאחוזים הוא היה מאה. כאילו עטיה בעצמו ישב שם בראשו ופתר לו את הכול. הם נבחנו באולם ענקי, יותר ממאה נערים מכיתה ח’, מרוחקים מספיק בשביל לא להעתיק, קרובים מספיק בשביל להילחץ כשמישהו בסביבתם פותר במהירות. הוא לא העתיק, לא היה כל צורך, וכשהגיש ראשון את המבחן, אחרי שהספיק פעם אחת לעבור שוב על הכול ולהיות מרוצה מהתשובות, הרגיש בעשרות זוגות עיניים מדביקים קנאה בגבו.

גם באנגלית הוא היה פריטי גוּד כמו שהמורה שלו אומרת. בהתחלה, כמו כל השפה הזאת, גם צמד המילים הזה בילבל אותו, כי חשב שפריטי־גוד זה יָפָה־טוב, אבל היום הוא כבר יודע. דיורינג דה מבחן הוא זכר בעל פה את כל מילות השאלה של דבל־יו אייץ’ קוושטנס, וכשעבר שנית על המבחן, נזכר להוסיף את האס הנחשית שנשמטה בסיבוב הראשון מכמה פעלים. הוא לא היה בין הראשונים להגיש וגם לא בין האחרונים, אבל כמו שהמורה שלו אומרת, איט דזנט מאטר ון יו פיניש, איט מאטרס האו יו דו איט. או שהיא אומרת, האו יו אר דואינג איט, הוא כבר לא לגמרי בטוח וזה כבר לא משנה, העיקר שסיים.

בגמרא היה הכי קשה. הוא אמנם התכונן כמה פעמים עם הרב של בית הכנסת, אבל כנראה לא כל רב הוא גם מורה, ורק למזלו המבחן בגמרא היה בעל פה. בשלב מסוים הבין הבוחן שאין לו מושג איך קוראים את התלמוד נטול הפיסוק, ושארמית היא לא שפת־אם כי אימא שלו בכלל מתוניס, ועבר לשאול אותו שאלות היגיון: ‘רבי יהודה הנשיא תיקן תקנה שלפיה גזלן שרוצה לחזור בתשובה לא צריך להחזיר את כל הרכוש שגנב. נסה להסביר לי את ההיגיון של התקנה.’

בהתחלה חשב שהבוחן מנסה לעקוץ אותו, ששמע מאחיו של עטיה מאיפה הוא בא, ובלי בושה ככה זורק לו את זה בפנים, מצא לו עם מי להתעסק. כמעט התפרץ עליו, למה עוד מילה אחת על העסק המשפחתי והוא יסדר לבוחן מפגש בארמית עם האחים שלו. אחר כך חשב שחבל שמשטרת ישראל לא שמעה על התקנה של רבי יהודה הנשיא ושצריך דחוף לעדכן את אסי. בסוף התעשת, זו הרי שאלה בהזמנה מהמגרש הפרטי שלו, ואסור לו לפספס את המתנה הזאת. ‘גנב רציני לא יחזור בתשובה אם יצטרך להחזיר הכול, כי אם יחזיר הוא ייכנס לבור שאי אפשר לצאת ממנו.’

‘יפה,’ אמר הבוחן, ‘ומה דעתך על זה?’

‘שזה מוצדק. אני אומר לך, בלי זה אף אחד לא יוצא מהפשע,’ פתאום הוא הבין שהוא מסגיר את עצמו, מדבר כמו אחד מבפנים, לכן מיהר להוסיף: ‘ככה נראה לי, לא מבין בזה.’

‘ומה עם אלו שהגנבים גנבו מהם?’ הבוחן התעקש.

הוא לא חשב על זה. בבית שלהם לא מתעסקים יותר מדי עם הצד השני. זה לא טוב לעסק. זה לא טוב לנפש. הנה, מה קרה לו ליד הרכב של פחימה כשלרגע פתח את הלב לצד השני? אי אפשר לעבוד ככה. מנתחים לא עובדים ככה, טייסי קרב לא עובדים ככה, גם בעסק המשפחתי לא עובדים ככה.

‘אלה שגנבו מהם יתגברו,’ אמר לו יודה, ‘יותר חשוב שהגנב יחזור בתשובה, אחרת יהיו עוד הרבה שיגנבו מהם.’

‘מעניין,’ אמר הבוחן, ‘ואם היית חוסך שקל לשקל במשך שנים וקונה רכב. יום אחד היית יורד מהבית ומגלה שאין רכב, פשוט אין, וכשכבר הודה הגנב בתחנת המשטרה, היו אומרים לך שלא תקבל פיצוי כי חשוב שהגנב יודה, כדי שלא יגנוב מאחרים, עדיין היית חושב ככה?’

‘לא. כלומר, לא יודע,’ אמר יודה, והרגיש שהוא עומד בפני כישלון חרוץ, אבל דווקא ברגע הזה הבוחן חייך אליו לראשונה ואמר לו: ‘יפה, להגיד ‘לא יודע’ זה יפה. עכשיו אתה יודע מה זו גמרא. גמרא תמיד מגלה לך שיש היגיון גם בצד השני. כשאתה בטוח שאביי צודק, בא רבא ואומר טענה שלוקחת אותך לצד שלו, וכשאתה כבר בצד של רבא ובטוח שאי אפשר אחרת, אביי מגלה לך שלא חשבת על הכול. כשכבר חשבת שהבנת את שניהם, כי רש’י הסביר לך מה הם אומרים, אתה מגיע לפירוש התוספות ומגלה שלא הבנת כלום ואפשר להבין לגמרי אחרת. זה מה שיפה בגמרא, זה הקסם, כשאתה לא יודע, אתה מתחיל לדעת. הבנת את זה?’

‘לא יודע,’ אמר יודה שבאמת איבד את חוט המחשבה, אבל הבוחן כנראה היה בטוח שזו תשובה שנונה, ואמר לו: ‘יפה, ‘לא יודע’. יפה יפה. טוב אתה,’ ושלח אותו אל הריאיון האישי עם ראש הישיבה, התחנה האחרונה במסע המכשולים בדרך ל’חדשה’.

שם התבלבל סופית. מה שנראָה לראש הישיבה כמושגי יסוד ביהדות שניתן לשלוף בקלות, נראה ליודה כמו כספת משוריינת, ולא היו לו כלי פריצה.

‘תאמר לי, מה זה נטע רבעי?’ פתח ראש הישיבה.

‘לא יודע.’

‘ואיפה אוכלים מעשר שני, אתה יודע?’

‘ליד העץ? ליד הכיור החלבי? בבית כנסת?’

‘אני מציע שלא תנחש סתם, תענה רק על מה שאתה יודע,’ אמר לו ראש הישיבה. הוא לא חייך אליו, ולא נתן רמז אם אח של עטיה זרק לו מילה.

‘טוב, בוא נלך על משהו אחר לגמרי. מה המכנה המשותף למשלי, קהלת ושיר השירים?’

‘ספרים בתנ’ך.’

‘כן, ברור. אני מחפש משהו מעבר לזה.’

‘לא יודע.’

‘זה לא מסובך. תחשוב מי כתב אותם.’

הוא חשב. עדיין לא יודע.

הפרצוף של ראש הישיבה הלך והתקשח, נראה שאיבד סבלנות. קודם הסביר הבוחן בגמרא ליודה ש’לא יודע’ זו תשובה מעולה, עכשיו ה’לא יודע’ שלו מרגיז את ראש הישיבה. לא מתואמים כאן, ב’חדשה’.

‘בוא ננסה שאלות פשוטות יותר,’ הציע ראש הישיבה, ‘מה מברכים כששומעים רעמים?’

‘בורא רעמים?’

ראש הישיבה הניד את ראשו לשלילה.

‘בורא מיני רעמים?’

‘אף פעם לא שמעת רעם?’

‘שמעתי.’

‘נו, אז מה בירכת?’ שאל אותו.

‘בורא… לא יודע, לא יודע.’ הכספת הזאת בלתי נסבלת, אסי אמר לו שהמפתח תמיד בקרבת מקום, אבל לא נראה שראש הישיבה רשם את התשובות בסביבה. עטיה לימד אותו להצליח בכוחות עצמו, אבל אין לו כוחות כאלה. בחיים לא בירך על רעם. רק על אוכל הוא מברך, וגם זה רק לאחרונה.

‘משהו אחרון,’ אמר לו ראש הישיבה, ‘אתה מכיר את הפסוק ‘וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה’?’

‘כן. אה… כלומר, לא.’

‘בכל זאת, אולי אתה יכול לנסות להסביר לי את הפסוק. תקשיב טוב: ‘ולא ילבש גבר שמלת אישה’. מה זה אומר?’

‘ש… שאסור לאיש ללכת עם שמלה.’

‘יפה,’ אמר ראש הישיבה, ‘לא רק עם שמלה. גם לא עם חולצה של אישה או עם עגילים או שיער ארוך, או איפור. גם לא עם שרשרת או צמיד.’ כשאמר צמיד, הפנה את המבט שלו אל עבר מפרק היד של יודה ואמר: ‘לכן על הצד שתלמד כאן בשנה הבאה, ולא אמרתי שתלמד כאן בשנה הבאה, רק על הצד שזה יקרה, לא תוכל לבוא לכאן עם הצמיד הזה.’

‘זו לא צמיד, זה גורמט,’ התמרד יודה.

‘תשמע, לא משנה איך קוראים לזה, זה ‘שמלת אישה’, ובישיבה תיכונית הולכים לפי קוד הלבוש של התורה.’

יודה רצה לצעוק עליו, מה פתאום שמלת אישה? זה גורמט של גברים, רק גברים הולכים עם זה, תראה לי אישה אחת בכל התקווה שמסתובבת עם גורמט. התקווה זה לא שינקין, איש זה איש, אישה זה אישה, וחוץ מזה, זה היה הגורמט של אבא שלו. נראה לו שאבא שלו היה לובש תכשיט של אישה? כשאימא שלו הפקידה אותו על בית הכנסת, ענדה לו את הגורמט הזה. מכל האחים דווקא הוא, ודווקא בגלל בית כנסת. מאז הוא לא מסיר את זה אפילו במקלחת. אז עכשיו, ככה לפגוע בו? להגיד שזה שמלת אישה? אבל לפני שהספיק לומר משהו, אמר לו ראש הישיבה: ‘זה לא רק הצמיד. אתה מגיע למבחנים לישיבה תיכונית עם חולצה מלאה הדפסים באנגלית ומכנסיים קצרים. אבל עזוב את זה, בוא נכיר אותך. ספר לי עליך קצת.’

‘קוראים לי יודה,’ אמר.

‘יהודה מה?’ שאל ראש הישיבה.

‘יודה טייב.’

‘מהיכן?’

‘תל אביב,’ אמר ואכל את עצמו שככה הוא מתבייש בעצמו. בעצמם. במשך יותר מארבע־עשרה שנים אמר ‘טייב מהתקווה’ וכולם עשו כבוד, עכשיו גם הוא כבר לא מכבד?!

‘כמה אחים אתם?’

‘שבעה. יש לי חמישה אחים ואחות אחת. אני השביעי.’

‘משפחה מרובת ילדים, חשוב. ואיפה לומדים האחים?’

‘לא, הם כבר גדולים. הם עובדים.’

‘יפה, במה עובדים?’

‘יש לנו, אה… יש להם עסק משפחתי כזה. הם… הם עצמאיים. זה… זה עסק במסחר.’

‘אז האחים שלך אנשי שיווק ומכירות,’ תירגם ראש הישיבה לעצמו, ‘יפה. יפה. ומי הכי קרוב אליך בגיל?’

‘רמי. ואחר כך אחותי נורית.’

‘ובאיזו אולפנה היא לומדת, נורית?’

‘לא, היא… היא גם כבר סיימה את האולפנה. עכשיו היא ב… זה, נו… שכחתי איך קוראים לזה.’

‘צבא?’ מגודל העיניים שפתח עליו ראש הישיבה ניכר שצבא הוא לא התשובה הנכונה. הבעיה עם נורית שהתשובה הנכונה לגביה בטוח לא נכונה.

‘לא, לא צבא.’

‘שירות לאומי?’ שאל ראש הישיבה.

‘כן, כן, שירות לאומי,’ מיהר יודה להשיב.

‘יפה,’ אמר ראש הישיבה וחייך לראשונה מתחילת הריאיון, ‘שירות לאומי זה טוב.’

סוף־סוף הוא מרוצה, מזל שלא שאל את איזה לאום היא משרתת.

‘ומה עושים ההורים?’

‘אבא… אבא נפטר.’

‘אוי, אני מצטער לשמוע. ממה נפטר?’

‘תאונה,’ אמר יודה, ומיהר להשלים: ‘תאונת דרכים,’ שלא יהיה מקום לספק.

‘ואימא שלך?’

‘היא עקרת בית וגם מנהלת את העסק.’

‘לא הבנתי, עקרת בית או מנהלת את העסק?’

יודה התלבט מה התשובה הנכונה, בסוף החליט: ‘עקרת בית. רק ככה בקטע של כבוד אנחנו אומרים שהיא מנהלת את העסק. אתה מבין?’

ראש הישיבה הינהן לאישור, אבל ניכר שלא הבין. מכל מקום, משהו אחר הפריע לו, והוא מיהר להסביר: ‘תראה, יודה, לרב פונים בגוף שלישי. לא אומרים ‘אתה’. אומרים ‘הוא’ או ‘הרב’. תמיד בגוף שלישי. אתה מבין?’

יודה הינהן בלי להבין. כאילו לא הסתבך מספיק עד עכשיו בפיתולים שבין אמת לשקר, עכשיו הוא גם צריך לתמרן בין גוף שני לגוף שלישי.

‘עכשיו, ברשותך, עוד שאלה,’ אמר ראש הישיבה, ועל פניו התלבש מבט של מי שזומם שאלה מתוחכמת. על דף חלק שהיה מונח לפניו כתב בקצה הימני: ‘משה רבנו’, ובקצה השמאלי: ‘פרעה’. ביניהם מתח קו ושאל: ‘אם כאן נמצא משה רבנו,’ נגע בקצה העט בימין הדף, ‘וכאן נמצא פרעה,’ עכשיו נגע בשמאלו, ‘איפה על הקו שביניהם ממוקם יהודה טייב?’

משום מקום זה נפל עליו. כדי למשוך זמן, ביקש: ‘אתה יכול להביא לי את הדף?’ ומיהר לתקן: ‘הוא יביא לי את הדף?’ אבל זה נשמע לו משונה ותיקן את התיקון: ‘הרב הוא יעביר לי את הדף?’ עד שהרב תיקן אותו: ‘הרב יכול להעביר לי בבקשה את הדף?’ ויודה התבלבל לגמרי כי הוא יודה, לא הרב, אבל חזר אחריו: ‘הרב יכול להעביר לי בבקשה את הדף?’

הרב העביר לו את הדף, ויודה לא רצה לשבור את השיניים במשפט נוסף בנוגע לעט, לכן הוציא מהילקוט שלו עיפרון, ובאינסטינקט שהפתיע אפילו אותו, סימן איקס בדיוק באמצע, בין משה רבנו לפרעה, ואמר לראש הישיבה: ‘עכשיו אני בערך כאן. אבל אני רוצה ללמוד פה כדי שבעוד ארבע שנים אני אהיה כאן,’ הוא צייר איקס נוסף, שתי אצבעות שמאלה ממשה רבנו, הרחק מפרעה הרשע.

ראו על הפנים של ראש הישיבה שאהב את התשובה שלו.

לא ראו עליו שבתוך שבועיים ישיב תשובה שלילית.

מאז הלילה ההוא בבאנגייה לא רעדו ככה ליודה הידיים כמו באותה שעה שנאבק במעטפה החתומה, בניסיון לפתוח במהירות בלי שייקרע המכתב שבתוכה:

‘לצערנו, על אף הישגיך הראויים במבחני הכניסה בלימודי החול, אין באפשרותנו לקבלך לישיבתנו. כידוע, הישיבה התיכונית החדשה היא חממה לימודית, אך לא פחות מכך בית יוצר רוחני, שאינו יכול להתפשר על עולמם הרוחני של תלמידיו. הבאים בשעריו נבדקים בקפידה כדי להוות ראש חץ לימודי וערכי. אנו מאחלים לך הצלחה בכל אשר תפנה. בברכה…’

אימא שלו השתוללה כשראתה את זה. מזמן לא שמע אותה מקללת כך. אימא של מועמד ל’בית יוצר רוחני’ לא אמורה להכיר מילים כאלה.

גם אסי השתולל כשראה את זה.

אפילו עטיה השתולל כשראה את המכתב.

כמו לא היה זה העטיה של רמלה שבחר במסלול של הטובים — עוד רגע הוא הולך בעצמו לסדר איזה פיקאסו לראש הישיבה. ‘על גורמט הם פוסלים לי אותך? מה, לא מתביישים?’ העורק הראשי התנפח לו כשדיבר, והנחיריים שלו התרחבו, אפילו יודה נבהל מהם. הוא כל כך היה נסער, עד שקרא לאשתו לחדר הלימוד והראה לה את מכתב הדחייה. ‘בא לי לא יודע מה לעשות להם,’ אמר לה. כמו אסי הוא דיבר, וככל שמפלס הזעם של עטיה עלה על גדותיו, כך מפלס האושר של יודה עלה בהתאם, כי אי אפשר עוד להכחיש, עטיה מוכן להילחם בשבילו. רק בזכות אלף הרגעות של הדס עטיה וכמה שנות מגורים בגבעתיים, הצליח לבסוף להוציא מעצמו הצהרה מיושבת יותר: ‘מחר על הבוקר אני אצל אח שלי. מסדר לך את זה. זה לא ייקח יותר מיום, אתה תראה.’

גם אסי הציע לסדר את זה, אצלו זה לא ייקח אפילו יום. עניין של לילה אחד, וראש הישיבה יבין יפה מאוד שטעה. ‘למה אם לא היית לומד, סבבה,’ הסביר אסי את הרציונל, ‘אבל ככה, אחרי שאתה חורש פה, ואחרי כל הכספים ששפכנו, אז בגלל ברכה על הרעם הוא בא לנו שלילי? סופת רעמים אני יסדר לו, ככה שכל הלילה הוא יברך.’ וכשאימא שלו גערה בו: ‘אצלנו לא מדברים ככה ברבנים,’ אסי נותר נחוש: ‘אצלנו לא מדברים ככה ברבנים שלנו. למה לרבנים שלנו יש כבוד לאנשים שלנו. אבל זה לא רבנים שלנו. זה רבנים צהובים־אשכנזים, שמי שלא צבוע בצבעים הנכונים לא בא להם טוב בדלת. אז אם אני לא מספיק טוב בשביל הדלת שלו, אני יבוא לו טוב בחלון. עם הגורמט של אבא אני יבוא לו. שמלת־אישה עאלק.’

צבא שלם התגייס לצדו כדי לפתוח בפניו את שערי ה’חדשה’, ולא היה אפשר שלא להתרגש מזה, אבל יודה, לראשונה בחייו, עמד מול כולם: ‘לא רוצים אותי, זה בסדר, גם אני לא רוצה אותם. אני הולך לאליאנס.’ אימא שלו אמרה שאין סיכוי שהיא תיתן לו, היא הרי הבטיחה לאבא שלו, היא חייבת אותו צדיק, אם לא צדיק ממש, לפחות דתי. בשביל בית הכנסת, בשביל אבא ז’ל, בשביל הרבנים הראשיים של טייב מתוניסיה. אבל יודה הבטיח לה: ‘אני אהיה צדיק. את תראי,’ ובחיוך הוסיף: ‘הצדיק מאליאנס.’ וכשלא נחה דעתה, אחז בגורמט שעל זרועו ונשבע באבא שלו ובכבוד של אבא שלו, ובספר התורה שבבית כנסת, שלא יאכזב, לא אותה ולא את עצמו. ואצל טייב שבועה זו שבועה.

–11–

מהר מאוד גילה שלהישבע להיות הצדיק מאליאנס זה עניין אחד, אבל להיות הצדיק מאליאנס זה עניין אחר לגמרי. כלומר, להיות צדיק של בין־אדם־לחברו היה לגמרי בהישג יד שם, ולמען האמת, הוא לא היה הצדיק היחיד. הוא נפל על כיתה נפלאה. הם היו מגובשים, בלי חרמות ובלי נידויים, ולא שלא היו כמה נודניקים ששווים חרם, בהחלט היו. אבל למזלם של הנודניקים, אליאנס זה לא התקווה, כי בתקווה מישהו כבר היה תולה אותם לאיזו חצי שעה על אחד העצים עם הרגליים למעלה והראש למטה, רק כדי שהדם יגיע לראש בקלות, ויצליחו לחשוב טוב אם כדאי לבוא גם מחר לבית ספר. אבל באליאנס לא תולים ילדים ולא מתלכלכים בחרמות. כשמישהו מהכיתה היה חולה, גם אם היה מאלו שמטריפים את הדעת, חברים מהכיתה קפצו לבקר אותו והשלימו לו את שיעורי הבית. זה היה טוב, עד הפעם הראשונה שיודה חלה בעצמו ועשה שמיניות באוויר להסביר מדוע אי אפשר לבקר אצלו כשהוא חולה. רק זה חסר לו, שמשלחת מהכיתה תראה איפה הוא גר, תפגוש את אסי נכנס בזעם ללשכה של אימא שלו אחרי לילה לא מוצלח או את רמי מקלל כי מה פתאום החליפו שוב את המפתח של הבאנגייה בלי לעדכן אותו. רק אחרי שהסביר שהמחלה שלו מידבקת מאוד, הצליח לשכנע אותם להעביר לו את השיעורים בטלפון.

פתאום הוא מצא את עצמו בעולם שבו שיעורים הם קודש וציונים הם קודש קודשים, כי בניגוד לחבר’ה מהשכונה שמנסים לשרוד את הרגע, הילדים באליאנס כבר חולמים על המחר. חלק חולמים להיות רופאים, חלק מדענים, חלק משפטנים וחלק אומנים. אבל אלה לא חלומות כלליים, מדובר בחלומות מפורטים. הם יודעים לומר שהם רוצים להיות נוירולוגים, או נוירולוגים לילדים, או אנדוקרינולוגים או נפרולוגים או כל מיני לוגים אחרים שאף אחד מבית הספר שלו בתקווה לא יודע שקיימים בעולם, בטח לא יודע לאיית אותם. גם הוא הכיר מתוך הרשימה רק את ‘נוירולוגיה’, הודות לד’ר עטיה. המדענים חולמים למצוא תרופה לסרטן או לשגר חלליות או להמציא נוסחאות חדשות במתמטיקה. ובשביל להצליח צריך לחלום, ככה גם פיתגורס התחיל. אפילו אלה שחלמו על משפטים הלכו רחוק, הם לא חלמו להיות פרקליטים (ככה באליאנס אומרים עורכי דין), הם חלמו להיות שופטים, ולא סתם שופטים — שופטים בעליון. וכמו אצל עטיה של גבעתיים, גם הבנות חולמות. כששאלו אותו על מה הוא חולם, אמר שיהיה פליליסט, כי זה נשמע הרבה יותר מרשים מעורך דין, ולא סיפר לאיש שאפילו את החלום שלו חלמו בשבילו, ואוי לו אם לא יגשים.

על אף קדושת הציונים היו שם מבחני כבוד. המורה לא שומר, התלמידים לא מעתיקים, חוקי משחק שלא היו שורדים שעה אחת בשכונה שלו. פעם איזה מנהל חדש עם יומרות לתרבת את המופרעים מהתקווה, הציע מבחני כבוד. יודה עצמו אמר לו: ‘עזוב המנהל, אתם תעשו מה שאתם יודעים לעשות, ואנחנו נעשה מה שאנחנו יודעים לעשות.’ המנהל התקפל ויודה היה מרוצה בעצמו, אף שאת המשפט הזה לא המציא בעצמו. הוא שמע פעם את אסי אומר ככה למישהו מהחבורה של סממה. יום אחר כך דויד נעצר. באליאנס, למרבה הפלא, הרעיון המוזר של מבחני כבוד עבד גם עבד. כשיודה פגש בפלא הזה לראשונה, חשב לעצמו שלא מעתיקים כאן פשוט מפני שכולם פה זילחים. עם הזמן למד שרוב הילדים בכיתה אפילו לא יודעים מה זה זילח, הם אומרים ‘חנון’ וזה לא בדיוק אותו הדבר, כי זילח לעולם יישאר זילח מושפל, אבל החנונים האלה שמקבלים ציונים טובים יהיו הראשונים להגשים לעצמם את החלומות ויום יבוא ויקבלו הרבה כבוד.

יודה של אליאנס זה לא יודה של התקווה, וגם הוא עמד בכבוד במבחני הכבוד. פעם אחת קלט בחושים של התקווה איך המורה לפיזיקה בכבודו ובעצמו מפר את ההסכם, ומעמדת תצפית בקצה גרם המדרגות חלש על הכיתה בשעת מבחן. בשכונה היה מפוצץ את ההסכם על זה, היה מטריף את כל התלמידים, אבל הוא בימים חדשים — המורה איש חלש, זו בעיה שלו, לא של יודה, מה אכפת לו, הוא לא תלוי במורה, רק בעצמו. הוא ממשיך ללמוד טוב ולהצליח בלי להעתיק כי זה מה שהוא בוחר לעשות. ככה גם עטיה אומר לו כל הזמן — זו הבחירה שלך, ולך עליה בכל הכוח. ואף שהרבה מהבחירות הללו הן בעצם של אימא שלו, ככל שהוא מזיע למען הבחירות שלה, כך הן הופכות יותר ויותר לבחירות שלו.

מכל הבחירות, הבחירה להיות הצדיק מאליאנס גם בכל מה שקשור לבין־אדם־למקום, זו הבחירה שלמענה ירק הכי הרבה דם. גם כך הוא צריך לקחת בכל בוקר שני אוטובוסים כדי להגיע לבית ספר ולראות חלק מהתלמידים יורדים מרכבי פאר שעוצרים להם בשער בית הספר וניכר שהתעוררו לפני דקות אחדות. הוא ער כבר שעתיים וחצי, אחרי תפילת ‘ותיקין’ בבית הכנסת ושיעור הלכה קצר בתום התפילה. כן בא לו, לא בא לו, הוא מגיע גם למנחה ולערבית, בגשם, בשמש, אין ויתורים. ‘בבית אלוהים נהלך ברגש,’ הסביר רב בית הכנסת, זו קריאה למתפלל לא לוותר לעצמו, ‘ברג’ש’ אלו ראשי תיבות, ברד, רוח, גשם ושלג. אחר כך אמר הרב שהדרשה הזאת בטח עלתה מאירופה כי אצלם בתוניס היה בעיקר חמסין. שלג כמעט לא היה. בטח לא בדרום. גם לאסי היה עיקרון דומה, רק בלי ראשי תיבות ובלי דרשות, כשצריך לבצע, מבצעים, לא משנה כמה קר כמה חם וכמה עייפים. וזה מה שיודה עושה מאז שהתחיל באליאנס. אין אצלו ויתורים.

אבל זה עוד היה החלק הקל. הקשה של הלחם, כמו שאסי קורא לאתגרים של החיים, היה מגיע בכל סוף שבוע, כשכל החרשנים של אליאנס היו סוגרים את הספרים והמחברות ומתפנים למסיבות סוף השבוע. שם היו נרקמות חברויות חדשות, היו גילויים של גיל ההתבגרות ואנרגיות לעוד שבוע מתיש של לימודים. רמזו לו, אמרו לו, לבסוף כמעט צעקו לו שמי שלא שם, לא קיים, והוא לא היה שם, וחבל שהוא לא שם, ובכל מאודו נלחם להיות קיים.

הבעיה שגם הבית לא הציע אלטרנטיבה משובחת במיוחד לסופי שבוע. כלומר היתה יופי של ארוחת שישי, וכולם הגיעו, חוץ מדויד שיושב ונורית שיותר טוב לא לחשוב מה היא עושה בשישי. שמעון עשה קידוש בדיוק במנגינה של אבא, וכולם הוציאו את הכיפות הלבנות מהכיס ומי ששכח להביא הניח על הראש מפית. ובטוח שאימא שלו מבשלת טוב יותר מכל האימהות או האופרים או המסעדות של החברים מתל אביב. מי יכול על העסבנה שאימא שלו היתה מכינה במיוחד בחגים? שלא לדבר על הכפיתות עם הבשר הטחון, הירקות ועשבי התיבול שלוקחות בפער את כל המאכלים של החבר’ה מאליאנס. אלירן הנהיג זמירות מאולתרות עם מילים מקוריות משלו, ומאז שיודה התחזק, הם אפילו ביקשו ממנו להגיד דבר תורה לפעמים והקפידו לחתום ב’חזק וברוך י’אח.’ הבעיה שלכל ארוחת שישי יש סוף, ובסוף כולם מתפזרים, גם האחים שלו הולכים למסיבות משלהם, והם חוזרים מהן למחרת חצי שיכורים וחצי מעופפים, כי רק בסופי שבוע אסי מרשה לגעת בחומרים הטובים.

ורק הוא, יודה, בכל ליל שבת לבד עם עצמו. גיטרה — אי אפשר. לימודי חול — לא בשבת. אימא שלו במיטה רוב השבת, מותשת מסערות השבוע. ובלבד הזה הוא לומד מעט וחושב הרבה, והשקט הזה היה בשבילו סיוט. הסיוט שבנה אותו יותר מכול, כי הקשה בלחם הוא גם נשיקה.

הקשה הזה היה קשה עוד יותר בימי ראשון. כולם באליאנס פורקים את החוויות של אחרי, מדברים בשפה זרה, ואין אף מורה פרטי שיתרגם. בשפה של האחים שלו הוא כבר לא מדבר, בשפה של סופי השבוע של אליאנס אסור לו לדבר, והיחיד שמבין את השפה שלו הוא איש בן חמישים מגבעתיים: חצי אבא. חצי מורה. חבר שלם. לחבר השלם הזה סיפר יודה כמה קשה להסתובב בכיפה כשכולם גלויי ראש, וכאילו לא די בזה, רב בית הכנסת הורה לו להתהלך עם ציציות בחוץ, ואף שאצל הספרדים ציציות בחוץ נחשבות ליוהרה, אצלו, כך הסביר לו הרב, ציציות בחוץ הן הגנה עצמית. הן יגוננו עליו מחברוּת אפשרית עם בנות אליאנס, הן יגוננו עליו בהפסקות ממשחקי אמת־או־חובה חסרי גבולות, הן יגוננו עליו ברגעי חולשה מפני עצמו. והיו רגעי חולשה ורגעי בדידות, אבל היה עטיה אחד גלוי ראש שנלחם איתו על כיסוי הראש של יודה, והיתה שבועה אחת תלויה באוויר, להיות צדיק. ולהפר שבועה — אפילו לא עלה על דעתו. אצל טייב המשפחה היא קודש, והשבועה — קודש קודשים.

מתי היה הרגע שבו הוחלפה השבועה ‘להיות דתי’ בכריתת ברית אמיתית בין יודה לשמים? אולי לא היה רגע כזה. מי יודע, אולי לאף אחד, אף פעם, אין באמת רגע כזה. פעם, ברגע של קרבה, שאל יודה את עטיה מתי היה הרגע שבו החליט שהוא לא הולך לבית הכנסת, שהוא אפילו לא מניח תפילין, ושבת, וכל זה. עטיה אמר לו שלא היה רגע כזה בחייו, זו הצטברות של רגעים: יותר מדי תפילות שסתם אמר בהן את המילים, שפתיים יבשות, בלי לב. יותר מדי שבתות ששום דבר משמעותי לא קרה בהן, סתם עוד יום, ועוד כזה שדרש ממנו להקריב את מה שהכי אהב לעשות. תשבצי היגיון וחידות מתמטיות, זה מה שעטיה אהב לעשות, כבר כשהיה צעיר. וגם לדוג אהב. לא בשביל הדגים, בשביל לשבת בשקט ולחשוב. ואת שני הדברים האלה באה השבת ולקחה לו, ולא נתנה לו תמורתם דבר. במשוואות הוא מבין, עטיה, וכשבצד אחד יש מינוס ובצד השני יש פלוס, זה לא באמת שווה. אבל עטיה אמר שאף פעם לא באמת ישב לחשב את זה, זה היה פיחות זוחל, עד שנגמר. הוא לא ברוגז עם אלוהים, הוא לא מטריד את עצמו בשאלה אם הוא קיים או לא. חייו גם בלעדיו פשוט מלאי עניין, ואין לו שום כוונה לוותר על החופש היפה שלו בשל מצוות שלך תדע מי המציא אותן, אולי בשר ודם.

עם הזמן גילה יודה שגם אצלו, ממש כמו אצל עטיה, אין ולא היה רגע כזה שבו נקשר לבו עם השמים. גם אצלו הצטברו רגעים: יותר מדי תפילות שהתחילו בשפתיים יבשות, הסתיימו עם לב. יותר מכול אהב את צמד המילים ‘אבינו שבשמים’, מילים שפעם סתם דיקלם גירו אותו להתפלל. עם הזמן מצא את עצמו גם מחכה לשבתות, אולי הדיג של עטיה הוא יום השבת של יודה: זמן עם עצמו. זמן לחשוב. השבת שהתחילה כסתם עוד יום הפכה ליום שלא ירצה להחמיץ. הקידוש, הזמירות והשקט הזה מהמרוץ היום־יומי שלמד להתפייס איתו, מילא לו את שאר הימים במשמעות. והוא לא יודע איך להגיד את זה אפילו לעצמו, אבל סידור בית הכנסת, זה שנבנה מהכספים האסורים של האבא, גם הוא עשה לו משהו — אולי כשאתה נותן למישהו כל כך הרבה, בסוף אתה עלול להתאהב בו. התפילות השלימו לו שיחות עם אבא שמעולם לא התקיימו, והתפילין — הוא אפילו לא יודע להסביר, למה דווקא הן, אבל כשקשר אותן, הרגיש שנפתחו לו הקשרים. והכיפה והציצית שהתחילו כמס שפתיים שנשבעו בעל כורחן — כל אלה גם יחד כמו נשאו אותו מתוך חיי החולין, הכאן־והעכשיו, אל עולם אחר ולא מוסבר. אולי אפשר לקרוא לזה קדושה, ואולי לא צריך להמציא לזה שם בכלל. הוא שם. גם הוא לא נכנס לשאלה אם יש אלוקים או לא, צעד אחר צעד נעשה אלוקים כל כך נוכח בעולמו, עד שהיה מיותר לשאול. והחופש? אילו היה נשטף אחרי אחיו אל הפשע או אחרי חבריו באליאנס אל עולמם החופשי — לא היה לו החופש להיות אחר. להיות יודה. להיות משהו שהוא רק שלו. אפילו לא של עטיה. ואולי גם את זה בחרה לו אימא שלו? הוא ממהר להדוף את המחשבה הזאת כי אימא שלו יכלה להשביע אותו להתנהג כמו דתי, אבל להאמין ולהרגיש — זה לא.

הוא שמר שבת ושמר נגיעה ושמר את העיניים ושמר על ביתו מביקורים, אבל בתור אוהד של בני יהודה כבר מגיל קטן, הוא יודע שכל בונקר לבסוף נפרץ, וכשמתגוננים כל הזמן, בסוף גם סופגים. הוא חייב למצוא משהו שיקנה לו מקום בטוח באליאנס על אף היעדרותו מהמסיבות הכי נחשבות. הוא לא הפיזיקאי הכי טוב בכיתה. הוא לא אופציה למסיבות שישי. הוא לבוש שונה, ולא פעם הרגיש שמישהו או מישהי מבליעים צחקוק למראה הכיפה והציצית, ואם זה יימשך כך, גם בלי חרם רשמי הוא יהיה מבודד. רק חברה אחת יכולה להציל אותו מהבונקר:

הגיטרה.

אף אחד בכיתה לא מנגן כמוהו. בהפסקות הוא היה תופס פינה לבד, מנגן ושר. כלומר, בהתחלה היה לבד. אחר כך היו כמה מבטי סקרנות, לבסוף התחילו להתקבץ סביבו ולשיר. אחרי כמה שבועות כבר לא היה ניתן לדמיין הפסקות בלי גיטרה, ואת אליאנס בלי יודה. בכל טקסי בית הספר השתתף עם הגיטרה, פעם אחת אפילו הלחין וביצע שיר שכתב אחד השמיניסטים לזכר בוגר בית ספר שנפל. עם כיפה גדולה וציצית בחוץ פרט שם על כל הלבבות, ואחרי כל זה כבר היה מותר לו להיות שונה. שאלו שאלות אבל קיבלו את הכיפה, שאלו שאלות אבל קיבלו את הציצית. שאלו שאלות אבל כיבדו. לא זילזלו. מי יכול לזלזל באחד שהמורה למוזיקה אמרה עליו שפורט כמעט כמו ג’ימי הנדריקס. הבנים כיבדו. הבנות העריצו, ודווקא העובדה ששמר נגיעה ופחות התעניין גרמה להן להסתקרן עוד יותר.

צמא לאהבה שכמותו. אם היה משהו שבאמת איים לעמוד בינו ובין אמונתו המתהווה — היתה זו הסקרנות ההולכת וגוברת של הבנות. הן שאלו על הכיפה ושאלו על הציצית ושאלו על השבת, אבל כל אלו לא עניינו אותן באמת, הן שאלו עליו. הן חיפשו את הלב שלו, והוא הרגיש שאם ייתן להן אותו, יישאר בסוף בלי כיפה, בלי ציצית ובלי שבת. הרי לאהבה באליאנס יש חוקים משלה, היא זקוקה למסיבות, למשחקי ‘אמת או חובה’, היא בעיקר לא יכולה להתקיים תחת מצוות ושבועה. ובכל פעם שמישהי פתחה איתו בשיחה שמתחילה ב’למדת לנגן לבד או שאתה הולך למורה?’ ממשיכה ב’תנגן לי משהו, יודה. מסכים לנגן לי משהו?’ ומסתיימת ב’לא תבוא פעם למסיבת שישי? אתה יכול לבוא עם כיפה, זה לא בעיה, גם בבית ספר אתה עם כיפה. תבוא איתי?’ בכל פעם היה נקרע. כי רצה. הו, כמה שרצה. לא רצה מישהי ספציפית. רצה אהבה. בכל שבילי בית הספר התהלכו זוגות, וגם אלה שהלכו לבד, הלכו כדי ללכת בזוג יום אחד. לפעמים היה גונב במבט רגעים של אחרים. ככה בא לו. לאהוב. להרגיש אהוב. כן, הוא יודע שזה לא באמת — חברים שלו נשבעים אמונים, אוהבים קצת ועוזבים ומתחלפים ושוב אוהבים. אבל מה רע להרגיש אהבה אפילו לכמה חודשים? אבל מה יהיה עליו ועל אלוקים שלו ועל כל מה שבנה עד עכשיו? פתאום המשוואה השתנתה — זה לא מצוות מול אהבה, זו אהבה מול אהבה. כן, זה הסיפור שלו עם אלוקים, את זה הוא מחפש — אהבה אחת בטוחה. איך הוא יודע שאלוקים אוהב אותו? הוא יודע. לא יודע להסביר. אם הוא אוהב אותו, מה הבעיה ללכת למסיבה ולהרוויח עוד אהבה? מה, אלוקים יפסיק לאהוב אותו פתאום? לא. לא יפסיק. אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר, ככה הוא מרגיש.

בינתיים הוא הודף את כל החיזורים, אבל לא מיד הודף. רק בסוף, רק כשמגיעה ההצעה למסיבת שישי. כל עוד אפשר לשמור על הגחלת, הוא לא מכבה בנשיפה. קודם הוא עונה על כל השאלות ומחזיק קצת את האש בקצות האצבעות: כן, הוא יכול לנגן לה. לא, הוא לא למד לבד, היה לו מורה, אבל מאז שהתחיל באליאנס אין לו זמן ללכת, הוא פשוט מתאמן בעצמו. לפעמים כמה שעות ברצף. שומעים? תודה, באמת תודה. והכיפה? לא בגלל הכיפה הוא לא בא למסיבה. בגלל מה שיש במסיבה הוא בוחר בכיפה. ‘מה, באמת?’ הוא שוב מסקרן אותן. ‘באמת,’ הוא אומר. הוא מחפש אהבה, אבל לא אהבה של מסיבות. אחרת. אבל את זה הוא לא אומר. איך יסביר את מה שבעצמו הוא לא לגמרי מבין? הוא לגמרי מבין שככל שהוא מרבה לסרב, כך העניין סביבו הולך וגובר. אהבה של ממש לא יוצאת לו מכאן, אבל עניין — גם זה עניין.

והיתה אחת, נגה, אמרה לו שלא צריך מסיבה ולא צריך יום שישי, ולא אכפת לה כיפה ולא אכפת לה ציצית, היא אפילו לא חייבת שיהיו ממש חברים, רק ידידים. מישהו לדבר איתו. מישהו להכין איתו יחד שיעורים. מישהו סתם להיות איתו. זהו, זה מה שהיא מחפשת, סתם להיות ביחד בשקט. רק אם זה מתאים לו. יודע מה, אם הוא לא רוצה, אז מצדה שישמרו נגיעה. הו, כמה שזה מתאים לו. כמה שהיא מתאימה לו. שקטה כזאת. תמימה. בלי גלים, בלי סיבוכים. כמו הכינרת בקיץ. אבל כשאמרה שהיא ממש תשמח לבוא אליו הביתה ושאלה במה ההורים שלו עובדים, נזכר שהוא לא בעניין של חברה, אפילו לא ידידה.

–12–

אפילו כשכותרות העיתונים צעקו שהמשטרה פשטה על ביתן של משפחות סממה וטייב בשל מידע מודיעיני הקשור למשפחות עבריינים בתקווה, אף אחד בכיתה לא חיבר את זה אליו, כי מה לנער עם הכיפה והגיטרה ולפשע. אחרי כמה ימי היעדרות הוא התקבל כמו חולה בשפעת שהחלים ושב ללימודים. כשהבחינו בסימן סביב העין שלו, הוא הסביר שזו דלקת חמורה שהתפשטה, איש לא חשד, גם אלה שחולמים להיות רופאי עיניים. ‘רפואה שלמה,’ ‘רצינו לבוא לבקר. התקשרנו ולא ענו בבית,’ לא מעבר לזה. שגרה. אף אחד לא היה יכול לנחש שבשביל יודה התקרית הזאת היתה רחוקה מאוד משגרה.

זה היה ברביעי בערב. ארבעה אחים נעצרו ברחוב. את אסי עצרו בבית, מול יודה. אחרי חצי שעה באו לקחת גם את אימא שלו. את אסי הוא כבר ראה לא פעם באזיקים, וכמו תמיד כשאזקו אותו, גם הפעם אסי חייך לעבר יודה את החיוך של ‘אל תדאג, אין להם עליי כלום,’ אבל אימא שלו — אימא היקרה שלו אזוקה באזיקים — את זה לא היה יכול לשאת. ואחרי שהוציאו את אסי לניידת ושוטר משך את ידיה בכוח לאחור, יודה צרח עליו: ‘תוריד ממנה את הידיים, זבל,’ וכמעט התנפל עליו. אבל בדרך חצץ שוטר אחר, ענק, הוא הפיל אותו לרצפה במהלומה שהשאירה לו מזכרת מתחת לעין הימנית לכמה שבועות, וכשגהר מעליו, יודה הרגיש כאילו כל הגוף שלו מתרסק לעצמות קטנות. וזה עוד היה נסבל, אבל אחר כך השוטר שמעך אותו ושאל איך קוראים לו, ביקש משוטר קירח ומבוגר יחסית: ‘תבדוק לי עם המודיעין על יהודה טייב,’ ואחרי שבדק הקירח אמר: ‘עזוב אותו. הוא טט’לה,’ זה ריסק אותו יותר מהכול. אסי בניידת, האחים עצורים, אימא שלו אזוקה, והוא, מה? הוא טט’לה, שזה כנראה הזילח של השוטרים, ואת זה הוא כבר לא היה יכול לשאת. אז כשהבריון הרפה קצת והתרחק, הוא ירק לו לתוך הפנים, שיראו מה זה טט’לה. עכשיו כבר לא היה מנוס. אזקו גם אותו.

לניידת אחת הכניסו את אימא שלו, לניידת שנייה הכניסו אותו. מישהו כופף לו את הראש בכניסה לניידת כמו שהם תמיד עושים לאחים שלו. הוא לא רצה לרעוד ככה בין השוטרים שישבו משני צדדיו, שלא ירגישו את הפחד, שלא יחשבו שהוא זילח או טט’לה, אבל בשביל הגוף שלו זה היה מעצר ראשון, וכנראה עשרות מעצרים של אחים שלך לא יכולים להכין אותך למעצר הראשון שלך. הדבר היחיד שניחם אותו היה שאסי אולי יראה אותו שם ככה, עם האזיקים. שיראה שברגע האמת, כשהיה עליו לבחור בין אליאנס למשפחה, בין תל אביב לשכונה, הוא בחר בטייב. אבל לילה שלם הוא ישב לבדו בתא מצחין, מתפלל לצאת משם כבר. מתפלל שבמעצרים של הנשים התנאים אחרים כי אימא שלו בתא כזה לא תשרוד יומיים. כל הרושם שביקש לעשות על אסי עם המעצר הזה עלה בתוהו, הוא לא נתקל באסי ולא פגש את אימא שלו. לקראת בוקר הושיבו אותו מול חוקר שהציג את עצמו כחוקר נוער, הוא דיבר אליו כמו גננת לילדים קשי הבנה, עשה לו קצת נו־נו־נו וביקש לשחרר אותו בערבות. ערבות עצמית לא אפשרית כי הוא קטין, אבא שלו לא כאן בשביל לחתום עבורו, ואימא שלו עצורה בעצמה. ‘יש מישהו שיכול לחתום בשבילך?’ שאל אותו החוקר, ויודה, בלי לחשוב יותר מדי, אמר: ‘עטיה.’

בשמונה בבוקר עטיה כבר התייצב בתחנה. הוא אמנם לא פנים מוכרות למשטרה, אבל שוטר אחד גדל בשכונה שלו ברמלה. היו שם מבטי הפתעה, שלוש פעמים שאל אותו: ‘לא הבנתי, מה אתה עושה עכשיו? מורה למתמטיקה?’ וכשעטיה דבק בגרסה, הוא התפעל והתפלא, ‘מכולם, דווקא עטיה? מה הסיכוי?’ אבל עטיה לא טמן ידו, ואמר לו, ‘הסתברות זהה בדיוק לכך שמכל השכונה עמוס חבשי יהיה שוטר,’ ופתאום נהיה לו הפרצוף של אסי אחרי שהצליח לתעתע בכל משטרת ישראל. ההתנצחות ההדדית הזאת הסתיימה בחיבוק חברי ובטפיחות הדדיות, ו’יא אללה, מה שהשנים עושות לבן אדם, לא להאמין,’ אבל יודה כמעט השתגע מהחיבוק הזה, כי בסוף איך שלא תהפוך את זה, האבא המאמץ שלו מתחבק עם האויב. מצד שני, עטיה כנראה לא היה עבריין מעולם, אבל מתברר שגם זילח לא היה, ואלה חדשות טובות.

החיבוק ברכב כבר היה סיפור אחר לגמרי. כשעטיה אסף אותו אל בין זרועותיו, בין מושב הנהג למושב שלצדו, בדיוק מעל בלם היד, הרגיש יודה איך כל חלק בגוף שלו צמא לחיבוק. עטיה הסיע אותו הביתה, ולפני שהגיעו אמר לו: ‘תישן טוב, במעצר ראשון לא ישנים דקה,’ ויודה שאל אותו איך הוא יודע, ועטיה אמר: ‘פעם אחת בחיים, רק פעם אחת, גם אני הייתי שם,’ ויודה הרים אליו מבט מופתע, ועטיה אמר: ‘אספר לך פעם. אבל מעצר אחד ודי. ככה גם אתה.’ והוסיף: ‘מאמין שאימא שלך תשתחרר לפני שבת. בטח עצרו אותה סתם בשביל להפעיל לחץ על האחים שלך. שוטרים חדשים, תרגילים ישנים. אבל אם חלילה יעכבו אותה עוד, תבוא אלינו מחר לעשות שבת. שבת כהלכתה. תסמוך עליי.’

הוא סמך עליו, ובשישי באחת וחצי בצהריים כבר ארז תיק, אבל בדיוק כשעמד לצאת מן הבית, אימא שלו הופיעה בדלת. היא חיבקה אותו חיבוק שבור, ועדיין חיבוק. שני חיבוקים הביא לו המעצר הזה. אולי כל זה היה שווה. הוא רצה לשאול אותה איך היא, מה עבר עליה, אבל הרגיש שאם יהפוך הוא פתאום למי שדואג לה, זה רק יקטין אותה, ובמקום לשאול לשלומה שאל: ‘מה עם אסי? מה עם כולם?’ היא ענתה בקצרה: ‘אסי גיבור,’ ויותר לא דיברה, אפילו על המעצר שלו לא שאלה כלום. הוא ראה שהעיניים שלה אדומות מחוסר שינה, אולי גם מפחד ומדאגה, אבל היא לא הלכה למיטה. הוציאה מהפריזר עוף שלם, הפשירה בקערת פלסטיק עם מים רותחים, מילאה באורז, בצימוקים ובעשבי תיבול ואמרה: ‘לכבוד שבת קודש.’ ככה היא אומרת בכל שישי, גם כשפחות מקפידה על השבת. הכניסה את העוף לתנור וסיננה לעצמה בשקט: ‘השבת עוף אחד יספיק.’ מרוב טרדה שכחו לקנות חלות, ולאפות לא הספיקה, וכך מצא את עצמו סועד בשבת רק בחברת אמו, מקדש על היין במקום שמעון ובוצע פיתות עם ריח של פריזר במקום שתי חלות ריחניות. מולו אימא בפנים חמוצות במקום פנים של שבת.

‘יותר טעים מהאוכל במעצר…’ ניסה יודה לחייך את האווירה אחרי כזית של פיתה מאוסה.

היא לא חייכה. נדמה אפילו שהתקשחה יותר.

‘אפסים השוטרים האלה, גיבורים על אישה,’ ניסה יודה בדרך של פיוס.

לא עזר. היא הסתכלה עליו כאילו הוא אשם במעצר שלה.

יכול להיות שהיא חוששת ממכשירי האזנה?

בתנועות שפתיים בולטות, בלחישה, כמעט בשתיקה, שאל אותה: ‘מה קרה?’

ואז התפרצה: ‘מה קרה? עצרו אותך. זה מה קרה.’

‘אבל…’

‘זה אני מדברת עכשיו. מה זה ככה צועק על שוטר? מה זה ככה יורק? ראית פעם צדיק יורק?’

‘אבל עצרו אותך. לא יכולתי ככה לשתוק.’

‘לא אכפת לי עצרו אותי לא עצרו אותי. מה אתה, ילד קטן? תתאפק. אתה לא בפשע. אין לך מה לחפש בפשע. אם אני רואה אותך עוד פעם באזיקים, זה הסוף שלך וזה הסוף שלי. אתה מבין?’

‘אבל השפילו אותך ו…’

‘בלי אבל,’ חתכה אותו, ‘נשבעת, תקיים. ותכניס לך טוב לראש, הם לא השפילו אותי, אף אחד לא ישפיל אותי. הם השפילו את עצמם. מילה אחרונה.’

כשאימא שלו אומרת ‘מילה אחרונה’, זה מילה אחרונה, אפילו אסי שותק אחרי ‘מילה אחרונה’, אבל יודה לא שתק:

‘אז אם הפשע כזה גרוע, למה שלא כולם יֵצאו מזה? אסי באזיקים זה יותר טוב ממני באזיקים? ואבא, תראי מה עשו לו. ודויד — כל כך הרבה זמן בפנים. בשביל מה?’ ורק בסוף העז לומר את הדבר האמיתי שמציק לו יותר מהכול: ‘ואת — בשביל מה את צריכה את כל זה?’

בהתחלה הסתכלה עליו בעיני רצח, ישר לתוך העיניים שלו, לא רק שהעז לדבר אחרי ‘מילה אחרונה’, עוד איזה פה פתח. אבל הוא לא הוריד את העיניים כפי שהוא רגיל לעשות כשאסי או אימא נותנים בו מבט. הוא החליט לשבור את כללי המשחק. וכמעט ריסק לו את העין המבט השורף שלה, אבל הוא הסתכל עליה חזרה, למרכז האישון, כמעט בלי למצמץ, ואמר בטון שבין תחינה לציווי: ‘תצאי מהפשע, אימא.’

את כל הקווים הוא חצה. היא עומדת בראש העסק, איש מעולם לא אמר לה ‘פשע’. הוא כבר הכין את הלחי לספיגה, ונדמה לו שהזרוע שלה התרוממה להכות כמעט מתוך אינסטינקט, אבל לפני שנחתה עליו, היא נעצרה, וכשזיהה זאת, הוסיף: ‘אני בסך הכול דואג לך, אימא.’

ואז התרככה. הניחה מרפקים על השולחן. את הראש השעינה על אצבעות הידיים. אגודלים תחת עצמות הלחיים. שלוש אצבעות תומכות במצח. שתי זרתות באוויר. נשמה עמוק עמוק אל תוכה ודיברה: ‘הפשע זה כמו שואב אבק, קל להיכנס, אי אפשר לצאת. אתה חושב שלא ביקשתי מאבא אלף פעמים שיֵצא מזה? אתה יודע כמה דמעות הורדתי על זה? כמה התחננתי? רק אחרי שהלך הבנתי שזה בכלל לא היה תלוי בו. יש שלב מסוים שאתה כבר לא יכול לצאת. יותר מדי אנשים מאיימים עליך, יותר מדי אנשים תלויים בך. אתה חייב להמשיך כדי להעביר כספים שהתחייבת. אתה חייב להמשיך כדי לשמר הרתעה, אחרת גורמים אחרים יסמנו אותך כחלש, ומי שחלש — נמחק. אתה חושב שאבא לא רצה חיים רגילים? רצה, אבל זה לא ככה. זה לא קרוסלה בגן שעשועים. אתה לא יכול להגיד יום אחד ‘פּוּס’ וסתם ככה לרדת.’

הפתיעה אותו. אף פעם לא דיברה איתו ככה, בכנות, בגובה העיניים. כנראה רק מי שמוצא אומץ להישיר מבט בלי להוריד את העיניים זוכה לזה. אולי ככה אסי נהיה אסי.

‘אבל למה לעלות בכלל אם אי אפשר לרדת?’ שאל אותה.

‘למה? אתה שואל למה כי אף פעם לא היית רעב, זה למה. והרבה זמן לקח עד שנהיה לחם בבית שלנו. אתה יודע, שמעון ודויד — הייתי שולחת אותם לגן ככה בלי כלום. בלי לחם בהפסקה. למה לשלוח ככה ילד קטן בלי כלום? מה, אני אין לי לב של אימא, אני? — למה לא היה. זה למה. ומה אתה חושב הם עשו, שמעון ודויד? הם לקחו ממישהו שהיה לו, וככה ההוא שיש לו הרבה בבית למד להביא כל פעם שניים. ובהתחלה התביישתי, אבל אי אפשר ככה כל הזמן להתבייש. צריך לחיות. וככה גם היה אצל אבא כשהיה ילד. הם היו תשעה אחים, לא היה כלום בבית שגדל בו. מה זה כלום? לא היה אפילו תנור חימום אחד בחורף, ושמיכה היתה, אבל רק אחת. הילד הקטן היה הולך לישון עם השמיכה היחידה. איך שהיה נרדם, הילד השני היה לוקח אותה והולך לישון, ככה, כל ילד בתורו. ולא היו שם אבא ואימא בבית. רק אימא. האבא — אף אחד לא יודע איפה הוא. והילדים ככה נכנסים ויוצאים מפנימיות. והיו חובות, והתחילו לקחת הלוואות באפור, ואחר כך פיצוצים ליד הבית וחלונות מנופצים. ואבא שלך היה הבכור, נולד בתוניס, לא פה, ונראָה גדול, אז בגיל שש־עשרה אימא שלו הצהירה שהוא כבר שמונה־עשרה, שיתגייס, פה אחד פחות להאכיל. בחופשות מהצבא ניסה להציל את המצב בהימורים. בהתחלה זה הצליח, אחר כך הסתבך. באו מולו בכוח. לא היתה לו ברירה, היה צריך לבנות כוח משלו. אתה מבין? זה מה שהיה. מכלום הוא צמח, אבא שלך, מהרצפה. ולאט־לאט הוא בנה את מה שיש לנו. אתה חושב שהוא בחר את זה? מי בוחר דבר כזה? ואני, מה? בחרתי? אחרי שהלך גם לי לא נשארה ברירה.’

‘אין ברירה’ היה כמו תקליט שרוט, ויודה שאל: ‘אז אם אין ברירה, למה אני לא חלק מזה, אני לא חלק מהמשפחה?’

‘כי אי אפשר לצאת מזה, אז עדיף שלא תיכנס.’

‘אבל זה נכון גם לגבי האחים שלי.’

‘נכון,’ אמרה, ‘אבל כשהאחים שלך התחילו, עוד לא היה לי מספיק שכל להציל אותם. עכשיו יש.’

זו היתה השיחה האחרונה שלהם בשבת. למחרת אפילו לא קמה מהמיטה, היא קדחה מחום. פעם עטיה אמר לו שהגוף סופג את כל מה שהנפש מדחיקה, וזוכר את כל מה שהשכל שוכח, ואצל אימא שלו השבת היו ארבעים ואחת נקודה שלוש מעלות של הדחקה. לא היה לה תיאבון. הכריח אותה לשתות. הכריח אותה לשבת לרגע על כיסא כדי להחליף מצעים מיוזעים. כמעט הזמין אמבולנס, אבל היא סירבה. כשנרדמה שוב, מצא את עצמו יושב לבד בשולחן השבת, שר את הפיוט, ‘בתי, צאי מבית כלא’ מול עוף עצוב.

ביום ראשון הוטב מצבה, וביקשה ממנו: ‘אל תלך לבית ספר, תכניס להם קנטינה.’

מאז שהוא בן תשע הוא מכניס קנטינה, כלומר מארגן חבילות עם פאקטות של סיגריות, גפרורים ובגדים להחלפה לאחים שלו שנעצרים. לפעמים הוא מצליח להחביא בתוך קופסאות הסיגריות גם מסרים כתובים מהאחים שבחוץ. פעם אפילו הצליח להשחיל פנימה לדויד מכשיר אלקטרוני קטן, לא שאל מה זה בדיוק. הכול עובר בידוק לפני שמגיע אל היעד, אבל כשהשוטר שבודק מספיק עייף או מספיק מכיר את טייב מהשכונה, הבידוק רשלני. הפעם הכין ארבע קנטינות. כתב על כמה סיגריות: ‘אימא בבית. חולה. תעדכנו’.

כשהגיע לשם, ביקש לראות את האחים שלו. השוטר חייך. לקח את הקנטינות והבטיח להכניס אותן. כשיודה הסתובב, אמר לו השוטר: ‘חכה רגע. איך קוראים לך?’

‘יודה. יודה טייב.’

השוטר הסתכל במהירות לצדדים, הוציא את יד ימין מכיס מכנסיו והושיט לעברו ללחיצה. ‘נעים מאוד, אני גוזלן. מה שצריך, אני כאן.’

יודה לחץ את ידו. בתוך כף היד הוא הרגיש פתק, סגר עליו את האצבעות, אמר ‘תודה’ והלך.

רק כשהתיישב באוטובוס, הרחק ממצלמות האבטחה, פתח: ‘אם אימא בבית, תגיד לה סליחה איך שצעקתי עליה בעימות. זה הציל את שנינו. תגיד לה שג’רבי פתח עלינו בקטנה, אבל אנחנו מתקנים את זה. תכלס אין להם עלינו כלום. תגיד לה שג’ימי מטפל בגבייה עד שנצא. עכשיו יודה תקשיב טוב, למה אני לא משחק איתך משחקים. עוד פעם אתה מגיע לפה באזיקים, אני גומר עליך. לא רואה אותך בעיניים. כלום לא יישאר ממך’.

אימא שלו הסבירה לו משהו על אין ברירה. עכשיו גם לו כבר אין ברירה.

שבוע אחר כך, בדרך חזרה מבית ספר, עבר בגבעתיים. בלי שיעור פרטי ובלי סיבה רשמית, רק בשביל להסניף קצת עטיה. לאחרונה כשמתבטל איזה שיעור פרטי אצל עטיה, הוא מוצא את עצמו באי־שקט וזה כבר לא צחוק, באמת נעשה מכור. אימא שלו כבר הרגישה הרבה יותר טוב, האחים שלו שוחררו, הבלגן חזר הביתה, והוא הרגיש שרק עטיה יצליח לעשות לו קצת סדר בראש. היה לו מזל והוא הגיע בדיוק כשהדס עטיה יצאה מן הבית עם שני הילדים בדרך לחוג, כך שעטיה היה כל כולו שלו. אבל עטיה כמו עטיה לא עשה לו הנחות: ‘אין דבר כזה ‘אין ברירה’. תמיד יש ברירה. גם בטוב אתה חייב לבחור. אחרת זה לא שלך.’

‘איך אפשר לבחור כשמצד אחד הלימודים באליאנס ומצד שני האיום הזה?’ שאל יודה ונתן לו לקרוא את הפתק מאסי.

עטיה קרא ולא התרגש: ‘אתה יודע כמה אנשים בוחרים שיקרעו אותם לגזרים, רק כדי שלא יצטרכו להשתנות? ותראה אותך, אתה בוחר ללמוד, להיות עם כיפה בבית ספר חילוני. זו לא בחירה?’ אבל כנראה הרגיש שזה לא מניח את דעתו של יודה, כי אמר לו: ‘מה אתה חושב, שזה סוף פסוק? הבחירה הכי קשה עוד לפניך.’

–13–

לאורך כל התיכון הוא היה בכוננות לקראת הרגע המפחיד הזה, אבל הרגע הזה לא הגיע. כלומר, הוא המשיך להילחם על הלימודים ולהילחם על הכיפה, ולשאול את עצמו ללא הרף אם הוא נלחם את המלחמות שלו או של משפחתו, ואף שתשובה חדה לא היתה לו, הוא נלחם ככל יכולתו. בסוף י’ב אפילו קיבל תעודת הצטיינות בקטגוריית ‘השקעה בלימודים’ בטקס סוף השנה. בית ספר שלם עמד על הרגליים, מהחמישית עד השמינית. הרבה פלאשים האירו בהבזקים את הרגע. צוות ההנהלה נעמד ליד שולחן הכבוד. הבנות מחאו כפיים. היו בנים ששרקו. כל ההורים עשו לו כבוד. כמעט כל ההורים. אבא שלו לא בא כי מהמקום שהוא נמצא עכשיו זה קצת רחוק, ואימא שלו לא באה כי אפילו לא אמר לה שיש מסיבת סיום. עטיה בא. הוא חיבק אותו חיבוק גאה, ואפילו הביא מצלמה שתתעד את רגע קבלת התעודה. אחר כך ביקשו מאחד ההורים שיצלם את שניהם אוחזים בתעודה, וכשהסתדרו לתמונה, שמע יודה בחצי אוזן אב מלחשש לבתו: ‘פלא שהוא מצטיין? את יודעת מי זה אבא שלו? זה אחד הקליברים במתמטיקה. היתה עליו פעם כתבה במקומון של רמת גן וגבעתיים.’ יודה שמע והסמיק, וכמעט ביקש ממנו שיגיד שוב, אבל בקול, שכל אליאנס ישמעו מי זה האבא שלו.

בדרך חזרה שאל אותו עטיה למה אימא שלו לא באה.

‘היא לא… היא לא רצתה לבוא,’ שיקר לו.

‘לא רצתה או לא יכלה?’ עטיה ביקש לדייק.

‘לא רצתה, לא יכלה… לא משנה. בשורה התחתונה זה לא התאים.’

יודה כבר חשב שצלח את הרדאר של עטיה, אבל אחרי כמה שניות שאל אותו: ‘למי זה לא התאים?’

עכשיו יודה שתק. איזה טיפש, יותר מארבע שנים לא הצליח לרמות את עטיה אפילו פעם אחת, אז עוד ניסיון כושל ודווקא עכשיו?

הם נסעו עוד כמה שניות בשתיקה, רק את גלגלי הרכב מתחככים באספלט היה ניתן לשמוע, עד ששוב שאל עטיה: ‘אתה מתבייש בה?’ וענה במקומו: ‘אתה מתבייש בה.’

עטיה פנה לתחנת דלק, אבל לא החנה ליד אחת מפיות התדלוק, רק כך סתם, בצד. הוא הדליק את האור הפנימי ברכב, הניח יד על הכתף של יודה, הטה את פניו לעברו כך שיוכלו לראות זה את זה, ואמר לו: ‘אני רוצה להגיד לך משהו על אבא שלי. עליי ועל אבא שלי. אבא שלי היה אדם לא קל, היו לו חיים קשים. עלה לארץ לבד. עבד קשה,’ אמר, השתהה מעט ומיהר לתקן, ‘עזוב מכבסת מילים, הוא היה איש קשה. מאוד קשה. היה לו חלום שלנו יהיה קל. אבל כדי להגשים את החלום, הוא היה קשה איתנו. תמיד בצעקות. בדיבורים. אף פעם לא במכות. היה צועק עלינו: ‘אני יעשה הכול שלא תהיו כמוני. הכול! אתם שומעים?’ ושמענו. בטח שמענו. אבל היתה תקופה קשה במיוחד, הוא פוטר מהעבודה ועוד לא מצא אחרת. שלושה חודשים היה בבית. סיר לחץ. ואז השתנו הכללים. אם היינו מקבלים הערה לא טובה ביומן, היינו משלמים על זה. בגוף. היה מושיט יד ככה לְפנים, ואנחנו ידענו שעכשיו אנחנו צריכים להוריד את החגורה מהמכנסיים שלנו. איתה היה מכה. הערה ביומן — שתי הצלפות. טלפון נזיפה מהמורה — ארבע. זימון הורים להגיע לבית הספר — שש. בריחה מבית הספר — שמונה. ככה זה היה, לא פחות משתיים, לא יותר משמונה. אבל כל הצלפה — הצלפה. היה איש חזק, עובד ייצור. איזה ידיים היו לו. והוא ידע שאימא לא מוכנה לזה בשום אופן, ותמיד העניש כשהיתה בעבודה. ואני, אל תראה אותי ככה מורה למתמטיקה, אני הייתי ילד שובב. והיה קשה לי ללמוד. והרבה חגורות ספגתי. ופעם אחת, הייתי בן שלוש־עשרה כמעט, החלטתי שדי, ואחרי הצלפה אחת הסתובבתי להחזיר, והוא, אולי מרוב בהלה, נופף עם החגורה ופגע לי עם האבזם בפנים,’ אמר עטיה, ויודה הבין שפיקאסו מסממה זה כבוד, אבל מאבא זה כבר סיפור אחר. ‘הוא נבהל. מאוד נבהל,’ המשיך עטיה, ‘ואני, לא יודע עד היום להסביר, רצתי לחדר, ארזתי תיק, ושבוע הסתובבתי ברחובות. הם לא פנו למשטרה, בטח פחדו ממה שיקרה לאבא, שלחו לי כל פעם אח אחר לשכנע שאחזור, ולא חזרתי. ומה היה ברחובות של רמלה, אני לא צריך להגיד לך, זה בדיוק כמו בשכונה שלך, והסתובבתי, ופחדתי, וישנתי לפעמים בבית של חברים, לפעמים ברחוב, ואנשים ברמלה היו אומרים לי לפעמים: ‘אתה עטיה אתה, לא? שתי טיפות מים עטיה,’ אבל אני הייתי אומר להם: ‘לא יודע על איזה עטיה אתם מדברים.’ ואחרי שבועיים חזרתי. בשתיקה חזרתי. אני שתקתי והם שתקו. ולעולם אבא לא הרים עליי יד יותר. לעולם. גם לא על האחים. וכמעט לא צעק. ואף פעם לא הביט בי בעיניים מאז. ואני חזרתי ללמוד, כבר בלי פחד מחגורות, רק מפחד שתהיה לי יום אחד עבודה כמו שלו. והרבה זמן החזקתי בלב אהבה לאימא וכעס כלפיו. אתה רואה, זו צלקת בפנים, אי אפשר לברוח מזה, כל יום כששוטפים פנים זה קם איתך בבוקר. בפעם הבאה שחזרתי עם הערה ביומן, הוא לא הושיט יד ולא ביקש חגורה, רק הוריד את העיניים ואמר לי סליחה על מה שהיה. כל כך הבהיל אותי היפוך התפקידים הזה, שהתחלתי לבכות כמו ילדה. אחרי שנהרג בתאונה, הופתעתי לגלות כמה אני מתגעגע אליו. כמה היה בינינו הרבה מעבר לחגורה ההיא. גיליתי כמה אהבתי אותו. למדתי להעריך את מה שעשה כדי שאני אכנס בדלתות שהיו חסומות בפניו, בכלים שהיו לו, עשה את הכול. למדתי להבין שאני שונה ממנו, אבל כל מה שאני זה הרבה בזכותו. וקראתי לבן הבכור יהושע, זה היה השם שלו. הבעיה שכשהבנתי את זה, הוא כבר היה אבא בשמים, כמו שלך. ונשארה לי רק אימא. כמו לך.’

יכול להיות שהיו לעטיה דמעות בעיניים, כי הוא העביר יד מהירה בזוויות העיניים, יכול להיות שזה היה רק נצנוץ, שילוב של פנס התאורה בתחנת הדלק עם פנס המכונית. יכול להיות שיודה צריך לנחם את אביו המאמץ על מות אביו האמיתי, אבל הוא לא ידע איך מנחמים על מוות ישן. הקל עליו כשעטיה פתח את הדלת ויצא. הוא הלך בצעדים מהירים, ניגש לטלפון הציבורי וחייג. דיבר קצרות. אחר כך חייג למספר נוסף, ואחרי כמה מילים נוספות, שיחה אחרונה ודי. קצת ארוכה. יודה חשב שממשיכים מכאן, אבל עטיה הוציא מתא המטען קופסת שש־בש דהוית־צבע וקרא ליודה לצאת. ליד הטלפון הציבורי היו שולחן וספסלי פיקניק מעץ, מאלה שמוצבים בשמורות הטבע. עטיה כיוון לעבר השולחן את פנסי הרכב, הניח את השש־בש במרכז וסימן ליודה לשבת מולו.

‘זו המזכרת היחידה שנשארה לי מאבא שלי. שעות היינו משחקים. אחרי השִבעה לקחתי רק את זה. שום דבר אחר לא עניין אותי. לכל מקום שאני הולך, השש־בש הזה איתי. נשחק?’

הם שיחקו.

פתאום הידיים המלומדות של עטיה, שיודה ראה אותן כותבות נוסחאות ומציירות גופים הנדסיים — הידיים המלומדות הללו זרקו קוביות כמו שרק מקצוענים יודעים. הוא אסף במהירות את |שתי הקוביות שהמספרים כבר כמעט נשחקו מהן, הצמיד לשמאלו, כנגד הלב, באגרוף קפוץ, ומיד שיחרר כשגב היד אל הלוח והאצבעות נפתחות כמו מניפה. כשהיה צריך דאבל, היה מוסיף נשיקה, וכשיודה לא הצליח להבליע חיוך, אמר לו עטיה: ‘אל תחשוב שאני מאמין בזה, סתם אמונה תפלה. אבל זו אמונה של אבא שלי.’

כן תפלה לא תפלה, הקוביות נענו לו והמשחק שלו שטף, כששני החיילים האחרונים של יודה עוד היו בשטח של עטיה, עטיה כבר העסיק חמישה קבלני בתים. ביצורים הקים לו שם. המשחק הראשון כמעט נגמר במארס טורקי, השני בהפסד רגיל. בשלישי יודה ניצח, ולא, עטיה לא נתן לו, עטיה לא מחלק מתנות, בטח לא בשש־בש. ועוד משחק ועוד משחק, ואז אמר עטיה, ‘משחק אחרון, בסדר?’ ונשמע כמו ילד שמבקש מאבא שלו עוד אחד ודי, והאחרון נמשך בלי סוף, ועטיה עשה שם כמה טעויות שעיכבו את הניצחון שלו, כמו ילד שלא רוצה ללכת לישון.

באחת־עשרה קיפל עטיה את השש־בש ואמר: ‘די, ידאגו לך בבית.’ ויודה חשב שמעולם לא דאגו לו בבית. החברים מאליאנס תמיד דיברו על השעה שעד אליה חייבים לחזור. אצלו אין שעה כזאת.

באחת־עשרה ורבע הוריד את יודה ליד הבית.

חשוך בבית.

מוזר. אף פעם לא חשוך בבית.

כשיודה פתח את הדלת, פתאום נפתח עליו האור, ‘קבלו את התלמיד המצטיין, יודה טייב,’ הוא שמע את אלירן צורח בקול של כרוז במשחקי כדורסל, וספג הבזק שמפניה שניתז אל תוך פניו. עוד לא הספיק להתאושש, והתחילה מוזיקת חתונות. צהלולים מכל עבר והאחים שלו מקפצים סביבו, מושיטים ידיים כלפי מעלה. אחר כך אימא שלו הגישה עוגה חמה־חמה, אמרה שרינה, אשתו של שמעון, הכינה ממש עכשיו. על העוגה היה כתוב בסוכריות: ‘הצדיק מאליאנס’. הם שתו ורקדו, הפעם אסי הסכים שגם יודה ישתה כוסית אחת, רק אחת, ודויד שהשתחרר לפני שנתיים אמר: ‘וואלאק, המסיבת שחרור שלי לא היתה שמחה כמו המסיבה שלך. הייתי יודע, הייתי מביא גם תעודה טובה.’ אסי הזכיר לו שהתעודה האחרונה שלו היתה בכיתה ח’, אבל דויד התעקש, ‘מה, תעודה של ח’ לא נחשבת? וחוץ מזה, הייתי אלוף בשברים.’ הוא התגלגל מצחוק מהבדיחה של עצמו, וחזר על הפואנטה כמה פעמים: ‘אלוף בשברים. חזק. אלוף בשברים,’ ורמי אמר: ‘זה, עד שיוצאת לו בדיחה טובה, עכשיו נשמע אותה כל הערב,’ אבל אסי הבהיר: ‘שום דבר, הערב הזה הוא של יודה. מה, אלירן, לא תסדר לנו איזה שיר בשביל המצטיין שלנו?’

אלירן המשורר נענה ברגע, לא צריך הרבה בשביל להוציא ממנו שיר בחרוזים ומנגינה. הושיב מולו כיסא בשביל לתופף עליו והסביר: ‘אז ככה. אני שר את הבתים, אתם עונים לי ‘איי־לה־דיר־לה־דה־דה’. מוכנים? יאללה.’

‘אני יושב בכלא שאטה.

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

וכל הגוף שלי בטטה

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

אבל אני בשיגעון,

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

כי יש לי אח ממש גאון.

אל הבית ספר הוא נכנס

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

לומד כל יום ולא נמאס

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

את כל החומר הוא תפס

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

הוא הצדיק מאליאנס.

‘חזק שלך,’ התלהב אסי ומחא כפיים, אבל אלירן אמר לו, ‘רגע, יש עוד,’ והמשיך:

‘אני יושב בתוך התא

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

ואח שלי שם בכיתה

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

בהתחלה נראה עדין

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

אבל בסוף הוא עורך דין.

מול השופט אני יושב

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

והאזיק ביד כואב

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

פתאום בא אח’שלי הקטן

איי־לה־דיר־לה־דה־דה

שיחרר אותי מהשטן.

עכשיו מחיאות הכפיים היו סוערות ממש ושריקות עד לב השמים. ‘וואלאק, זמר מבוזבז אתה, אלירן,’ אמר לו שמעון, אבל דויד אמר: ‘מה פתאום מבוזבז. תאמין לי, בקיט־ונופש אלה מהצוות הווי הכי נחשבים.’ הם היו יכולים להמשיך ככה עוד הרבה זמן, אבל פתאום רמי צעק: ‘אופנוען,’ והם ראו מהחלון אופנוע מתקרב במהירות לפתח חצר הבית. זה היה עניין של שניות עד שכל אחד מהאחים תפס עמדה. אסי הכניס במהירות את יודה ואימא שלו ללשכה, שלף את האקדח הטעון מאחורי שעון הקיר, יצא וסגר את הדלת. היה שם חרך שדרכו יודה הציץ, ראה את אלירן רץ עם אקדח לכיוון הגג, ואת שמעון, דויד ורמי מתמקמים משני צדי הדלת. והנה שוב זה מתחדד לו, האחים שלו עושים את העבודה, והוא כמו שפן מתחבא עם אימא שלו בעזרת נשים, אבל איך שהידיים שלו רעדו עכשיו, אולי באמת עדיף שיתחבא.

הוא שמע את שמעון אומר: ‘זה לא נראה לי מקצוען זה,’ אבל אסי השתיק אותו: ‘אולי זו מלכודת. הוא מחזיק משהו. אם הוא מצמיד לדלת של הרכב או של הבית, אני מוריד אותו.’

דפיקות.

אסי דרך.

שוב דפיקות.

‘זה המשלוח של החומוס,’ נשמע האופנוען מבחוץ.

רמי סימן עם היד תנועת שאלה לאסי, מה לעשות? אסי ענה לו: ‘מקצוען לא דופק בדלת.’

‘לא הזמנו משלוח,’ אמר רמי.

‘משפחת טייב?’ שאל האופנוען, ‘יש לי הזמנה לכאן.’

‘תוריד קסדה,’ צעק לו רמי מעבר לדלת.

יודה לא היה יכול לראות מה מתרחש מחוץ לבית, אחרי כמה שניות שמע את אסי אומר: ‘תפתח לו, תנועה לא במקום, הוא שלי.’

הדלת נפתחה. באמת חומוס. השליח הגיש לרמי את המארז, הניח שתי שישיות של בירה על הרצפה. יודה ואימא שלו יצאו מהלשכה. אלירן ירד מהגג. אסי נתן לשליח טיפ במקום כדור, בכל מקרה עקב אחריו מהחלון עד שהסתלק עם האופנוע. ‘באיזה קטע הגיע לפה משלוח?’ שאל אלירן. היו שם ארבעה חומוסים עם בשר ואחד עם פטריות. היו גם פיתות ושלושה מארזים עם צ’יפס. אחרי שהורידו הכול אל השולחן, גילו שגם פתק היה שם: ‘למשפחת טייב, ברכות וכל הכבוד. לא ידעתי אם תספיקו להתארגן. עטיה’.

‘מי זה עטיה? זה לא מהחבר’ה של סממה?’ שאל דויד.

‘לא, זה מהחבר’ה של יודה,’ אמר אסי.

ודויד אמר: ‘סחתיין עליך, יודה, כבר חשבתי באמת הצדיק מאליאנס.’

אחרי ניגובי חומוס ועוד כמה בירות, נגמרו כל הכוחות וכולם נפלו למיטות. רק יודה לא נרדם. חשב לעצמו כמה הוא אוהב אותם, וכמה הוא שונא את מה שהם עושים, וכמה הם מיומנים, האחים שלו, איך שלפו בשניות. ואיזו שטות עשה הצבא שלא גייס אף אחד ממשפחת טייב. תפורים לקרבי.